לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן צא

סימן צא

 בשר וגבינה שנגעו זה בזה מותרין אלא שצריך להדיח מקום נגיעתן ומותר לצור אותם במטפחת אחת ולא חיישינן שמא יגעו זה בזה.

כתב בעל העיטור שמע מינה כל מידי דבעי הדחה כגון בשר היתר צונן בקערה של איסור צונן אסור לכתחלה דילמא אכיל בלא הדחה ודוקא בשר מבושל דלאו אורחיה בהדחה אבל מידי דאורחיה בהדחה כגון בשר חי וכיוצא בו שרי לכתחלה. וכיון דבצונן בעי הדחה צריך ליזהר שלא יגע בשר לח בלחם שאם יגע בו אסור לאוכלו עם גבינה וכן אם יגע בו גבינה אסור לאוכלו עם בשר, והכי איתא בירושלמי הדין דאכל חוביץ ובעי למיכל קופר מבער פתיתים פירוש מי שאכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער מעל השלחן שיורי פת שאכל עם הגבינה. במה דברים אמורים בששניהן צוננין אבל בשר וחלב רותחין שנתערבו יחד או אפילו בשר צונן לתוך חלב רותח או חלב צונן לתוך בשר רותח הכל אסור. אבל חלב רותח שנפל על בשר צונן או בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן קולף הבשר והשאר מותר וכן החלב.

כתב ריב"א צריך שיהא בו ס' כדי הקליפה שנאסר ממנו אבל רבינו יצחק כתב שאין צריך וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב קולף הבשר שנוגע בו החלב ואוכל השאר ולא פירש בחלב מה יעשה אם כן רוצה לומר שכולו מותר שאם היה בו איסור היה מפרש אותו. ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר ומותר.

ומליח דינו כרותח ולא לגמרי לאסור כולו אלא כדי קליפה לחוד ואינו תלוי בין אם הוא עליון או תחתון אלא בין עליון או תחתון המליח מבליע בתפל ואינו בולע ממנו הלכך בשר וגבינה לחין המלוחין שנגעו זה בזה צריך לקלוף שניהם מקום נגיעתן ואם הבשר מליח והגבינה תפילה הבשר שרי בהדחה והגבינה צריכה קליפה ואם איפכא איפכא. ואם הן יבשין אפילו אם הם מלוחין או לחין ולא מחמת מליחה סגי בהדחה.

והא דמליח חשיב כרותח דוקא בשאינו נאכל מחמת מלחו ופרש"י דהיינו מליחת בשר להצניע שאינו נאכל עד שישרוהו במים וידיחוהו היטב

ויש אומרים דלא מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו אלא כגון עיבוד שמולחין אותו הרבה לצורך הדרך.

ורבינו תם פירש דכל מלח שמולחין לקדרה מיקרי אינו נאכל מחמת מלחו אבל נאכל מחמת מלחו לא הוי כרותח.

ודוקא בבשר חי יש חילוק בין נאכל מחמת מלחו לשאינו נאכל מחמת מלחו אבל בצלי אין חילוק שאפילו נפל למליח שנאכל מחמת מלחו בעי קליפה ואם יש בקעים או מתובל בתבלין אפילו אין בו בקעים והוא חי כולו אסור.