לחץ כאן לתצוגת הדפסה

האופי העממי של בית הדין

מחבר: פ. דייקן

נדפס ללא ההערות

סיני, גיליון ס"ב, 1968

תוכן המאמר:
מספר הדיינים הוא ערובה לצדק
בן נח נהרג בדיין אחד
בתי הדין במקרא
התכונות הנדרשות לשופט
כמה סנהדראות קטנות היו בישראל?
המסקנה

תקציר: מן המשנה עולה כי מספר הדיינים הוא הערובה למשפט צדק, ודבר זה חשוב יותר מאשר ידיעותיהם של הדיינים.

מילות מפתח: בית דין, דיינים.

האופי העממי של בית הדין

 מספר הדיינים הוא ערובה לצדק

די לעיין בארבע המשניות הראשונות בסנהדרין פ"א כדי להיווכח, שביהדות היה ערך מכריע למספר הדיינים היושבים בדין. ואף-על-פי שהתנו תנאי שהדיינים יהיו בעלי מדות תרומיות הייתה ההקפדה דווקא על היסוד המספרי. התפיסה הייתה, שלגבי הדין כל אדם כשר להיות דיין, וכדי שיצא פסק דין צודק, עיקר החשיבות היא במספר הדעות, שהשתתפו בשקלא וטריא.

 

המשנה איננה מתעניינת הרבה באישיות הדיין, בסגולותיו, כי אם במספר הדיינים. ההשקפה הדמוקרטית אינה חותרת להעמיד את הדגש על היסוד האיכותי -  מי הם הדיינים, אלא מספר הדיינים המביעים את דעותיהם מהווה הערובה האמיתית לצדקת הדין, לנכונות המסקנות המשפטיות. קו זה עובר כחוט השני במערכת הדין בישראל.

 

מפי רבי ישמעאל בר' יוסי נמסר המאמר (אבות פ"ד, מ"ח): "אל תהי דן יחידי, שאין דן יחידי אלא אחד".

 

החכמים פירשו את המאמר כעצה טובה לדיינים, כלומר, מצווה מן המובחר להרבות בדיינים, אבל הוא מבטא את אחד הרעיונות המוסריים, שעליהם מושתתת היהדות. ואם כי למעשה מתירים דיון של שופט אחד, אבל אין הדבר נחשב לרצוי. אין זו אלא תופעה נסבלת, שיש לה מקום בשעת הדחק, באין ברירה, או רק בנסיבות מסוימות שבהן היא מוצדקת, ואותו רעיון ביטא רבי נהוראי (שם, מי"ד) בפסוק: 'ואל בינתך אל תשען' (משלי ג, ה).

 

"אמר ריב"ל: עשרה שיושבים בדין, קולר תלוי בצוואר כולן" (סנהדרין ז, ב).

 

"רב הונא כי הווה אתי דינא לקמיה, מיכניף ומייתי עשרה רבנן מבי רב, אמר: כי היכי דלימטיי' שיבא מכשורא" (שם), ופירש רש"י: "שיגיענו נסורת קטנה מן הקורה. כלומר, שאם נטעה ישתלש העונש בין כולנו, ויקלו מעלי".

 

כאן הוסבר הרעיון במובן הקלת העונש, אבל גם כאן מצא את ביטויו הרעיון, שברוב השופטים יגיע הדבר לידי בירור צודק.

 

בן נח נהרג בדיין אחד

חכמי ישראל ציינו, שבעלי הדין של אומות העולם גוזרים דין מיתה בדיין אחד. ומטעם זה, על-פי העיקרון של הדדיות, פסקו, שאם בן נח נשפט בבי"ד של ישראל שופטים אותו בדיין אחד ולא הצריכו כ"ג דיינים. "בן נח נהרג בדיין אחד" (שם נז, ב).

 

החשיבות של הצד המספרי נראית גם בהלכה שמסתמכת על דברי אחא בר חנינא (סנהדרין לז, א. הדברים אמורים שם בסנהדרי גדולה של שבעים ואחד). וברמב"ם הל' סנהדרין פ"ג, ה"ב:

"כל מי שהיה לו עסק, יצא לעשות חפצו וחוזר, והוא שלא יפחתו מעשרים ושלושה יושבים תמיד כל זמן ישיבתם, הוצרך אחד מהם לצאת הרי זה מסתכל בחבריו הנשארים אם יישארו שם עשרים ושלושה יצא; ואם לאו לא יצא עד שיבוא אחר".

 

בתי הדין במקרא

בדרך כלל היו דנים זקני העיר, ראשי העדה, היושבים בשער: 'ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט' (במדבר לה, יב); 'ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם' (שם, כד); 'והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם' (שם, כה); 'והוציאו אותו אל זקני עירו ואל שער מקומו' (דברים כא, יט); 'והוציאו את בתולי הנערה אל זקני העיר השערה ולקחו זקני העיר את האיש ויסרו אותו' (שם כב, טו-יח); 'ואם לא יחפוץ האיש לקחת את יבמתו, ועלתה יבמתו השערה אל זקנים.. וקראו לו זקני עירו, ודברו אליו.. ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים' (שם כה, ז-ט); מעשה נבות: 'ויעשו אנשי עירו הזקנים והחורים אשר היושבים בעירו' (מל"א כא, יא); 'אגלה אזנך לאמור: קנה נגד היושבים ונגד זקני עמי ואמרו כל העם והזקנים: עדים' (רות ד, ד, יא).

 

'השופט אשר יהיה בימים ההם' (דברים יז, ט) אין פירושו השופט בתור בית דין, כי אם השופט העליון של העם, וכן היה משה רבינו, יהושע בן נון.

 

השופטים המושיעים, שקמו אחרי יהושע עד שמואל הנביא, ואחר כך המלכים כל אלה עושים משפט, אבל אינם נחשבים בית דין.

 

'והפילו השופט' (דברים כה, ב) אין פירושו שופט דן יחידי, אלא הוא מבצע את דין המלקות לפי החלטת בית הדין.

 

הרבה מצוות ואזהרות בתורה מסוגננות בלשון יחיד, כמו: 'בצדק תשפוט עמיתך'; 'צדק צדק תרדוף'; 'ובערת הרע מקרבך'; 'ודל לא תהדר בריבו'; 'וקצותה את כפה לא תחוס עינך' ועוד.

 

התכונות הנדרשות לשופט

שמות יח, כא-כב: 'ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע, ושמת עליהם שרי אלפים, שרי מאות, שרי חמשים ושרי עשרות ושפטו את העם בכל עת'.

 

דברים א, יג: 'הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם, ואשימם בראשיכם'.

 

מפי רבי יוסי:

"משם (כלומר, מסנהדרין שבלשכת הגזית) שולחין ובודקין: כל מי שחכם ועניו ושפוי (גרסה אחרת: ושפל) וירא חטא ופרק טוב, ורוח הבריות נוחה הימנו, עושין אותו דיין בעירו" (תוספתא חגיגה פ"ב, ט; סנהדרין פ"ז, א).

 

מפי רב יוסף:

"כשם שב"ד מנוקין בצדק, כך מנוקין מכל מום" (סנה' לו, ב).

 

מפי רבי יוחנן:

"אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי חכמה, בעלי מראה, בעלי קומה, בעלי זקנה, בעלי כשפים, ויודעין שבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן" (מנחות סה, א).

 

רמב"ם הל' סנהדרין פ"ב הל' ו-ז:

"כשם שבית דין מנוקין בצדק, כך צריכים להיות מנוקין מכל מומי הגוף. וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולם בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות, כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן.

 

בית דין של שלשה, אף על פי שאין מדקדקין בהן בכל אלו הדברים, צריך שיהיה בכל אחד מהן שבעה דברים, ואלו הן: חכמה, וענוה, ויראה, ושנאת ממון, ואהבת האמת, ואהבת הבריות להן, ובעלי שם טוב. וכל אלה הדברים מפורשין הן בתורה.

 

הרי הוא אומר: 'אנשים חכמים ונבונים' (דברים א, יג) הרי בעלי חכמה אמור; 'וידועים לשבטיכם' (שם) אלו שרוח הבריות נוחה מהן, ובמה יהיו אהובים לבריות? בזמן שיהיו בעלי עין טובה ונפש שפלה וחברתן טובה, ודבורן ומשאן בנחת עם הבריות; ולהלן הוא אומר: 'אנשי חיל' (שמות יח, כא) אלה שהם גיבורים במצוות ומדקדקים על עצמן וכובשים את יצרן, עד שלא יהא להם שום גנאי ולא שם רע, ויהא פרקן נאה, ובכלל 'אנשי חיל' שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כעניין שנאמר: 'ויקם משה ויושיען' (שם ב, יז), ומה משה רבנו עניו אף כל דיין צריך להיות עניו; 'יראי אלהים' כמשמעו, 'שונאי בצע' אף ממון שלהם אינם נבהלים עליו, ולא רודפין לקבץ הממון, שכל מי שהוא נבהל להון 'חסר יבואנו' (משלי כח, כב). 'אנשי אמת' שיהיו רודפין אחרי הצדק, מחמת עצמן בדעתן, אוהבים את האמת ושונאין את החמס ובורחים מכל מיני העוול".

 

בהלכות אלה משורטטת תמונה אידיאלית של השופט, ותמהני אם אפילו שבעה הדברים שהם חובה בכל דיין ניתנים להתגשם במציאות בכל הודן ותפארתן.

 

ברצוני לציין, שרמב"ם בעצמו מציין בנקודות אחרות, שהיא בגדר שאיפה וחתירה לאידיאל, ואינה חובה דווקנית-הכרחית. אלא שצריך להשתדל, לבדוק ולחפש, משמע שאם לא מצאו אפשר למנות שופט שאיננו יודע שבעים לשון, או אפילו רוב הלשונות, שאינם בעלי שיבה, שאינם בעלי כשפים, ועוד.

 

כמה סנהדראות קטנות היו בישראל?

על כך אפשר לקבל מושג מתוך המקורות דלהלן:

"סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ אם כן למה נאמר: 'שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך' (דברים טז, יח), אלא בארץ ישראל עושין אותן בכל עיר ועיר, בחוצה לארץ עושין אותן פלכין פלכין. רבן שמעון בן גמליאל אומר: 'לשבטיך ושפטו', מצווה על השבט שיהא דן את שבטו" (תוספתא סנהדרין פ"ג, י).

 

"וכמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין? מאה ועשרים, רבי נחמיה אומר: מאתים ושלושים, כנגד שרי עשרות" (משנה שם, פ"א, ט).

 

"ושאר בתי דינין של עשרים ושלושה היו בעיירות של ארץ ישראל" (תוספתא שם פ"ז, א).

 

"כל עיר שיש בה שלש שורות של עשרים ושלושה, ושוטרי הדיינים, והנדון והעדים וזוממיהן וזוממי זומיהן ראויה לעשות סנהדרין. רבי נחמיה אומר: מאתים ושלשה, והלכה כדבריו. רבי אומר: מאתים ושבעים" (שם פ"ג, ט).

 

"אמר רב יהודה, אמר רב:" כל עיר שאין בה שנים לדבר ואחד לשמוע, אין מושיבין בה סנהדרין, ובביתר הוו שלשה, וביבנה ארבעה" (גמרא שם יז, ב). וברש"י שם: "שנים לדבר בשבעים לשון, ואחד לשמוע שיהא מבין בשבעים לשון אע"פ שאינו יודע להשיב".

 

פירושו זה מתקבל על הדעת; הוא הולם את פשוטם של דברים ויש בו כדי ליישב שאלה ידועה. שכן קשה לשער שרוב הסנהדרין ידע שבעים לשון, או אפילו רוב הלשונות.

 

אבל לפנינו תוספתא, שקרובה לעניין זה. אמנם, לפי פירוש הרמב"ם מעבירה את תכנה משאלת ידיעת הלשונות, וזו לשון התוספתא (שם פ"ח, א): "כל סנהדרין שיש בה שנים יודעין לדבר, וכולן ראוים לשמוע ראויה לעשות סנהדרין; שלשה בינונית; ארבעה חכמה". תוספתא זו זכתה ע"י הרמב"ם לפירוש היורד לעמקה של הבעיה על ידיעת ההלכות והדינים.

 

וזו לשון הרמב"ם (שם פ"א, הל' ה-ו):

"כל עיר שאין בה שני חכמים גדולים, אחד ראוי ללמד ולהורות בכל התורה כולה, ואחד יודע לשמוע ויודע לשאול ולהשיב אין מושיבים בה סנהדרין, אף על פי שיש בה אלפים מישראל. סנהדרין שיש בה שנים אלו: אחד ראוי לשמוע ואחד ראוי לדבר הרי זו סנהדרין; היו בה שלשה הרי זו בינונית; היו בה ארבעה יודעין לדבר הרי זו סנהדרין חכמה".

 

כאן הגענו לנושא החשוב ביותר לענייננו, ומן הראוי להשקיף קודם על שאלת הבקיאות בהלכות ודינים, כמו דיני נפשות, דיני מיקח וממכר, דיני הלוואות, דיני נזיקין, דיני נחלות, על-פי החומר עד הרמב"ם, ואחר כך על פי הרמב"ם.

 

פרשת 'ואתה תחזה' אינה נוגעת כלל בעניין זה.

 

פרשת דברים ('הבו לכם חכמים') דורשת שהשופטים יהיו חכמים ונבונים.

 

תוספתא מפי רבי יוסי נוקטת את הביטוי "חכם", ואותו ביטוי חוזר, ברמב"ם שם פ"ב, ה"ח.

 

רבי יוחנן משתמש בביטוי "בעל חכמה" הביטוי חוזר ברמב"ם שם, ה"ז, כאן הוא מגדיר את המושג 'חכמים ונבונים' "בעלי חכמה".

 

אם נעמיק בביטוים הנזכרים, נראה שבהם בא לידי ביטוי מושג החכמה של החיים.

 

רק הרמב"ם מכניס כאן את המושג של ידיעת דינים והלכות, והוא עושה זאת דווקא בהלכה שהובאה אצלנו באחרונה, וכאן הוא מדייק שיש צורך רק בשניים היודעים ללמד ולהורות בכל התורה כולה, ואם היו כאלה ארבעה וזה המכסימום שעליו הוא מדבר אותה סנהדרין נקראת חכמה.

 

המסקנה

נראה, שהטיפוס הרגיל והמצוי של בית דין בתקופת הבית השני הייתה סנהדרין קטנה, בת עשרים ושלשה. והיו כאלה עשרות רבות בארץ ישראל. הם היו יורשיהם של זקני העדה, היושבים בשער מתקופת המקרא. תכונות רבות היו נדרשות מן המועמדים לדיינים, בהן: ענוה, שנאת בצע, אהבת האמת, שם טוב, לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, פרק נאה, בורחים מכל מיני עוול, ועוד. הם היו חייבים להיות חכמים ונבונים, בעלי חכמה, כלומר, בקיאים בהוויות העולם וחכמים בחכמת החיים, מהם רק משנים עד ארבעה חכמים גדולים היודעים ללמד ולהורות בכל התורה כולה, או מופלגים בחכמת התורה ובעלי דעה מרובה והרוב המכריע בהם לא היו מצטיינים בידיעת התורה ובהלכות כלומר, היסוד היה עממי במובן הלמדנות, והמידות הטובות היו הדבר המכריע.

 

מצב זה קובע - את האופי העממי של בית הדין, השוויון הפורמלי כלפי למדנות וכלפי חכמת התורה, וזהו הדבר המציין את האופי העממי של בית הדין בישראל באותן התקופות. לגבי הסנהדרין הגדולה ולגבי בתי הדין של שלשה אין לנו ידיעות מספיקות על טיבן במובן זה. אבל אין ספק, כי בעיקרו של דבר היה שולט גם בהם היסוד העממי, שוויון בין השופטים לגבי למדנות, והדגשה של היסוד המספרי ושל המידות הפנימיות (ראה אשר גולאק "יסודי המשפט העברי" ברלין תרפ"ג, עמ' 9).