המתורגמן בדרשה הציבורית (פרקא) בבית הכנסת / הרב ד"ר י"מ קוסובסקי
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

המתורגמן בדרשה הציבורית (פרקא) בבית הכנסת

מחבר: הרב ד"ר י"מ קוסובסקי

סיני, גיליון מ"ה, 1959

תוכן המאמר:
החכם הדורש
תפקידו של האמורא


תקציר: המאמר עוסק בנוהג המוזכר בתלמוד, בו היה עומד אמורא או מתורגמן בזמן הדרשה הציבורית לפני החכם הדורש בבית הכנסת ומשמיע את הדברים לרבים. כותב המאמר מסביר את סיבת הצורך במתורגמן ומביא דוגמאות מן התלמוד.

מילות מפתח: מתורגמן; פרקא - דרשה ציבורית

המתורגמן בדרשה הציבורית (פרקא) בבית הכנסת

 החכם הדורש

א

דבר ידוע הוא ומוזכר בהרבה מקומות בתלמוד, שבזמן התלמוד היה עומד אמורא או מתורגמן לפני החכם הדורש בציבור בבית-הכנסת, להשמיע דבריו לרבים. הדבר היה מוסכם ומקובל בכל מקום ונעשה חלק מן ההווי היום יומי של חיי בית הכנסת עד שהשתמשו חז"ל בזה והיו מסבירים, עפ"י משל, את תפקידו של אהרן לפני משה: "כשם שהדורש יושב ודורש והאמורא אומר לפניו, כך 'אתה תדבר את כל אשר אצוך ואהרן אחיך ידבר אל פרעה'". וכך השתרש בחיי הציבור מנהג זה של מתורגמן עד שאי אפשר היה לתאר חכם הדורש דרשה רשמית בלי אמצעות מתורגמן. אם מפני איזו סיבה שהיא נעדר המתורגמן הקבוע מבית הכנסת, לא היה החכם הדורש מתחיל בדרשתו עד שמישהו מקהל השומעים עמד והתנדב לשמש כמתורגמן לאותה שעה. כך מסופר בתלמוד:

 

"רב איקלע לאתריה דר' שילא לא הוה אמורא למיקם עליה דר' שילא, קם רב עליה וקא מפרש...".

 

ובמשך הזמן נעשה המבטא "להעמיד אמורא" שם נרדף של הביטוי "לדרוש ברבים", ובמקום "דרש ברבים" אמרו: "העמיד אמורא", ובמקום "החכם לא דרש היום" אמרו: "פלוני לא העמיד אמורא".

 

לדוגמא יוכל לשמש המאמר דלהלן, שבו באו שתי הצורות גם יחד, בחיוב ובשלילה. "רב לא מוקים אמורא מיומא טבא לחבריה משום שכרות". פירוש: רב לא היה מעמיד אמורא, או מתורגמן, היינו שלא היה דורש דרשתו ביו"ט, משום שהיו שותין יין ביו"ט ומי ששתה רביעית יין אסור לו להורות, ורב היה נוהג להורות הלכה בתוך דרשתו. ומקשה הגמ' "וניקם דלא לורי?" - שיעמיד אמורא וידרוש ברבים ויסתפק בדברי אגדה בלא הוראה הלכה למעשה? והגמ' עונה מה שעונה. 

 

ב

 

העמדת המתורגמן היתה מדגישה לפני הציבור, את העובדה שיש כאן הוראה רשמית מצד החכם ולא סתם שיחה פרטית, שבה אפשר להיאמר דברים אף ללא שיקול הדעת גמור. דברים שהושמעו מפי החכם באמצעות המתורגמן לא היו סתם חידושים שצצו בדעתו ושאפשר לדון עליהם, אלא הבעת דעה מוחלטת וסופית, הלכה למעשה מפי החכם הממונה על הציבור לדון ולהורות, דעה שאין לדון עליה יותר. וכל זמן שלא היה ברור לחכם הדורש שדעתו נכונה, אף שהסכים להגיד סברתו ברבים בתור הצעה כתשובה לשאלה, כדי לשמוע חוות דעת חבריו והיה אומרה מתוך ספק, כדי לברר וללבן הדברים - לא היה אומר דבריו ע"י מתורגמן כי אם מפי עצמו, כאדם השח שיחה פרטית ולא כחכם הדורש. והיה, אם נתאשרו דבריו ונתאמתו, היה בודאי חוזר עליהם בהזדמנות אחרת ומשמיעם ברבים ע"י מתורגמן, כדי לתת להם תוקף ואישור של פסק סופי. ויתכן שהרבה מן הדברים שנאמרו בשעתם ע"י מתורגמן, נאמרו לפני כן מפי החכם עצמו והיו תלויים ועומדים עד שהגיע זמנם להתברר. ואם לא נתאמתו ולא נפרכו, נשארו תלויים ועומדים ולעולם לא הושמעו ע"י מתורגמן. והיו גם מקרים, כשהציע הדורש את דעתו לפני קהל שומעיו הקשו על דבריו וסתרום, והכריחוהו לחזור בו מדעתו הראשונה. והחכם, לא התבייש כלל לחזור בו מדעתו הקודמת ולקבל האמת מבר פלוגתיה. ואז העמיד אמורא להשמיע על ידו את דעתו הסופית והנכונה ולבטל דבריו הקודמים המשובשים, כדי שידע הקהל את האמת לאמיתה.

 

כן מסופר על ר' נחמן:

 

"דרש ר"נ... יחיד נותנין לו... שבקת רבנן ועבדת כר' יוסי ברבי יהודה?! הדר אוקים ר' נחמן אמורא עליה ודרש, דברים שאמרתי טעות הן בידי. ברם, כך אמרו...".

 

ורבה בר רב הונא, לא זו בלבד שביטל את דבריו הראשונים, אלא אף התוודה בפומבי על חטאו שהכשיל את הרבים בדבריו הקודמים, כמסופר שם בגמ':

 

"דרש רבה בר רב הונא: כשם המקדש חצי אישה... אמר ליה ר"ח: מה דמי? ... הדר אוקים רבה בר רב הונא אמורא עליה ודרש: 'והמכשלה הזאת תחת ידיך', אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן, אעפ"י שאמרו המקדש חצי אישה...".

 

גם רבא היה נוהג כך. נראה שאצל רבא קרו יותר מקרים שכאלה, כמסופר עליו בתלמוד ובכולם נמסרו הדברים באותו סגנון חריף שהיה, מן הסתם, מקובל אצל רבא למקרים שכאלה:

"הדר אוקים רבא אמורא עליה ודרש, דברים שאמרתי לפניכם טעות הן בידי. ברם, כך אמרו...".

 

מעניין, שרבא ור' נחמן כאילו התנבאו בסגנון אחד והשתמשו באותו ביטוי עצמו. אולם בזכרנו את העובדה שר' נחמן ורבא חיו באותו זמן ובאותו מקום, בין לדעת רש"י שר' נחמן סתם הוא ר' נחמן בר יצחק ובין לדעת תוס' שהוא ר' נחמן בר יעקב - הרי הגמ' מזכירתם במעמד שלשתם, הדבר פשוט שסגנון אחד לשניהם. מעניין, שנטייה זו, לומר דבר עפ"י משקל ראשון ולחזור בו תחת לחץ הקושיות, היתה אופיינית ביותר לרבא. מכל המקרים המובאים בש"ס בבלי, רובם המכריע - שבעה במספר - נאמרו על רבא. 

 

ג

 

לכי דייקת תמצא, ששבעת המקרים האלה שונים משלושת המקרים הקודמים ונופלים תחת סוג אחר לגמרי, ולכן לא אוקים רבא אמורא להכריז מה שהכריז בתיקון טעותו במקרים האלה. וכך היא, לערך, הרצאת הדברים בכל שבעת המקרים:

 

"אמר רבא... איתביה... הדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי...".

 

כי באותם המקרים לא נאמרו הדברים, לא הראשונים ולא האחרונים, בדרשה הציבורית (הפרקא), אלא בדיון חברים בישיבה ולפיכך לא השתמש רבא במליצות נפרזות ולא בהכרזת המתורגמן. הוא דיבר דברים פשוטים, כאשר ידבר איש אל רעהו: "לאו מילתא היא דאמרי". גם אביי ור' יוסף, שבשניהם מוזכר מקרה כזה פעם אחת, אף הם אמרו סתם: "לאו מילתא היא דאמרי", ובלי אמורא, כי דברים נאמרו בישיבה ולא בפירקא.

 

יש להביא כמה ראיות, שדברים שנאמרו ע"י החכם בפרקא, נזכרים דבריו בגמרא בלשון "דרש" והדברים שנאמרו בישיבה מובאים בלשון "אמר פלוני". לפיכך אני אומר, הואיל ובכל המקרים האלה נאמר "אמר רבא" ולא נאמר "דרש" מכאן, שהדברים נאמרו בדיון חברים בישיבה ולא בפרקא, ולפיכך, כשחזר בו רבא ותקן טעותו לא היה צורך לא באמורא ולא בהכרזה ציבורית. 

 

ד

 

דוגמא אופיינית על שינוי המובנים שבין שני הביטויים "דרש" ו"אמר", אפשר למצוא במשא-ומתן שבדרשת חז"ל, על חלומו של שר המשקים:

 

"'ובגפן שלושה שריגים' אמר ר' חייא בר אבא אמר רב: אלו שלושה שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור... יהיבו רבנן עינייהו ברבנא עוקבא ורבנא נחמיה בני ברתיה דרב... ר' ירמיה בר אבא אמר: 'גפן' אלו ישראל... אמר ליה ר' אבא לר' ירמיה בר אבא: כי דריש להו רב להני קראי באגדתא, כוותך דריש להו".

 

כלומר, רב היה מבאר אותו הפסוק עצמו בשני אופנים, פעמים היה מבארו באופן המוזכר בשמו ע"י ר' חייא בר אבא, ולפעמים היה מבארו כר' ירמיה. באיזו הזדמנות היה אומר כך ובאיזו כך? את זה מסביר ר' אבא בדבריו: "כי דריש להו רב להני קראי באגדתא כוותך דריש להו". אין לומר, שההדגשה כאן היא על התיבה "באגדתא", היינו שכשדרש רב פסוק זה באופן אגדתי, ולא הלכתי, היה דורשו כר' ירמיה, שהרי גם הביאור הראשון, שנמסר ע"י ר' חייא, באגדה הוא ולא בהלכה. אלא שהדיוק בדברי ר' אבא הוא בתיבה "דריש". זאת אומרת, כשאמר רב פסוקים אלה, כשלימדם לחכמים בישיבה, היה מבארם כפי שמסר ע"י ר' חייא. אבל "כי דריש להו רב", כשהיה מבאר את הפסוקים בדרשה הציבורית הנאמרת לפני קהל ועדה, היה מפרשם כר' ירמיה.

 

ואמנם, לכשנעיין בהבדל שבין שני הפירושים נבין גם למה ביאר רב בכל אחד מהם לפי ההזדמנות ותנאי המסיבה. הפירוש ש'שלושת השריגים' הם "שלושה שרי גאים" ("עשירים וקרובים למלכות". רש"י) הוא בכבוד התורה וחכמים, לפיכך היה רב אומרו בישיבה. ברם, פירושו של ר' ירמיה, שהגפן ושריגיה מכוונים כנגד ישראל וכנגד העלייה לרגל והגאולה וכו', זאת אומרת בכבודם של ישראל - התאים יותר לדרשה ציבורית, שנאמרה לפני אוכלוסי ישראל. לפיכך היה רב דורש להני קראי כוותיה דר' ירמיה, וביאר את הפסוקים בדרשה הציבורית בכבוד ישראל, כדי לכבד את קהל שומעיו, לעודדם ולהנאותם. מכאן שראיה ברורה על ההבדל שבין שני הפעלים "דרש" ו"אמר", הראשון מורה על הדרשה הציבורית, והשני - על הדיון בישיבה. ואם ישאל השואל: איך יצאו מפה אחד פירושים שונים וסותרים זה את זה על אותו פסוק? נענה אנן: ע' פנים לתורה וכולן אמת. והרי יותר מזה מצינו, שגם בהלכה היו נוהגים לתת פסק אחד לתלמידי הישיבה ופסק אחר לקהל שומעי הפרקא. 

 

ה

 

לפי הנחה זו מתבהר ביותר מה שמסופר על רבא ותיקון טעותו, שלפי השקפה ראשונה הוא קצת מסובך:

"אמר רבא: תניא כוותיה דר' אמי, 'בן' ולא טומטום, 'בכור' ולא ספק... בכור ולא ספק לאפוקי מאי? לאפוקי מדדרש רבא, דדרש רבא: שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא כותבין הרשאה זה לזה. אמר ליה רב פפא לרבא: והא שלח רבין: דבר זה שאלתי לכל רבותי ולא אמרו לי דבר. ברם, כך אמרו משום ר' ינאי...? הדר אוקי רבא אמורא עליה ודרש: דברים שאמרתי לכם טעות הן בידי, ברם, כך אמרו משום ר' ינאי...".

 

דעתו של רבא בדין זה של ספק בכור, התבטאה כאן שלושה פעלים: "דרש רבא", "אמר רבא", "אוקי רבא אמורא עליה". מה פירוש שלושתם ובאיזה סדר נאמרו? ברם, לפי הנאמר לעיל, הדברים ברורים.

 

העניין התחיל בהוראת רבא על שאלה מעניינת ומסובכת, שכנראה נשאלה לפניו בשעת הדרשה הציבורית ע"י אחד ממקשיביו. ובתשובה לשאלה זו - על שתי נשים שילדו שני זכרים במחבא - "דרש רבא" והביע דעתו, ששני הוולדות לכשיגדלו גובים ביחד חלק בכורה ע"י הרשאה מזה לזה. אומנם, הואיל ותשובתו הייתה רק לפי משקל ראשון, לפי שנשא ונתן בעניין, לכן לא הכריז הדברים ע"י מתורגמן, אלא הוא עצמו ענה לשואלו דבר. לאחר הדרשה הקשה לו ר' פפא מה שהקשה ורבא חזר בו מהוראתו. אז, כשהופיע שוב פעם לדרוש בציבור "אוקי אמורא עליה" להודיע לרבים, שכל מי ששמע "דברים שאמרתי" בפעם הראשונה, ידע ש"טעות הן" וההלכה היא להפך, כמו שהוראה ר' ינאי. לאחר שהצליח לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא לשביעת רצונו, "אמר רבא" - הביא כל הדיון לפני תלמידיו שומעי לקחו בישיבה והסביר להם מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר. ואף אם גם ברייתא מפורשת, "תניא", דק ואשכח והציעה לפני חכמי הישיבה "לאפוקי מדדרש רבא", פירוש, לאפוקי מדבריו הראשונים ולתמוך בפסק האחרון הבנוי על השמועה שמסר לו ר' פפא.

 

זהו פירושה של סוגיא קצרה זו, שגם ממנה מתבררים באר היטב הדיוקים והחילוקים שבטרמינולוגיה התלמודית בנוגע לדרשה ולשיעור בישיבה.

 

אגב, יש לראות ממשא ומתן זה את טוהר נפשו של רבא, שהאמת היתה נר לרגלו ורק בירור האמת היתה מטרתו. גם ממקורות אחרים נראה שמעולם לא שאף רבא לאחזוקי דבוריה ולהפך עוד השתדל בכל יכלתו לתרץ גם קושיות שהקשו תלמידיו על מתנגדיו אם היה נראה לו שהקושיה אינה מבססת כל צרכה. 

 

ו

 

היו גם מקרים שלא החכם הדורש חזר בו מדבריו לתקנם ולהעמיד אמורא להורות ההפך, אלא חכם אחר, ששמע ממנו מה שאמר, "אוקי אמורא" בבית מדרשו הוא להורות בדרשתו שלא כדברי החכם הקודם. וכמובן שנזהר מלהתכבד, חלילה, בקלון חברו ולא הזכיר בשמו כלל וכלל. וכן עשה רב, כמסופר בגמ':

 

"דרש רבה בר בר חנה, חתיכה של נבילה... אינה אוסרת... אוקי רב אמורא עליה ודרש, כיון... אוסרת...".

 

לפי כל האמור לעיל יובן גם הסיפור המובא בגמ' על רב ור' שילא:

"דריש ר' שילא, אמר לו הקב"ה... לבתר תנפק אוקים רב אמורא עליה ודרש...".

 

ולכאורה קשה, למה מדגישה הגמ' שרב אוקים אמורא עליה, וכי ר' שילא לא היה דורש ע"י אמורא? והרי, כאשר לא הופיע פעם האמורא הקבוע של ר' שילא לדרשה, קם רב בעצמו ושימש לו אמורא, ומאי קמשמע לן? אלא לאו הא קמשמע לן שהדברים ההם לא אמר ר' שילא ע"י מתורגמן. וכנראה שאמרם בסוף דרשתו כתשובה לשאלה על פירוש הכתוב ביהושע, שהרי יצא לאחר מכן. ורק, שהיה נוכח באותו מעמד, לא סתר את דבריו בפניו משום כבודו, אבל יחד עם זה לא יכול היה גם לוותר על כבודו של יהושע נפגע, לדעתו, מדברי ר' שילא. ולכן, "בתר דנפיק" ר' שילא אמר רב לאמורא שיכריז את פירושו הוא על הפסוק, כדי להוציא מלבם של אלה ששמעו את פירושו של ר' שילא, שידעו שאמר את דבריו רק מקופיא ולא מתוך שיקול הדעת. 

 

ז

 

לאור כל האמור לעיל, מקבלת פנים חדשות השאלה בגמ': "אטו כולו עלמא לתנא צייתי - לאמורא צייתי!". במשך הפירקא של רב, קרא לפניו תנא ברייתא הפוסקת כר"מ בדין המבשל בשבת, ורב השתיקו. ותמהו שם בגמ', למה השתיקו רב? אם משום שהוא לא סובר כברייתא זו, משום זה עדיין אין עליו לאסור ללמדה! ואם משום שחשש שהשומעים יטעו ויעשו כדברי הברייתא - "אטו כולי עלמא...?" וברש"י שם, ד"ה לתנא צייתי פירש: "כלומר, הם מטים אוזן לשמוע מן התלמידים היושבים שם ושונין איש משנתו לעצמו? לאמורא. שהיה עומד בפני רב ומשמיע לרבים מה שראש הדרשה לוחש לו, אליו היו שומעין!". פירוש זה קשה להולמו. שהרי עדיין יש חשש שמא מישהו כן שמע, בפרט, שנראה שהתנא היה מקריא את משנתו בקול רם לפני כל הקהל ולא בלחש. ויותר קשה, שהרי הביטוי "ציית" אין פירושו סתם שמיעת האוזן, אלא קבלת דברי המדבר על מנת לעשותם, וכן פירש רש"י בכמה מקומות. לדוגמא: "מאן ציית ליהודה מחיל שבי" פירש רש"י: "השומע דבריו ומקבלם יחלל שבת". וכן על דלא ציית לדינא" פירש רש"י: שאמרו לו צא תן לו ולא קיים". וכן "בחד מנא לא ציית" פירש רש"י: אינו שומע לך". וכן מובנים דברי אשת ר' עקיבא: "אי לדידי ציית" - אילו שמע לי, אילו קיבל את דברי. וכן רב חסדא אמר לרב אחא בר עויא: מאן ציית לך ולר' יוחנן רבך?". ולכן בהכרח לפרש כן גם כאן את הביטוי "ציית". וכנראה שרש"י עצמו הרגיש בקושי שבדבריו ולכן הקדים להגיד "כלומר", שכידוע, זהו סימן, בסגנונו של רש"י ז"ל, שלא נתקררה דעתו לגמרי מפירושו. ולפי האמור, באמת אין פירוש רש"י הולם את המאמר.

 

אולם לפי מה שביארנו על מנהג החכם והאמורא, הרי דברי הגמ' מאירים ומתבארים בנקל. מה איכפת ליה לרב אם ישמע השומע את דברי הברייתא מפי התנא? דברים הנשמעים בפרקא על זמן שלא הכריזם האמורא, אין להם שום סמכות של הלכה ולא ינהגו כך. "אטו כולי עלמא לתנא צייתי" - האם הם מקבלים את דברי התנא בתור פסק סופי? הן גם דברי החכם עצמו עומדים בסימן שאלה כל זמן שלא הושמעו מפי האמורא. "כולי עלמא לאמורא צייתי". רצונם לומר: מקבלים דבריו, כמו שפי' רש"י בכל המקומות האחרים. 

 

תפקידו של האמורא

א

דעות שונות נאמרו בתפקידו של האמורא או המתורגמן ובמקור המנהג להשתמש בו. לדעת פרופ' בארון, חכמים מחוסרי כשרון הטפה עממית השתמשו באמורא, כדי להסביר דבריהם בשפה ברורה לקהל הרחב.

 

אחרי בקשת סליחה, נראה לי ששתי תשובות בדבר: חדא, הרי לכל חכם היה אמורא ולא רק לאלה שהרגישו צורך מיוחד בו. ועוד, מצינו שאותו חכם ששימש אמורא לחכם שני, כשהגיע זמנו הוא להתמנות לדורש העמיד לעצמו איש אחר לאמורא. ונשאלת השאלה, אם מקודם הספיק הסברו להסביר דברי חברו, למה לא יוכשר עתה להסביר דברי עצמו ומה צורך יש לו באמורא? הסיפור על רב ור' שילא, שהבאתי לעיל, יכול לשמש דוגמא. רב עמד באמורא לר' שילא, ובכן היה לו כשרון הטפה. ולמרות זה, כשהוא עצמו דרש - "אוקים אמורא עליה".

 

גם הרב גליקסברג ז"ל דעתו כדעת הפרופ' בארון. אומנם הוא מביא שני טעמים נוספים למתורגמן. הטעם הראשון, שגם הרב י. ש. צורי מזכירו באחד מספריו, הוא שלפעמים לא היה קולו של החכם הדורש נשמע בכל רחבי אולם בית הכנסת והוצרך לפיכך לאיש בעל קול אדיר, מין רמקול חי, שישמיע דבריו לרבים. לפיכך אנו מוצאים מקרים שחכם אחד השתמש במתורגמנים אחדים בבת אחת להפיץ דבריו בין הקהל הרחב. הטעם השני הוא, שהמתורגמן היה מתרגם העברית שנאמרה לו מפי החכם לארמית המובנה לכל השומעים. בזה סמך הרב גליקסברג על דברי רש"י. אבל על שני טעמים אלה קשה אותה הקושיה: למה הזמין מתורגמן שנתמנה דורש, מתורגמן שני לשמש לפניו ולעמוד עליו באמורא? לפיכך נראה לי, שאף שכל הנאמר בתועלת המתורגמן לחכם, הן בהסברה, הן בהשמעת הקול והן בתרגום הלשון היה נכון לפעמים, הרי כל זה הוא רק סניף ותועלת צדדית, שצמחה מהמתורגמן במשך הזמן, אבל אין זה עיקר מקורו ויסוד מנהגו. 

 

ב

 

מבואר בגמ', שהיה נחשב לעלבון לחכם לדרוש לציבור שלא באמצעות אמורא או מתורגמן. וכששמע רבה את רב עינא דורש דברים תמוהים ומוזרים "אפיתחא דבי ריש גלותא", ציוה "לישמטוה לאמוריה מיניה" ופירש רש"י שם: "ישמטו את האמורא מלפניו לביישו". ושני טעמים לעלבון זה. ראשית - הרמת הקול. ההכרח לדבר בקול רם עד כדי צווחה, למען ישמעו דבריו, היה לזרא לרוח החכם ונחשב לעלבון לו. האידיאל של ת"ח הוא "מדבר בנחת עם הבריות". והמילה "בנחת" באה כאן במובן "בשקט". כן הבין גם הרמב"ם ז"ל ברייתא זו ולכן כתב בספרו משנה תורה: "תלמיד חכם לא יהא צועק וצווח בשעת דבורו כבהמות וחיות, ולא יגביה קולו ביותר, אלא דבורו בנחת עם כל הבריות". ואם יש שמן ההכרח למישהו להרים קולו להשמיע לרבים מה שהם צריכים לשמוע, הרי זה הכרח מגונה ומוטב שאיש אחר יעשה עובדא זו ולא הת"ח עצמו, בבחינת "אי אפשר לעולם בלא בשם ובלא בורסקי, אשרי מי שאומנתו בשם ואוי לו מי שאומנתו בורסקי". הת"ח יאבד את כבודו בעיני הציבור אם יעמוד ויצווח לפניהם, אפילו בדברי תורה. מן הרגש זה צמח הרעיון של אמורא או מתורגמן, שימלא תפקיד בלתי נעים, אם כי הכרחי, זה. זו היתה ההתחלה של עצם המוסד של האמורא או המתורגמן. ואם כי השתדלו חז"ל בכל יכולתם לכבד את האמורא, שהיה ממלא תפקיד כה חיוני ולהרים כבודו בעיני הקהל, בכל זאת כשהסתכלו בשני האנשים האלה, החכם היושב ומדבר דבריו בנחת ובקול נמוך וכולו אומר כבוד והדר, ומאידך - המתורגמן, העומד וצווח בקולי קולות, אי אפשר היה להתגבר על ההשוואה הבלתי נעימה שבין שניהם. וזה היה כנראה היחס המקובל אצל הקהל, שבא לידי ביטוי בדבריו של אותו "מפשר חלמי" (=פותר חלומות) ערום, בר-הדיא, שהיה פותר חלום לפי התשלומין שהיו נותנין לו. וכששילם לו אביי שיפתור לו לטובה חלומו, שבו ראה חמור עומד למראשותיו ונוער, פתר לו שיהיה "ראש ישיבה הדורש דרשות והמתורגמן עומד עליו באמורא להשמיע בקול רם לרבים, כקול חמור הנוער". וכולם הרגישו, כנראה, שהפתרון הולם את החלום. 

 

ג

 

מההשוואות השונות של חז"ל בעניין המתורגמן ומן האופי שהשתמשו בו לשבר את האוזן בהנהגת המלוכה, הן במלכותא דארעא והן במלכותא דרקיעא, מתברר שהם הדגישו כוונה יותר עמוקה בתפקידו של המתורגמן. כך, למשל, הם דורשים על הפסוק 'ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה': "ויאמר ויאמר למה לי? אמר ר' אבהו: בתחילה ע"י תורגמן. כיון דאמרה ליה: מדבית שאול קא אתינא, מיד - 'ויאמר לאסתר המלכה' ". כאן ממלא המתורגמן תפקיד אחר לגמרי. לא לפי כבוד המלך לדבר ישר עם איש או אישה פשוטים, ואפילו אם היא אשתו כשהיא לא מגזע המלוכה. בהכרח שיבואו דבריו תחילה אל מתווך הממונה לכך, שהוא יעבירם למי שצריך. ורק לאחר שנתברר לאחשורוש שאסתר לא נופלת ממנו בייחוסה ושמגזע מלכים מוצאה ואין זה נחות דרגא בשבילו לעמוד בקשר ישיר אתה, סילק את המתורגמן מביניהם, 'ויאמר לאסתר המלכה'. ואף שר' אבהו השתמש כאן במילה תורגמן רק בדרך משל והשאלה, ברור שזהו התפקיד שהוא ראה בו. כיוצא בו פירש רבי: "עד שהכיר בה שהיא יהודית היה משיח עמה ע"י תורגמן, ומשהכיר בה התחיל הוא מספר עמה". בדרשתו של רבי, החידוש שנתחדש אצל אחשורוש היה לא בנוגע לשכבה הסוציאלית הגבוהה של אסתר, אלא גזעה, מוצאה העממי. בתחילה, כנראה, חשב שמוצאה מאיזה עם ברברי ושפל ולמרות שהיתה אשתו לא הרשה לו מעמדו לדבר אליה באופן ישיר והוכרח להשתמש במתורגמן. רק לאחר שגילתה לו שהיא יהודית "התחיל הוא מספר עמה". ובכן, זהו תפקידו של המתורגמן: מתווך בין איש רם המעלה והמעמד, לבין אלה שעומדים למטה הימנו. 

 

ד

 

דוגמא אחרת אנו מוצאים בירושלמי סוטה ריש פרק ז: "כתיב 'ואמר הכהן לאשה' - בכל לשון שהיא שומעת, דברי ר' יאשיה. אמר ליה ר' יונתן: ואם אינה שומעת ולמה היא עונה אחריו אמן? (למה לי ריבוי הכתוב שהכהן יגיד לה בלשון שהיא מבינה? מכיוון שהיא צריכה לענות אמן, פשוט שהיא צריכה להבין הדברים!) אלא, שלא יאמר לה ע"י תורגמן" (בלי ריבוי הכתוב הייתי אומר שהכהן ידבר אל האישה באמצעות מתורגמן, ובא הכתוב להשמיענו שהכהן עצמו אומר לה). זאת אומרת שהסברא הראשונה היתה שהכהן ידבר אל האישה ע"י מתווך ולמתווך הזה קוראת הגמ' "מתורגמן". מכאן, שתפקידו של המתורגמן הוא להיות המתווך במקרה שאין זה לפי כבוד המדבר לדבר ישר אל השומע. בזה יובן המשך המאמר, שם: "ר' יוחנן בשם ר' לעזר בי ר' שמעון: לא מצינו שדבר המקום עם האישה אלא עם שרה בלבד. והא כתיב 'אל האישה אמר הרבה ארבה' וגו'? אמר ר' יעקב דכפר חנין: ע"י התורגמן". הרי לפנינו תמונה ברורה מתפקידו של המתורגמן כפי שהבינו אותו חז"ל. הוא איש הביניים בכל מקום שאין זה לפי כבודו של המדבר, מפני איזה טעם שהוא, לדבר בעצמו אל השומע. 

 

ה

 

וכשנתמנה חכם לדורש אל הציבור, נתעלה בדרגה הסוציאלית ועמד במדרגה יותר גבוהה. הוא נעשה לגבר מורם מעם, בבחינת 'הרימותי בחור מעם' ו'גבר הוקם על'. נתעלה ראשו על כל העיר, כפי שהביעו את זה חז"ל: "יהא רעוא דתירום רישך אכולא כרכא, שפירש רש"י מובנו: "תהיה ראש ישיבת הכרך". והוד מלוכה ניתן למשרת ראש הישיבה ועמדתו, כמו שאמר רב אשי על עצמו "אנא מלך". וכן מצינו תואר זה על הרבה חכמים: "מלך רבה, מלך ר' יוסף", גם על רבא: "בתר דמלך" ועל אביי: "מלכא הוית", ועוד בכמה מקומות. ועפ"י רוב היה ראש הישיבה גם הדורש בעירו. וכן בפירוש רש"י על רב אשי: "היה ראש ישיבה במתא מחסיא ודורש". וכן "מרימר בעירו ומר זוטרא בעירו היו הדרשנים", ועוד רבים. ולכן נתנו לו, לדורש, תכסיסי מלוכה ומשום שלא היה לפי כבודו בהופעתו הרשמית לדבר ישר אל המון העם הפשוטים, הוקם מתורגמן בינו וביניהם. זה היה תפקידו העיקרי והראשון של המתורגמן. הד השקפה זו אנו מוצאים בפירוש בדברי המדרש: " 'דברי חכמים בנחת נשמעים' - אלו הדרשנים; 'מזעקת מושל בכסילים' - אלו המתורגמנים שעומדין על הציבור". 

 

ו

 

לפי דברינו אלה יובנו דברי הגמ' בדין חכם אבל. לפי הדין מותר לו לדרוש ברבים מפני תועלת הרבים. "ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע... ובלבד שלא יעמיד מתורגמן". ושואלת הגמ':

 

"ואלא היכי עביד? - כי הא דתניא: מעשה ומת בנו של ר' יהודה בר אילעאי ונכנס לבית המדרש ונכנס ר' חנניא בן עקביא וישב בצדו, ולחש הוא לר' חנניא בן עקביא, ור' חנניא בן עקביא לתורגמן, ותורגמן השמיע לרבים".

 

לכאורה הדברים קשים להולמם. אם המתורגמן הוא רק עניין שימושי, משום שחסר לו לחכם ההסבר הנחוץ או שאין בכוחו להרים קולו והמתורגמן עוזר לו, למה אסור לעזור לאבל? אמנם ראיתי בפירושו של אחד מהראשונים, שהסביר שהאבל צריך לעשות שינוי ככל האפשר. אבל לדעתי הקושיא במקומה עומדת. למה צריך לעשות השינוי במתורגמן דווקא? אולם לפי האמור הדבר מתברר: אמנם כן, מותר לו לאבל לדרוש מפני תועלת הציבור, אבל אין זו הזדמנות להתגנדרות ולכיבודים וכל פעם שהוא יושב ולוחש למתורגמן העומד עליו והמתורגמן משמיע לציבור, הרי זה פאר לחכם והדגשת מעמדו הסוציאלי וחלילה לו לעשות כן בימי אבלו. "אבל לאו בר פאר הוא וכשמתפאר מראה בעצמו שאינו אבל". ולכן אחת משני אלה: אם הוא זקוק באמת למתורגמן, אז לפחות לא ימסור הוא למתורגמן, אלא לשכנו היושב על ידו, והשכן ימסור למתורגמן ויחול כל הכבוד בהזדמנות זו על ראש השכן; ואם אינו זקוק למתורגמן - ידרוש ישר אל הקהל, וגם זה מותר לו. וכן באמת עשה ר' יוסי בציפורי, ש"נכנס לבית המדרש ודרש כל היום כולו".

 

לאור כל הדברים האלה מופיע תפקיד המתורגמן לעינינו באופן ברור ובהיר. זה היה תפקידו העיקרי. אולם ביחד עם זה נעזרו הרבה חכמים בתורגמניהם, אגב אורחא, גם בפרטים אחרים, כל אחד לפי מצבו ותנאיו. נוסף על מה שלפעמים עזר המתורגמן לחכם חלש הקול להשמיע דבריו, או הוסיף הסבר לחכם, שחסר לו כשרון ההטפה, או גם שתרגם לשפה לועזית שלא ידעה החכם, מצינו שעזר לו המתורגמן גם להכריז מודעות נחוצות. כן מסופר במדרש, שרבי ציוה לאמורא שלו, אבא יודן, להכריז מודעות נחוצות. כן מסופר במדרש, שרבי ציוה לאמורא שלו, אבא יודן, להכריז הכרזה נחוצה בנוגע לתפילת ערבית שהיה להם להתפלל. מה עשה החכם בשעה שהמתורגמן דבר אל העם? על שאלה זו אין תשובה אחידה. כל חכם וחכם התנהג לפי דעתו. היו חכמים, שישבו והקשיבו לדברי התורגמן ואם שגה המתורגמן בכוונתם תקנוהו, כמסופר על ר' שילא שתיקן את דברי רב בשעה שעמד עליו באמורא. קרה גם, שהחכם התרגז כששמע את האמורא מסביר לא לפי דעתו. כן מצינו בר' יוחנן, שנזף בחריפות מתמיה באמורא שלו, שתירגם את הפסוק 'ועיני לאה רכות' שלא לפי דעתו. מאידך, מסופר על ר' אבא דמן עכו כששמע את האמורא מתרגם בהיפוך גמור ממה שפירש הוא, עבר בשתיקה על חוצפה זו. הצד השווה שבהם, שהקשיבו לדברי המתורגמן.

 

מהצד השני, מצינו ברב אשי, שהיה "לוחש הרבה יחד למתורגמן העומד לפניו ובעוד שהמתורגמן משמיע לרבים, הוא קורא את שמע... ומתפלל מיושב... שלא להטריח את הציבור לקום מפניו". ובוודאי שהיה מתפלל בכוונה ולא הקשיב כלל למה שאומר המתורגמן.