לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מסים ותשלומיהם ביהדות אשכנז במאה הי"ז

מחבר: מאיר הילדסהיימר

סיני, גיליון ע"ג, 1973

תוכן המאמר:
מבוא
הצורך בהטלת המס
מעמסת המס
משלמי המס
קביעת גובה המס
מס רכוש
מס גולגולת
מס עונשין
גביות לצרכי מצוה
מעמדו של הקהל
תקנות הקהל בענייני מסים
חזקתו של הקהל
חרם
שבועה
הפקדת משכון
עיקול נכסים
היכן יתקיים המשפט?
הצהרות בלתי נכונות
טעות בהערכה
מסים שונים
דיור
מס ממכירת בהמה
מסים ממעות
סכסוכים
מבוא
א. תקנות בדבר עוזבי הקהילה
מבוא
המחלוקות
להלן יובאו המחלוקות השונות:
עיקרי הטענות של הקהל היו:
ב. תקנות בדבר המצטרפים לקהילה
מבוא
המחלוקות
נימוקי הקהל היו:
מסים שהוטלו על ידי השלטונות
"עירונית"
"שוץ געלד' " (Schutzgeld)
עקירה ממקום ישוב
אשרת נסיעה
מסים עקב מלחמות
סיכום


תקציר: המאמר עוסק במיסים שהוטלו על היהודים על ידי הקהילה, סוגי המיסים וסכסוכים סביב תשלום מיסים.

מילות מפתח: מיסים, מיסי קהילה

מסים ותשלומיהם ביהדות אשכנז במאה הי"ז

 מבוא

הצורך בהטלת המס

הקהילה גבתה מסים לצורך מימון פעולותיה השונות בתחומי הדת והעזרה הסוציאלית. כן נהגה המדינה לגבות את המס שהיהודים חבים לה, במרוכז מאת הקהילה.

 

מעמסת המס

היהודים היו עמוסים במשא מסים, שהיה גבוה בהרבה מזה שהוטל על הנוצרים: במס קצוב, המס הסדיר והרגיל, חוייבו כל בני הקהילה. התרוששותה של הקהילה באה בעיקר עקב הטלת מסים שאינם קצובים, כגון: מס עונשין, או מס עקב מלחמות. כן התקשתה הקהילה בפרעון מסים ששיעורם הועלה על ידי השלטונות. עול תשלום המסים הסדירים הכביד על המשלמים, עד שעם הטלת מס מיוחד על ידי השלטונות פנו בבקשת הנחה, באשר "הם מוכבדים במסים תמידים הרגילים".

 

קיומה של הקהילה היה מותנה באפשרותה של הנהגת הקהילה לעמוד בנטל החובות הכספיים שרבצו עליה. ר' יאיר חיים בכרך מציין: "קיום כל קהילה יותר תלויה בממון מבמספר אנשים" היושבים בקהילה. ולפיכך, במקרה שיחידים עשירים עזבו את הקהילה בה נותר רוב של עניים, והם עומדים עמם לדין - אין לעשירים "דין יחידי לגבי רובי עניי-שנשארו", שכן "מיעוט עשירים נקראי' רוב".

 

משלמי המס

בתשלום המס היו חייבים כל חברי הקהילה, להוציא תלמידי חכמים עניים אלמנות נהגו להתמיד בתשלום המס, כדי שתמשכנה להחזיק ב"חזקת הישוב", הזכויות שהעניקה הקהילה, וכן מהזכויות שהעניקו השלטונות הנכריים.

 

די היה בהימצאותו של הרכוש בקהילה, כדי לחייב את בעליו בתשלום המס גם אם הוא נעדר מן הקהילה. בכמה מקרים, בהם הותקנו תקנות מיוחדות בעניני מסים, כלל הקהל במסגרת חייבי-המס גם את חברי הקהילה שלא נמצאו במקום, אך היו להם "בתים נכסים וקרקעו' בעירם" .

 

קביעת גובה המס

מס רכוש

רכושו של בן הקהילה שימש כמודד לגובה המס שהוטל עליו. נקבעו אמות מידה לגבי ערכו של הרכוש אשר יהא חייב או פטור מתשלום המס. הערכת הרכוש נעשתה על ידי "המעריכים הממונים". אשר היו מומחים בענייני מסים - מדי שנה בשנה או כל ג' שנים. אמנם, אם נודע שחל שינוי ברכושו של הנישום לטובה או לרעה, עקב נישואין, משנים בהתאם את ההערכה, אפילו בתוך זמן ההערכה. אם נפחת ערך הרכוש עקב הוצאותיו בנישואי בניו - גורעים מערכו; ואם נשא אשה שהביאה נדוניה מוסיפים. אך, אם חלה תמורה יסודית במצב עקב סיבה אחרת, "אפי' ידוע לכל, נשאר בערכו". מאידך, ב"קצת מנהגי הקהילות" היה שינוי. "מי שתוך ערכו משיא בתו או הגיע לו הפסד חוץ לנהוג. הולך אצל המעריכים, והם מנכים לו תיכף" . ההבדל בין שני הנוהגים הינו, אם יש לשנות את ההערכה במקרה שהרקע לשינוי אינו נישואין.

 

מקובל היה לגבי מס לאחר פטירת בעל הרכוש, כי כל עוד לא חילקו את העזבון ישלמו היורשים על פי ההערכה שנקבעה לגבי המוריש.

 

אחד המודדים בהערכת רכושם של עשירים לצורך קביעת גובה המס, היתה התרשמותם של בני הקהילה: "ומחזיקים העולם אותו לעשיר, להטיל עליו הטלות גדולות וארנוניות". אחר מותו של עשיר ניתן להעריך את רכושו על יסוד ידיעותיהם של כל בני הקהילה ושל בני ביתו, וכן בדיקת פנקסו, בו רשם את פירוט משאו ומתנו.

 

מס גולגולת

בעוד שלגבי מס רכוש, היו קיימים נוהגים קבועים של הערכה - שונה היה המצב ביחס ל"הייבט געלט" (Hauptgeld), מס גולגולת: "לא נמצא בזה תקנה".

 

ר' שמואל בכרך מעיד על אחת מצורות גביית המס: האמידים נתנו זהב הגר, ולאלו שאינם אמידים נקצב הסכום שעליהם לשלם. הסכום שחסר, עקב אי-השתתפות העניים בתשלום, נגבה על ידי שומה. הסכום הכולל אותו יש לפרוע נקבע על ידי שופט נכרי, אשר עבר מבית לבית וכתב בפנקסו את שמות כל האנשים.

 

מס עונשין

בתום המלחמה על ירושת ההאבסבורגים בספרד, הטילו השלטונות הגרמניים על היהודים שישבו בדרום הארץ בין הנהגות לע"ך (Lech) ואיל"ר (Iller) מס עונשין, עם שהם קנו מהצרפתים סחורות גזולות בזמן המלחמה. נראה, שגובה המס נקבע על פי הערכה כוללת של יכולתם הכספית של היהודים על ידי ממונים נכרים: "שמו ממוני המושל עיניה' להעריך יושבי מדינה קודם התביעה, ושערו לפי דעתם שהיכולת(ם) בידם לתן סך ההוא. כאשר נראה בכתבי' שביד הממונים, מה שנכתב להם מעיר המושל. נוסף לכך סיפרו הממונים כי המושל עצמו חקר ובירר שיש ביכולתם של היהודים לפרוע תשלום זה.

 

גביות לצרכי מצוה

גביות לצרכי מצוה, כגון שכר שליח צבור, אתרוג וכו', נגבו "חצי על הערך והממון, וחצי לפי הגלגלות". באחת הקהילות, בה היו חברי הקהילה רובם ככולם עשירים נגבו ההוצאות: "שני שלישים על ערך ושליש על הגלגלות". יש בצורת תשלום זו, שהינה יוצאת דופן לגבי הנהוג בקהילות, שילוב של מגמות פוליטיות-חברתיות בצרכי מצוה. 

 

מעמדו של הקהל

תקנות הקהל בענייני מסים

בסמכותו של הקהל היה לתקן תקנות בעניני מסים, אף אם הן מנוגדות לדין תורה, בהתאם למנהג המקובל, שכן "בעניני מסי' הולכ' אפי' אחר מנהג גרוע". עם זאת קובע ר' שמואל הלוי הסתייגות מסויימת בענין זה: "בעניני מסים וכיוצא בו, דמנהג בעלמא מבטל בהן דין תורה, צריך דווקא שיהא אותו מנהג קבוע שנמנו על כך רוב טובי העיר הנוהגי' תמיד להסכי' בתקנתם, שיהא נכתב בין שאר הנהוגי' ותקנות, לקבוע אותו לדורות או לשעה, ולא שנהגו כך מאליהן" . כלומר, רק אם נתקבלה התקנה בדבר קביעת המס, על ידי ראשי הקהילה המתקינים את התקנות השונות, כתקנה קבועה לדורות - תוכל היא לבטל את דין התורה.

 

ר' יהודה ליב מפפערשי (Pfersee) מעלה בדבריו את הרקע שהצריך התקנת תקנות כאלו בענייני מסים, הנעוץ במעמדם של היהודים בגולה: "ואני אומר שטעמא שדיני מסי' תלויים יותר במנהג, אפי' שהוא נראה שסותר דין תורה, באשר שא"א להעמי' ולכוון כל טצדקי הרפתקאו' שמתחדשים בכל דור ובכל זמן על קו דין תורה. באשר שדין תורה הוא להיותנו חרות מן המלכיות ומהיות מדרס לכף כוכבי שמים וכסליהם. ומרוב עוונינו צריכים אנו להתנהג במנהג המדינה וסדר עולם, וכפי הזמן בוגד בגד בוגדם, עד שנזכה שישגיח עלינו הוא ית' בעינא פקיחא והשגחה פרטיות, וישדד בעבורנו מערכת השמים כימי עולם ימי משה וכשנים קדמוניות, זה יהושע, שאמר: 'שמש בגבעון דום' ".

 

חזקתו של הקהל

הקהל נחשב ל"מוחזק" בעניני מסים. כלומר, במקרה שאחד מחברי הקהילה מערער על חיובו במס או על גובה המס: "הרי היחיד הוא התובע והציבור נתבעים". שכן בעניני תביעות מסים: "יד הציבור על העליונה". ולפיכך, על היחיד חובת הראיה. חברי הקהילה נחשבים בעניני מסים כשותפים, ושותפות הקהל אינה פגה ו"לא שייך כלות הזמן".

 

חרם

הקהל היה רשאי להפעיל את אמצעי העונשין וההרתעה שהיו בסמכותו, לצורך כפיית הפרט לציית לתקנות הקהילה בענייני מסים. נמסר על מקרים, בהם בקשו יחידים להתנער מחובתם לשלם מס בהתאם לתקנות הקהילה, או מהסדרים הקשורים בכך - בהם השתמשה הקהילה בחרם או התכוונה להפעילו.

 

שבועה

השבועה בעניני מסים היתה חמורה. הנשבע נדרש להניח בזמן השבועה את ידו על ספר תורה, בעוד שביתר השבועות דיה היתה הנחת היד על ספר קודש.

 

לאמצעי זה נזקקו בכמה קהילות, בהן הטילו גורל בין המצהירים על רכושם מי ישבע על נכונות הצהרתו. אך בעיקר נדרשה שבועה כאשר חשדו הממונים שהצהרת ההון שמסר היחיד אינה נאמנה, או כשהיחיד טוען שהערכת רכושו על ידי ממונים היתה מוגזמת. "מנהג ברוב המקומות . . . מי שלא ירצה ליתן ערכו הנעשה לו, הוא ישבע. ויש זמן קצוב שיכול לישבע אחר שיצא הערך, וכשעבר הזמן א"י [= אינו יכול) לישבע אח"כ". כלומר, למערער על השומה שנקבעה לו, ניתנת האפשרות להישבע בתוך פרק זמן קצוב.

 

שבועה אחרת הקשורה להערכת המס נקבעה במקרה הבא . "מנהג פשוט, מי שהגיד ערכו אלף ר"ט ועשה לו" - כלומר, נקבעה לו שומה של "אלף ת"ק [= אלף וחמש מאות] ר"ט וביקש לישבע שאין לו יותר מאלף שי"ן [= אלף ושלוש מאות] אין מניחין אותו. רק ישבע על אלף וחמישים לכל היותר, כי רשאי להוסיף בשבועתו ה' למאה, ותו לא". מתירים לו אפוא להישבע על סכום הגבוה מזה שנקב בראשונה - בחמשה אחוזים בלבד. ר' יאיר בכרך מתנגד לדעה כי הנשבע: "ראוי לקנס גדול" מאחר שהוא נכון להישבע על סכום הגבוה מזה שנקב בראשונה - שכן הודאתו זו נאמרה: "מתוך חומר השבועה", אף שלמעשה יש בידו רק הסכום עליו מתירים לו להישבע.

 

בידי הקהל ניתנו מלוא הסמכויות לטפל במעלימי ערך רכושם: "הרשות ביד הקהל לעשות כפי ראות עיניהם... הכח ביד הקהל כפי בחינתם ושיקול דעתם ולפי מעשי האיש ולפי פרצת הדור". הקהל רשאי למנוע מנישום זה את זכות השבועה, או להטיל עליו שבועה כפי אומדן דעתם, בלא שיהיו הם צריכים ליתן טעם לדבר. אך תנאי קודם למעשה: "ובלבד שיכוונו לבם לשמים".

 

הפקדת משכון

עקרונית נקבע, כי במקרה של ערעור על גובה המס, חובה על המערער לשלם בראשונה את סכום המס, או להפקידן משכון ביד הקהל, ואחר כך יערך המשפט.

 

עיקול נכסים

במקרה והמערער על חיובו במס עזב את הקהילה, רשאים בני הקהילה לעקל את רכושו עד לקיום המשפט. ואם לא הותיר רכוש, מותר לקהל - ובדוגמה המובאת המדובר בקהילת המבורג. "אם באיזה זמן מן הזמנים ימצאו בעיר אלטונא והמבורג ממון אותם היחידים שעקרו דירתם בין ביד ישראל או גויים" - לעכב בידו ממון זה עד לקיום המשפט.

 

היכן יתקיים המשפט?

הבסיס העקרוני לקביעת מקום עריכתו של המשפט היה: "אין להכריח את התובע לילך אחר הנתבע, אלא במקום שיכול לעכב מעותיו". השאלה התעוררה כאשר קבוצות שעזבו את הקהילה טענו שיש לערוך את המשפט - עקב תביעות בעניין מסים של הקהל אותו עזבו - בבית הדין שבקהילתם החדשה, בעוד שהקהל טען שיש לקיים את המשפט בבית הדין המקומי.

 

ר' צבי אשכנזי קובע כי את היחידים שבכוונתם לעזוב את הקהילה "על מנת להתדיין בארץ אחרת", מותר "לעכבם ולכופם בכל מיני כפיות שלא ילכו מכאן עד יעמדו למשפט". יתר על כן, מותר בעניין זה להשתמש בסמכות: "הרשות ביד הקהל לכופם בין בדיני ישראל בין בדיני או"ה [= אומות העולם] ברשות דייני ישראל". לדעתו, יש לקיים גם את משפטם של היחידים שכבר עזבו "במקומם של הקהל".

 

שונה מכך היא השקפתו של ר' יאיר בכרך, לפיה אין אחד מהצדדים יכול לכוף את שכנגדו לעמוד למשפט בפני בית הדין שבעירו: "ולדעתי גם טענת היחידים אינה לתכלית שיבקשו שיבואו אליהם, רק שלא יוכרחו היחיד' לדון בקהילה אצלם".

 

הצהרות בלתי נכונות

נראה, שהעלמת הרכוש האמיתי לא היתה תופעה נדירה. ר' יאיר בכרך מציין: "כי זה המכשילה בעו"ה [= בעוונותינו הרבים] פשטה כמעט ברוב הציבור, ובפרט במקום שאין משביעין בהכרח עפ"י הגורל". כלומר, תופעה זו היתה שכיחה, שכן ברוב הקהילות - כעדותו - לא נהגו להטיל על פי גורל בין הנישומים, כי ישבעו שערך רכושם בו נקבו, היה נכון. בתשובה סמוכה הוא קובל: "בענין נשיאת עול בערכות שרבו המתפרצים והוא מלתא דשכיחא ויש בו חסרון כיס".

 

באחת הקהילות יועד "פנקס מיוחד" לשם ציון הצהרות רכוש לגביהן היו למעריכים הממונים פקפוקים.

 

החזקה שאין מחזיקין אדם כרשע ("אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן"), אינה תופסת לגבי מי שהתברר שלא מסר הצהרה נאמנה של רכושו: "בפרט בזמנינו, בעו"ה, ובדבר הזה שרבו המתפרצי'. ועל ידי כך כל אחד מורה היתר על ידי תקלת חבירו, שגם המה עושים כך - אזלא לה חזקה הנ"ל". כפי שיראה להלן, רשאי הקהל לקנוס את אלה שמרמים בהצהרת רכושם.

 

דוגמאות למסירת הצהרות רכוש בלתי אמינות מצויות במקרים הבאים:

א. אדם מת "שנתיים אחר שנעשו הערכות ונמצא כפלי כפלים בעזבונו" כלומר, רכושו היה גדול בהרבה מזה שהצהיר עליו בזמן ההערכה. הקהל במקום פנה לב"ד בשאלה, אם יש לדון את הנפטר לכף זכות, ולהניח כי במשך השנתיים התעשר. ר' יאיר בכרך פסק שיש לבדוק אם היתה למנוח אפשרות להגיע עקב עסקיו לרכוש שנמצא בעזבונו, ולא - במקרה ש"ידוע לפי משא ומתן שלו שא"א להרויח ולהשביח קרנו ממשאו ומתנו" סכום כה רב - "מחזקינן לי' שהי' לו בעת הערכה ג"כ" - הסכום הגבוה, ואזי "אחר שהוברר והוחזק לשקרנא מטילין עליו סך כשעת מציאתו".

 

ב. אדם אחד הצהיר על רכוש בשווי חמש מאות ר"ט: "ומפני שריננו עליו כל העולם שיש לו יותר ויותר מערכו לפנים שהי' רק ת' ", העריכו המעריכים הממונים את רכושו באלף ר"ט: "ואף שצוח ככרוכיא, חירף וגידף וקילל למעריכים - מ"מ לא רצה לישבע". אחר חמש שנים הצהיר כי ערך רכושו הינו אלף ר"ט, אך המעריכים קבעו הערכה גבוהה בהרבה. הנישום הודה כי הצהרתו הראשונה לא היתה אמינה. ר' יאיר בכרך צידד בהטלת קנס על אדם זה, הן בגלל שהעלמת ערכו האמיתי של הרכוש - נפוצה, והן מחמת שאין להאמין לו עתה: "שדקדק בחשבונו", מאחר שפיו ענה בו כי כיזב בראשונה. וכיון ש"בעניני הקהל" מחמירין בעונשים, יש לקנוס אדם זה: 'למען ישמעו וייראו ולא יזידון עוד'.

 

ג. אדם בא "לפני המעריכים ואמר סך ערכו אלף זהובים", אך הם העריכוהו באלף ר"ט: "ואף כי צוח מאד ואמר שרוצה לישבע" - לא נשבע: "ונשא בעול אלף ר"ט", כלומר, הוא שילם את המס בהתאם להערכתם של הממונים. בבוא העת לעשת "ערכות חדשות" לא נעשה הדבר "מפני התרשלות", וכך עברו שנתיים נוספות, במשך חמש שנים אלו "יצא טבעו של ראובן שמשאו ומתנו עולה יפה", באשר השיא את בתו "ונתן לה לנדן ת"ק ר"ט בשנה ה' הנ"ל, ועם פרנסה ומשפטי הבנות יצא מכיסו בידוע אלף זהובים". ככלות חמשת השנים נעשו "ערכות חדשות", ואז הצהיר הלה כי שווי רכושו הינו אלף ר"ט. המעריכים תמהו על הצהרתו הראשונה, שכן הוצאותיו היו רבות ובכל זאת הצהיר עתה כי רכושו עלה לאלף ר"ט. מתברר, שאדם זה נמנה על התקיפים בקהילה, שכן: "לא דברו בעלי מעריכים דבר רק הציעו דבריהם ותלונתם על האיש לפני הקהל, וגם הקהל לא רצו להתגרות בו". לפיכך העלו את הדברים על הכתב, והעריכו את רכושו באלף וחמש מאות ר"ט. הלה: "חזר להתרעם מאד וחילל וגידף מאד על שהעבירו עליו הדרך". בשנה השלישית, שלאחר הערכה זו, נפטר האיש, ובעזבונו נמצא "ג' אלפים ר"ט שראוי לו לשאת ערכו". ר' יאיר בכרך קובע, כי אין לזכות את האיש "בין בחייו בין לאחר מותו", באשר אין להניח שהוא "התעשר בזמן קצר" בנסיבות הקיימות. ולפיכך "עתה שנתפס לבדאי על דבריו בהערכה ראשונה, ע"פ דבורו בהערכה שנייה, ובא לפני הקהל וכתבוהו לזכרון מאז, היה ראוי לעונש ולקנס אם יונח. שאין אומרים דלמא מציאה מצא".

 

טעות בהערכה

שופט נכרי עבר מבית לבית כדי לערוך רשימה שמית לצורך חיוב במס גולגולת. כיון שבסמוך לכך נפטר אחד מבני הקהילה, לא הכלילוהו ברשימתו. היורש טען: "כיון שנפטר מן השופט, לכן הוא פטור. שמזלו גרם". "מורשה הקהל" טען, כי על היורש להשתתף בתשלום המס, שכן האמת עשויה להתגלות, ואז יטען השופט מדוע לא העמידוהו על כך, ויהא "ההיזק מוטל על הראשוני' ".

 

ר' שמואל בכרך פטר את היורש. שכן טעות זו לא גרמה לריבוי המס על יתר היהודים, באשר המדובר במס גולגולת. ועוד, חשש רחוק הוא שהטעות תימצא, וגם אם יוודע הדבר "יאמרו, גם הם שכחו, שהרי השופט הלך בעצמו ושכחו, והלך תוך הבתי' ". 

 

מסים שונים

דיור

על בעל בית היה לשלם "מס דירת הבית".

 

מי שהשכיר בית, חייב היה בתשלום מס מדמי השכירות. פסק בענין זה מגן על מעמדו של בעל הבית. באחד המקרים ביקש הקהל לגבות את המס, מאדם שהשכיר בית בקהילה אך הוא עצמו לא דר בה - נקבע שהלה פטור מלשלם, כיון שאינו נהנה מזכויות הדיור בעיר זו.

 

מס ממכירת בהמה

אחת הקהילות נתקבלה התקנה דלהלן: "כל מי שקנה בהמה הן פה או במקו' אחר אפי' שימכרנה שם ולא תראה פני מדינה כלל, הן שיקנה בעד מעות או בחליפין - מחויב לתן סך קצוב ליד הגבאי... כל הנ"ל קבלנו עלינו בח"ח ובשד"א [= בחרם חמור ובשבועה דאורייתא] לאשר ולקיי' כל הנ"ל. וליתר שאת באנו על החתום לקיי' כל הנ"ל. נעשה יום פ'".

 

במקרה הנדון נקבעה התקנה: "בשביל שצריכי' לשלם מיכס". אחד מבני הקהילה, שנמנה על החתומים, טען כי הוא קונה בהמות בשליחות אחד הסוחרים הפטור מתשלום מכס, וכן במעותיו של הנ"ל ובאחריותו. רווחיו בעסקה זו הסתכמו בסכום קבוע בעבור כל בהמה, ולפיכך ביקש לפוטרו מהתקנה, באשר הוא רק "משרת ושליח לסוחר".

 

הקהל התנגד לכך, בטענו כי בתקנה נאמר סתם: "כל מי שקנה", הרי שאין כל הבחנה בין הקונה לעצמו או לאחרים. יתר על כן, אם מחייבים בתשלום המס אדם הקונה לעצמו ויש לו אחריות הכרוכה בסיכון שמא יפסיד, על אחת כמה וכמה שהתקנה תחול על מי שאין לו אחריות.

 

מחלוקת זו היא אפוא עקרונית. הקהל מתקן - מטעמים כלכליים. תקנה בדבר תשלום מס, עליה חותמים כל בני הקהילה באיום "חרם". אחד מחברי הקהילה מבקש להוציא את עצמו מכלל ההתחייבות - נתקבלה עמדת הקהל אגב מתיחת ביקורת חריפה על דרך פעולתו של הטוען. כן מובע החשש, שאם יפטרו את המבקש ילכו גם אחרים בעקבותיו והתקנה תתבטל. עם זאת נכתבה הסתייגות באשר ללשון התקנה, שכן אין בה התייחסות למקרים מסויימים של שותפות.

 

מסים ממעות

ר' יאיר בכרך מביא, כדוגמה לתקנות, לגביהן שותף כל הקהל: "מס ממעות נכרים, או שמחוץ לעיר". כלומר, כסף שהולווה ליהודים, או כסף שניתן כדי שיסחרו בו.

 

סכסוכים

מבוא

הקהילה מתקינה תקנות שונות, הן לגבי עוזב הקהילה והן לגבי המצטרפים אליה, בהן היא משתדלת במידת האפשר לשתף את הנזכרים בתשלומים השונים.

 

כפי שיראה להלן, גדלו התחייבויותיה הכספיות של הקהילה עקב הצורך בפרעונם של חובות ישנים, אשר הזקיקו אותה לקבל הלוואות גדולות שהכבידו עולן - כל זה לבד מההיטלים השונים בהווה.

 

על רקע התקנות הנ"ל מתעוררים סכסוכים בין הקהל לבין חברי שתי הקבוצות האמורות. להלן יובאו התקנות והמחלוקות השונים.

 

 א. תקנות בדבר עוזבי הקהילה

מבוא

ר' יאיר בכרך מעיר, כי היציאה מהקהילה הינה "מילתא דלא שכיחא". כלומר, אין זו תופעה שכיחה ולפיכך מטיל הוא ספק בעצם יכולתו של הקהל להתקין תקנות בענין זה "ודבר היוצא מן חיבור הקהל לא מצי הקהל לתקן תקנה לחיוב זה היוצא". התקנות ניתקנות לצורכם של חברי הקהילה במקום, ולכן אין לראות את עוזב הקהילה כחבר בגוף זה.

 

לכך הוא מצרף ספק נוסף, אם יש לראות את הקהל "מוחזק", לגבי הכספים אותם יתן עוזב הקהילה, שכן, אין מעות אלו בכלל מסים של בני העיר".

 

נראה, שהיציאה מן הקהילה הלכה ורבתה, שכן באחת מתשובותיו האחרות, נזקק ר' יאיר בכרך ללשון שונה: "המנהג פשוט בק"ק [= בקהילות קדושות) דאשכנז, שאם רוצה לעקור דירה לגמרי, יתן טרם נסעו אפא צוק, ובקצת ק"ק יש תיקון קבוע לתת כך וכך מכל מאה מערכו, ובקצת' מה שהק"ק חייבי' בחיובות כלליות של הק"ק, גם מה שמגיע ערך כלל הקהילה, ומזה ידעו כמה יתן זה שמבקש לפרוש מכל מאה מערכ' ".

 

מביא הדברים מוסיף לכך כי מותר לקהל "להוסיף, כי לא לבד תביעתם מצד החובו', רק גם ממסי' וארנוני' ואורחי' וצדקות להבא". כלומר, מותר להם לדרוש מהעוזבים כי ישתתפו בתשלום היטלים שיוטלו בעתיד, בגלגל שותפות הקהל בעניני מסים. הפוסק יודע כי היה מקובל באשכנז לדרוש תשלומים מעוזבי הקהילה לצמיתות, על יסוד הערכת רכוש היוצא, או גם בהתחשב בחובותיה של הקהילה במסים ובפרעון הלוואותיה.

 

בקהילות בהן קיים המנהג ,,שיתן היוצא ג"כ חלקו בחובו' הקדומי' לביאתו לשם", לא יוכל היחיד לטעון שהוא לא ידע שזה מנהג הקהילה. שכן "מסתמא טרם שנכנס לתוך הקהל חקר וידע מנהגם". כן מוכיחה עצם ביאתו לקהילה שדעתו סמוכה לקבל את תקנותיה.

 

הקהילה השתדלה לחייב את שעזבה בתשלומים כספיים. דוגמה קיצונית לכך מצויה במקרה דלהלן: אדם אחד עזב עם משפחתו את קהילתו ועבר לדור בקהילה אחרת. אך המשיך להחזיק מרצונו ב"חזקת קהלה" בה היה דר מלפנים, בכך ש"פרע דבר קצוב לשנה כפי תיקון הקהל שם". אחר פטירתו התמידה אלמנתו בתשלום זה. כעבור כמה שנים טענו אנשי הקהילה שיש ליתומים "חזקת קהלה מצד אביהם", ולפיכך עליהם לשאת בתשלומים. היתומים התנגדו לכך, בטענם: "שאין רצונם בחזקת הקהלה ולא יפרעו כלום, גם לא יתנו המעות אפ' צוק מן עזבון אביהם".

 

מתברר, שדרישה זו של הקהל חרגה מסמכויותיו, וכי למרות שאמם המשיכה בתשלום לקהילה, רשאים הם לומר כי אין הם מרוצים בהסדר זה.

 

המחלוקות

מרבית המחלוקות בין הקהל לבין היחידים, נבעו עקב סירובם להשתתף בפירעון חובותיה הנזכרים של הקהילה.

 

להלן יובאו המחלוקות השונות:

א. באחת הקהילות: "מחמת מסים ושאר הוצאות שהוציאו הקהל, עלו החובות לסך גדול". כל בני הקהילה שלמו מדי שנה בשנה "איש כפי ערכו". נוסף לכך "נתחייבו כל יחידי הקהל מכמה שנים לפרוע קצב ידוע מכל הסחורות שקונים ומוכרים, כפי תקנתם". ממעות אלו פרעו את ,,כל ההוצאות, ובכלל רבית המעות שהם חייבים", הווה אומר, הריבית המצטברת מכספי ההלוואה, שקבלה הקהילה לצורך פרעון חובותיה. כאשר היו ההוצאות יתירות על ההכנסות הוסיפו על הסכום השנתי שהוטל על כל אחד מחברי הקהילה, אחד מבני הקהילה חפץ לעבור לקהילה בישוב סמוך, שעמד תחת רשות אחרת, ורצה לשלם קודם צאתו: "סך כערך ג' שנים, לפי התקנה הקדומה שהתקינו, שישלם כל יחיד מיחידי הקהל היוצא מן העיר ג' ערכים". מוטל אפוא על העוזב לשלם קודם ליציאתו מן הקהילה תשלום גבוה פי שלושה מסכום המס השנתי בו חוייב על פי הערכת הממונים. עמדת ראשי הקהל היתה שונה: "וטובי הקהל טוענים כי זו התקנה היתה בשנים קדמוניות, שלא הי' חייב להקהל כ"א [= כי אם) סך מועט; אך לעת כזאת, שעלו החובות לסך גדול, תובעים ממנו כפי אשר יעריכו עליו, לפי חשבון המגיע לחלקו מן החובות". נוסף לכך תבע ממנו הקהל כי ישלם גם אחר עוזבו את הקהילה את "הקצב הידוע מן הסחורות", אותו התחייבו, כאמור, בני הקהילה לשלם. זאת בגלל עיסוקיו הכלכליים, "כיוון שהוא יוצא ובא בכל יום אל העיר ונושא ונותן בה כשאר יחידי הקהל".

 

במקרה זה נשתנו הנסיבות הכלכליות, ולפיכך מתעצמים הקהל והיחיד בשאלה: אם תוקפה של תקנת הקהל הקדומה בענין עוזבי הקהילה - הינה קבועה; או שהרעת התנאים הכלכליים, אשר גררה היטלים נוספים על בני הקהילה וגידול חובה של הקהילה עקב לוקחם הלוואות - מחייבת גם את העוזבים. ועוד, השקפת הקהל - אשר נתקבלה - היא כי שינוי מקום המגורים אינו תופס אם העוזב ממשיך לנהל את ענייניו הכלכליים בקהילתו הראשונה, ולפיכך עליו לשלם אחוז מסוים מפדיון סחורותיו.

 

ר' יאיר בכרך קובע: "שהדין עם הקהל והיכולת בידם לשנות ברצונם אחר שנתחדש הדבר, שנכנסו לחובות". מותר לקהל לקבוע תיקון בתקנתם בעניני מסים, עקב גידול חובה של הקהילה; ומה עוד, שבמקרה דנן אין לתקנה הראשונה - לפיה עליו לשלם סך "ג' ערכים" - "שורש וענף לא מגמרא ולא מסברא". שכן בראשונה היו חובות הקהילה מועטים, ולפיכך היתה לה הסמכות לדרוש מן העוזב תשלום לפי הערך המועט בו העריכו את רכושו אז. שינוי התקנה נועד כדי שכל יחיד יפרע חלקו בחובות מחמת שותפתם של בני העיר. לפיכך יש לקבל את התיקון כ"דבר נכון ומקובל".

 

עם זאת קובע המשיב מספר סייגים עקרוניים:

א. יש להקפיד שלא לדרוש מהעוזבים סכום מופרז;

 

ב. יש לבדוק: "לצורך מה הלוו אותם הקהל", כלומר, מה היתה המטרה למענה נלקחה ההלוואה, וכן מה היה מצבו הכספי של היחיד בעת קבלתה;

 

ג. ניתן לדרוש מהעוזב, שישתתף בצורה האמורה רק "בתנאי שהחובו' נעשים בהיו' זה היוצא בתוך העיר", כלומר, חלק חובה של הקהילה בפירעונו היא עסוקה בזמן עזיבתו של היחיד. בכך רומז המשיב לאפשרות שהועלתה בכתב השאלה, מה יהא על היחיד אם יחליט הקהל לשלם את כל חובותיו בעוד זה שם? נגד כוונה זו של הקהל יוצא ר' יאיר בכרך בחריפות רבה. מאחר שבזמנים כתיקנם פורעים את חובותיה של הקהילה לשיעורין, לא יתכן לסטות מכך לגבי עוזב הקהילה: "לאו כל כמינהו לעשות כזאת וכאלה להתעולל עלילות להתגולל על זה היחיד. לא תהיה כזאת בישראל".

 

ב. באחת הקהילות: "הסכימו בגזירת נח"ש [= נידוי, חרם, שמתא), שלא יצא איש מן העיר בלתי שיתחייב עצמו בכתיבה וחתימת ידו, לעמוד עם הק"ק בדין על התביעות שיש להם ועתידים לבוא על היחידים הרוצים לצאת".

 

הקהילה דורשת כי העוזבים יתחייבו בכתב שהם מסכימים לעמוד במשפט עמם על תביעות נוכחיות של הקהל, או תביעות לכשתתעוררנה.

 

סביב פירושה של תקנה זו נחלקו הדעות, בין קבוצת יחידים שפרשה מהקהילה אחר שהפקידו "שטר בח"י [= בחתימת ידם] ע"פ ההסכמה", לבין הקהל, שאיים בהטלת חרם עליהם. הנקודות העיקריות שהיו שנויות במחלוקת היו סביב מובנה של התקנה, היכן ובאיזו צורה יערך המשפט.

 

הרקע למחלוקת היתה הכבדת עול המסים מצד השלטונות, אחר שכמה מחברי הקהילה עזבוה. הקהל דרש כי העוזבים יתנו את חלקם בתשלום המסים המוגדלים של אותה השנה, אך הללו סרבו לכך, בטענה: "אנחנו יצאנו מן המקום עד שלא פסקתם שהגוים היו מבקשי' ששה אלפים, והק"ק היו מסרבין מלתת רק ד' אלפים כימי קדם". יתירת מזאת, העוזבים יעצו לנשארים: "צאו גם אתם מן המקום כמו שיצאנו אנחנו". סיבת הגרעון במאזן התשלומים נבעה אפוא מהטלת מסים שאינם קצובים.

 

מתברר, שקבוצת היוצאים מוטטה את קיומה של הקהילה, באשר היו "יחידי' עשירים"; ואילו בקהלה הותירו "רוב עניים". לכך נצטרפה בעיה נוספת: הנשארים טענו כי הואיל ויש חובות ממעות של הקדש: "וכיון שיצא רוב בנין מן העיר, הגיעה העת לעמוד הקרן ויוטל על כל א' וא'". כלומר יש לשתף גם את העוזבים בתשלום כספים לעניים. נגד כך טענו היחידים, כי תקנת הקהל - שפרטיה הובאו במקרה הקודם - קובעת ש"כל הרוצה לצאת מן העיר ישלם שלושה מסים ויפטר, וכן נהגו עד עתה".

 

במחלוקת זו מעורבות שתי שכבות: העשירים אשר עזבו את הקהילה, וכנגדם הקהל המורכב ברובו מעניים, החוששים מפני הטלים נוספים. אין העוזבים שותפים לאימת הנותרים בייחס לעתיד קיומה של הקהילה - באשר הם מציעים לנשארים לעזוב גם הם.

 

ר' יאיר בכרך קובע כי בסמכותו של הקהל לדרוש מן העוזבים את השתתפותם בחובות ההקדש, שכן לגבי דבר שאין עליו "הסכמה ותיקון, ודאי הדין עם הקהל", מחמת שותפותו של הקהל בעניני מסים. בדומה, חובה עליהם להשתתף בבוא העת במימון צאתם של העניים מהקהילה, הנגרמת עקב חוסר יכולתם של הנשארים להתמיד בהוצאות אחזקתם. אך בענין זה די להסתפק בערבות ה"בתים ונחלאות" שיש להם עדיין בקהילה, ואין צורך כי יפקידו עתה סכום במזומן.

 

ביחס להעלאת שיעור המס - קובע המשיב, כי אילו "היה נעשה הפסיקה עם השר לפני שיצאו היחידים מן המקום". כלומר, אלו היתה נקבעת ההעלאה לפני עזיבתם, היו חייבים בה העוזבים, גם אם לא חל עדיין מועד הגביה.

 

מתברר, שלתקנת העוזבים עליה הסתמכו, יש מספר סייגים. אין העוזבים יכולים "לפרוש מכל חובו' המוטלי' על הקהל בשעת יציאתם, אפי' לא הגיע זמן גביה". נקבע, שעל העוזבים לשלם סכום מסויים "מכל מאה בערכו" (הנוסח המלא הובא לעיל).

 

הדיון בשאלה זו מפיץ אור על מידת אחריותם של עוזבי הקהילה לגבי היטלים נוספים של השלטונות. "שאם השררה העבירה על הקהל את הדרך, ובקשו מהם סך רב כפל סך הקדום, אין העוזבים חייבים להשתתף בתשלום זה, אלא לתת את חלקם "לסך שהיה לפנים ואחר שנכנס(ה) השנה". מאידך, אין הם אחראים לפרנסתם של העניים שנותרו בקהילה, או לחשש מפני גזירות וקנסות העלולות להיגזר להבא.

 

ג. מחלוקת דומה אירעה בקהילת הספרדים בהמבורג. גם בקהילה זו היתה "הסכמה שלא ילך מכאן שום אדם אם לא יחתום תחילה כתב שמחויב לעמוד בדין תורה. וזה בעונש חרם". לקהילה היו תביעות "בין בעסקי מסים בין בשאר עסקי הקהל יצ"ו" כלפי אחדים מבני הקהילה שעזבו או שעומדים לעבור לארץ אחרת.

 

ר' צבי אשכנזי פוסק כי כוחו של הקהל עדיף. הן לגבי הפקעת הנכסים המצויים בקהילה, אשר הותירו אחריהם העוזבים, וכן לגבי מניעת יציאתם של בני הקהילה - עד לקיום המשפט, אשר יתקיים, כאמור, בבית הדין המקומי. "הדבר ברור לתינוקות, שמחויבים כל היחידים הרוצים לעקור דירתם מכאן להתדיין בכאן טרם צאתם".

 

ד. ידוע מקרה נוסף, בו עזבו עשירים את קהילתם. אנשי קהילת וואנדזבק חשו "כי כשל כח הסבל ויד הקהילה אזלא ונדלדלה", באשר "העשירים שנמצאו בהם התחתנו בניהם ובנותיהם לקהילות הסמוכות", עד כי "יש לחוש לחורבן הקהילה חלילה". לפיכך נתכנסה אסיפה של נבחרי הקהילה בשנת תס"ז, בה נתקבלה ההחלטה "שכל איש מהם שישיא בנו או בתו להקהלות הסמוכות יוכל להחזיק חזקת הקהלה, לעניין עולי' ומסים ושאר כל הדברים המצטרכים להחזיק בדק הקהלה. ואף גם המשודכי' כבר ולא נשאו עדיין יוכללו בכלל זה... אמנם הותנה בפירוש שהמשודכים כבר לא תחול עליהם הגזרה והתקנה בהחלט, אלא הרשות בידם לעמוד ולהתדיין בדין תורה... אמנם, אותם שלא נשתדכו עדיין עליהם תחול הגזרה בהחלט בכל תוקף ועוז".

 

בני הקהילה חרדים לעתיד קיומה של הקהילה, שכן עקב עזיבתם של העשירים עלולה הקהילה להיחרב, באשר היא מתקשה לממן את הוצאותיה השונות. לפיכך הם קובעים כי בני הקהילה העוברים עקב נישואיהם לקהילה אחרת, יתמידו בתשלומים השונים, הדרושים לאחזקתה של הקהילה, בלא שתהא מצויה כל הגבלה של זמן.

 

לימים נודע שאחד מבני הקהילה, ששידך את בתו לאדם בקהילה אחרת, רוצה להשיאה "ולעבור על הסכמתם ולהוציאם מחזקת קהלתם נגד הסכמתם". שליחי הקהילה התרו בו מספר פעמים כי יעמוד לדין. לבסוף הוחרם, ובעקבות זאת ניאות להפקיד משכון קודם שעמד למשפט בפני אב בית הדין של הקהילה.

 

אגב, תופעה זו של נישואין בין קהילתיים היתה רווחת. ר' יאיר בכרך כותב:

 

"בכל קהל ועדה שמשיאין בניהם ובנותיהם מקצתם ועל הרוב רובם לקהילות אחרים".

 

ה. באחת הקהילות הצליחו בני הקהילה "להשתדל קיומי' על ג' שנים'! אך השררה התנתה את מתן הסכמתה להסדר זה בכך שכל אחד מבני הקהילה יהא ערב בעבור חברו. לפיכך נתקנה "תקנת קהל" בה נקבע: "אם יעקו' אחד דירתו בתוך ג' שנים קודם כלות זמן הקיומי', שיהא מחויב ליתן את המס קבוע עד כלות ג' שנים, יען כי נכנס לכתחילה בשותפות וערבות להשיג קיומי' ".

 

השלטונות מעניקים לקהילה את זכות קיומה, בצורה שתבטיח להם מראש כי המסים אכן ישולמו בכל תקופת הענקת הזכויות. הקהל קובע, כדי לעמוד בכך, כי כל שיעזוב את הקהילה בפרק זמן זה יהא חייב להתמיד בתשלום המס, עד תום התקופה.

 

אחד מבני הקהילה הכניס "בשותפות וערבות" זו את בנו, בעודו רווק. לאחר מכן התחתן, אך נפטר כעבור זמן מה. בני הקהילה טענו כי על האב לפרוע את המס בעבור בנו, שכן: "הוא נכנס בשותפות עבור בנו", האב טען כי חוב זה מוטל על האלמנה, שכן כבר רווח המנהג בקהילה שאלמנות נוהגות לשלם את המס, או שהקהל יפסיד, שכן: "נזכר בתקנות הקהל כ"א [= כי אם] עקיר' מישוב, אבל לא מית' ". חזר הקהל וטען כי ענין המיתה לא נתפרש בתקנות, באשר: "מ"מ ישתייר העזבון תוך הקהלה, ויש מקום לגבות חוב". לגבי טענתו כי רק ענין עקירה מן הישוב נזכר בתקנות, הרי נאמן הקהל על פירושה של התקנה.

 

האלמנה טענה, כי בניגוד ליתר האלמנות לא זכתה בזכויות ישוב. לדבריה מסר לה חותנה "כתב קיומים", אך מנע ממנה את זכויות השלטונות הנובעות מכתב זה.

 

במחלוקת זו מצוי פולמוס על מובנה של תקנת העוזבים. אם היעדר פרט מסויים ממנה, פוטר במקרה שפרט זה אכן מהווה עילה לחיוב בתשלום המס הנזכר. ר' אהרן שמואל קאיידנובר פסק שיש לקבל את עמדת הקהל: "במה שנתחייב המת להשר ודאי נשתעבדו נכסי המת להשר", ולפיכך אין ממש בטענותיו של האב, ועליו לפרוע את המס.

 

ו. לנושא הנדון בסעיף זה קשורה המחלוקת הבאה, בין קבוצת עשירים שעזבה את קהילתם בעקבות המלחמה על ירושת ההאבסבורגים, אך שבה אליו כעבור זמן מה.

 

במחוז שנכבש בדרום גרמניה הכביד הכובש את עול המסים. לפיכך: "נתוועדו בני עמינו ותקנו, שכל מי שיסע חוץ למדינה יתחייב ליתן שנה תמימה מזמן צאתו לכל הנתינות, כאלו היה עדיין במדינה". כשהתגברה המלחמה, ברחו כמה בעלי בתים מן הקהילה; וכשחזרו אחר שנהדפו הכובשים, סרבו לשלם מס עונשין שהוטל על ידי השלטונות המקומיים, עקב קניית סחורות גזולות בזמן המלחמה. הבורחים סירבו לשלם את המס, שכן לפי הבנתם מתייחסת התקנה למסים רגילים ולא ל"עלילות". כלומר, תביעות כספיות המוטלות כעונש או כגזירה, כבמקרה דנן. וכן: "בזמן שביקש הקומיסיאן ערך צעטיל לדעת ערכם בכלל ופרט" טענו הנשארים שהעשירים ברחו. מכאן, שהם לא נדרשו לשלם מסים גם בעבור הבורחים.

 

עיקרי הטענות של הקהל היו:

א. "עדיין משותפי' אנחנו כימי עולם במסים ועלילות מה שבא על כלל המדינה". כלומר, שותפות הקהל לענין מסים חלה גם על התביעות הכספיות האמורות, המכוונות כלפי כל הישוב.

 

ב. הודעתם לשלטונות כי חלק ברח - נעשתה לטובת הכלל, אך לא נועדה לפטור את הבורחים מן התשלום.

 

ג. תקנת הקהל הנ"ל נקבעה ב"נסיבות של שעת חירות: "והוא זמן שכל הנתינות היה עלילות, כידוע". מכאן, שהתקנה נתקנה לגביות, כגון מס העונשין הנדון.

 

ד. יתכן, שאין לראות במס זה משום עלילה, אלא הוא נכלל בגדר "דינא דמלכותא דינא" לגבי גביות כאלו בזמן מלחמה. כלומר, הטלת המס הנדון על ידי השלטונות, מחייבת את כל היהודים, כשם שעליהם לציית לתקנות המלכות בענייני מסים מצד החיוב "דינא דמלכותא דינא".

 

היחידים, שהם עשירים, ברחו מן המדינה בעת המלחמה, ועם שובם טוענים הם כי תקנת הקהל בדבר חובת העוזבים בתשלום מסים במשך שנה אינה מתייחסת ל"עלילות". הקהל חולק על הסברם את התקנה, בהוסיפו כי אין לראות במס זה משום עלילה.

 

ר' יהודה ליב, אב"ד קהילת פפערשי והמדינה, לפניו הובאה שאלה זו - כתב תשובה מפורטת וארוכה בעניין זה. הנקודה העיקרית בדבריו הן:

א. מותר לגבות את המס משום היזקא דרבים. שכן אם הבורחים לא ישתתפו בתשלום, יוזקו הרבים בכך שיהא על כל אחד מהם לשלם סכום גבוה יותר.

 

ב. בכלל הציבור עליו הוטל המס, יש לראות את כל הבורחים. הן אותם שהחזיקו בנכסים בעיר בעת הטלת המס והן היתר, באשר לא עקרו את דירתם מהקהילה, ומה עוד שהם חזרו להתיישב בה.

 

ג. השלטונות העריכו את מצבם הכספי של היהודים זמן רב קודם הטלת המס. מכאן, שגם הבורחים נכללים בקטגוריה זו. אגב כך נמסר, כי מושל זה העליל קודם לכן על הסוחרים את שהעליל על היהודים. ומה עוד, שתשלום מסוג זה נכלל בתקנת הקהל דלעיל: "עלילה ג"כ נקרא מס".

 

ד. השלטונות לא התחשבו בעובדה שחלק נכבד של היהודים ברח מהמדינה: "המלך בפי' אמר, אם יברח א' מהמדינה נפשכם תחתיו לפרוע". לפיכך מחויבים הבורחים לשלם את חלקם, שכן אילו לא היו הם משלמים אותו, היו אחרים נאלצים לשלמו.

 

ה. המשיב מעיד: "באזנינו שמענו" שהמס לא הוטל רק עקב המסחר בסחורות גזולות - אלא גם בגלל שהמלך הפולש קבע במדינה מטבע חדש, ובאותו זמן היו גם הבורחים במדינה. מכאן, שיש לראות בענין זה משום "דינא דמלכותא דינא". בכך מסכים לחיוב הבורחים במס מכוח כלל זה, בדומה לקביעת הקהל. אגב זאת הוא מעיר, כי השליטים המקומיים הכריזו עם שובם, באיום עונש מות, כי יש להחזיר את כל הגזילות, בלא שקבעו כל אבחנה אם בעלי הרכוש נמצאים במדינה או מחוצה לה: "הקומסיאן הכריזו שכל מי שיש לו מיהודי בכל המדינה באיבד נפש אם אינו יגלה להם, ולקחו הכל".

 

ו. על הנסיבות והרקע בהן ניתקנה תקנת הקהל ועל מידת חלותה נאמר: "ראשי המדינה בראותם עוז ותעצומות תגבורת המלחמה, חששו למעמד מצב המדינה ע"י בריחת העשירי' בני המדינה, נתוועדו ותקנו תקנון גדול וגם באו על החתו' כמבואר בהעתק כתב התקנה בסוף הקונטרס. ... ותקנה כזאת שנעשית לש"ש [= לשם שמים] ולהעמיד הישוב - דבר גדול הוא, וחרם קדמוני' שלא, להרסו".

 

הוה אומר, הקהל שנותר במקום חושש כי בריחתם של העשירים תביא לכך, שלא יהיה ביכולתו לעמוד בעול התשלומים. לפיכך דורשים הם כי העוזבים יוסיפו לשלם את חלקם בכל ההתחייבויות הכספיות, עד תום שנה מאז עוזבם. המשיב מעיד כי בקהילות גדולות היה שכיח כי כמה בעלי בתים נעדרו מהקהילה עד שנה ומעלה. עם שובם נדרשו לתת את חלקם בכל ההיטלים בהם חוייבו חברי הקהילה בפרק זמן זה.

 

 ב. תקנות בדבר המצטרפים לקהילה

מבוא

מגמה זו של הקהל, לחייב, במידת האפשר את עוזבי הקהילה בהשתתפות בתשלום חובותיה, ניכרת גם ביחסם אל אלה שרוצים להצטרף לקהילה: "מנהג פשוט בכל תפוצות הגולה הבא לדור מחדש לעיר מחוייב לתן אל כל מה שגובין בהיותו שם אפי' מחמת חיובת שנתחייבו קהל, אפי' החוב ישן נושן מאה שנים קודם באו לשם לדור", ואין מבדילין בסוג החוב. אדם הבא לקהילה נדרש להשתתף בתשלומים השונים הנגבים בה, ובכלל זה כל סוגי החובות מימים עברו, בפרעונן עסוקה עדיין הקהילה.

 

בכך זכה להיות שותף מלא בקניניה של הקהילה: "מי שבא לדור בקהילה משלם לפי ערכו גם החיוב' שקהל חייבי' מימים קדמוני", ובתמורה יש לו חלק בכל חזקת הקהל. הקהילות היו רשאיות לקבוע את הסכומים הנראים בעיניהם, בהם יחויבו החדשים "... יש תקנות כמה צריך ליתן הקדמה קודם שיהא דינו כתושב".

 

גם סביב תקנות אלו נמסר על חיכוכים בין הקהל לבין יחידים, שביקשו להצטרף לקהילה.

 

המחלוקות

א. בקהילת שטעפך היתה: "תקנה בעסק חזקת ישוב, שאם יהא איש נכרי ליישב עצמו בקהלתם, הוא מחויב ליתן הקהל הקדמה ארבעים ר"ט וכ' למאה מכל יכול' שלו'". אירע מקרה ובא לקהילה אדם ש"המציא לעצמו קיומים מהשררה שיהא לו חזקת ישוב לדור שם", והוא שכר לו ולמשפחתו בית לשנה אחת. אך כיוון שהקהל דרש ממנו לשלם את ה"הקדמה", החזיר הלה את ה"קיומים" לשלטונות, ואמר כי הוא מתכוון לדור במקום רק מספר חודשים, אך לא להשתקע. הקהל שב וטען כי מאחר שהוא קיבל את ה"קיומים" ושכר את הדירה לשנה: "הרי הוא כאנשי העיר מיד וא"כ הוא מחויב לשלם ההקדמה"

 

השקפה זו של הקהל המבקשת לכלול אף את השוכר בית בקהילה לפרק הזמן הנזכר, בקטיגוריה של תושב הקהילה החייב בתשלום מוקדם - נדחתה. גם אם נקנה בית בקהילה, נחשב הקונה מרגע הקניה כאחד מבני העיר, אך אין לחייבו בתשלום הנ"ל: "קודם שנדע בוודאי שדעתו להשתקע שם, או קודם שדר שם י"ב חדש". ובוודאי לא נתקנה התקנה על מקרה כגון זה: "דמתחלה לא תקנו התקנה הנ"ל ליתן ההקדמה על אורח הנוטה ללון". מאידך, חייב הוא בפרק זמן זה להשתתף בתשלום: "כל התחייבו' והכבדות מסים ונתינות, מה שגובי' בני העיר במשך זמן היות ראובן תוך העיר תוך הי"ב חדש".

 

במקרה הנדון פטור, אפוא, היחיד מלשלם את התשלום המוקדם. אך מאידך חייב להשתתף בכל התשלומים החלים על בני הקהילה, ובכלל זה פרעון חובותיה הישנים של הקהילה.

 

ב. באחת הקהילות היה: "מנהג ותיקון הנעשה ע"י גאון וחכם א' מעיר, שכל מי שיבא לדור למקום ההוא יתן הקדמה סך עשרים דוקאטי"ן".

 

אחד מבני הקהילה עבר אחר נישואיו לדור בקהילת אשתו במדינה אחרת, למרות שידולי חותנו כי יאות לגור בקהילת מושבו. חותנו: "השתדל אצל השרר"ה חזקת ישוב במקומו", אך כעבור שנה הורע מצבו הכלכלי של הזוג והם חזרו לקהילת מגוריו הראשונה של החתן. הקהל במקום דרש, על יסוד התקנה הנ"ל, כי החתן ישלם את מלוא הסכום הנקוב. הלה התנגד לכך בטענו כי לא איבד את חזקת הישוב, באשר לא חלפו ג' שנים מאז שעזב את הקהילה.

 

נימוקי הקהל היו:

א. בעת הנישואין נקבע בכתב כי הזוג ידור במדינה אחרת - על אף שידוליו האמורים של החותן - ובכך גילה החתן את דעתו כי אינו מעוניין להחזיק עוד בחזקת הישוב במקומו.

 

ב. אם אכן יתברר שהוא לא איבד את זכותו וחזקתו: "תן לנו הטלתך בכל גביות ונתינות שעלו בתוך הקהל בתוך השנה ההיא", זאת מפני שהחתן בא כמה פעמים לקהילה לצורכי מסחר ומעותיו, אם כן - ראו את "פניה של המדינה". ומה עוד: "שישנו כמה גביות וארנונות בכאן שהוא לטובת הבאים".

 

הקהל מנסה לפרוש את יריעתה של התקנה עד כדי הכללתו בה את בן הקהילה שנעדר מקהילתו במשך שנה אחת. או, מאידך גיסא, לראותו כבן הקהילה לכל דבר, ולחייבו בכל התשלומים הכספיים, בהם היה חייב הקהל בזמן היעדרו מן הקהילה. ובכלל זה, פרעונו של מס ישן.

 

בענין זה הפריז הקהל בתביעותיו. נקבע שהחתן לא איבד את חזקתו, ואף אין לחייבו בהטלים השונים על יסוד ביקוריו במדינה לצורכי מסחר.

 

ר' אהרן שמואל קאיידנובר מעיד: "שכל מקומות שהייתי במדינות פולין ליט"א ורוס"יא ואוסטריי"ך ומעהרי"ן, המנהג הפשוט בכל הקהילות שכל מי שנושא בקהילה אחרת אשה א"צ [= אינו צריך] לפרוע מעות חזקה בקהילה שאביו דר שם, או איפכא, עד אחר ג"ש [= ג' שנים]. ואם כשכלו ג' שנים, ואינו עושה מעמד לפרוע עבור חזקתו, אבד חזקת ישוב. והוא מנהג ותיקין".

 

ג. בכמה קהילות היה קיים נוהג לפיו התחייב אדם שנשא אישה ועבר לגור בקהילתה, להשתתף בתשלום מס ישן. אף אם נתעכבה גבייתו במשך שנתיים ימים, עד למועד בואו על הקהילה. הגורם לחיובו במס זה היה על יסוד: "המנהג בזה שכל הבא לשם ע"ד [= על דעת] הסכמת הקהל - הוא בא". כלומר, בהיענותו מראש לכל תקנות הקהל. יש שקיימו סייג לנוהג זה בקובעם כי ניתן לחייב רק אם כסף הנדוניה נתחייב במס בהיותו כבר בקהילה, אך אין המדובר באדם שבא עם ממונו לקהילה.

 

 

 

מסים שהוטלו על ידי השלטונות

"עירונית"

זכות הישוב והקיום של היהודים בקהילות בארצות הגולה מטעם השלטונות, הקרויה "זכות עירונית" - חודשה מדי שנה בשנה תמורת תשלום מתאים: "תיכף בכניסת השנה שהם צריכי' רשיון דירתם תחת השרר"ה והגנתו עליהם".

 

בקהילת פרנקפורט היה מקובל כי "מי שיש לו עירונית בפ"פ אע"פ שדר כמה שנים במקום אחר, שמחוייב לתן אל כל הגביות שגובין בהיותו מבחוץ" . כלומר, הוא חייב בתשלומים בהם נתחייבה הקהילה בפרק זמן זה.

 

קשרים אישיים עם הממונים הנכריים עשויים היו לזכות בזכות הישיבה הנדרשת: "בהוצאה קלה מעוטה מאד". יתר על כן: "אם יפריז אדם להשררה ממון רב מדי שנה בשנה בודאי יוכל להשתדל חזקת עירוני' בחנם. אך הדבר ידוע שאף לעשיר המופלג במדינה אין עליו מס השנה, רק קצב כך וכך" .

 

"שוץ געלד' " (Schutzgeld)

התחייבותם של השלטונות להגן על היהודים נזכרת גם לגבי מס זה, אשר הוטל על קרקעות ונועד להגנה. למשלם תהא "רשות לדור תחתיו, ושהוא מחוייב לשמור אותו ולהיות לו למחסה ולמסתור". מתברר, שבענין זה נהגו השלטונות כשורה, ובמקרה שנותר חוב לא עיקלו יותר מהנדרש: "בזמנינו שכל הקרקעות משועבדות למלך או כל הנכסים... עינינו רואות כי מלכי חסד המה, ולא עלה על לבם לקח מן הנכסים יותר ממה שחייב".

 

עקירה ממקום ישוב

השלטונות גבו כספים גם בעד עקירה ממקום הישוב, והסכום הנדרש נקבע בהתאם למצבו הכספי של העוזב. גליקל מהמלן מעידה, כי בשנת תנ"ט חפצה מועצת העיר המבורג ליטול ממנה סכום רב בעד יציאה מהעיר, שכן הסוחרים בהמבורג העריכוה כעשירה. רק לאחר קבלת היתר בכתב מהשררה, מותר היה לעבור למקום המושב החדש "והעובר ע"ז דינו כמורד באדונו הראשון".

 

אשרת נסיעה

במדינת פפאלץ (Pflaz) נדרשו העוברים להציג "תיור". כלומר, אשרת נסיעה. מי שבא לנקודת המכס בלא אישור זה נאלץ לשלם קנס. "תעודות דרך" נדרשו גם למעבר מאלטונא להמבורג הסמוכה. גליקל מציינת (קרוב למחצית המאה הי"ז) כי אחר השתדלות קבלו היהודים - תמורת תשלום מתאים - תעודה זו, שתוקפה היה לחודש אחד.

 

מסים עקב מלחמות

יש והוטלו מסים עקב מלחמות. נמסר "ע"ד הטלת אלף ר"ט שלא כסדרן בני המדינה לסיוע הוצאת המלך למלחמה עם שכנגדו". כן נמסר על מלך אשר "הכביד במסים של קונטרבירן וקנסות במאוד". לימים שב וניצח המלך המקומי, ואז הטיל "קומיסיאן געלטר" על היהודים אשר קנו גזילות בזמן המלחמה.

 

 

 

סיכום

 

הקהילות היהודיות באשכנז במאה הי"ז היו עמוסות במשא כבד של מסים, אשר היקשה מאוד על קיומן. להתרוששותה של הקהילה גרמו המסים שאינם קצובים. הקהילה יצרה מנגנון מסועף לצורך גביה יעילה של המסים: הגדרת מעמדו העדיף של הקהל בתחום זה, הערכות שונות של גובה המס בהתאם לסוגו, שימוש באמצעים שונים, ובהם: שבועה, עיקול נכסים, חרם. עם זאת רבו מקרים של מסירת הצהרות רכוש בלתי אמינות.

 

התקנות וההסדרים השונים בעניני מסים נקבעו בקהילות שונות מתוך חרדתו של הקהל לעתיד קיומה של הקהילה. שכן הקהילה נאבקת על קיומה עקב חובותיה הישנים וההלוואות שעליה לפרוע. זאת לבד מעול ההיטלים הסדירים ושאינם סדירים. גורם לעזיבתה של הקהילה הינן גביות של השלטונות - שפורטו לעיל - ואשר הקהילה התקשתה בפרעונן. אירעו סכסוכים בין הקהל לבין יחידים אשר עזבו את הקהילה, או המצטרפים אליה - על רקע חיובם בתשלום זה. בכלל זה מצויים ויכוחים על מובנה ותוקפה של תקנת הקהל. נראה שסכסוכים אלו לא היו מועטים עד כי קרא ר' יאיר חיים בכרך: "להן יעשו תקנות לבטל הקטטות שיפלו בדבר הזה".

 

מתברר, שלא היתה בתחום זה מדיניות אחידה של הקהילות באשכנז, ומצויים נוהגים שונים, הקהל משתדל לכוף סמכותו על עוזב הקהילה, עד כדי שימוש בחרם, למען ימשיך וישא בעול החובות. בתוך כך נהג לשים ידו על רכוש היוצאים, אף אם הגיע בדרך מקרה לידי יהודים או גויים, כדי להכריח את העוזבים לעמוד למשפט.

 

נוהג זה היה רווח, וכעדותו של ר' צבי אשכנזי: "ומעשים בכל יום, וכן הלכה רווחת 'אל כל ונוכחת'. וכן נוהגים בכל הארצות אשר שמענו שמעם".

 

ר' אברהם שמואל בכרך מעיד, כי בקהילת בומס נהגו עוזבי הקהילה להשתתף בתשלום המס עד עבור שנתיים מיום עוזבם את הקהילה: "והקהל אינם מדקדקים שלא לתן לאותן הבאים תוך ב' שנים ההם מהכנסות כאלה. וכבר אירע כזה בעיר הזאת מהכנסה גדולה עולה לערך מאה זקוקי'".

 

תנאי חייהם של היהודים בגולה כפו את תלותם המוחלטת בשלטונות הנכריים, בכל הנוגע לזכות ישיבתם וקיומם. השלטונות מצידם גבו לצורך זה מסים, ולעתים נהגו להעלות את שיעור המס הנדרש: "וידוע הוא שהמסי' בזמן הזה אין להם קצבה, אלא כפי שיעלה על דעת המושל. וכולם תביעת דמלכותא הם, שא"א להנצל מהם". כל זה בנוסף על קבלתם את מחצית סכום קנסות הקהל, אשר הועבר אליהם. כאמור הכביד מאד עול תשלום המסים על היהודים, עד שלעתים כרעו הקהילות תחת כובד המשא. בפראג נהגו השלטונות לסגור את בית הכנסת כאשר לא נפרעו החובות.

 

הקהילה התקשתה בפרעון חובותיה השונים, עד כי "ידוע דרך כל הקהל ועדה שאינם משלמים חובותיהם בפעם אחד, רק קו לקו בעת התביעה או זמן של כל א' וא'. אם לא בעת גזירות גירוש וכה"ג, על כל צרה שלא תבא".