לחץ כאן לתצוגת הדפסה

על תולדות מחקר מקורות המשנה

מחבר: נח עמינח

בשדה חמ"ד, גיליון כ"ד, 1981

על תולדות מחקר מקורות המשנה

 

מבוא
משנתנו כידוע נחלקת לסדרים והסדרים למסכתות המסכתות לפרקים והפרקים למשניות. סך הכל 6 סדרים, 63 מסכתות, 523 פרקים ואלפי משניות ובהן הלכה פסוקה מכל תחומי הדת היהודית. רובן של המשניות סתמיות בלא שם אומרן והן המכונות: "סתם משנה". אבל רבות אחרות נמסרו משמם של תנאים. סך הכל נזכרים במשנתנו 128 תנאים שונים.
 
משנתנו היא "משנת ר' יהודה הנשיא", כך מעידים אמוראי א"י (1) ואמוראי בבל (2) וכך מתקבל מהערות בתלמודים (3). ברם על מה נתייחסה המשנה לר' יהודה הנשיא - לא פורש. אפשר משום שהכריע בדין במשניות וסתם כדעתו, או משום שקיבץ משניות וסדרן כרצונו, או משום שסגנן וערך מחדש משניות. מכל מקום, המעיין במשנתנו יחוש מיד שהיא אינה יצירה של דור אחד, אלא מסורת הלכתית שקיבל ר' יהודה הנשיא מרבותיו והללו מרבותיהם וכן הלאה. לכן צפה ועולה השאלה: היכן הגבול? עד איזו תקופה מגעת המסורת במשניות אלו או אחרות? באיזה צרוף סגנון וצורה הן נתקבלו אצל רק יהודה הנשיא? וכיצד אצל רבותיו? ראשונים שנתעסקו בבעיות אלו היו הגאונים רב סעדיה גאון ורב שרירא גאון.
 
רב סעדיה גאון (4) ראה במשנה יצירה שנצטרפה במשך אחד עשר דורות מזמן הכנסת הגדולה עד לרבנו הקדוש. משנפסקה הנבואה העלו את המסורת ההלכתית על הכתב שלא תשתכח, ובכל דור הוסיפו בה הלכות. כנגדו סבר רב שרירא גאון (5) שעד ימי ר' יהודה הנשיא לא היה למסורת ההלכתית סדר קבוע ונוסח וסגנון אחידים קבועים ומקובלים. כל חכם שנה לתלמידיו בדרך ובסדר שרצה. ומשסידר רבי את משנתנו, קבע את לשונה וכל החכמים גרסו בפה אחד ובלשון אחת.
 
רש"י (ב"מ לג ע"ב ד"ה בימי) וכן הרמב"ם (הרמב"ם בהקדמה למשנה) קיבלו דעתו של רב שרירא גאון, אבל הראב"ד בספר הקבלה (6) כתב בלשון דומה לשל רב סעדיה. ר' שמשון מקינון מבעלי התוספות כותב בספרו המתודולוגי "ספר הכריתות" (7) "דרבי אף על פי שסידר משנה לא הוסיף ולא גרע מלשון המקובל לו" וכן "המשניות היו סדורות קודם לרבי אלא שהוא סתם את ההלכה על פי משנתם של החכמים שהיו עמו".
 
ראשית המחקר
שער יג בספרו של ר' נחמן קרוכמל (=רנ"ק) "מורה נבוכי הזמן" (כתבי רנ"ק ערוכים על ידי ש. ראבידוביץ עמ' קפט-רלג) הוא מחקר ראשון במקורות משנתנו. במחקר זה התווה רנ"ק את הדרך לכל חוקרי המשנה שבאו אחריו. הוא יסד את מחקרו על ספרות התנאים, על ספרות היסטורית, על מימרות ומושגים מפוזרים בספרות התלמוד ועל ניתוח מעמיק במשניות ובמסכתות משנתנו.
 
רנ"ק הגיע לכלל הכרעה ברורה כי במשנתנו נשתקעו מקורות קדומים. הוא הצביע על כך שכבר רבי עצמו פקפק בלשון משנה (בבלי נג ע"ב וראה י.נ. אפשטין מלנוה"מ עמ' 9) וכי במשנה פזורים מושגים הלכתיים בלשון היוונית כגון: אפוטרופוס, דייתיקי, אפותיקי, דמאי וכיו"ב. מושגים שמשמעותם כה רחבה וכוללת, שאי אפשר שלא נקבעו בשעה שהיוונית הייתה שלטת בארץ. הרקע להלכות זרעים - הוא יישוב צפוף בארץ ישראל, ולקדשים וטהרות - העבודה במקדש, לפיכך המשניות בסדרים אלו נקבעו בלשונם ונסדרו במשנה בימי הבית.
 
מהו הזמן הקדום ביותר למשניות שבמשנתו? רנ"ק קבע את ימי שמעון בן חוניו השני (כתב רנ"ק עמ' ס-סב וראה דורות ראשונים ח"א עמ' 162 ואילך) זאת, כלשונו "על איזה ראיות מדברי חז"ל ומהכרעת השכל והסברא". רנ"ק מבטל את האפשרות לייחס משניות לבית ראשון. הלשון העברית מיוחדת וזרה ללשון המקרא, והמושג "הלכה" עצמו שנתייחד להלכות המשנה נגזר מלשון הארמית, לשון התרגום שנתפשט בקריאת התורה בימי עזרה.
 
אבל מדוע מימי שמעון? כאן סמך רנ"ק על הביטוי "סופרים" (שם קצד-רד) שנזכר במקורות שונים, שממנו מתקבל, שבראשית ימי בית שני, הוא זמן "הסופרים" הנזכרים בעזרה ונחמיה, עסקו החכמים בהעתקת ספרי תורה ובביאורה. פירושיהם נלמדו בצמוד לכתוב. לדעתו "תקופת הסופרים" היא אחת עם תקופת אנשי כנסת הגדולה. לכן עם סיום תקופת הכנה"ג מתחילה תקופת המשנה, היינו: הלכות בנפרד מן הכתוב, הקבועות בלשונן הקצרה. וכיוון שרנ"ק סבור ששמעון הצדיק משיירי כנה"ג הוא שמעון בן חוניו, הרי שאתו מתחילה אפוא תקופת התנאים.
 
מקור אחר שעליו סמך רנ"ק יתדותיו, היא מימרה שצוטטה ביוסיפון (ספר יוחסין, לונדון תרי"ג) שיסודה בתשובת גאונים (שערי תשובה סימן כ' וסימן קפ"ז) ובתלמוד (חגיגה יד ע"ב), לפיה עד הלל היו 600 סדרים ומהלל 6 סדרים. רנ"ק קיבל זאת כמסורת היסטורית, הוא שיער, שאותן קבצי הלכה שבמשנה, שמאחד אותן קשר אסוציאטיבי כלשהו (8) הן שרידים של אותם 600 סדרים. לדעתו בתקופה שבין שמעון להלל נהגו חכמים לארוג הלכות אחדות למסכת אחת על ידי קשר של מספר (כגון: ב"מ פ"ד מ"ז-מ"ח) של נושא משותף (כגון: ידים פ"ד מ"ז-מ"ח) של תכונה שווה (כגון קדושין פ"א - קניינים) וכיו"ב. וכמה מהן נשתמרו גם לאחר סידור המשניות לפי נושאים במסכתות וסדרים. עד ימיו של הלל שנו את המשנה בסתם, ורק מימיו שנו במשנה דברי המרובין ודרבי היחיד, וכך שנו במשנת בית הלל גם את משנת בית שמאי (עירובין יג ע"ב ).
 
רנ"ק הבחין בין משנה של הישיבה הגדולה של הנשיאים שלהן הוא קורא "משניות גדולות" (9)לבין משנה פרטית של תנאים כמו "קדושין דבי לוי" "משנת בר קפרא" וכד'. רבי עצמו שנה 13 פנים של משנה (נדרים מא ע"א), אבל ליסוד המשנה הכוללת של הישיבה הגדולה השתמש בסדר ולשון שאחז בו ר' מאיר. והוא ר' מאיר לקח ליסוד משנתו מ"משניות גדולות" של ר' עקיבא. ור' עקיבא שנה משנתם של בית הלל, שכמותה הכריעו בישיבה הגדולה. וזהו שאמרו: "סתם משנה ר' מאיר וכולהו אליבא דר' עקיבא" (סנהדרין פו ע"א).
 
רנ"ק הצביע על משניות קדומות במשנתנו על פי לשונן המיוחדת הקצרה ביותר (כגון ב"ק פ"א מ"א מ"ב) ובמשניות אחרות הוא מפריד בין רבדיהן הקדומים והמאוחרים שנוספו כבאור וכהשלמה (מנה"ז עמ' רח-רט).
 
חקירה מיוחדת הקדיש רנ"ק לניתוח מסכתות מידות, תמיד, יומא ועדויות. במסכת מידות כמו גם במסכתות האחרות, הוא הבחין בין המסדר הראשון של המסכת שהוא התנא השונה של המסכת לבין תנאים שמוסיפים על הסידור שלפניהם ושרנ"ק מכנה אותם "הסותמים" של המסכת.
 
השונה של מסכת מדות הוא כעדות האמוראים (10) ר' אליעזר בן יעקב. לכן הוא שונה הלכות ומעשים בגוף ראשון כגון (מדות פ"א מ"ב): "פעם אחת מצאו את אחי אמא ישן וכו'" אבל רבי "הסותם" של המשנה הוסיף "ר' אליעזר בן יעקב אומר" (שם פ"א מ"ט), וזאת כדי לציין שמשנה זו היא משנתו של ראב"י, ובמקום אחר הוסיף את שמו ללמדך שדעתו היא דעת יחיד ואין להכריע כמותו.
 
במסכת נזכרים כחולקים, אבא שאול, ר' יהודה, ר' יוסי ור' מאיר, הם לא היו בישיבתו של ראב"י, אך חלקו עליו במשנתם הפרטית, ורבי, כ"סותם" הוסיף דעתם ממשנתם הפרטית ב"משניות הגדולות" של ראב"י. ואף על פי שמשמו של רבי יהודה נזכרות הלכות אחדות (שקלים פ"ו מ"א מ"ג) "מידות" אינה ממשנתו אלא רבי הוסיפן. ומהשוואת מידות לשקלים (שקלים פ"ו מ"ג מ"ד מ"ה, מדות פ"ב מ"ו), מצא רנ"ק שראב"י עצמו כבר השתמש למשנתו ממשנה שקדמה לו משנת אבא יוסי בן חנן שחי בזמן הבית.
 
כולהו אליבא דרבי עקיבא
ספרו של רנ"ק יצא בשנת 1851, 8 שנים אחרי כן פרסם ר' זכריה פרנקל את ספרו-מחקרו "דרכי המשנה" (11). ר' ז. פרנקל הקדיש את מחקרו לגילוי משנתם של התנאים במשנה ומחוצה לה, ולתיאור אופן בניין המשנה סידורה וסגנונה. לפיכך הפרקים המרכזיים בספר הם: "סדר התנאים ומהלוכת לימודם" ו"כללי המשנה". הוא קיבץ פרטי פרטים על חושתו של כל תנא ועמד על צורותיה הסגנוניות של המשנה בבקיאות עצומה, אך ספרו חסר את העמקות והחריפות של רנ"ק.
 
בפרק כללי המשנה כלל ג' קובע ז. פרנקל, שהמשנה לא נסדרה בזמן אחד, ורבי שהיה מסדרה האחרון כבר מצא לפניו משניות סדורות וגם מסכתות סדורות. הוא לא הסיר משניות מן הסידור שלפניו כי היו כבר שגורות בפי התלמידים, אבל הוא הוסיף עליהן הוספה רבה, משניות שנראו בעיניו ובעיני חכמי דורו, ומשניות אלה הוסיף בין המשניות שבסידור הקיים.
 
ז. פרנקל, יותר מרנ"ק, הניח שמשניות רבות מאוד קדומות ומהן קדומות אף לימי הסופרים (דרכי המשנה עמ' 5), כגון המשניות במסכת נגעים (פי"ב ממ"ה עד סוף הפרק) בסוטה (פ"ח מ"א ומ"ב) שהן חורגות בצורתן מלשון משנה והן בסגנון מדרש, ששרדו בלשונן מימי הסופרים. גם פרנקל כרנ"ק סבור שהמשניות בסדר זרעים וקדשים מימי הבית. אף סדר טהרות בעיקרו קדום, כי בימי המכבים נגזרו גזרות בטומאה וטהרה. משניות קדומות גם בסדר נשים שכן תקנת הכתובה היא ישנה מאוד אותה תיקן שמעון בן שטח, וכן קדמו למשנת ר' יהודה הנשיא כל המשניות שנזכרו בהם תנאים שקדמו לו.
 
אלא שפרנקל הבחין (שם עמ' 296) בין משנה שנאמרה מפי החכם עצמו לבין משנה שרק הלכה כמותו וסגנונה של המסדר. כשהמסדר מביא דברי תנא כמדבר בעצמו, כגון: "אמר ר' יהושע הריני כמשיב" וכו' (ידים פד מ"ג) וכן "ר' פלוני אומר" או "אמר ר' פלוני", לרוב הוא מביאם בלשון שיצאו מפי האומר, אבל במקום שבאו "ר' פלוני מתיר ר' פלוני אוסר", או "כדברי ר' פלוני", המסדר סידר תוכן דברי התנא. שקלא וטריא של תנאים היא לדעת פרנקל מלשונם.
 
כיוון שדברי חכמים בשם אומרם יש לפנינו רק מדור הלל ואילך, סבר פרנקל (שם עמ' 29) שמדור זה שינו חכמים את דרך הכרעתם ולימודם. הדורות הראשונים אנשי כנסת הגדולה והזוגות הם "חכמי התקנות" הם תקנו תקנות וגזרו גזירות, מבלי לפרש את דרך המו"מ, אלא מכוח סמכות בית הדין, על כן לא נמסרו שמות, אבל דורות התנאים מהלל ושמאי הם "חכמי ההלכה", הם עסקו בחקירת ההלכה בלימוד וסברה, על כן השאירו לנו גם מו"מ, ומסרו את שם החכם שמכוח תלמודו נתקבלו.
 
עד לר' עקיבא נשנו ההלכות בלא סדר. ר' עקיבא הוא הראשון שיסד סידור משנה, ולמה ר' עקיבא? ר' ז. פרנקל סמך דעתו על שני מקורות, אחד באדר"נ בו נאמר על ר' עקיבא ש"עשה כל התורה טבעות טבעות" והשני מימרה של ר' יוחנן שאמר: "סתם משנה ר' מאיר וכולהו אליבא דר' עקיבא". ר' עקיבא התחיל וסידר משניות קדומות, מחלוקות ב"ש וב"ה ומחלוקות ר' אליעזר ור' יהושע, אחריו המשיך ר' מאיר תלמידו והוסיף הלכות ששמע מר' עקיבא, ומחלוקות ר"ע ובני דורו, ור' יהודה הנשיא הוסיף אחריו, והרבה להוסיף עד שנקראה המשנה על שמו.
 
ר' יהודה הנשיא הוסיף משניות שהשמיטו ר' עקיבא ור' מאיר בסידור המשנה שלהם וששנאן ר' יהודה. רבי גם חקר וברר את הגירסה המדויקת של משניות מתוך גרסאות שונות, הכריע בהלכה על דעת בית הדין הגדול של ימיו, ואת הכרעותיו קבע במשנה בלשון תנא קמא, חכמים אומרים, בסתם, או בלשון מחלוקת.
 
משנה ראשונה
בירור מפורט במקורות המשנה, נתפרסם בספרו של ר' דוד הופמאן "משנה ראשונה ופלוגתא דתנאי" (ברלין תרע"ד). הספר יצא תחילה בגרמנית כ-20 שנה אחרי "דרכי המשנה" של ז. פרנקל, אין בספרו של הופמאן אלא חידוש קל ושינוי מועט ממה שכבר העלו לפניו רנ"ק ופרנקל, אבל בספרו בעיית מקורות המשנה היא מרכזית ועל כן מפורטת. עיקרי שיטתו של הופמאן הם: בראשית ימי בית שני הייתה מסורת התושב"ע בסגנון המדרש, מימי הלל ושמאי הוחל בסידור משנה על ידי הפרדת ההלכה הפסוקה מן המדרש, והלכות אלו שלשונן קצרה ופסקנית נסדרו בשישה סדרים, והם הנקראים "משנה ראשונה", מאז ועד רבי באו במשנה שינויים רבים במשנה, אבל חלק הארי של "משנה ראשונה" נשתקע במשנתנו בצורתו המקורית.
 
הופמאן סבר וקיבל את דעתם של רנ"ק ופרנקל שבתקופת "הסופרים" היה הלימוד בדרך המדרש, אך לדעתו הייתה זו דרך בלעדית. הוא סמך על איגרת רב שרירא גאון, הוא מאמין שבידיו של רב שרירא היו מסורות עתיקות, הוא הצביע על ספריהם של פילון ויוסף בן מתתיהו (שם עמ' 6,7), שבהם "חכמים" נקראים במילה היוונית המתאימה ל"דרשנים", ומסורת התושב"ע מכונה "מדרש". כן הראה על משניות שההלכה בהם מרמזת על מדרש שקדם להם או שמקורם במדרש, דבר שלדעתו מוכיח שהמדרש קדם למשנה. כפרנקל ראה גם הופמאן במשניות שבהן מדרש הלכה ושנמצאות גם בספרי וספרא, שריד לסגנון הקדום. הופמאן גם שיער שמשניות קדומות ששרדו מימי קדם, הן המשניות ה"היסטוריות", אלו שבדיניהן התייחסות לעבר קדום ואינם נוהגות יותר ולא ינהגו, כגון: פסח מצרים (פסחים פ"ט מ"פ) ירושת בנות צלופחד (ב"ב פ"ח מ"ג) אילנות שמצאו ישראל בכניסתם ארצה (ערלה פ"א מ"ב) איסור הבמות (זבחים פי"ד מ"ד); ובמשניות אלו אפשר עדיין להכיר שמקומן הראשון היה במדרש, ורק אח"כ הופרדו ממנו (12).
 
אימתי היה המעבר מן המדרש למשנה?
כאן סמך הופמאן על תשובת גאון (שערי תשובה סימן כ' משנה ראשונה עמ' 12) שפרש את המעבר מ-600 סדרי משנה ל-6 סדרי משנה בלשון זו: "מן הלל ואילך נתמעט ונתמסכן העולם וחלשה כבודה של תורה ולא תקנו מהלל ושמאי אלא 6 סדרים בלבד". הופמאן הבין מדברי הגאון שהוא מרמז על כך שמסורת ההלכה בסגנון המדרש כללה חומר רב שהכביד על לימודה, על כן בימי הלל ושמאי, ובעיקר אחריהם, בימי זקני ב"ה וזקני ב"ש (13) קיצרו את המסורת על ידי שהפרידו מן המדרש את ההלכה-הפסוקה וסדרום לפי נושאים. זו הייתה "משנה ראשונה" והיא לא זזה ממקומה.
 
כדי לבסס את שיטתו, הצביע הופמאן על שורה של משניות שנשתמרו בלשונן ובצורתן הקדומה, ומוכח שהן מן הזמן של סידור משנה ראשונה, כגון: בכורים פ"ג מ"ב-מ"ו. המשניות עניינן בהבאת הביכורים ושם נמצא המאמר (בכורים פ"ג מ"ד) "הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפיו", ומשתמע מכאן שהדברים נאמרו בימי אגריפס, הוא אגריפס הראשון. אגריפס גם נזכר בברייתא (פסחים קז ע"ב) המשלימה את משנת פסחים פ"י, בעניין סדר ליל פסח. הממונים במקדש שבמשנת שקלים, כוללים את גבינו בן כרוז, שידוע עליו שחי בימי אגריפס (ירושלמי שקלים פ"ה ה"ב), וכיוון שהופמאן מצא קשר בין משניות מסכת תמיד, ומשניות מסכת שקלים, ובין משניות מסכות יומא ופרה לתמיד, יוצא שחלקים בכל המסכתות הללו הם מימי אגריפס.
 
משנה אחרת מהימים ההם, היא המשנה בסנהדרין בדיני נפשות (סנהדרין פ"ה מ"ב) בהנאמר: "מעשה ובדק בן זכאי בתאנים". ריב"ז במשנה זו ללא תואר, כשהיה עדיין צעיר.
 
הופמאן מונה בין המשניות של סידור "משנה ראשונה" גם משניות שעניינם מנהג דתי שלא נתחדשו בהם דינם אחרי חורבן הבית, כגון: טהרת המצורעים (נגעים פי"ד) שחיטת קרבן פסח (פסחים פ"ה) שמחת בית השואבה (סוכה פ"ה מ"ב-מ"ג) סדר תעניות (תענית פ"ב) מלאת ימי נזיר (נזיר פ"ב מ"ז-מ"ט) סדר קרבן העומר (מנחות פ"ו).
 
במשניות שנאמרו מפי חכמים שהיו אחרי חורבן הבית, שרדו רבדים "ממשנה ראשונה", כיהם עסקו לרוב בביאור "המשנה הראשונה", במו"מ בגרסתה, או בהוספות עליה.
 
יסוד המשנה
מחקר גדול, מקיף, מפורט ומעמיק על מקורות המשנה נמצא בספריו של ר' י.א. הלוי "דורות הראשונים" (14), הוא מציע בספריו שפע עצום של ניתוח מקורות תנאיים ואמוראיים בזה אחר זה במטרה אחת ויחידה, להוכיח את עקרי שיטתו על התהוות המשנה. הוא מתגלה בספריו כבקי וחריף להדהים, אך הוא גייס את מלוא בקיאותו וחריפותו כדרך שפוסק מכריע בהלכה, שחובה לציית לו. הוא מתפלמס רבות עם רנ"ק, שי"ר, ז. פרנקל, צ. גרץ וא.ה. ווייס, ומבטל את דבריהם בחריפות כאילו פגעו בעיקרי האמונה, וכשהמקורות אינם מתאימים לשיטתו הוא אינו נמנע מלפרשם בחריפות יתירה בפירושים דחוקים.
 
בהתהוות המשנה רואה י.א. הלוי שלוש מערכות ("דורות ראשונים" ח"ד עמ' 829) והם:
1. יסוד המשנה.
2. ברורי יסוד המשנה.
3. ברורי הקבלות של התנאים האחרונים וחתימת המשנה.
 
לדעת י.א. הלוי, משנה סדורה וערוכה הייתה כבר בימי אנשי כנה"ג, ומה שמכונה על ידו"יסוד המשנה" נסדר ונקבע במטבע קבוע בכל לשונו כמו שהוא לפנינו, ונמסר לרבים כברבימים ההם.
 
להלל ושמאי היה "יסוד המשנה" הלכה מקובלת ומשנה סדורה, והם החלו בימיהם לברר בכל הנוגע לגדר דברי המשנה ופרושה. התקופה שבין הכנה"ג ובין הלל ושמאי היא תקופה שבכל הנוגע לתורה שבעל פה ולחכמי התושב"ע, זו תקופה של ירידה, ובאשר למשנה - אין מתקופה זו כלום. י.א. הלוי מכנה את התקופה הזאת בשם: "התקופה האמצעית" ("דורות ראשונים" ח"א עמ' 202-162). זו הייתה תקופה קשה ונוראה ליהודי ארץ ישראל, זו התקופה של הכיבוש היווני עד ימי הורדוס. שמעון הצדיק שהיה משיירי כנה"ג הוא זה שיצא לקראת אלכסנדר הגדול, ומיד אחרי מותו של אלכסנדר באו הפורענויות על ארץ ישראל. תלמי לאגוס לקח מאה אלף שבויים, וצבאו ודאי שם למרמס את הנותרים, אחר כך באה תקופת הסלובקים עם גזירות אנטיוכוס ומרד החשמונאים. תקופה קצרה של שלווה היתה בימי שמעון, אחרון החשמונאים, אבל אז נרדפו החכמים על ידי הצדוקים. לכן, לדעת י.א. הלוי, רק מהלל ושמאי נפתחת, מחדש, תקופה ביצירת התושב"ע, וזו תקופה של בירורים ופרושים ביסוד המשנה.
 
בניתוח שורה ארוכה של משניות מראה י.א. הלוי שמחלוקות הלל ושמאי, ב"ה וב"ש, הןמחלוקות בפרוש "יסוד המשנה" שלפניהם (ח"א עמ' 144 ואילך, פרק: המשנה ביסודהותקופת התנאים עליה). לדוגמא: קידושין פ"א מ"א:
"האשה נקנית בשלושה דברים וקונה עצמה בשתי דרכים, נקנית בכסף בשטר ובביאה,בכסף ב"ש אומרים: בדינר ובשווה דינר. ב"ה אומרים בפרוטה ובשווה פרוטה וכו'".
ב"ש וב"ה נחלקים אפוא בפרוש המלה "כסף" שביסוד המשנה (ח"א עמ' 217 דוגמא נוספת ממשנת פסחים פ"א מ"א). ש"יסוד המשנה" היא קבלת קיימת ועומדת כבר מימי הכנה"ג, מלמדת גם התופעה הבאה (ח"א עמ' 315 ואילך): כל התקנות הכוללות מדרבנן שהן ביסוד כל תחומי ההלכה הן תקנות אנונימיות והמשנה מכירה בהם כהלכה ידועה, עד שאינן מפורשות במשנה עצמה. כגון: ספק דאורייתא לחומרא. שניות לעריות, מים שאובין פוסלים את המקווה, וכן כל התקנות העקרוניות עליהן מיוסדות הלכות שבת, כאיסור שבות איסור הוצאה מכרמלית, איסור מוקצה, איסור יציאה מחוץ לתחום וכיו"ב שיש מהן מפורשות או מרומזות בנביאים וכתובים (כירמיהו יז, וראה שם עמ' 345-317). זמנם האחרון של התקנות האנונימיות הן הכנה"ג, כי מתקופה זו ואילך נקראות התקנות על שם מתקניהם והם רק בפרטים כגון: תקנות יוסי בן יועזר (15), תקנות בי"ד של חשמונאים (16), תקנות יוחנן כהן גדול (ראה סוף מע"ש), ותקנות שמעון בן שטח (17).
 
הרבה מניתוחיו הקדיש י.א. הלוי, במטרה לסתור ולקעקע את התאוריה שנתקבלה במחקר מקורות המשנה, לפיה בראשית ימי בית שני היה דרך לימוד התושב"ע בשיטת המדרש ורק אחר כך יסדו את המשנה על ידי שהפרידו אותה מן המדרש (דורות ראשונים ח"א כ"ג עמ' 292 ואילך ח"ד עמ' 468). לדעת י.א. הלוי אף לא אחד מן החכמים בכל הדורות פשט ספקותיו ממדרש כתובים, ופסק הלכה על פי מדרש, בכל ספק שנתעורר הם פשטו את הספק או מ"יסוד המשנה" המקובל על הכל, או מקבלת רבותיהם, או שלא פשטו כלל ואמרו: "לא שמענו" (שם ח"ד 486 ואילך). הדרשות אינם אלא רמז ואסמכתא להלכות שקיבלו, חכמים נהגו לחפש אסמכתאות במקרא לכל קבלה, אפילו לקבלה היותר פשוטה כגון: (חולין כז ע"א)
"אמר רב כהנא מניין לשחיטה שהיא מן הצוואר? שנאמר 'ושחט את בן הבקר' ממקוםששח חטהו וכו' ואימא מזנבו? שח מכלל וכו' ואימא מאזנו? בעינן דם הנפש וכו'."
"יסוד המשנה" על ששת סדריה הייתה שגורה בפי כל. ומתקופת הלל ושמאי באו עליהן פרושים, השלמות והוספות של תנאים, ואלו לא היו קבועים וטבועים בסגנון אחד. כל חכם מסר אותם לתלמידיו בלשונו וסגנונו (שם ח"א כ"ג עמ' 258), וכך נתרבו לשונות משנה, ספקות ומחלוקות, ועל כן התנאים בבואם לפרש משנה הבחינו בין "יסוד המשנה" לבין "ברורי יסוד המשנה". ליסוד המשנה התייחסו בלשון "במה אמרו" "לא אמרו" וכד' ובהתייחסם לגדר או פרוש של יסוד המשנה, בא בלשונם "לא הוזכרו" (כדוגמת גטין פ"א מ"ה). לדעת הלוי לא היו ב"יסוד המשנה" כל התיאורים של בניין המקדש במסכת מידות, וכן לא היו סדר התמיד, סדר הפסח, סדר עבודת יוהכ"פ וכיו"ב סדרים הקשורים בעבודת המקדש (שם ח"א כ"ה עמ' 79-81), לא סידרו במשנה עניינים שנהגו יום יום והידועים לכל, כגון: דיני ציצית, תפילין מזוזה וכד', לכן לא סודרו גם ענייני המקדש, ומסכתות מידות, תמיד ויומא נסדרו לראשונה אחרי החורבן על ידי רבי שמעון איש המצפה ור' אליעזר בן יעקב.
 
מסכת עדויות גם היא אינה מיסוד המשנה, היא נסדרה בימי הברורים במתיבתא הגדולה של יבנה, כדי להוסיף למשנה דברים הנחוצים להשלמת יסוד המשנה, ובאו בה מחלוקות ב"ש וב"ה, דברים שחזרו ב"ה להורות כב"ש, קולי ב"ש וחומרי ב"ה, וקבלות של זקני הדור.
 
תקופת הברורים ביסוד המשנה, שהחלה מימי הלל ושמאי, נמשכה גם לאחר החורבן ביבנה ובאושה עד מרד בר כוכבא. במרד בר כוכבא נהרגו רבים מן החכמים ואחרים ברחו מפני גזירות השמד. בכל ימי המלחמה לא נתקיימה המתיבתא הכוללת והגדולה וגם לא ישיבות פרטיות, ובעקבות הרדיפות והנדודים נתרופפו בידם של החכמים קבלות רבותיהם. לכן כששבו ונפגשו לאחר גזירות השמד היה עיקר מעיינם לקומם הריסות, לקיים את הנוסח הנכון והמדויק של קבלותיהם. הדור הזה לא עסק יותר בברור יסוד המשנה, הברורים כבר נסתיימו קודם המלחמה, אלא בברור הקבלות איך נאמרו הדברים ובמה נאמרו, לדוגמא (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"א)
"כמה מעלות בקודש? רבי מאיר אומר שלוש עשרה, ר' יוסי אומר שתים עשרה, אמר ר'מאיר כך שמעתי מר' עקיבא שלוש עשרה, אמר ר' יוחנן הסנדלר שמשמתי את ר' עקיבאעומדות מה שלא שמשמתי יושבות וכו'".
אחר מרד בר כוכבא מתחילה, על כן, לדעת הלוי, התקופה השלישית בתולדות התושב"ע, תקופת בירורי הקבלות וחתימת המשנה. עיקר החתימה נעשתה על ידי ר' יהודה הנשיא (שם ח"א כ"ג עמ' 258). מהי חתימת המשנה? לדעת הלוי היא בעיקרה בהכרעת הדין וקביעתה במשנה בסתם או במחלוקת יחיד ורבים, וכן הוספות של באורים קצרים במקום שעדיין נדרש באור.
 
נתחיל מהלל ושמאי
מחקר יסודי במשנה נערך על ידי חנוך אלבק ונתפרסם בגרמנית בשנת 1923. אלבק חזר עלעקרי מסקנותיו גם בעברית בספרו "מבוא למשנה" שיצא לאור בשנת 1959.
 
שיטתו של אלבק היא זו: עד הכינוס שנתכנסו חכמים בכרם ביבנה, לא הייתה משנה סדורה וקבועה בלשונה, כל חכם שנה לתלמידיו כרצונו. בפעם הראשונה שסידרו קובץ הלכות במטרה שהחכמים ישנו אותם לתלמידיהם בסדר ובלשון קבועים אלו, הייתה "מסכת עדויות", והיא נסדרה בכינוס החכמים ביבנה אחרי חורבן הבית.
 
למסקנתו זו הגיע אלבק מפני שתי בעיות שלא מצא להן פתרון אלא זה שביבנה הוחל בסידורמשנה לראשונה.
 
בחקירותיו במשנה (ח. אלבק, מבוא המשנה עמ' 82) עמד אלבק על התופעה שמשניות השנויות במסכת עדויות לפי סידור חיצוני, כגון: עדויות חכם אחד וכיו"ב, חוזרות ונשנות גם במסכתות האחרות במקומן המתאים לפי תכנן, מהן שנשנו שם בלשונן בעדויות ומהן בשינוי לשון. אלבק עמד לפני הבעיה: אם כבר היו שישה סדרי משנה כדעתם של רנ"ק הופמאן והלוי למה נקבצו ונכפלו המשניות הללו גם במסכת עדויות, ולמה נקבצו כאן לפי סמנים חיצוניים?
 
בתוספתא עדויות בראש המסכת נאמר:
"משנכנסו חכמים בכרם ביבנה אמרו: עתידה שעה שיהא אדם מבקש דבר מדבריתורה ואינו מוצא, מדברי סופרים ואינו מוצא וכו' שלא יהא דבר מדברי תורה דומהלחבירו, אמרו נתחיל מהלל ושמאי וכו'".
לדעת אלבק משתמע מכאן, שלאחר חורבן הבית כשנכנסו חכמים בכרם ביבנה חששו שמא תשתכח תורה מישראל שלא ימצאו התלמידים דברי תורה המבוקשים, הלכך החליטו להתחיל בסידור הלכות לפי שמות בעליהן, והתחילו בהלל ושמאי וסדרו את מסכת עדויות המתחילה במחלוקת הלל ושמאי. ואלבק תמה: ליבנה באים גדולי התורה, והם חוששים שמא תשתכח תורה מישראל, למה הם חוששים? אם קיימת משנה סדורה וערוכה מדוע יבקשו התלמידים דברי תורה ולא ימצאום. הפתרון לשתי הבעיות: מסכת עדויות סודרה קודם שסודרו מסכתות אחרות. החכמים שנתכנסו ביבנה לא הייתה להם משנה סדורה, במשנתם לא היה סדר. ועל כן חששו שבתקופה זו של שעבוד וצרות לא ימצאו תלמידים את מבוקשם, לכן התחילו ביבנה לסדר סידור משנה, אלא שאי אפשר היה להם לסדר את כל המשניות בזמן קצר, לכן קיבצו הלכות שלהן סימן מיוחד וזכירתן קלה, בתקווה שאחריה יבואו החכמים וימשיכו בסידור, עד לסידור כל המשניות. ואמנם גם אחרי הכינוס ביבנה המשיכו החכמים בסידור משנה. על ר' עקיבא נאמר שעשה כל התורה טבעות (אבות דר' נתן פי"ח), "סידור הלכות לתלמידים" (תוספתא זבים פ"א ה"ד) "והתקין מדרש הלכות ואגדות" (ירושלמי שקלים רפ"ה מח ע"ג), ודימו את ר' עקיבא לעזרא בשעתו, שאלמלא הוא הייתה תורה משתכחת מישראל (ספרי עקב פיס' מח). וכשנסדרו המשניות לפי תכנן בסדרים ומסכתות חזרו המסדרים וקבעו כל אחת מן המשניות שבמסכת עדויות על מקומה.
 
אלבק סבר וקיבל שבראשית ימי בית שני הייתה התושב"ע ביסודה ביאור לתורה שבכתב, ועיקרה בסגנון המדרש, אך הוא דחה את שיטתם של רנ"ק, פרנקל והופמאן שסידור משנה החל מהפרדת ההלכה הפסוקה מן המדרש (ח. אלבק מבוא למשנה, הדרשות יסודן וטיבן עמ' 62-40). לדעתו נמצאו תמיד חכמים שלמדו הלכה בפני עצמה, ושתי הדרכים שמשו את החכמים כל ימי בית שני בין בלימוד ובין בהכרעת הדין, ולא כדברי הלוי שלעולם הדרשות הן רק אסמכתאות, אלא כעדות ר' אלעזר בן עזריה שאמר: "לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו'", לפיכך לא הייתה תקופה כלשהי שבה היה מעבר ממדרש למשנה.
 
אלבק גם דחה את הסבר החוקרים לדברי רב הונא "מאן תנא תמיד ר' שמעון איש המצפה הוא" ו"מאן תנא מידות ר' אליעזר בן יעקב" שכוונתו לסידור המסכת, הוא לא נתכוון לומר אלא שכמה סתמות בתמיד הן בשיטת ר"ש איש המצפה, וכמה סתמות במידות כדעת ראב"י, ומסכתות אלו נסדרו ככל המסכתות האחרות.
 
קבצי משנה קדומים
מחקר מקיף ביותר, המוקדש אך ורק לתולדות המשנה, למקורותיה ודרכי סידורה, הוא ספרו של י.נ. אפשטין "מבואות לספרות התנאים" (הוצאת מאגנס י-ם 1957), שיצא לאור אחרי מותו על ידי תלמידו ע.צ. מלמד. פרופ' ע.צ. מלמד חזר וכלל את עיקרי תורתו של אפשטין כ"דולה ומשקה מתורת רבו" גם בספרו שלו "פרקי מבוא לספרות התלמוד" (ע.צ. מלמד, י-ם תשל"ג).
 
מחקריו של אפשטין מצטיינים בדייקנות וקפדנות מדעית, הוא דקדק בברור נוסחאות של משנה מתוך כתבי יד וספרי ראשונים, הקפיד על ניתוח פילולוגי, ונזהר בהסיקו מסקנות שלא לחרוג אל השערות. היסודות לגישתו המדעית של י.נ. אפשטין נמצאים כבר בספרו של רנ"ק, אבל אפשטין השכיל להשתית אותם על בסיס מדעי רחב.
 
אפשטיין לא סטה מן השיטה שנתקבלה במחקר על דרך לימודם של הסופרים בראשית ימי הבית השני, בדרך המדרש. לעניין זה לא הוסיף אפשטיין על מה שהעלו קודמיו, אבל החידוש במשנתו הוא זמן המעבר מן המדרש למשנה. לדעת אפשטיין המעבר החל בזמנו של יוסי בן יועזר, וההלכה הראשונה שנמסרה בדרך משנה היא עדותו של יוסי בן יועזר שנמסרה בלשון הארמית: "העיד ר' יוסי בן יועזר על איל קמצא דכן ועל משקה בית מטבחיא דכן וכו'" (עדויות פ"ח מ"ד). עדות זו נשנית גם במדרש הלכה בשם "זקנים ראשונים" (מבואות לספרות התנאים עמ' 505) שהם לדעת אפשטיין הסופרים שקדמו ליוסי בן יועזר ושבשמם העיד.
 
עדות אחרת לזמן המעבר היא בעניין מחלוקת בין זקני ב"ש לזקני ב"ה בעניין הסמיכה (חגיגהפ"א מ"ח) שלה הקדימו הקדמה קצרה וחשובה על היחס בין משנה למדרש וזה לשונה:
"היתר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו, הלכות שבת חגיגות והמעילותהרי הם כהררים התלויין בשערה, שהן מקרא מועט והלכות מרובות, הדינין והעבודותהטהרות והטומאות ועריות יש להן על מה שיסמוכו הן הן גופי תורה".
וכבר הצורך בהקדמה זו מראה שעדיין לא עבר זמן רב משעה שעברו מדרך המדרש לדרךהמשנה.
 
לדעת אפשטיין הגורם למעבר מן המדרש למשנה היה ריבוי ההלכות שנסמכו לכתובים בקשר רופף, והם נשנו כבר בזמן הסופרים כהלכות פסוקות נבדלות, אלא שמפני דרך לימודם הם נסמכו לכתובים אף על פי שלא נלמדו מהם.
 
בשורה של עדויות ממקורות חיצוניים וממקורות של המשנה מוסיף אפשטיין הוכחות למה שכבר העלו קודמיו, שהייתה משנה סדורה ומסוגננת כבר בימי הבית, ובספרו הקדיש פרק לניתוח שרידי קבצי משניות קדומות במשנתנו. אפשטיין מצביע בכל מסכת על שרידי קבצים ששרדו בתוכה, על שורות של משניות, ועל משניות בודדות. את שרידי המשנה הקדומה הוא מגלה על פי סמנים שונים כגון: לשון ארכאית, מונחים מיוחדים, תוכן היסטורי, עדויות של אמוראים, ומסורת שבפי תנאים ואמוראים, אבל בעיקר על פי השוואת ההלכות שבמשנה עצמה עם החומר ההלכתי הרב בתוספתא ובתלמודים, תוך עיון ביקורתי בוחן ומעמיק. וכדוגמא נעתיק שורות אחדות על מסכת סוכה (מבואות לספרות התנאים עמ' 37),
"סוכה פ"ד ופ"ה הם ממקור קדום הרבה לשאר המסכת. כבר הבבלי (מג ע"א) העיד על הניגוד שבין פ"ג מי"ג (כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת) לבין פ"ד מ"ד, (כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית) והשיב, והיא התשובה היחידה אף על פי שנדחית: כאן (פ"ד) בזמן שבית המקדש קיים, כאן (פ"ג) בזמן שין ביהמ"ק קיים, ז"א שפ"ד היא משנה מזמן הבית ושני מקורות הם וכו'."
אפשטיין רואה בקובצי משנה סידור הלכות של חכם לתלמידיו, ובאופן זה היו למעשה קובצי משנה שונים ורבים. ואף על פי שקובצי משנה בעיקרם היו דומים זה לזה, הרי היו שונים בפרטים, בתולדות, בפרושים, בהגבלות (והם עיקר המחלוקות) ובדרך סידורם וצירופם של הלכות. אותן שורות של הלכות במשנתנו הסדורות לפי סימנים חיצוניים כגון: מספר (ב"מ פ"ד מ"ז); משניות של חכם אחד (כתובות פי"ג מ"א מ"ו); ויכוחים בין צדוקים ופרושים (ידים פ"ד מ"ז מ"ח); תקנות (ר"ה פ"ד מ"א-מ"ד); דברים השווים זה לזה בכך וכך דברים (בכורים פ"ב מ"ה-מי"א) וכיו"ב, כולם שרידים של קובצי משנה מחכמים שונים.
 
השאלה המרכזית העולה במחקריו של אפשטיין היא זו: משנתם של אילו חכמים נשתקעה במשנתנו - ובתשובה לבעיה זו הולך אפשטיין בעקבות ניתוחיו של רנ"ק במשנה. כבר רנ"ק מצא שמסכת מדות היא ממשנת ראב"י, שבתוכה נשתקע אבא יוסי בן חנן, ושעליה הוסיף רבי ממשנת ר' יהודה, ואפשטיין מצא את משנתם של החכמים האחרים שנשתקעה במשנתנו. בין החכמים שממשנתם הקדומה נשתקעה במשנתנו מונה אפשטיין את החכמים הבאים:
1. אבא יוסי בן חנן שחי בימי הבית, מסידורו שרד לנו בחגיגה ושקלים.
2. מסדר "משנה ראשונה" שהוא חכם מבית הלל שסידר משנה סמוך לחורבן הבית ושנה בהכדרך ב"ה "שהיו שונין דבריהם ודברי ב"ש ומקדימין דברי ב"ש לדבריהם", ומשנתו הובאהכניגוד למשנת ר' עקיבא.
3. ר' שמעון איש המצפה שמסידורו עיקר משנת יומא ותמיד.
4. ר' אליעזר בן יעקב שמסכת מידות ממשנתו.
5. ר' זכריה בן קבוטל שבמשנת יומא שרדו משניות ממשנתו.
6. ר' יוחנן בן זכאי ששורה של הלכות במסכת כלים ו"סתמות" במסכת סוטה הן ממשנתו.
7. ר' אליעזר בן הורקנוס, שממשנתו נשתקעו במשנתנו משנת בית שמאי, וכמה משניותממשנתו הובאו במשנתנו משמו של ר' יהודה.
8. ר' יהושע בן חנניה שמסכת קינים ממשנתו ושורות של משניות במסכתות אחרות.
9. החכם שרוב משנתו נשתקעה במשנתנו הוא ר' עקיבא. משנת רבי עקיבא נבלעה במשנתנומבלי שנרגיש ברישומה. וזאת משום שרבי מאיר תלמידו של ר' עקיבא השקיע את רוב משנתרבו במשנה שלו ושנה אותה ב"סתם" בלי להזכיר את שם ר' עקיבא. אחריו, עשה ר' יהודההנשיא את משנת ר' מאיר ליסוד במשנתו וגם הוא שנה אותם ב"סתם" (שם, משנת ר' עקיבאעמ' 71 ואילך).
 
לדעת אפשטיין, ר' עקיבא הוא התנא שהטביע על המשנה ועל דרך סידורה את החותם החזק ביותר, הוא חידש הלכות למאות מפלפולו והוסיפם למשנתו, הוא הפריד בשטתיות הלכות ממדרשי הלכה ואגדה ועשאם משנה, הוסיף פרושים והגבלות לרוב, אך בעיקר, היה מעשהו החשוב לגבי המשנה, שהוא בדק ובחן את כל המשניות שקיבל מרבותיו חבריו ותלמידיו, תיקן והגיה על פי שיקול דעתו. מכל התנאים, נשתקעה במשנתנו משנתם של רבותיו של ר' יהודה הנשיא, והם תלמידיו החשובים של ר' עקיבא: ר' מאיר, ר' יהודה, ר' יוסי, ר' שמעון ור' אליעזר, שהעמידו את התורה אחר מרד בר כוכבא.
 
אפשטיין חקר ביסודיות רבה אחר משנתם וגילה אותה במשנתנו על פי השוואות לחומר ההלכתי הרב בתוספתא, בספרי מדרשי ההלכה והאגדה, ולברייתות שבתלמודים. על ידי ניתוח ביקורתי של ההלכות והנוסח, שמות התנאים, ועדויות של אמוראים. הוא מצא שרבות מאוד הסתמות במשנתנו שהם ממשנת רבי מאיר כעדותם של ר' יוחנן וריש לקיש (סנהדרין פו ע"א) ואף פרק שלם (גיטין פ"ח) שרד ממשנתו בשלמותו (שם, עמ' 99), מר' יהודה מצא אפשטיין סתמות רבות במסכתות שונות, במיוחד בעירובין. ממשנתו נשתקעו הרבה משניות קדומות שר' יהודה קיבלם מר' אלעאי אביו (תלמיד ר' אליעזר) ומר' טרפון רבו. ממשנת ר' יוסי נשתקעה במשנתנו מסכת כלים שעליה הוא אמר: "אשרייך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה". ממנו באו גם הלכות של "משנה ראשונה" ושל רבותיו בישיבת ציפורי. ממשנת ר' שמעון, ששנה אך ורק את משנת ר' עקיבא, נשתקעו פרקים שלמים במסכת שקלים וסתמות בכל המסכתות. סתמות רבות נשתקעו במסכתות שונות גם ממשנת ר' אלעזר. מלבד משנתם של חמשת תלמידי ר' עקיבא, מצא אפשטיין שרבי שיקע במשנתנו גם ממשנת רבן שמעון בן גמליאל אביו, ממשנת אבא שאול, וממשנת ר' נתן הבבלי.
 
היסודות ההיסטוריים של המשנה
בשנת תשי"ב נתפרסם מחקר חשוב בשם: "היסודות ההיסטוריים של ההלכה" (18) על ידי פרופ' יצחק בער. במחקר זה הוא פתח גישה חדשה במחקר מקורות המשנה. הוא הגיע למחקר המשנה דרך מחקר ארגון הקהילות בימי הביניים. נתברר לו לבער, שהיסוד הרוחני והחברתי של ארגון הקהילות, למרות השינויים בתנאי המקום והזמן, טמון במשנה, היא יצרה אתהמושגים החברתיים-רוחניים שהנחו את היהודים בכל אתר, ותקנותיה נתקבלו בכל הדורות.
 
בער התבונן במשנה כבתעודה היסטורית שבה קובץ הלכות של אורגניסמוס-חברתי חי. כלומר שההלכות אינן יצירה של בית המדרש אלא חוקים הלקוחים ממציאות היסטורית חברתית חיה. בער מצא שהמשנה משקפת ביסודה ובעיקרי תכנה את השקפותיה ואורח חייה של החברה היהודית בראשית התקופה ההלניסטית בארץ ישראל, ומראשית התהוותה שמשה המשנה לצרכים ריאליים של חברה מאורגנת, וההלכות שבה הופיעו מיד בצורת קבוצות שלמות של הלכות שבאו להסדיר תחומים שלמים של חיי ציבור. משתקפים בה מאורעות, תכונות ואמונות של חברת איכרים-חסידים מן התקופה שלאחר כיבוש המזרח על ידי אלכסנדר והדיאדוכים מזה, ותקומת מדינת החשמונאים מזה. ארץ ישראל של המשנה היא ארץ יהודה, תחום של קדושה הנבדל מ"ארץ העמים" או "אדמת הנוכרים" כנזכר בספר המכבים. ערי החוף היווניות היו מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל והן מכונות "מדינת הים".
 
בער סבור שהמשנה נוצרה מן המפגש בין התרבות היהודית והתרבות היוונית בימי אלכסנדר ואילך. חכמי ישראל והחברה היהודית של ראשית ימי הבית השני שאפו לחברה אידיאלית אלוהית שיסודותיה בתורת ישראל והנביאים על כל מכלול הערכים המוסריים והמשפטיים שבהם. כשנוצר מגע קרוב עם תרבות יוון, גילו החכמים שהמגמות הארגוניות החברתיות של שבטי יוון - שביטויים ביצירת ערי הפוליס ובאידיאלים הסוציאליים והאוטופיים שבתרבותם - מתאימה להם. הם הסתייעו בהם ביצירת הקונסטיטוציה הפנימית של ארץ יהודה, הם יצקו את המורשת המקראית של תורת משה והנביאים בכלים נורמטיביים-חברתיים ארגוניים חדשים. שישה סדרי המשנה כוללים לפי צורתם החיצונית את כל התחומים שהיו גם ענייניה של התחוקה המקובלת על שבטי היוונים במדינותיהם והם: המשפט האזרחי והציבורי, קרבנות, מעשרות, ביכורים, הלכות מועדים ודיני טומאה וטהרה. לכן חיפש בער ומצא להלכות במשנה אנלוגיות מתקופת הנעורים של החוקים היווניים. ונצביע על דוגמאות אחדות: השם סנהדרין הוא יווני. הלכות הסנהדרין בפרטי דיניה דומה למועצת האריאופאגוס שבני אתונה ייחסו לה חשיבות שאינה מצטמצמת בגבולי מדינתם הקטנה. הם נמצאו במקום קדוש בצד המזבח בלשכת הגזית שהייתה בעזרה.
 
סדר הנחלות בב"ב פ"ח מ"ב דומה לחוקי הירושה המקובלים ביוון, ומשנה זו קדומה מאוד,היא עדיין אינה יודעת את הצוואה, היא ה"דייתיקי", הצוואה אינה ידועה גם בחוקי אתונההראשונים.
 
בדיני הנזיקין מצא בער משניות מקבילות לחוקי הפוליס. למשל: החובל בחברו חייב בחמישה דברים: נזק, צער, רפוי, שבת ובושת. בתורה נזכרו רפוי ושבת בלבד (שמות כו 19). מונחים אלה מתאימים למונחים המשפטיים בחוקי יוון. לפי חוקי יוון חלים על המכה או החובל "שמות" שונים של תביעה. צער ובושת לא נלמדו ממדרש. ההלכה קובעת כי בושת - הכל לפי המבייש והמתבייש, כדעתם של היוונים, שתביעת העלבון מותנית בכוונת העבריין. גם לחלוקת דיני הנזק, אחת - תשלום על פי אומד, והשנייה תשלום קצוב של קנס יש הקבלה בחוקי יון.
 
במחקריו הראה בער על הקבלות לחוקי יוון גם בהלכות פאה ושביעית, תרומות ומעשרות,רוצח בשגגה, הלכות שכנים והלכות טהרה.
 
בער סבור כי כאשר עמדו חכמי ישראל על הסכנות האורבות מהתרבות היוונית, הם גיבשו את המנהגים וההלכות בלשון ובמטבעות לשון קבועות כדי להעמיד חומה נגד ההשפעות הבלתי רצויות, והתפתחה הדרך המיוחדת של מסורת ההלכות בעל פה, שאף על פי שלא נכתבו, נחרתו בלב המורים והתלמידים, ונוסדה המשנה, בתורת קונסטיטוציה ציבורית ופרטית.
 
הסידור הקדום של המשנה
דרך מחקר במסכת אבות ואבות דרבי נתן הגיע א.א. פינקלשטיין בספרו "מבוא למסכתות אבות ואבות דר' נתן" (19) לרעיון מעניין הנוגע לסידור קדום של המשנה. פינקלשטיין מצא שבפרקי אבות ואדר"נ נכרכו יחד חמישה קבצים שונים של מאמרים.
 
א. מאמרי אבות העולם עד הלל ושמאי;
ב. מאמרי ר' יוחנן בן זכאי ותלמידיו;
ג. מאמרי שבעה זקנים של סוף ימי בית שני;
ד. מאמריהם של ארבעה שנכנסו ל"פרדס";
ה. קובץ מאמרים סתמיים הקשורים בקשר חיצוני של מספר.
 
פינקלשטיין התקשה להבין את הקשר בין הקובץ החמישי לקודמיו. הקובץ הזה שונהמקודמיו בצורה ובתוכן והוא מסוג אחר לגמרי לכן הוא חיפש את הפתרון ביחסה של אבותאל המשנה בכללה.
 
בהקשר לכך הוא שם את לבו לשתי תופעות:
1. המנהג להקדים לכל פרק מפרקי אבות את המאמר: "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב ועמךכולם צדיקים לעולם יירשו ארץ", שהוא המאמר בראש פרק "חלק" שבמסכת סנהדרין,שעניינו באלו שאין להם חלק בעוה"ב.
2. פרק "חלק" הוא הפרק העשירי ברוב נוסחאות משנת סנהדרין, והוא מפסיק באמצע אתעניין המסכת במיתות בי"ד, ורק בנוסחאות מעטות הוא הפרק יא והאחרון של המסכת.
 
ערבוביה זו הביאה את פינקלשטיין להשערה שמקומו העיקרי של פרק חלק היה במסכתאבות, ולאחר השינוי בסידור הקדום של המשנה, הועבר לסנהדרין. למה ומתי?
 
כאן בא פינקלשטיין להצעתו שסדרם של ששת סדרי המשנה בימי הבית היה זה:
א. קדשים,
ב. טהרות,
ג. זרעים,
ד. מועד,
ה. נשים,
ו. נזיקין.
המשנה התחילה בסדר הקרוב והחשוב לכהנים, בקרבנות. סדר קדשים היה בימי הבית בבחינת "אורח חיים", מקדשים עברו לטהרות שהכהנים בבואם לעבוד בקודש נזקקים לדיני טומאה וטהרה. מהם פנתה המשנה להלכות זרעים שכוללות בהם את מתנות כהונה. מהם עבר לסדר מועד שגם בו עניינים רבים הקשורים בעבודת המקדש במועדים, אח"כ הלכות נשים ורק לבסוף לנזיקין, כי דיני ממונות הוא מקצוע לחכמים ודיינים ולא לכל בר בי רב או לכהנים. לפני ששת הסדרים של המשנה, פתח מבוא של תיאור היסטוריה של העולם במערכות של עשרה עד לפסגת המקדש (כלים משניות ו-ט), ושורה של כללי מידות, דרך ארץ ודרכי לימוד. מבוא זה הוא הקובץ החמישי של אבות. כסיום למשנה היו שתי תעודות:
1. הצהרה על אלו שאין להם חלק לעוה"ב,
2. תעודה המתארת את מסורת ההלכה ממשה ועד סוף ימי הבית השני.
 
אחרי חורבן הבית, שוב לא עמדו הקרבות והטהרות במרכז התודעה של העם והציבור, וראו צורך לפתוח את הלימוד במשנה בסדר הקרוב לחיי יום יום, ועל כן שינו את סדר המשנה רק בכך שהתחילו ללמד בסדר זרעים ועל ידי כך עברו הסדרים קדשים וטהרות לסוף.
 
פינקלשטיין מוצא סיוע לשיטתו על הסדר הקדום במשנה בשתי תופעות: אחת, שכידוע בישראל היו מתחילים ללמד תינוקות בספר ויקרא, ובמדרש תורת כהנים, שעל כן בפרקיה הראשונים אגדה. השנייה, היא תופעה מיוחדת במינה, שכל מסכת אחרונה בכל סדר משמשת מעבר לסדר הבא: ב"קדשים" - מסכת קינים דנה בקרבנות של זבים וזבות לטהרתם. בטהרות - מסכת עוקצין דנה בטומאת עוקצי פרות שורשים וקליפות. ב"זרעים" - מסכת ביכורים עוסקת במועד חג שבועות. ב"מועד" - מסכת מועד קטן כוללת הלכות בעניין ימים שאסור לשאת נשים. ב"נשים" - במסכת קדושין יש פרק בהלכות קניינים, "נזיקין" נסתיימה במסכת סנהדרין שכללה את מכות ואבות ופרקיה האחרונים היו: מנין הנסקלים, אלו הן הנשרפים, הנהרגים, הנחנקים, הגולים, הלוקים, אלו שאין להם חלק בעוה"ב, ומסורת התושב"ע מסיני.
 
לאחר שנשתנה סדר המשנה והתחילו בזרעים, עשו שינוי בסדר נזיקין, העמידו בסופה את מסכת "הוריות" כדי שיהיה קשר לסדר "קדשים". שב"הוריות" יש הלכות קרבנות ואחרות שמקורן בתורת כהנים. מעתה גם הקובץ ששימש פתיחה למשנה לפני "קדשים" לא התאים שוב למקומו, ולא היה מקום לסיים את המשנה במה שנסתיימה, לכן העבירום למסכת אחת לעצמה היא מסכת אבות, וקבעו את מקומה בסדר נזיקין. והקשר של אבות לסנהדרין - מכות - שרד עדיין במנהג לסיים כל פרק באבות במשנה המסיימת את מכות: "ר' חנניה בן עקשיה אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'."
 

 


הערות:

הערות

 

 
1. ריש לקיש (יבמות מא ע"א), ר' יוחנן (ירושלמי קדושין סד ע"ב), ר' יונה (ירושלמי רישחגיגה).
 
2. רבה בר אבוה (כתובות צה ע"ב), רבה (יבמות סד ע"ב), רב יוסף (שם יא ע"ב).
 
3. ב"מ פו ע"א: רבי ור' נתן סוף משנה; ביצה ב ע"ב: מכדי מאן סגמי למתניתין רבי; שבועותד ע"א: ורבי גופיה היכי סגים לן; ירושלמי חגיגה פ"א: לית כללוי דרכי כללין.
 
4. רב סעדיה גאון (גאון סורא בין השנים 928-942) בקטע מספר הגלוי ודברים שהובאו משמועל ידי קראי אחד בספר "זכרון לראשונים" עמ' קצד.
 
5. רב שרירא גאון (גאון פומבדיתא בין השנים 968-998) באגרת רב שרירא גאון, במהדורות רבות (ראה: א. תקופת הסבוראים וספרותה תשל"ג עמ' א-יג) ובספר "שםהגדולים" לחיד"א. ורשא 1906 בתרגום עברי.
 
6. בפתיחה לספר הקבלה ב"סדר החכמים וקורות הימים" מהדורת צילום ירושלים תשכ"ז.
 
7. ספר כריתות ורשא 1885, ויצא מחדש במהדורת צילום.
 
8. כגון: מפני תיקון העולם, מפני דרכי שלום, שתיים שהן ארבע וכיו"ב.
 
9. וראה ירושלמי סוף הוריות מח ע"ג: אלו משניות גדולות כגון של ר' חייה וכו'.
 
10. ר' אבהו (בירושלמי יומא פ"ב לג ע"ד) ורב הונא (יומא ט"ז ע"א).
 
11. נ. פרנקל דרכי המשנה, ליפסיא תרי"ט, נדפס מחדש ח"א תשי"ט.
 
12. ראה ספרי לדברים יג 18-17, לדברים כד 9, לדברים כו 35-13 ובמקומות פזורים בספרא,ומשניות מע"ש פ"ה מ"ו-מ"ג, סוטה פ"ח, סנהדרין פ"ו מ"ה-מ"ו, נגעים פי"ב מ"ה מ"ז.
 
13. ראה שם עמ' 15, הופמן הגיע לעיקר הסידור בימי זקני ב"ה וב"ש מחיבור תשובת הגאוניםוהמאמר במגילה כ"א ע"א: "מימות משה ועד רבן גמליאל הזקן לא היו למדים תורה אלאמעומד".
 
14. י.א. הלוי "דורות ראשונים" חלקים א,ג,ד נתפרסמו בשנים 1918-1906.
 
15. יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן גזרו טומאה על ארץ העמים, ועל כלי זכוכית (שבת יד ע"א).
 
16. ע"ז לו ע"ב: בית דין של חשמונאי גזרו הבא על גויה חייב משום נדה, שפחה גויה ואשתאיש (או זונה).
 
17. ירושלמי כתובות פ"ח הי"א נ ע"ב: התקין שמעון בן שטח שלושה דברים: שיהא אדםנושא ונותן בכתובות אשתו, ושיהיו התינוקות הולכין לבי"ס והוא התקין טומאה לכליזכוכית.
 
18. י. בער: היסודות ההיסטוריים של ההלכה, ציון יז תשי"ב, ציון כז תשכ"ב, לוח הארץלשנת תשי"ב, המשנה וההיסטוריה מולד כרך כ"א תשכ"ג.
 
19. א.א. פינקלשטיין, מבוא למסכתות אבות ואבות דר' נתן, ניו יורק תשי"א, עמ' קד-קא.