לחץ כאן לתצוגת הדפסה

סימן כח

סימן כח

 השוחט חיה ועוף צריך לכסות דמו לא שנא צדן עתה לא שנא היו מזומנין בידו. ומברך

 ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציונו על כסוי דם בעפר

וכתב בעל הלכות גדולות שמכסה ואח"כ מברך. ואף על גב דכל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן, הני מילי בתחילת המצוה אבל זו סיום מצוה היא. ובאמצע מצוה אין ראוי לברך, הילכך מברך על השחיטה קודם התחלת המצוה, ועל הכיסוי אחר גמר המצוה. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ולא נהגו כן.

וכוי שהוא ספק חיה, וכלאים הבא מבהמה וחיה, צריך לכסות דמן אבל אין לברך עליהם מפני שהוא ספק. ובעל העיטור כתב שמברכין עליהם ולא נהירא, לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ואין שוחטין כוי ביו"ט מפני שהוא ספק ואם שחטו אין מכסין את דמו ובלילה אם רישומו ניכר יכסנו. ואין יכולים לקבל הדם בכלי לכסותו בלילה שאין שוחטין לתוך הכלים.

 

כיצד מכסין, נותן עפר תיחוח למטה ועפר תיחוח למעלה. וכתב בעל העיטור שצריך להזמינו למטה לשם כיסוי. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב אין צריך ליתננו לשם כיסוי, אלא אם מצא עפר תיחוח ושחט לתוכו שפיר דמי.

ומכסה בידו או בסכין או בכלי אחר אבל לא ברגלו שהוא דרך בזיון, ומראה שהמצות בזויות עליו. שחט ולא היה עפר למטה צריך לגרור הדם וליתנו בעפר תיחוח ולכסות עפר תיחוח עליו. שחט ולא כיסה וראהו אחר חייב לכסות שמצות כיסוי היא כשאר מצות עשה שכל ישראל חייבין בהם אלא שהשוחט קודם לכל אדם. הילכך אם קדמו אחר וכיסה חייב ליתן לו י' זהובים שכר ברכה שביטל ממנו אלא שאין גובין אותו בזמן הזה.

שחט ק' חיות או ק' עופות, או ששחט חיה ועוף במקום אחד כיסוי אחד לכולם. כבר כתבתי למעלה שאם סח בנתים, שמכסה ומברך עליהם על דם שחיטה ששחט ויברך ברכת השחיטה על מה שישחוט ולא יברך על כיסוי דמה.

 

השוחט ונבלע דם בקרקע אם רישומו ניכר חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. כסהו הרוח פטור מלכסות חזר ונתגלה חייב לכסות. כסהו עצמו וחזר ונתגלה אח"כ פטור מלכסות.

דם שנתערב במים אם יש בו מראית דם חייב לכסות אין בו מראית דם פטור מלכסות, ואין חילוק בין אם נפל דם בתוך מים או מים לתוך דם לעולם כשיש בו מראית דם חייב לכסות אע"פ שנדחה מכיסוי כשלא היה בו מראית דם כשחזר למראה דם חייב לכסות. נתערב ביין אדום או בדם בהמה רואין היין ודם הבהמה כאילו הוא מים ואילו נתערב במים כשיעור יין הזה והיה בו מראית דם חייב לכסות.

כתב בעל העיטור מאן דשחט ציפרא או חיותא ושחט בהמה עלה פטור מלכסות. בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות. דם הניתז ושעל הסכין אם אין שם דם אחר חייב לכסותו, אבל אם יש שם דם אחר, אין צריך לכסותו שאין צריך לכסות כל הדם, לפיכך אין צריך למצות  עד שיצא כל הדם.

השוחט לחולה בשבת לא יכסה אפילו אם יש לו דקר נעוץ. ובלילה אם רישומו ניכר יכסנו. כל השוחט אפילו אינו צריך לו לאוכלו ואינו שוחט אלא מפני הדם שצריך לו, חייב לכסותו. כיצד יעשה, נוחר או מעקר, שלא חייבה תורה בכיסוי אלא בשוחט שחיטה הראויה לאכול, הילכך השוחט הטרפה או השוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות. לפיכך צריך לבדוק הסימנים והסכין קודם הכיסוי.

וכתב בעל העיטור השוחט חיה לא יכסה עד שיבדוק את הריאה שדינה כבהמה ומסתברא אם ישתכח סירכא דתליא בבדיקה, כגון סכינא דחליש פומיה דלא בדקינן השתא אי נמי אומא לדופן מכסה בלא ברכה.

 

חרש שוטה וקטן ששחטו בינן לבין עצמם אין אחרים חייבין לכסותו. ראו אחרים ששחטו כראוי חייבין לכסותו. ומי שאין לו עפר לכסות לא ישחוט עד שיהיה לו עפר לכסות. השוחט חיה ועוף ולא יצא מהם דם מותרין.

ואין מכסין אלא בעפר וכל הדברים שהזרעים הנזרעים בהם מצמיחין הם בכלל עפר ואם אינן מצמיחים אם נקראים עפר מכסין בהם ואם לאו אין מכסין בהם. לפיכך מכסין בזבל הדק וחול הדק מאד עד שאין היוצר צריך לכותשם כלל, ובסיד ובחרסית ולבינה ומגופה של חרש שכתשן ובשחיקת אבנים ובשחיקת חרשים ובזהב שחוק ובנעורת של פשתן דקה ובנסורת של חרשים ובאוכלים או בגדים שרופים עד שנעשו עפר ובשיחור ובכחול ובנקרת הפסולים. אבל אם כפה עליו כלי או כסהו באבנים אין זה כסוי, לפיכך אין מכסין בזבל הגס ובחול הגס שהיוצר צריך לכותשן, ולא בקמח וסובין ובמורסן, ולא בשחיקת מתכות חוץ מבזהב שחוק.

וכתב הרשב"א במה דברים אמורים שלא נשרפו, אבל נשרפו חוזרין לעפר ומכסין בעפרן.

אין מכסין בעפר המדבר.

כתב בעל העיטור אין מכסין בכל דבר שיש בו ליחלוחית מים, כגון מתונתא. כתב בספרי ה"ר חזקיה ז"ל מי ששפך יכסה, ואם ראהו אחר שלא כסה חייב לכסות. ובמה ששפך יכסה, שלא יכסה ברגלו, שלא יהא המצות בזויות עליו. ואם זה רצה לכסות וקדם אדם אחר וכסה, חייב ליתן לו י' זהובים. ומיהו אם עמד אחד לקרות בתורה, ועומד אחר תחתיו, אין לחייבו הי' זהובים, דבקריאה כולם חייבים כמו זה. ואפילו כהן ועמד ישראל תחתיו, אין לחייבו בי' זהובים. והא דאמרינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, אסמכתא בעלמא היא, ולא גבינן מיניה בבי דינא. ואפילו על הכיסוי לא גבינן מיניה בבי דינא בזמן הזה, דבמילתא דלית בה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו.

ואם נתנו לו בן למול, וקדם אחר ומל אותו, כמו כן אין מחייבין אותו דלא עבדינן שליחותייהו, ועוד דהכא אפילו תפש מפקינן מיניה, דכיון דענה אמן, הא אמרינן (ברכות נג.) גדול העונה אמן יותר מן המברך. ואם שמע ולא ענה, איהו דאפסיד אנפשיה. אבל אין לפוטרו מטעם שיתן לו תרנגולת לשחוט דזו היא מצוה אחרת, ומצוה ראשונה הלכה לה ומעוות לא יוכל לתקון.