לחץ כאן לתצוגת הדפסה

המטרונה ורבי יוסי

מחבר: נילי בן ארי

ויקרא רבה ח, א

מתפרסם לראשונה באתר דעת * אפריל 1002

מילות מפתח: פתיחתא: זיווג; נישואין; קריעת ים-סוף; עבדים; השגחה פרטית; דרשה;

המטרונה ורבי יוסי

 

ויקרא רבה
ויקרא רבה, אוסף אגדות קדום שנוצר בארץ ישראל ונערך במאה החמישית, או בראשית המאה השישית לספירה. על פי הסגנון, שמות החכמים, והמקומות הנזכרים במדרש, ניכר שהוא נערך בארץ ישראל, כמו גם בקשר בין פרשיותיו לבין סדרי קריאת התורה בארץ ישראל. הספר הוא ברובו אוסף של פתיחתאות, והוא מתייחס אל הפסוקים הראשונים והנושאים הראשונים של התחלות הפרשיות בספר ויקרא.
 
רבי יוסי והמטרונה - פתיחתא, ויקרא רבה ח' א'
 
1. זה קרבן אהרן ובניו (ויקרא ו, יג)
2. ר' לוי בר חיתא פתח: "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה, ח)
3. מטרונא שאלה את ר' יוסי בן חלפותא, אמרה לו: לכמה ימים ברא הקב"ה את עולמו?
4. אמ' לה: לששה ימים, דכתיב: "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות  לא, יז)
5. אמרה לו: מיכן ואילך מה יושב ועושה?
6. אמ' לה: יושב ומזויג זיווגים, בתו שלפלוני לפלוני, אשתו שלפלוני לפלוני, ממונו של פלוני  לפלוני.
7. אמרה לו: כמה עבדים וכמה שפחות יש לי ולשעה קלה אני מזווגתן.
8. אמ' לה: אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני המקום כקריעת ים סוף, דכתיב: "אלהים  מושיב יחידים ביתה (תהלים סח, ז).
9. הלך לו ר' יוסי בן חלפותא לביתו.
10. מה עשתה, שלחה והביאה אלף עבדים ואלף שפחות והעמידה אותן שורות שורות.
11. אמ' להן: פלוני יסב פלניתא ופלנית יסב פלן.
12. מן צפרא אתו לגבה
13. דין פריע ראשיה,
14. דין סמי עייניה,
15. ודין תבירא רגליה.
16. דין אמ': לית אנא בעי הדא,
17. ודא אמרה:לית אנא בעי הדין.
18. שלחה לו ואמרה לו: יפה תורתכם נאה ומשובחת.
19. אמ' לה: לא כך אמרתי ליך, אם קלה היא בעיניך, קשה לפני המקום כקריעת ים סוף, 20. דכתיב: "אלהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח, ז).
21. ומהו בכושרות? בכו שירות, אילו בוכים ואילו משוררים.
22. מה הקב"ה עושה?
23. מביאן על כורחן ומזווגן זה לזו.
24. אמ' ר' ברכיה כלשון הזה השיבה ברוח הקודש ר' יוסי בן חלפותא:
25. יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה, מוריד לזה ומעלה לזה,
26. דכתיב: "כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה, ח).
27. ר' יונה בצרויה ורבנן,
28. ר' יונה בצרויה פתר קרייה בישראל.
29. בלשון זה הושפלו ובלשון זה הוגבהו,
30. בלשון זה הוגבהו: "זה יתנו כל העובר על הפקודים" (שמות ל, יג).
31. ובלשון זה הושפלו: "כי זה משה האיש:" (שמות לב, א).
32. רבנן פתרין קריה באהרן,
33. בלשון זה הושפל ובלשון זה הוגבה,
34. בלשון זה הושפל: "ואשליכהו באש ויצא העגל הזה" (שמות לב, כד).
35. בלשון זה הוגבה: "זה קרבן אהרן ובניו וגו'" (ויקרא ו, יג).
 
הסיפור מסופר בשתי שפות: עברית וארמית. רובו, בעברית. החלק הארמי מצומצם לפקודתה של המטרונה לעבדיה, ולתוצאות הפקודה. זוהי תקופה בה העברית לא הייתה נפוצה בא"י. שפת הדיבור היא ארמית.
 
תרגום החלק הארמי של הפתיחתא
 
11. אמ' להם: פלוני ייקח פלונית ופלונית ייקח פלוני.
12. בבקר באו אליה,
13. זה פרוע ראשון
14. זה סמויה עינו,
15. וזה שבורה ידו,
16. וזה שבורה רגלו.
17. זה אומר: אין אני רוצה את זו,
18. וזו אומרת: אין אני רוצה את זה.
 
סיפור המטרונה ששאלה את ר' יוסי הובא בסגנונות שונים במקומות רבים במדרש: לסיפור חמש מקבילות מלאות, וחמש חלקיות. הנוסח הקרוב ביותר לנוסח שלפנינו הוא לדעת מרגליות בבראשית רבה סח, ד. מרגליות מעיר שבפסיקתא דרב כהנא, פרשת שקלים דף יא, ב ; ובתנחומא תשא, ח, הובא כל הסיפור כפתיחה לפרשת שקלים, המיוחסת לר' יונה בוצרויה. ולדעת חנוך אלבק במאמר מדרש ויקרא רבה, עמ' יג לז, עיקר מקומה של פתיחה זו כאן, ומסדר הפסיקתא השתמש בויק"ר ועשה ממנה פתיחה לפרשת שקלים.
 
הרקע לסיפור
ר' יוסי בר חלפתא הוא איש צפורי, זמנו במחצית השניה של המאה השניה. הוא מגדולי התנאים מדור אושא (אחרי מרד בר-כוכבא). במדרשים מופיעים שבעה עשר סיפורים בהם באה המטרונה בשאלות לרבי יוסי. מהם שבעה במדרש בראשית רבה. 1 מראשית הסיפור קיים מתח בין שתי הדמויות. מתח דתי, מתח מעמדי, מתח תרבותי, ומתח מיני. אלו דמויות שאינן נפגשות בבית המדרש, אלו שני עולמות הנפגשים במרחב החוץ בית-מדרשי. המטרונה מצטיירת מן הסיפורים כדמות מכובדת שדתה אינה מוגדרת. רוב שאלותיה הגיוניות, ואולי השתמשו חכמים בדמות פיקטיבית זו, כדי לענות על שאלות שהטרידו אותם. היינו, בעצם הסיפורים הם שיח בין חכמים לבין עצמם. לחכמים יש שאלות על הבריאה, על דרכו של הקב"ה וכו', נוח יותר להציג את התהיות כאילו הן תהיות של גוי. גויים מופיעים בלא מעט סיפורי חכמים 2, אולם בדרך כלל אינם מצטטים פסוקים. ובודאי שלא מקובל שאישה תגלה בקיאות בתורה, ויצטטו לפניה פסוקים. כמו כן שואלת המטרונה בלשון יהודית, תוך שימוש במונח הקב"ה. ברור שזוהי דמות פיקטיבית. יחד עם זאת, האווירה התרבותית הפתוחה שהייתה בציפורי, אפשרה סוג כזה של דיאלוגים. הסיפורים משתמשים ברמזי היסטוריה.
 
סיפורנו עוסק בבעיית ההשגחה הפרטית. המטרונה מייצגת את התפיסה האריסטוטלית, שהאל הוא סיבת הסיבות, והעולם נברא בהאצלה. אין קשר ישיר בין האל לעולם, אין השגחה פרטית. גם בסיפורים האחרים על רבי יוסי והמטרונא, שואלת המטרונא שאלות קשות וחכמות: על בריאת העולם, האישה, צדק אלקי, יוסף ויהודה, ברית מילה, ועוד. זוהי גויה משכילה ומתעניינת. אמונתה הדתית אינה ברורה, טענותיה הן בין טענות נוצריות, לפגניות או גנוסטיות.
 
המחקר המודרני 3 גורס שהסיפורים אינם מייצגים אירוע היסטורי, אלא פיקציה אפשרית. פרטי הסיפור ושמות הגיבורים, נלקחו מהמאגר של חכמי התלמוד, ונציגי השלטון הרומי.
 
הפתיחה לדרשה ותפקידה  4 5
בראשית הקטע מופיע "פסוק מזמן" או "פסוק הפרשה" שהוא פסוק הלקוח מן הפרשה שהדרשן עוסק בה: "זה קרבן אהרן ובניו" (ויקרא ו, יג). (פסוק זה חסר פעמים רבות בראש הפתיחה, אך הוא נמצא תמיד בסופה).
לאחר שהציג את הפסוק המזמן, אין הדרשן פותח מיד בדרשה, אלא מביא פסוק המכונה "פסוק פותח". במקרה שלנו: "כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה, ח). שלכאורה אין לו ולא כלום עם הפסוק המזמן ועם נושא הדרשה. בשלב זה אין השומעים והקוראים מבינים מה רצונו של הדרשן. בפרשה מדובר על הקרבן שהקריבו אהרון ובניו, ואילו רבי לוי פותח את הדרשה שלו בדרך הנהגת הקב"ה את העולם.
פסוק מהכתובים "כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" נדרש לכל חלקיו כרומז על ספר שמות, על מעשה העגל, וגם הפסוק המזמן, או הפותח מצטרף לסיפור זה.
שורה 1 - פסוק מזמן
שורה 2 - פסוק פותח
שורה 3 - 9 סיפור רבי יוסי והמטרונה
שורה 20 - פסוק פותח שני המסביר או מקביל לפסוק הפותח הראשון.
שורה 23-21 - ביאור הפסוק הפותח השני, המקשר אותו לסיפור רבי יוסי.
שורה 26-24 - דרשה מבארת לפסוק הפותח הראשון
שורה 29-27 - דרשה נוספת על הפסוק הפותח הראשון
שורה 30 - ההוכחה שיגביה, ירים = בני ישראל
שורה 31 - ההוכחה שישפיל - משה
שורה 35-32 - ההוכחה שישפיל ויגביה = נאמר על אהרן, ומעבר לפסוק הפרשה - הפסוק המזמן. הרעיון הגלוי הוא: רעיון ההשגחה הפרטית, בתוכו, דרשות הפסוקים מספרות שמשה מבקש מחילה בשביל ישראל, אע"פ שהוא המושפל בגלל מעשיהם של ישראל בעגל.
בשורה 30 מתכוון ר' יונה בצרויה לרעיון שמצוות מחצית השקל 6 באה לשם כפרה על חטא העגל, ואכן החטא נתכפר, מפני שלחוטאים לא היו נותנים את הזכות לתת את השקלים.
בחלק האחרון של הדרשה יש מחלוקת בין חכמים לבין רבי יונה בצרויה איך לדרוש את פסוק הפתיחה "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" (תהלים עה, ח), ר' יונה סבור שישפיל וירים הן שתי לשונות שנאמרו על שני נושאים שונים: בני ישראל ומשה, ורבנן סבורים שהפעלים נאמרו על אותו אדם, על אהרן. היינו, יש לקרוא את המלים "זה" "וזה" במרכאות כפולות - בלשון "זה" הושפל, ובלשון "זה" הוגבה.
ובשורה – 35-32, מתכוונים רבנן לאמר בדרשתם, שאהרן הכהן חטא כשעשה לישראל את העגל, אך הקורבן שהוא נצטווה להקריב ככוהן גדול מוכיח שהחטא נתכפר ושהוא כעת "מוגבה". הדרשה של שורות 25-26, היא דרשה מפרשת. הדרשות של שורות 29-35הן גזירות שוות.
לאחר שהביא את הפסוק הפותח, מספר רבי לוי את הסיפור על רבי יוסי בר חלפתא והמטרוניתא, שגם הוא נבנה בעקבות פסוקים. פסוק מהתורה בראשיתו, פסוק מכתובים באמצע הסיפור וחוזר לפסוק הפותח בסוף הסיפור. לאחר שהעמיד את השומע והקורא על הקשר בין הפסוקים, חותם הדרשן בשני דרשנים נוספים, הקושרים פסוקים מספר שמות לפרשה, וחוזר לפסוק המוצא "זה קרבן אהרן ובניו וגו'".
עיקר הדרשה הוא סיפור דרשני עצמאי, על רבי יוסי והמטרונא, משורה 19-3, או עד 23. זוהי דרשה עצמאית לגמרי על פסוק הפתיחה מתהילים, דרשה שונה לגמרי מהדרשות של רבנן ורבי יונה מבצרויה.
עורכי הפתיחתא חיברו כאן יחד שתי דרשות שונות על פסוק אחד. היינו הפתיחה מורכבת כך:
 
א. פסוק הפרשה
ב. פסוק הפתיחה
ג. סיפור המטרונה:
1. השיחה שלפני הניסוי של המטרונא  
2. הניסוי וכשלונו, השיחה שלאחר הניסוי
ד. דרשות על הנישואין:  
1. הדרשה על "בכושרות"
2. דרשת ר' ברכיה על פסוק הפתיחה "זה ישפיל וזה ירים"
ה. דרשת הפתיחה "האמיתית" על "זה ישפיל וזה ירים":  
1. דרשת יונה בצרויה  
2. דרשת רבנן והמעבר אל –
ו. פסוק הפרשה
 
זהו מבנה מורכב של פתיחה. הדרשן מציג את הפסוק שיצאנו ממנו, מביא פסוק זר לגמרי שלכאורה אין לו ולא כלום לעניין, יוצר את הקשר בין הפסוק הזה והפסוק שפתח בו, מספר סיפור הממחיש ומסביר את הקשר, וחותם בפסוק המזמן.
הפתיחה שלנו מורכבת יותר מדגם הפתיחות הקלאסי עקב ריבוי הפסוקים וכניסת שלשה דרשנים חדשים לחלק האחרון של הפתיחתא: ר' ברכיה ; ר' יונה בצרויה ורבנן.
הדרשן מביא כמה פסוקים, ואינו ממהר להסביר את הקשר ביניהם, ובינם לבין הפסוק המזמן, ורק בסיום הדרשה קושר הדרשן באמצעות הפסקה האחרונה של הדרשה את הפסוק הפותח לפסוק המזמן.
לפנינו דרך ספרותית המנסה לעורר עניין ומתח בקרב השומעים.
 
מקומם של פסוקי הכתובים בפתיחתא
הפסוק הראשון הנחרז: "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" - אינו מתקשר לסיפור, לתשובתו של רבי יוסי שהקב"ה מזווג זיווגים. הוא מתאים רק אם נוציא את חלקו השני של הסיפור, תשובתו של רבי יוסי על הזיווגים, ונקבל את החלופה של רבי ברכיה בשורות 24-25 "אמר ר' ברכיה, כלשון הזה השיבה ברוח הקודש ר' יוסי בן חלפותא: יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה, מוריד לזה ומעלה לזה, דכתיב...". כך נוצרת לנו יחידה אורגנית לפיה הקב"ה עוסק בהשגחה על בני אדם, והמורדות והעליות שבחייהם, בידיו. סיום זה חורז ומתאים לחלקו האחרון של הסיפור, המחלוקת בין ר' יונה בצרויה ורבנן, האם כוונת הפסוק לאדם אחד הנמצא פעם למעלה ופעם למטה, או לשני בני אדם, אחד עולה ואחד יורד. סיום זה מתאים לפסוק המוצא, ועונה על תמיהת הקורא, כיצד יתכן שאהרן הכהן סייע לבני ישראל בחטא העגל.
בחלופה הראשונה, מביא ר' לוי את הפסוק "אלהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח,ז).
חלקו הראשון של הפסוק: "אלהים מושיב יחידים ביתה" - מתקשר הגיונית לסיפור הזיווגין. בפסוק הקודם מתוארות תכונותיו של האל: "אבי יתומים ודין אלמנות..." - לוקח תחת אחריותו את אלה שאין להם גואל שיריב את ריבם. פסוקנו מדבר על בודדים, שגם להם אין מי שיגאלם :יחידים", הקב"ה עושה להם משפחה, מושיבם בבית.
חלקו השני של הפסוק: "מוציא אסירים בכושרות", קשה. המילה "בכושרות", היא מילה יחידאית במקרא, ולכן קשה לפרשה. אולי, מן ההקשר, פירושו: מוציא אסירים בשמחה. הדרשן פירש מילה זו כדו משמעית: בכו שירות, וכך הגיע לציון מסר לאדם, שאינו קשור דווקא לויכוח עם המטרונה. המטרונה כבר הבינה את הלקח, שהתורה, תורת אמת. אולם כאן מכוון הדרשן ישירות לשומעים: אין זה מספיק שהקב"ה מזווג זיווגים, השקעת האדם בבניית הקן המשפחתי, תקבע אם יהיו חייו חיי בכי, או שירה.
 
סיפור רבי יוסי והמטרונה
לדעת פרנקל 7 אפשר לחלק את הסיפור לשני חלקים עיקריים:
1. השיחה בין השניים לפני ה"ניסוי" שורות – 9-3.
2. הניסוי והשיחה שלאחריה. נראה שהסיפור מסתיים בשורה 19, במלה "סוף". מה שבא אחר כך הן דרשות פסוקים המתאימות לסיפור אך אינן חלק של הסיפור.
הסיפור עוסק בבעיית הצלחת הנישואין או כישלונם. הוא קובע כי הבאת איש ואישה יחד בנישואין, הוא מעשהו של הקב"ה, והוא מעין נס כקריעת ים-סוף. לדעת פרנקל, נראה כי הסיפור כשלעצמו, בלי הדרשות שבהמשך, רוצה לומר, שלמעשה הנישואין צריכים תמיד להצליח, כי הקב"ה יוצא מגדרו לעשותם, כמו מעשיו כשעשה את הנס הגדול, נס קריעת ים סוף. רק זיווג הנעשה ע"י האדם, כגון מעשי המטרונה, אינו מצליח.
ברור שכל הסיפור על ר' יוסי והמטרונא הוא דרשה עצמאית ללא קשר לדרשת ר' ברכיה, לדרשת ר' יונה ולדרשת רבנן. גם דרשת ר' ברכיה נפרדת מדרשת ר' יונה. כהוכחה לכך ציינו שהסיפור נמצא גם בבראשית רבה, ללא קשר לדרשת ר' יונה.
ממצא כזה, יש בהרבה מאוד "פתיחתאות", ולכן, הגיעו פרנקל 8 וחוקרים אחרים, למסקנה כי עורכי הסיפורים יצרו בצורה מלאכותית פתיחות כאלה: הם לקחו את מחלוקת ר' יונה ורבנן, הוסיפו לה את סיפור המטרונה עם דרשת ר' ברכיה, ורשמו בראש רצף דרשות זה: "ר' לוי בר חיתא פתח", אע"פ שבניגוד לפתיחתא כפי שהיא מופיעה בפסיקתא דרב כהנא, שם ר' יונה פותח ומסיים את הדרשה, ואילו אצלנו, ר' לוי פותח, ורבנן מסיימים.
בסוף הסיפור יש שתי דרשות:
שורה 23-19 - דרשת "בכושרות", זוהי דרשה המפרקת את המילה 9. הדרשן עושה אטימולוגיה דרשנית. הדרשן שינה מעט את פניה של המילה כדי לתת לה משמעות חדשה. במקרה שלנו, פרק הדרשן את המילה האחת "בכושרות", לשתי מילים בעלות צליל דומה: בכו שירות, ויצר משמעות חדשה.
לדעת פרנקל, הרעיון שבדרשה זו שונה, כנראה, מדבריו של ר' יוסי למטרונה. הדרשה אומרת כי בנישואין יש משהו כפוי "שלא בטובתן", בלי לשאול לרצונן של הבריות, ולכן יש כאלה שאינם מרוצים, ובוכים. 10
הדרשה השניה, שורה 26-24 דרשת ר' ברכיה, אומרת, כי בכל נישואין יש מראש אפשרות של הצלחה או של כשלון: כשהאדם מתחתן הוא מתקרב אל סולם, ומן השמים נקבע אם הוא יעלה או ירד בו. ר' ברכיה דורש את פסוק הפתיחה "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים", לעניין הנישואין. יש בזה פרשנות אלגורית. על פי פשוטו של פסוק, הוא ודאי אינו עוסק בנישואין.
המטרונה, גם בסיפורי שיחותיה האחרות עם ר' יוסי בן חלפתא, שואלת אותו שאלות על סיפורי התורה. סיפורים אלו מופיעים רק במקורות ארץ-ישראליים.
ניתן להתבונן על הויכוח בין רבי יוסי למטרונה, בכמה דרכים:
דיון בין-דתי, שני אנשים משתי דתות.
עימות בין גבר לאשה.
עימות בין שליט לנשלט.
המטרונה שואלת את רבי יוסי בכמה ימים ברא הקב"ה את העולם, משמע, היא יודעת שהעולם אינו קדמון, ונברא ע"י הקב"ה, לכאורה, המידע היחיד החסר לה הוא בכמה ימים ברא האל את העולם. הקורא הנבון, חושד שהשאלה רק נראית תמימה. יש להניח שהמטרונה ידעה את התשובה, אולי הייתה זו דרך להיכנס בדברים עם רבי יוסי ולעקוץ אותו. בתשובתו המאד פשוטה, מצטט רבי יוסי פסוק משמות "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ" (שמות לא, יז). לכאורה, ההגיון מוביל לכיוון ציטוט פסוק מספר בראשית, סיפור הבריאה.
שאלת הבריאה גוררת אחריה תפיסת עולם, מהו היחס בין אופני הבריאה של האל. שאלתה השניה היא: מה הוא עושה מאז? זוהי שאלה מהותית שהעסיקה את העולם היווני. שאלת ההשגחה הפרטית. קיים מתח בין הבריאה לבין ההשגחה. לשם מה יש צורך בהשגחה אחר הבריאה.
מהשאלה השניה של המטרונה, מסתבר ששאלתה הראשונה הייתה מיתממת. היא לא באה ללמוד תורה, אלא להתנגח ולהתנצח. מה שהטריד אותה, זה לא בכמה ימים ברא הקב"ה את העולם, אלא מה עושה הקב"ה בשעות הפנאי.
תשובתו למטרונה נשמעת מגוחכת.
רבי יוסי אינו מתווכח אתה. הוא יודע שהיא בעלת נכסים רבים, שיש לה עבדים ושפחות, ונראה שתכנן את מהלך השיחה.
אמ' לה, יושב ומזויג זיווגים - הישיבה מציינת אולי קביעות. בשורה 6 מונה רבי יוסי שלשה זיווגים:
* בתו של פלוני לפלוני
* אשתו שלפלוני לפלוני
* ממונו של פלוני לפלוני
ניתן להבין את הדוגמאות כמונות שלש אפשרויות, או, כמדברות על אותו אדם.
למי תינשא בתו; מי תהיה אשתו; ולמי יעביר את ממונו. מדובר כאן על נישואין ומעמד כלכלי. על פי תפישה זו מעמדו של אדם בעולם נקבע על פי מעמדו האישי (זיווגו), ומעמדו הכלכלי, ממון עובר מאדם לאדם באמצעות נשים. האישה, לעולם אינה עומדת ברשות עצמה, או שהיא בתו של, או שהיא אשתו של.
ברור שלא מדובר כאן בחברה מתירנית, "אשתו של פלוני לפלוני" - מסתבר שגם גירושין ואלמנות נקבעים במערכת עליונה.
השלישיה: בתו, אשתו, ממונו, קשורים למושג הנישואין.
בתו שלפלוני לפלוני - לא האב קובע למי תינשא בתו, אלא האל.
אשתו שלפלוני לפלוני - אשתו של פלוני, נשאת לפלוני אחר, מעורבות האל.
ממונו של פלוני לפלוני - מעמדו הכלכלי של אדם, תלוי באל, ויש לו גם קשר הדוק למושג הנישואין.
מדוע משווה רבי יוסי, בתשובתו, את מלאכת הזיווג לקריעת ים סוף?
נראה ששתי המלאכות, דורשות תשומת לב רבה מצד האל, ושתיהן, מרשימות. גם בזיווג יש קריעה, כמו בים סוף. הבן, הבת, הביאולוגיים, מתנתקים מביתם, מעברם, מהוריהם ומתאחדים עם בן הזוג. עשיית נס היא הפרת חוקים. המטרונא סבורה שנישואין הם מעשה טכני, רבי יוסי סבור שהצלחת הזיווג, היא נס.
השימוש בקריעת ים סוף, הוא היפוכה של השאלה הראשונה, העוסקת בבריאה. קריעת ים סוף היא נס. המים שנקוו למקום אחד ביום השלישי לבריאת העולם "ויאמר אלהים יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד..." (בראשית א' ט), נסוגו בקריעת ים סוף "...ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה ויבקעו המים" (שמות יד' כא). קריעת ים סוף היא היפוכה של הבריאה. קשה כקריעת ים סוף הוא דבר שלא קל לעשותו, ההפך מרך 11. משהו בעל עצמה, כוח והשפעה על הבאים עמו במגע, משהו בעל רושם אדיר. קריעת ים סוף הייתה החזרת גלגל ההיסטוריה. אין הכוונה בביטוי "קשה כקריעת..." דבר שקשה לאל לעשותו, אלא, דבר שרושמו אדיר. ביטוי זה אינו נזכר במקרא, ונזכר חמישים פעם בספרות חז"ל.
שורה 7 - ולשעה קלה אני מזווגתן - המטרונה טוענת שהיא מבצעת מלאכה מסוג זה, במהירות. יש מידה רבה של יוהרה בדבריה. קל - הוא דבר שמזלזלין בו, שעושים אותו אגב אורחא. קשה - מרשים, בעל תוקף, ראוי לתשומת לב.
המטרונא מוכנה להודות בקיומו של בורא אחד לעולם, אך מערערת על קיומה של ההשגחה למן הבריאה ועד היום.
קיים בסיפור מתח בין שני מאורעות היסטוריים:
* הבריאה
* קריעת ים סוף
9. הלך לו ר' יוסי בן חלפותא לביתו - הויכוח לא הוביל לשום מקום, אף אחד מהשניים, לא הצליח לשכנע את חברו.
10. מה עשתה... - המטרונא הולכת לבחון את הצעתה. היא סבורה שתוכל לעשות בלילה אחד, דבר שהאל שוקד עליו כל הזמן. מה מניע אדם לבדוק עד כמה הדברים ישימים?
11. הביאה אלף עבדים ואלף שפחות - מספר עצום, המעיד, בין השאר, על עשרה. למי רוצה המטרונא להוכיח את יכולת הזיווג שלה? לעצמה? לחברה? בזיווג הסכמטי, המקרי והטכני שעושה המטרונה, היא משפילה את עבדיה ומתייחסת אליהם כקניין חומרי.
תוצאות הניסוי שמות ללעג את המטרונה, היא יוצאת מופסדת ומושפלת מסתבר שהעבדים אינם חפץ, יש מידה רבה של אנושיות בתוכם. העבדים לא קבלו את התכתיב שלה. הם מצהירים בדיבור את התנגדותם למה שעשו להם. הם מקלקלים את החיבור שעשתה המטרונה.
שורה 17-12 - הצלם האנושי אולי נפגע בפציעת הידיים והרגליים, אבל הנפש, החירות, לא יכולה להילקח מהם.
במחאת העבדים, ניתן אולי למצוא גם לרמז לתמיהתנו, מדוע מבסס רבי יוסי את תשובתו לשאלת המטרונה, על ספר שמות ולא על סיפור הבריאה בבראשית כי ספר שמות הוא ספר החירות.
שורה 18 - בסופו של הסיפור, הצליח רבי יוסי להכניס את המטרונה לסיפורי בית המדרש. חומות בית המדרש נפלו, והיא סופחה אל כוחותיו.
מה משותף בין שלושת מעשיו של הקב"ה הנזכרים בסיפור: בריאת העולם, זיווג זיווגים, וקריעת ים סוף?
שלושתם הם סיפורי ראשית: בריאת העולם - ראשית האנושות, זיווג - ראשיתו של התא המשפחתי, קריעת ים סוף - ראשיתו של העם, הלאום. בבחירת בן הזוג, יש חשיבות להמשכיות העם ולהמשכיות העולם.
שורה 20 הפסוק שמביא רבי יוסי "מושיב יחידים בייתה", מחזיר אותנו לשורה 6 "יושב ומזווג זיווגים".
בסיפור זה יש שלושה דיאלוגים: בפתיחה ובסיום דיאלוג בין רבי יוסי למטרונא, ובתווך, דיאלוג מבדח בין המטרונא לעבדיה.
תוצאות הניסוי מוכיחות שזיווג הוא משימה מורכבת ולא שרירותית.
גדולת המטרונא מתבטאת ביכולתה להודות בטעותה, ולהכיר בגדולת האל. בשורה 18, המטרונא שהחלה בניגוח, מסיימת בהודאה רחבה: יפה תורתכם נאה ומשובחת.
זהו סיפור שיש בו הומור רב. גם תשובתו הבלתי צפויה של רבי יוסי על מלאכתו של הקב"ה, וגם הופעת העבדים והשפחות לאחר ליל הזיווג.
מסתבר שעל אף המעטפת המחויכת, הויכוח הוא רציני ועקרוני, ויכוח תיאולוגי. התערבות האל באנושות היא יסוד עקרוני בתורת ישראל. הקב"ה לא ברא את עולמו ועזבו, הוא ממשיך להשגיח על עולמו.
העולם, מסתבר מן הסיפור, אינו יכול להתנהל בלי השגחה צמודה של הבורא. מלאכת הבריאה לא נסתיימה. אדם ככל שיהיה גדול, שליט, ועשיר, אינו יכול להחליף את הבורא. יש כאן למידה תוך התנסות.
מהמקבילות הרבות ברור שניתן להפריד בין שתי החלופות של הסיפור, ולספרן בנפרד 12. ובכל זאת, ניתן למצוא היגיון בחיבור ביניהן. נושא משותף - תפקיד האל מאז תום ימי הבריאה. כמו כן שתי החלופות, על אף השוני הבולט במהלכן, מתבוננות בפן המהותי לחייהם של בני אנוש. קסמה וההפתעה בחלופה הראשונה שורה 19-23 הוא בהיות הקב"ה משדך בני זוג היכולים לחיות זה עם זה, שיאו של הסיפור הוא לא בסצינה של הבוקר, כשמתברר שהמטרונא נכשלה בניסוי, אלא בתגובת ר' יוסי להודאתה של המטרונא בגדולת האל, בשורה 18. רבי יוסי מצהיר שאפילו הצלחתו של אלהים, הכל יכול, היא חלקית בלבד.
לא די למצוא בן זוג הולם כדי שחיי הנישואין יעלו יפה, חייבת להיות גם השקעה של היחידים. אמנם, אלוהים הוא המושיב את היחידים בבתי משפחות, אבל התוצאה היא "בכושרות" - בכי או שירה, כישלון או הצלחה, סבל הדדי או אהבה 13.
תפקידו של הקב"ה לדאוג להתאמה בין בני הזוג, אבל הצלחת הזיווג, תלויה בהבנת בני הזוג את הקשיים. ברצונו הטוב ובעמלו של האדם תלוי אם יהיו נישואיו בכי או שירה.
החלופה השניה, שורה 24, נראית דלה יחסית לראשונה, היא מוותרת על הניסוי והלמידה של המטרונה לטובת הצעת התשובה של ר' יוסי כמוחלטת. בעוד בחלופה הראשונה, המטרונא, והקורא, מגיעים למסקנה כתוצאה מן הניסוי. ובכ"ז, לדעת עפרה מאיר, הסיבה לתפוצתה הרבה היא "בכוליות של ההבחנה ובכוח התאמתה לתחומים רבים. התשובה כי ההשגחה עסוקה בעשיית סולמות, מעלה ומורידה, דומה לתשובה הראשונה באופי שלה ובהשקפה שבהצלחה יש יסוד אלוהי ; היא שונה ממנה בהעתקת המוקד מחיי המשפחה, למכלול חייהם של בני האדם ובהשקפה שאלוהים מעורב גם בכישלון".
יש כאן הסתכלות והשקפה פילוסופית על מהלך חייו של אדם המורכבים מעליות ומורדות. גם כשאדם נמצא בפסגת הסולם, אין זו ערובה שלא ירד. ומשירד, תמיד פתוחה לפניו האפשרות לעלות מחדש. חלקה האחרון של הפתיחתא - שורה 35-27, נראה כנגרר בדרך אסוציאטיבית אחרי החלופה של ר' ברכיה, ומציע פירוש נוסף לפסוק "כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים", ומוביל אותנו בדרך של חריזה לפסוק המוצא שבפרשה.
נקל להבחין ששום פסוק אינו מפורש כאן בדרך הפשט. הפסוק הוא אמתלא לאמר את הרעיון.
 
סיום הסיפור
לסיפור זה שתי סיומות, שתיהן סיומת בפסוק ובפירושו. סיומת א' - פירוש לפסוק "אלהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח, ז). הפסוק בהקשרו בתהלים, נועד להלל את ה', ולשבח את יכולתו להיטיב לבני האדם הטובים, ולשנות את גורלם מרע לטוב. לעומת זאת, את הרעים, להעניש. בסיפורנו, מוצא הפסוק מפשוטו, הדרשן מפרש את חלקו הראשון כמדבר על הזיווג: מושיב יחידים ביתה - מושיב יחד בבית, מזווגם.
מוציא אסירים בכושרות- הדרשן אינו מתייחס לתקבולת, אלא רק למילה האחרונה בפסוק, ואותה הוא מפרק לשתי מילים: בכושרות - בכו שירות. הדרשן מכופף באילוץ, גם את החלק השני של התקבולת לנושא הזיווג, ודורש שהכל תלוי ברצונו ובהשקעתו של אדם, האם יהיו נישואיו בכי, או, שירה. הקב"ה, משגיח מלמעלה, ומזווג בעל כורחן, אולם הצלחת הזיווג היא פרי מעשיו ועמלו של היחיד.
הסיומת של ר' ברכיה, מתעלמת מהסיפור, מחזירה אותנו לראשיתו, לשאלתה של המטרונה, ונותנת תשובה החלטית. החיים הם גרף עולה ויורד. האל הוא המחליט מתי יאיר יומו של האחד, ויחשך יומו של השני.
בעיקרון מביעות שתי הסיומות את אותו רעיון של בחירה והשגחה. חייו של האדם מורכבים מהשגחתו של האל מלמעלה, ומהשקעתו, בחירתו ורצונו של האדם, מלמטה.
הסיומת בפסוק השני: "כי אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים" סוגרת את המעגל, ומחזירה אותנו אל הראשית, לשורה 2, לדבריו של ר' לוי בר חיתא.
זהו סיום מעניין ומפתיע, המסיט את נקודת הכובד, מהסיום הקלאסי, שורה 18, הודאתה של המטרונא בגדולת התורה. מהאל והתורה, לחלקו של האדם בהנהגת חייו.
שורה 23 - היא המפתיעה ביותר בסיום. למן שורה 7, ברור לנו, ולו עקב מיקומו של הסיפור במדרש ארצישראלי, שבויכוח בין רבי יוסי למטרונא, ידו של רבי יוסי תהיה על העליונה, ותצא לאור גדולתו של הקב"ה. ואם המטרונא נכשלה בניסיונה להשיא באופן שרירותי, בעל כרחם, גברים לנשים, הקב"ה מצליח בזיווגיו.
והנה, בשורה 22-23 נאמר: "מה הקב"ה עושה? מביאן על כורחן ומזווגן זה לזה". מדברי רבי יוסי מסתבר שגם הקב"ה מזווג זיווגים "על כורחן", אם כך מהו ההבדל בין מלאכתו של הקב"ה למלאכתה של המטרונה?
בלשון ימינו "על כורחן" פירושו, בניגוד לרצונם. נראה שבלשון חכמים, פירושו: שלא ביזמתם. "שעל כרחך אתה נוצר, ועל כרחך אתה נולד, ועל כרחך אתה חי, ועל כרחך אתה מת, ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים..." (פרקי אבות ד' כב) - בפרקי אבות כוונת הביטוי: אדם נולד, חי ומת מבלי שיישאל אם רצונו בכך. היינו, שלא ביזמתו. אם כך, פירושם של דברי רבי יוסי הוא: הקב"ה מזווג גברים ונשים על פי יזמתו, ולא על פי רצונם. הוא השקיע מחשבה במעשה הזיווג, ובמעשיו ובהשקעתו של האדם, תלויה הצלחת הזיווג.
סיום כזה מקנה לסיפור מבט מרכב יותר מסיפור התנצחות שהינו סוג שכיח בסיפור העממי, ובו ברור ראש איזה צד ינצח, וברור שיהיו קטבים קיצוניים בדרכי הפעולה של המנצח והמפסיד. בסיפורנו ברור מי ינצח, אבל מעניין שגם הקב"ה וגם המטרונה שדכו זוגות שלא ביזמתם.
 
מקומם של פסוקי הכתובים בפתיחתא
הפסוק הראשון הנחרז: "כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים" - אינו מתקשר לסיפור, לתשובתו של רבי יוסי שהקב"ה מזווג זיווגים. הוא מתאים רק אם נוציא את חלקו השני של הסיפור, תשובתו של רבי יוסי על הזיווגים, ונקבל את החלופה של רבי ברכיה בשורות 24-25 "אמר ר' ברכיה, כלשון הזה השיבה ברוח הקודש ר' יוסי בן חלפותא: יושב ועושה סולמות משפיל לזה ומרים לזה, מוריד לזה ומעלה לזה, דכתיב...". כך נוצרת לנו יחידה אורגנית לפיה הקב"ה עוסק בהשגחה על בני אדם, והמורדות והעליות שבחייהם, בידיו. סיום זה חורז ומתאים לחלקו האחרון של הסיפור, המחלוקת בין ר' יונה בצרויה ורבנן, האם כוונת הפסוק לאדם אחד הנמצא פעם למעלה ופעם למטה, או לשני בני אדם, אחד עולה ואחד יורד. סיום זה מתאים לפסוק המוצא, ועונה על תמיהת הקורא, כיצד יתכן שאהרן הכהן סייע לבני ישראל בחטא העגל.
בחלופה הראשונה, מביא ר/ לוי את הפסוק "אלהים מושיב יחידים ביתה, מוציא אסירים בכושרות" (תהלים סח,ז)
 
חלקו הראשון של הפסוק: "אלהים מושיב יחידים ביתה" - מתקשר הגיונית לסיפור הזיווגין. בפסוק הקודם מתוארות תכונותיו של האל: "אבי יתומים ודין אלמנות..." - לוקח תחת אחריותו את אלה שאין להם גואל שיריב את ריבם. פסוקנו מדבר על בודדים, שגם להם אין מי שיגאלם "יחידים", הקב"ה עושה להם משפחה, מושיבם בבית.
חלקו השני של הפסוק: "מוציא אסירים בכושרות", קשה. המילה "בכושרות", היא מילה יחידאית במקרא, ולכן קשה לפרשה. אולי, מן ההקשר, פירושו: מוציא אסירים בשמחה. הדרשן פירש מילה זו כדו משמעית: בכו שירות, וכך הגיע לציון מסר לאדם, שאינו קשור דווקא לויכוח עם המטרונה. המטרונה כבר הבינה את הלקח, שהתורה, תורת אמת. אולם כאן מכוון הדרשן ישירות לשומעים: אין זה מספיק שהקב"ה מזווג זיווגים, השקעת האדם בבניית הקן המשפחתי, תקבע אם יהיו חייו חיי בכי, או שירה.

הערות:

הערות

 

1. בראשית רבה ד,ו; יז,ז; כה,א ; סג, ח ; סח, ד ; פד, כא; פז, ו.
2. רבי יהודה ואנטונינוס ; ריב"ז ואספסינוס ; רבי צדוק ואספסינוס ; רבי עקיבא וטורנוס רופוס, ועוד
3. יונה פרנקל בהרצאותיו, אביגדור שנאן בהרצאותיו, ועוד.
4. מאק חננאל, מדרש האגדה, אוניברסיטה משודרת. משרד הבטחון 1989, 51-59
5 . פרנקל יונה, מדרש ואגדה, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1996, 206-214
6. בפסיקתא דרב כהנא, שהוא מדרש המושפע מאד מויקרא רבה, מופיעה הפתיחתא בהרכב מאד  דומה כפתיחתא לפרשת שקלים, מצוות מחצית השקל
7. פרנקל יונה, שם עמ' 253
8. פרנקל יונה,
9. פרנקל יונה, שם, עמ' 133
10. פרנקל יונה, שם, 213
11. שנאן אביגדור, קריעת ים סוף, חוג בית הנשיא לתנ"ך ולמקורות ישראל, בית הנשיא, ירושלים,  תשנ"ז, 23-37
12. מאיר עפרה, שואלים על החיים, סיפורים נבחרים מבראשית רבה, סידרת "עפר איילים",   הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 2000, 94-95
13. מאיר עפרה, שם