לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הנישואין בימים קדומים

(נדפס ללא ההערות)

מחבר: חנוך אלבק

סיני, גיליון מ"ח, 1961

תוכן המאמר:
מנהג קדום שיישא אדם אשה מבנות משפחתו
לפי הספרא מצווה זו נהגה באותו הדור בלבד
מפשוטם של הכתובים משמע שהאיסור נאמר לדור המדבר
ביאור פסוק קשה בספר טוביה
"כדת משה וישראל"
פונדקיתא = זונה


תקציר: המאמר עוסק בנישואין בימי קדם, ובמנהג שהיה נהוג אז שישא אדם אשה מבנות משפחתו, כדי שתישאר הנחלה במשפחה. הוא מביא דוגמאות לכך מהמקורות ודן האם מצוה זו נהגה לדורות או רק לאותו הדור.

מילות מפתח: נישואין, נישואי קרובים, מנהגים קדומים.

הנישואין בימים קדומים

 

 
מנהג קדום שיישא אדם אשה מבנות משפחתו
מנהג קדום היה בישראל שיישא אדם אשה מבנות משפחתו. בייחוד הדגיש נוהג זה בעל ספר טוביה. טוביה מתפאר שלקח אשה ממשפחת אביו (א, ט) ולבנו הוא אומר: "קח לך אשה ממשפחת אביך, אל תקח אשה נכריה שאינה משבט אביך. לפי שאנו בני נביאים, זכור, בני, כי נח, אברהם, יצחק ויעקב אבותינו נשאו נשים מבנות אחיהם ונברכו בזרעם והם ירשו את הארץ" (ד, יב). באברהם יצחק ויעקב מפורש בתורה שנשאו נשים ממשפחת אביהם, אבל בנח לא נאמר, אלא שכך היא המסורת בספרים החיצונים, שכן בספר היובלות שנוספו בו פרטים הרבה לסיפורי התורה נאמר ברוב האנשים שהזכיר, שלקחו להם נשים ממשפחת אביהם (ד, טו ואילך) וביניהם גם נח (שם לג). וכן מצינו בשמשון שביקש מהוריו שייקחו לו אשה מבנות פלשתים והם אמרו לו: האין בבנות אחיך ובכל עמי אשה וגו' (שופטים יד, ב-ג). אף יהודית נישאה לאיש ממשפחתה ומבית אביה (ספר יהודית ח, ב). פילון אומר שייקחו לנערה איש מקרוביה, ואם לא יימצא כזה, ייקחו לה ממשפחתה ומשבטה, כדי שלא ייסובו נכסי הנדוניה משבט לשבט אלא יישארו בחלקם של אלו שנפלו להם בגורל (על המצוות ב, קכו). הוא מקשר אפוא נשואי קרובים לנשואי בני אותו השבט, כפי שנאמר בבנות צלפחד (במדבר לו, ו ואילך): אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ולא תסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה וגו'. וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו וגו'. ונאמר: ותהיינה מחלה תרצה וגו' בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים, כלומר שנישאו לקרוביהן. לפי זה פרשה זו לא נאמרה לדור של באי הארץ בלבד, אלא לכל הדורות. וכן סובר יוסיפוס פלביוס בספרו קדמוניות היהודים (ספר ד', סוף פרק ז', סעיף 175) שמשה ציווה שתישאר הנחלה בתוך כל שבט ושבט, ואם בנות צלפחד יינשאו לבני שבט אחר, תישאר נחלתן בתוך שבטן.
 
לפי הספרא מצווה זו נהגה באותו הדור בלבד
אמנם לפי הספרא (אמור פרשה ד, ג) מצווה זו לא נהגה אלא באותו הדור בלבד, וכמו שפירש רבא בבבא בתרא קכ, א: "זה הדבר" (אשר ציווה ה' לבנות צלפחד) - דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אבל שמואל (שם קכא, א ותענית ל, ב) ור' שמואל בר נחמן (בירושלמי תענית סוף פ"ד) אומרים שיום חמשה עשר באב נקבע ליום טוב, לפי שהוא יום שהותרו בו שבטים לבוא זה בזה, ומשמע שקודם לכן סברו שמצווה זו נוהגת לדורות, ואחר כך דרשו שאינה נוהגת אלא בדורם של באי הארץ, שלהם נחלקה הארץ. וכן מפורש בתוספת תרגום שמביא רד"ק לשופטים יא, א; שבתרגום נתפרש הכתוב ביפתח "והוא בן אשה זונה": בר אתתא פונדקיתא, ונוסף בתוספת:
"דא היא נימוסא הות בישראל מלקדמין דלא מיסתחרא אחסנא משבטא לשבטא, ובכן לא הוה יכיל גברא למיסב איתתא דלא משבטא. וכד הות איתתא דרחמא גברא דלא משבטהא, הות נפקא מבי נשא בלא אחסנתא והוו אינשי קרון לה פונדקיתא דרחימת גברא דלא משבטהא".
(חוק זה היה בישראל מזמן קדום שלא תסוב נחלה משבט לשבט, לפיכך לא היה אדם יכול לישא אשה שאינה משבטו. וכאשר הייתה אשה שחשקה נפשה באיש שאינו משבטה, הייתה יוצאת מבית אביה בלי נחלה, והיו האנשים קוראים אותה "פונדקית" (היינו זונה), לפי שאוהבת איש שלא משבטה).
 
נמצא שהמצווה שנאמרה בבנות צלפחד הייתה נוהגת עוד בימי יפתח, והנשים שעברו על המצווה לא קיבלו את נחלתן, וכמו שפירש יוסיפוס.
 
אלא שדבר תמוה ראיתי בתשובה "לרבנו יוסף הרב הגדול" שהוציאה גם ב"מ לוין בגנזי קדם, ספר רביעי, עמ' 37. הוא אומר: אף על פי שאמרה תורה לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר, התנה עמהם יהושע שאם ירצו לישא אשה משבט אחר, יישאו. ומביא ראיה מחירם שנאמר בו: בן אשה אלמנה הוא מבנות דן (עי' דברי הימים-ב ב,יג) "וכתוב ממטה נפתלי (מלכים-א ז, יד) הא כיצד? אביו מן נפתלי ואמו מן דן". הוא סובר אפוא שהמצווה שבתורה נאמרה לדורות ולא דיברה תורה בבת יורשת נחלה בלבד אלא בכל הבנות, שכן אפשר שיירשו נחלה, שימותו אחיהן בחיי אביהם והם יירשו אותם, כמו שמעיר הרמב"ן. אבל אם כן, היה יכול להביא ראיות אחרות מן המקרא, כגון משופטים יז,ז, שנאמר שם: ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי וגו'. לפי פשוטו של מקרא היה לוי מאביו, וממשפחת יהודה מן האם, כמו שמניח התלמוד בבבא בתרא קט,ב. רש"י למקרא מפרש שהיה לוי מן האם. אם אין כאן ט"ס, פירש כך לפי שהיה קשה לו שמייחס הכתוב אדם למשפחת האם ולא למשפחת האב, אלא שאף לפירושו יש להקשות שמכנה הכתוב איש ישראל בשם לוי לפי שהוא בנה של בת לוי. מכל מקום ראיה מכאן שמשפחות יהודה ולוי התחתנו זו בזו (ועי' בתלמוד שם וברד"ק). ואף מן השבועה שנשבעו בני ישראל שלא ייתן איש את בתו לבני בנימין לאשה וגו' (שופטים כא) מוכח שהתחתנו השבטים זה בזה, אלא שמכאן אין ראיה שאיסור חיתון בין השבטים לא היה נוהג בדורות הבאים, לפי שהאיסור לא היה אלא בבת יורשת נחלה, וכל מקום שמוצאים שנשאו נשים משבט אחר אפשר שלא היו הנשים בשעת נישואיהן יורשות נחלה.
 
מפשוטם של הכתובים משמע שהאיסור נאמר לדור המדבר
אמנם מפשוטם של הכתובים משמע שהאיסור לא נאמר אלא לדור המדבר, וכן לפי ההלכה אין איסור זה נוהג בדורות הבאים, אלא שמן התרגום שהבאתי יוצא שהקפידו המשפחות על כך להתחתן בתוך המשפחה ובתוך השבט ושהנכסים לא יעברו לשבט אחר. רמז לכך נמצא גם במשנה ובברייתא. במשנה בכורות סוף פ"ח אומר ר' יוחנן בן ברוקה: היורש את אשתו יחזיר (ביובל את הנכסים) לבני משפחה וכו', ובתוספתא שם (סוף פ"ו) הנוסח: בני משפחה נותנין לו מעות ומוציאין מידו, שנאמר לא תסוב נחלה ממטה למטה אחר וגו'. וכבר העירותי בהשלמות שם, שלפי נוסח התוספתא אין מדובר כאן ביובל, אלא בכל ירושת הנכסים על ידי הבעל, שרשאים בני המשפחה להוציא את הקרקעות מידי הבעל, כדי שלא יעברו למשפחה אחרת. אבל אם הבן יורש את אמו, אף על פי שגם הוא מתייחס אחר שבטו ומשפחתו של אביו, מכל מקום כיוון שהוא מקרוביהם לא הקפידו בני המשפחה על הנכסים שירש, כדרך שאמרו בבבא בתרא קיג, א: בן לאו אחר הוא. וכן אומר ר' יוסי בר בון בירושלמי (כתובות פ"א, סוף ה"ה וקידושין פ"ד, סוף ה"ד) שאם כהן נשא בת ישראל, או אם בת כהן נישאה לישראל קנסו אותם חכמים "כדי שיהא אדם מידבק בשבטו ובמשפחתו". ושנו בברייתא (יבמות סב, ב): הנושא את בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וה' יענה גו'. ולפירוש הרשב"ם בתוס' שם הוא הדין לבת אחיו. ובמשנה מובאה דוגמא לנישואים הנושא את בת אחותו: היו מסרבין (מפצירים) בו לשאת את בת אחותו (נדרים ח,ז), וכן: מעשה באחד שנדר מבת אחותו הניה (ואסור לו לישאנה) וכו' (שם ט' י) וכן נזכרת במשנה (עדיות ח, ב) עדותם של ר' יוסי הכהן ור' זכריה בן הקצב (שחי בזמן הבית) על ילדה שנשבית על ידי גויים באשקלון "וריחקוה בני משפחתה" שנמנעו מלשאתה, אף כאן הדוגמה לנישואים היא דוגמה של נשואי משפחה. ושנינו בתוספתא קידושין פ"א, ד: לא ישא אשה עד שתגדל בת אחותו וכו'. ומסופר בירושלמי (יבמות פי"ג, ה"ב): מעשה באמו של ר' אליעזר שהיתה דוחקת בו לשאת את בת אחותו, והוא נשאה. וכן נשא ר' יוסי הגלילי את בת אחותו (בראשית רבה  פי"ז, ג). ובברייתא (יבמות טו, א) שנו: מעשה בבתו של ר' גמליאל שהיתה נשואה לאבא אחיו וכו'. ואף במחלוקת הידועה בין בית שמאי ובית הלל בצרת ערווה אם היא מתייבמת לאחים נזכרת בברייתא הדוגמה בצרת הבת, היינו שבתו נישאה לאחיו ומת בלא בנים והיא וצרתה נופלות לפניו לייבום (עי' יבמות טו, א: אמר ר' טרפון מתי תבא צרת הבת לידי, ושם ע"ב שאלו את ר' יהושע צרת הבת מהו, שם טז, א: בימי ר' דוסא בן הרכינס הותרו צרת הבת לאחין וכו' וחגי הנביא אמר צרת הבת אסורה), לפי שכך היה המנהג לישא את בת אחיו. ואף ר' יוחנן (גיטין יז, א) מביא דוגמא לנישואי קרובים: משום בת אחותו (תיקנו זמן בגיטין), וכשבאו בנות שמואל לפני ר' חנינא והוא רצה להשיאן אמר לרב שמן בר אבא קרובן: איטפל בקרובותיך (בבלי כתובות כג, א וירושלמי שם פ"ב, ה"ו).
 
ביאור פסוק קשה בספר טוביה
מאחר שביררנו ההשתלשלות של נשואי הקרובים שאין מקורם במצווה שנאמרה לבנות צלפחד אלא במנהג, עלינו לבאר פסוק אחד בספר טוביה שגרם קשיים גדולים לחוקרים. בפרק ו,יא ואילך, אומר המלאך אל טוביה (לפי נוסחות התרגומים שבידינו) שהוא, המלאך, ידבר עם רעואל שיתן לטוביה את שרה בתו לאישה "כי לך נחלתה ואתה היחיד ממשפחתה וכו', ואני יודע שלפי תורת משה לא יתן אותה רעואל לאיש אחר, מפני שחייב מיתה".
 
לדעת חוקרי הספר כיוון המלאך לאיסור הסיבת נחלה האמורה בבנות צלפחד, ויש שלמדים מכאן על זמן חיבור הספר, שנתחבר בזמן שאיסור זה היה בתוקפו ועדיין לא הותרו השבטים לבוא זה בזה. אבל ראשית, לא נאמר בתורה שהעובר על מצווה זו חייב מיתה, ושמענו למעלה שנהגו באשה שנישאה לאיש זר שלא תקבל את נחלתה. שנית, לא היה יכול המלאך לומר "אני יודע" וכו', לפי שמקרא בתורה אינו ידוע למלאך בלבד אלא לכל בשר ודם. ועוד, מצווה זו נוהגת בנחלה שבארץ ישראל ולא שבחוצה לארץ, ומעשה טוביה אירע בחוץ לארץ.
 
אבל לדעתי היה כתוב בנוסח העברי והמקורי (שהיה לפני בעל הנוסח היווני הקצר): אני יודע שרעואל יקבל עליו מיתה ולא יתן אותה לאיש כדת משה. כלומר, יעדיף את המיתה מליתן אותה לאיש אחר לנישואים "כדת משה", כמו שרעואל אומר לטוביה (ז,יג): קח אותה כדת משה (בתרגום העברי הראשון כתוב: כדת משה וישראל, ובתרגום הארמי: כהלכת אוריתא דמשה). וכן נמצא לשון זה בנוסחות אחרים (הארוך וכו') שם פסוק יד בעניין הכתובה שכתב רעואל. ואף בכתובות אנשי אלכסנדריה מצא הלל הזקן כתוב: כשתכנסי לביתי תהא לי לאנתו (לאשה) כדת משה וישראל (תוספתא כתובות פ"ד,ט, ירושלמי שם פ"ד, ה"ח: כדת משה ויהודאי).
 
והעניין "כדת משה" הוא: כמשפט משה, כמו שנאמר (שמות כא,ט) כמשפט הבנות יעשה לה, וה"דת" כולל שאר כסות ועונה הכתובים שם בפסוק י ושאר החיובים שחייב אדם לאשתו לפי הפרטים המפורטים בתנאי הכתובה. כנראה הדגישו שהנישואין הם כדת משה, לומר שהוא לוקחה כאשתו הגמורה, ולא כפילגשו, שכן בין לר' מאיר ובין לר' יהודה בירושלמי כתובות פ"ה, ה"א היו אף לפילגשים קידושין, אלא שר' מאיר סובר שכתובה לא הייתה להן, ור' יהודה סובר שאף כתובה הייתה להן, אלא שלא היו להן תנאי כתובה, היינו כתובת בנין דכרין ושאר התנאים והתוספת שבכתובה. אמנם רב בבבלי סנהדרין (כא,א) אומר שפילגש הוא בלא קידושין ובלא כתובה, אבל הוא כנראה ידע את חיתון הפילגשים שבזמנו, כמו שהיה נהוג אצל היוונים והרומיים בפילגשים המכונות "קונקובינא", אבל בישראל היו בימים הקדמונים גם לפילגשים קידושין, אמנם לא כקידושי הגבירות "כדת משה וישראל", אבל קידושין ממש והיו חשובות כאשת איש וצריכות גט.
 
"כדת משה וישראל"
וכבר העירותי במקום אחר שמוסכם מכל הראשונים שאין צורך לומר בשעת הקידושין או לכתוב בשטר האירוסין (במקום שכתבו שטר) "כדת משה וישראל", אלא שבספר השטרות לר"י ברצלוני, עמ' 11 מובא:
"ויש מי שנוהגין לכתוב בו (בשטר אירוסין) הכי: הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל, ויש נמי מי שאומרים שאף על פי שכותבים בו בשטר הכי, צריך למימר לה בפני עדים כשמוסרו לה: הרי את מקודשת לי בזה השטר כדת משה וישראל".
 
וכך היה המנהג בימי רש"י לומר בשעת הקידושין: כדת משה וישראל (רש"י יבמות צ, ב ד"ה אדעתא וקי, א ד"ה וקא, וכן בספרים שיצאו מבית מדרשו, עי' מחזור ויטרי, עמ' 586, ספר האורה, עמ' 178). בשולחן ערוך אה"ע סי' כז, ס"א לא נזכר שיאמרו כדת משה וישראל, אלא שהרמ"א מביא בשם הכלבו שיש לומר כן "וכן נוהגים לכתחילה". כנגד זה מצוי הלשון כדת משה וישראל כמעט בכל הכתובות הידועות לנו, החל בספר השטרות לרב האי (עמ' 13) ולר"י ברצלוני (עמ' 55) וכו', לפי שלשון זה אינו רמז לקידושין עצמם אלא למה שאמר הבעל אחרי הקידושין ולפני הנישואין, כלומר אחרי שקידש את האישה אמר לה שתהא לו לאישה ותחיה אתו חיי נישואין כדת משה וישראל והוא יפרנס ואתה וכו'. וכך מפורש בסידור רב סעדיה גאון, עמ' צז, שהמקדש אומר: אריסת לי ומקודשת לי אנתי פלוניתא בת פלוני וכו' בהדין כסא (בכוס יין זה) ובמה דאית ביה ובהדא כתובה ובמה דכתיב בה. אחר כך הוא לוקח את הכתובה בידו ומוסרה לאישה ואומר: סבי (קחי) כתובתיך בידיך דתיעלין בה לרשותי כדת משה וישראל. נמצא שהקידושין עצמם נעשים ונגמרים בלי הטופס כדת משה וישראל, אלא שבשעת מסירת הכתובה לאישה אומר הבעל שהיא נכנסת לרשותו כדת משה וישראל בכתובה זו. וכן מפורש בספר משפטי כתובה לראבי"ה (הנדפס בספר השנתי שיצא בפרנקפורט דמיין, שנה שלישית, חלק העברי, עמ' 9) ש"קידושין לחוד וכתובה לחוד", וצריך הבעל לכתוב בכתובה: כדת משה וישראל "להודיענו שלא כתב לה כתובה אלא להתנהג עמה כדת משה וישראל" וכו'.
 
לפי זה מובן שקראו נישואים גמורים וחיי נישואים לפי משפט התורה וההלכה: נישואים כדת משה, ולא נשואי פילגש. ואף המלאך בספר טוביה התכוון לנישואין כדת משה אלה, ואילו נישואי קרובים אינם על פי דת משה אלא מנהג בעלמא, ולמדוהו גם מאבות שלקחו נשים ממשפחתם. טובי הזכיר זאת מפורש באזהרתו לבנו, והוסיף (ד,יג) שייקח אשה "מעמו" ולא מעם אחר, כלומר שאם לא ימצא אשה ממשפחתו, ייקח מבנות ישראל ולא מנוכרים, כמו שאמרו אביו ואמו של שמשון אליו "בבנות אחיך ובכל עמי", נמצא שאין איסור לישא אשה שאינה ממשפחתו. ובלשון התלמוד (עבודה זרה יד,ב): איסורא ליכא מנהגא הוא דאיכא.
 
פונדקיתא = זונה
למעלה הבאתי תוספת תרגום שאישה שרצתה להנשא לאיש זר שלא משבטה היו קוראים אותה "פונדקיתא", ובכמה מקומות מתורגם "זונה": פונדקיתא. אף הכתוב בשלמה (מלכים א' ג,טז): אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך וגו' מתורגם בתרגום: נשין פונדקין. במדרש שיר השירים רבא (פרשה א, סי' י) נחלקו מי היו הנשים, ורבנין אומרים: יבמות היו. ולכאורה אינו מובן למה נקראות יבמות "זונות"? אבל לפי התרגום "פונדקין" אפשר להסביר את "הדרש" שכל אחת מן היבמות טענה שיש לה בן של קיימא (שאינו נפל) והיא פטורה מן הייבום ומותרת להינשא לשוק, היינו לאיש זר, ואשה שרוצה להינשא לזר (שלא משבטה!) קרויה פונדקיתא. ונראה שלפי תרגום זה פירשו גם את הכתוב בכהן גדול (ויקרא כא, יד): אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח כי אם בתולה מעמיו יקח אשה, שלא יקח כהן גדול פונדקית משבט אחר כי אם בתולה מעמיו, היינו משבטו, ונמצא "בתולה" מקביל לאלמנה וגרושה, ו"מעמיו" מקביל לזונה. רישומי פירוש זה נמצאים גם בתרגום השבעים, ובספרי פילון ויוסיפוס. הפסוק יג שם: והוא אשה בבתוליה יקח, מתורגם בשבעים: "בבתוליה משבטו", וכן מתורגם בכתבי היד המעולים "מעמיו" בפסוק יד. וכן אומר פילון (על המצוות א, קי) שכהן גדול צריך לישא אשה כהנת מבית כהן. יוסיפוס (קדמוניות ג, יב,ב) אומר שכהן גדול יקח אשה בתולה משבטו, ואוסר על כהן לקחת זונה ופונדקית, היינו בעלת בית מרזח. ונראה שהוא פירש את התרגום של זונה (ויקרא כא,ד) "פונדקיתא" במשמע העיקרי של מלה זו (היא באה מיוונית): בעלת אכסניה, וכן בתלמוד ובמדרשים, ויצא לו איסור זונה מן הכתוב ובעלת אכסניה מן התרגום.
 
חיזוק למנהג לישא אשה מבנות המשפחה היה הנוהג הקדום של המשפחות לרשום ספרי יוחסין או מגילות יוחסין. כבר בני הגולה אשר הגלה נבוכדנצאר ושבו לארץ עם זרובבל וכו' הביאו אתם "כתבים המתיחשים" והם נרשמו ב"ספר היחש", כמו שנאמר בעזרא פרק ב, ובייחוד פסוק סב, ובנחמיה ז,ה ואילך ומפורש יותר בדברי הימים-א ט, א: וכל ישראל התיחשו והנם כתובים על ספר מלכי ישראל ויהודה, הגלו לבבל במעלם. מכאן שעוד בימי הבית הראשון היו להם כתבים המתיחסים. ובאמת נזכר יחוסו של מרדכי "אשר הגלה נבוכדנצאר" באסתר  ב, ה: בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני. המשנה בתענית ד,ה מונה את המשפחות שהתנדבו להביא עצים למזבח, ורובן מן המשפחות של שבי הגולה שנמנו בעזרא ובנחמיה שם, כגון: באחד בניסן (הביאו עצים) בני ארח בן יהודה, בשבעה באב בני יונדב בן רכב, בעשרה באב בני סנאה בן בנימין וכו'. ועוד דורות הרבה לאחר מכן אומר ר' אלעזר בר צדוק (עי' בבלי עירובין מא,א, ירושלמי שקלים פ"ד, ה"א): אני מבני סנאה בן בנימין. ובירושלמי תעניות פ"ד, ה"ב (סח, א = בראשית רבא פצ"ח, ח, עמ' 1259, עי"ש) אמר ר' לוי מגילת יוחסין מצאו בירושלים וכתוב בה הלל מן דדוד וכו' בן ציצית הכסת (בזמן חורבן הבית) מן דאבנר, בן כלבא שבוע מן דכלב, ר' ינאי מן דעלי, ר' חייא רבה מבני שפטיה בן אביטל, ר' יוסי ב"ר חלפתא מבני יונדב בן רכב וכו'. אף רבה ואביי התיחסו לבית עלי (ראש השנה יח, א עי"ש). ר' אלעזר בן עזריה היה דור עשירי לעזרא (ברכות כז,ב, ירושלמי יבמות פ"א, ה"ו). וכן בספרים החיצונים נמסרו ייחוסם של גיבוריהם, כגון: מתתיהו החשמונאי מתייחס (במקבים-א ב, א) ליהויריב הכהן הנזכר בנחמיה יא,י, ו-יב, ו, וכיוצא בזה.
 
רשימות המשפחות לא היו חשובות לעניין חיתון בלבד, אלא גם לחלוקת משרות, שכן היו כמה משרות חשובות שלא נמסרו אלא למשפחות מיוחסות. כגון להיות דיין בדיני נפשות שאין הכל כשרים לדונם, אלא כהנים, לויים וישראלים המשיאים לכהונה, היינו מיוחסים שבנותיהם ראויות להינשא לכהנים, או פרנסי הציבור וגבאי צדקה (סנהדרין ד,ב וקידושין ד, ד-ה). וכן לא היו ממנים, כנראה, בארכיון הישן של ציפורי פקידים לאשר את השטרות אלא מיוחסים בלבד (קידושין ד,ה) וכיוצא באלה. ברור איפוא שעשירים שיחוסיהם לא היו בלי פגם השתדלו להתחתן עם משפחות מיוחסות. בחמישה עשר באב שהבנות יוצאות וחולות בכרמים היו המיוחסות מתפארות בייחוסן ואומרות: אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה (סוף תענית). וכשאחד מבני המשפחה נתן עיניו בנוי ולא במשפחה, היו בני המשפחה מוחים ועשו סימן לדורות שלא יתערב זרעו בזרעם, וזוהי "קצצה", כלומר "נקצץ פלוני ממשפחתו" (בבלי וירושלמי כתובות סוף פ"ב).
 
בזמן מאוחר לא הקפידו על יחוס המשפחה אלא על ידיעת התורה שהיתה מצויה במשפחה זו, שכן ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ (סוף הוריות), לפיכך אמרו (פסחים מט, א): לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם, וכיוצא בזה ועי' יומא עא, א). כך נתרחב החוג מן הנישואין בתוך המשפחה לנישואין למשפחות מיוחסות, ומן המיוחסות בכשרותן למיוחסות בידיעת התורה.