סימן לט

 כל טריפות שמנו חכמים בבהמה ובעוף אין צריך לבדוק אחריהם דחזקת בהמה חיה ועוף כשרים הם, שרוב בע"ח בריאים וכשרים הם, אלא שהצריכו לבדוק הריאה כשהיא לפנינו, לפי שהסירכות מצויות בה. ובעל התרומה כתב דאפילו אם אינה לפנינו יש לחוש כיון שהסירכות מצויות בה, ולא התירו כשאינה לפנינו אלא בגדיים או טלאים שאין הטרפות מצוי בהם כ"כ, לכן נוהגין בכל המקומות לבדוק הריאה. ואם יש בה סירכא פירש חוט של ריר שיוצא ממנה ונסרך אל מקום אחר טריפה, אפילו אם אין רואין בה נקב דודאי ניקב אלא שנסתם וקרום שעלה מחמת מכה בריאה לא חשיב סתימה. והני מילי כשאין הסירכא כסדרן, אבל אם הוא מאונא לאונא כסדרן כשרה.

ויש אומרים דאפילו כסדרן צריכה בדיקה לראות אם עולה בנפיחה, אבל רב האי כתב שאפילו בדיקה אינה צריכה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ופרש"י דלא מקרי שלא כסדרן אלא כשנסרכו שתים החיצונות ממעל, פירש כגון שנסרכו השתים החיצונות אחת לחבירתה כגון שהסירכא עולה מחיצונה לחיצונה ועוברת על האמצעית או מתחתיה פירש כגון שהולכת הסירכא מחיצונה לחיצונה ועוברת מתחת האמצעית זהו מתחתיה אבל כל שנסרך אונא שאצלה בין מחיתוך לגב או אפילו מגב לגב כשירה. אבל כל שאר הפוסקים פסקו דלא מקרי כסדרן אלא בשתים זו אצל זו מחיתוך לחיתוך מחיתוך של זה לחיתוך של זה אבל מגבה של זו לגבה של זו או אפילו מחיתוך לגב או מחודה של זו לחודה של זו, שאצלה אסורה.

ורבינו חננאל כתב דאפילו מחיתוך לחיתוך אין מתירים אלא אם כן נסרכה כולה מראשה לסופה שכל שיש פיצול ביניהם בראשן או באמצעיתן או בסופן מתנועעות ומתפרקות זו מזו. ולא הורו כן הגאונים אלא כל שהוא מחיתוך לחיתוך שאצלה כשירה אפילו נסרכת באלכסון מראשה של זו לסופה של זו וכן נוהגים בכל המקומות.

ואומא שנסרכה לאונא שבצדה מחיתוך לחיתוך היה ר"ת אוסר, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב ונהגו העם להתיר, וכ"כ ה"ר יהודה מברצלוני בשם הגאונים.

ועינוניתא דוורדא לכל מקום שתסרך טרפה, אפילו לכיס שלה ואפילו כולה נדבקת בו. וסירכא היוצאת משיפולי הריאה הויא כאילו נסרכת מן הגב וטרפה, בין שתהיה נסרכת משיפולי לשיפולי בין שתהיה נסרכת משיפולי לחיתוך האונא. לכל מקום שתסרך הריאה בין לגרגרת או לחזה או לשמנונית הלב, או לטרפשא אסורה, בין אם הסירכא מן האונא או מן האומא.

וסירכא היוצאת מן האונא או מן האומא או מן הגב והיא תלויה פירש שאינה נאחזת בראשה השני לשום מקום אלא כחוט יוצא ותלוי בה כשירה ואפילו בדיקה לא בעיא.

מר יעקב גאון הורה לאחוז בקנה ולנענע הריאה ג' וד' פעמים יפה יפה וכל סירכא שתינתק על ידי נענוע זה כשרה. ועל זה נוהגין במקצת מקומות להכשיר כל סירכא שתינתק כשהטבח מכניס ידו בנחת לבדוק שאומרין שאינו סירכא אלא ריר בעלמא שנתפשט מליחות הריאה שהסירכא אפילו אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת.

והרשב"א כתב

כל סירכא שאמרנו אין הפרש בין אם תהיה עבה וחזקה בין שתהיה דקה שבדקות ולא כהללו שממעכין ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהגין כן כאילו מאכילין טריפות לישראל שזה לא שמענו מחכמים בשום מקום ע"כ.

ריאה שנקבה במקום חיתוך האונות בגב האונא כנגד הדופן כשירה, וכן הדין בכל השלם שכנגד האונות למעלה עד הערוגה כשירה, מפני שהמקום צר ונדחקת לדופן והוא סותמו ונקרא דופן עד החוט שמנקרין מן החזה, ומשם ואילך נקרא חזה. ודוקא שהנקב כנגד הדופן אבל אם נקבה מבפנים וסירכא יוצאה משם לדופן טריפה. על כן כתב הרשב"א ניקב בשיפולי אונא וסירכא יוצאה אל הדופן טריפה, חוששין שמא מבפנים היא באה.

כתב בעל העיטור אם ניקב באונא וסירכא עולה מן האונא לדופן שבצד האומא כשרה, אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב, אם הסירכא יוצאת מבין חיתוך שבין אונא לאונא ונסרכת לדופן או מגב אונות נסרכו לדופן חוץ למיצר החזה טריפה, שאין הדופן סותמתה.

כתב הרשב"א בשם הגאונים, שאם כל הגב של אומא מהשלמת האונין ולמעלה דבוק בשדרה כשרה, שכך מראים הדברים שזו היא ברייתה. במה דברים אמורים בשכל הגב דבוק אל השדרה אבל אם יש פיצול שאין כל הגב דבוק אל השדרה טריפה. והא דדופן סותם דוקא כשהוא כנגד הבשר שבין הצלעות והוא מסובך ונאחז היטיב לבשר, אבל כנגד הצלעות אינו סותם.

ואם הוא כנגד הבשר וגם כנגד הצלעות, בזה כתב הרמב"ם אבא מורי מן האוסרין ואני מן המתירין.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב ורואה אני דברי האוסרין, כיון דבגרמא לחודיה לא חשיב סתימה, הוא הדין נמי בגרמא ובבשרא דנהי שהבשר סותם כנגדו לא מהניא אותה סתימה כיון שכנגד העצם אינו סותם.

ורב שר שלום התיר אפילו אינו מסובך הרבה בבשר, אלא סריך בו מעט. וכן כתב רבינו גרשום, והוסיף להתיר אפילו סריך בצלעות, אלא שהחמיר להצריך בדיקה ולא משום ריעותא דצלעות, שאף בסריך בבשר היה מצריך בדיקה ולא היה מחלק בין עצם לבשר, דבשניהם היה מתיר בסריך ועל ידי בדיקה. והעיקר כמו שכתבתי דלעצם אפילו בדיקה לא מהני ולבשר אפילו בלא בדיקה שרי.

ובדסביך ריאה הנקובה במקום שאין הדופן סותמה, דהיינו כל האומא חוץ ממקום חיתוכי דאוני, כתב הרמב"ם דמפרקינן לה אם נמצאת מכה בדופן, אפילו יש ריעותא בריאה כגון שהעלתה צמחים כשרה אפילו בלא בדיקה.

ולדעת רב אלפס, אם יש מכה בדופן אפילו אין ריעותא בריאה צריכה בדיקה. ואם אין מכה בדופן, ואפילו אין ריעותא גם כן בריאה אסורה, ואפילו בדיקה לא מהניא.

ויש אומרים דמהני לה בדיקה ומתירין כשיש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה ואפילו בלא בדיקה.

ולדעת רש"י ור"י לעולם אינה ניתרת אפילו בבדיקה, אלא אם כן יש מכה בדופן ואין ריעותא בריאה, אבל אם שניהם שוין בין יש ריעותא בשניהם או שאין ריעותא בשניהם לא מהניא לה בדיקה וכל שכן כשיש ריעותא בריאה ולא בדופן.

ואדוני אבי הרא”ש ז"ל כתב בתשובה, דלא שרינן אלא ע"י מכה ממש שבדופן אבל אם יש בו בהרות שחורות אינו סימן מכה ממש כי אפשר שבאו מחמת הכאות שהכו הבהמה על גבה, שכך דרך מקום המכה להשחיר. אבל נשבר הצלע, אע"פ שחזר ונקשר קרינן ביה שפיר מכה.

יש אומרים כל היכא דתלינן בדופן אין חילוק בין אם סמוכה כולה לדופן או סרוכה לו.

אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דוקא סמוכה כולה לדופן, אבל סרוכה לא תלינן ריעותא בדופן אלא בריאה. ואם כל הריאה דבוקה לדופן בלא שום פילוש ובלא שום פירוד יש מתירין על ידי שמפרידין אותו מן הדופן בנחת. ואם עולה בנפיחה כשירה.

ויש אוסרין וכן עיקר. וכל בדיקה דהכא דנפחינן במיא דפושרין אי מבצבצא טריפה.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל דבאשכנז ובצרפת נוהגין להטריף הכל.

ריאה שנסרכה לאחד מהמקומות שאין הנקב פוסל בהם כמו לחזה ולגרגרת ולשמנונית הלב ולטרפשא, בזה כתב הראב"ד שדינן כסרוכה לדופן שאם יש בה מכה תלינן להקל כמו שתולין להקל לדופן.

והרמב"ן כתב שאין תולין אלא במכה שבדופן ולא במקום אחר,

וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, דדוקא בדופן שהוא רחב ולחותו מרובה נקלטת הריאה אליו אבל לא לשאר האיברים.

וכתב בעל העיטור שאם האונא והאומא נסרכו יחד בסירכא אחת אל הדופן אם רוב הסירכא מן האונא ומיעוט מן האומא תלינן דעיקר הנקב היה באונא וסרוכי סריך באומא וכשירה ואם רובה מן האומא טריפה. וכן ריאה הסרוכה לחזה ולדופן שדינן בתר רובא וכן נמי אם יש מכה בדופן והסירכא במקום המכה וחוצה לה בכולהו אזלינן בתר רובא.

ויש אומרים דלא אזלינן בתר רובא דמאי נפקא מיניה ברוב שכנגד הדופן שחשוב כסתום אכתי איכא מיעוטא שלא כנגדו שאינו סתום.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לסברת בעל העיטור.