לחץ כאן לתצוגת הדפסה

המשחק בעיני חז"ל: כלי חינוכי או ביטול זמן?

מחבר: מרים סמואל

בשדה חמ"ד, גיליון 1, 1997

המשחק בעיני חז"ל: כלי חינוכי או ביטול זמן?

 
הקדמה
משחק הוא:
א) שעשוע, התעסקות בדבר משעשע ומהנה לבילוי זמן ולתענוג בחברה או ביחידות,
ב) שעשוע, תחרות,
ג) דבר לשחק בו, כלי או מכשיר שמשחקים בו,
ד) צחוק, דבר שאינו רציני, דבר של מה בכך "והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו" (חבקוק א' י').
[ על פי מילונו של אבן שושן, ערך "משחק"].
 
למשחק ביחידות או בחברה מעלות ויתרונות רבים: הוא מסייע לפיתוח ולשיפור תכונות אינדיבידואליות רבות כגון פיתוח המחשבה ושנינות הדעת, רצינות, התרכזות, ביטוי אומנותי, פיתוח הדמיון, שליטה עצמית, אורך רוח, ערנות ומהירות-תגובה, תכונות חברתיות כיושר ואמון הדדי, עזרה לחבר, אחריות הדדית והתאמת צורכי הפרט לצורכי הכלל. ולסיכום: כל הטוב, הנאה והמועיל שהחברה צריכה להעניק לחבריה חוברו יחדיו במשחקים. אך לא תמיד אנו משחקים כדי להקנות ערכים. לעתים קרובות משחקים אנו לשם המשחק עצמו, לשם בידור, לשם שעשוע ובילוי חברתי בלבד, ואף זו מטרה נכבדה.
 
חז"ל ידעו שילד חייב לשחק למטרות שונות. אפשר לחזק את תחושת האמון של הילד על ידי משחקים. משחק אינו רק בידור והתפרקות אלא פעולה רצינית. על ידי המשחק אפשר להתכונן לחיים, ללמוד משמעת עצמית וללמוד לכבד את החברים, מתוך שהמשחק מקפיד על שמירת כללי המשחק (ש' אבינר, החינוך הטבעי, בית-אל, תשנ"ב, עמ' 69).
 
בעיניו של הילד משחק הוא עניין מרכזי ביותר, שכן דרכו הוא לומד את החיים וחי את המאורעות אתם הוא נפגש (שם, עמ' 156).
 
הבטלה מביאה לידי חטא, שעמום ואפילו שיגעון. "דאין שעמום אלא ביושב ותוהה ובטל לגמרי, אבל אם משחק - ניצל מסכנות" (כתובות ס"א ב' ברש"י). בשעות הפנאי, במקום להתבטל וכדי לא להגיע לידי חטא רצוי להתעסק בדבר משעשע לתענוג ולבילוי.
 
בספר ישעיהו (ה' ז') אומר הנביא "...ואיש יהודה נטע שעשעיו..." מסביר מצודת דוד על אתר "הנטיעה שהוא משעשע ומשמח בו". והרד"ק אומר "...שהיה משתעשע בהם ושמח עמהם...", ועוד (ס"ו י"ב) "...ועל ברכים תשעשעו" מסביר הרד"ק "...והיא משעשעת אותו (את היונק) על ברכיים וכל זה ממיני גידול היונק..." ורש"י מפרש "תהיו משועשעין כדרך שמשעשעין את התינוק...", ויונתן מתרגם את המילה "תשעשעו" במילה "דחדותיה", כלומר מלשון שמחה וכן (י"א ח') "ושעשע יונק על חור פתן..." התרגום מפרש "ויחיך" ורש"י מפרש "ושחק".
 
כפי הגדרת א' אבן שושן במילונו יכול המשחק להיות "משחק תחרותי". לעומת הגדרות אלו - הגדרה נוספת במילון היא "צחוק, דבר שאינו רציני, דבר של מה בכך". המשחק עלול לגרום להסחת הדעת מדברים רציניים. "שחוק וקלות ראש מוציאין את האדם מן העולם" (אבות פ"ג י"ג). אך אם הדבר לשם מצווה, או לצורך נפשי גדול, מתירים חז"ל גם אותו בסייגים מסוימים. לא כל משחק מותר. אם נבדוק במקורותינו, ניווכח שהמשחק והשעשוע היו מוכרים מאז ומתמיד גם בתנ"ך וגם בתלמוד, ומעניין לראות שחלק מהמשחקים ידועים אף היום לפי אותם כללים בדיוק.
 
אביא כאן דוגמאות למשחקים שהובאו במקורותינו.
 
ריקוד
דוד המלך (שמ"ב ו' י"ד) מכרכר - מרקד לפני ארון ה', וכן נכתב שהיה "משחק ומפזז" (דהי"א ט"ו כ"ט) ובתרגום יונתן למילה - "מרקד". ובמדרש הסבירו שהיה "מקיש ידיו זו לזו וטופח ואומר כירי (=אדון ביוונית) רם". (דעת מקרא, שם)
 
אשתו מיכל, שראתה אותו רוקד, ביזתה אותו בליבה על שנהג "כאחד הריקים" (שמ"ב ו' כ') "אמרה ליה: של בית אבא הייתה מלכות נאה ממך. חלילה להם שלא ראה אדם בהם בימיהם פיסת יד ופיסת עקב מגולין..." (ירוש' סוכה ה' ד') כלומר שעל ידי הריקוד נראו חלקים חשופים מגופו ועל כן היה בעיניה "כאחד הריקים". ובמדרש אמרו "הריק שבריקים זה ארכיסטריס (=רקדן ביוונית) שאין ריקם הימינו מכל מצווה" (במ"ר סוף פר' ד').
 
הריקוד עונה להגדרה של "התעסקות בדבר משעשע ומהנה לבילוי זמן ולתענוג", ואפילו למצווה, כפי שעשה דוד.
 
במסכת כתובות י"ז א' דנים בריקודים ושירי שבח באירועים שונים, במיוחד בחתונות. מספרים על ר' יהודה בר אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ורב שמואל בר רב יצחק היה מרקד עם שלושה ענפים כאלה. אמר ר' זירא (בתרגום הרב שטיינזלץ, במקום): "הרי מבייש אותנו הזקן, שעל ידי ריקודים אלה הוא מזלזל בכבוד תורתו וגורם בושה לתלמידי חכמים".
 
כאשר נפטר ר' זירא לעולמו, חצץ בינו לבין כל העולם עמוד של אש. דבר כזה קרה לאחד או שניים בדור. ואמרו חכמים "הועילו לו הריקודים..." ויש אומרים שנאמר בלשון קצת שונה "הועילה לו שטותו לזקן, שהתנהג כשוטה כאשר רקד".
 
על רב אחא מספרים שהיה מרכיב את הכלה על כתפו ורוקד עמה.... "מרכיב לה (=את הכלה!) אכתפיה" (כתובות י"ז א').
 
במסכת שבת (ע"ז ב') מדובר על שוטיתא - בד של הדס שמרקדין בו לפני הכלה. ומדוע נקרא כך? כי זהו מעשה שטות.
 
"בשבת אין מטפחין ואין מספקין (להכות כף על כף או כף על ירך) ולא מרקדין, גזירה שמא יתקן כלי שיר. ואפילו להכות באצבע על הקרקע או על הלוח או אחת כדרך המשוררים..." (או"ח סימן של"ט).
 
דרך הנשים הייתה לתופף ביד או בכלי שיר ולחולל, כמו בשירת הים (שמות ט"ו). בת יפתח, לאחר ניצחון אביה, יצאה לקראתו בתופים ובמחולות (שופטים י"א ל"ד), ובנות שילה יצאו לחולל בכרמים (שופטים כ"א כ"א). הנשים יצאו לקראת שאול ודוד בתופים ובמחולות, בשמחה ובשלישים (ש"א י"ח ו'-ז').
 
חסידים ואנשי מעשה היו רוקדים בשמחת בית השואבה "ואבוקות של אור בידיהן וזורקין אותן כלפי מעלה ומקבלין אותן ורשב"ג נוטל שמונה אבוקות זורק אחת ונוטל אחת ואין נוגעות זו בזו" (סוכה נ"ג ב').
 
הריקוד עונה להגדרה של "התעסקות בדבר משעשע ומהנה לבילוי זמן ולתענוג", ואף השמחה בעשיית המצוות ובעבודת ה' - עבודה גדולה היא ואין הגדולה והכבוד אלא שמחה לפני ה' כדוד (רמב"ם, לולב ח' ט"ו).
 
זריקת חצים וזיקוקים וקפיצה על אש
ישמעאל בן אברהם היה "משחק" בחצים. היו יצחק וישמעאל יוצאים לשדה וישמעאל יורה חץ ביצחק מקשתו ואומר "הלא משחק אני" (בראשית כ"א י' רש"י). כפי שנאמר "כמתלהלה היורה זיקים חצים ומוות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני" (משלי כ"ו י"ח-י"ט), חז"ל דרשו פסוק זה על ישמעאל, ומצודת דוד כתב "כמו המתייגע לזרוק ניצוצות אש הנכבים טרם יבואו אל מי שזרקם ולא יזיקו אותו...", ורש"י פירש "כמתייגע לזרוק זיקים של אש, אלה זיקוקי דינור ..." (שם).
 
זריקת חצים הייתה גם לאימון וגם לשעשוע (שמו"א כ' כ'), "וכן שמו איש למטרה" (איוב ט"ז י"ב, איכה ג' י"ב), כלומר מטרה כדי להשתעשע.
 
במאסף "ירושלים" (א' תרמ"ב עמ' 42-43) מספר ר' אברהם משה לונץ ז"ל "בתוך כך באים אל בית הכנסת (בחנוכה) המון ספרדים צעירים ו"חרב פיפיות בידם" - פצצות קטנות (של אבק שריפה ממש) - קשתות, חצים, אקדחים קטנים וגדולים ומתחילה ירייה תכופה ירייה מחרשת אוזניים מזעזעת את העצבים ובצעקה "חרב לה'" (זכר למלחמות החשמונאים!) הם יורים וחוזרים ויורים ולפעמים גם נלחמים זה בזה".
 
מהלל העדני כותב בספרו "בין עדן לתימן" (אצל לוינסקי "ספר המועדים" עמ' 250) שבתימן בימי החנוכה, "היו מכינים "פצצות" מגופרית הנדלקת בפתילה. כל מיני זיקוקין נדלקים ומתפוררים לכוכבים נוצצים בשלל צבעים... כל מיני גפרורים מתלקחים... לב מי נתעורר ועורר את הלבבות האחרים להזכיר את מלחמת המכבים? אין החוקר יודע תשובה אף כי הרבה לשאול את זקני הדור..."
 
"הנותן מזרעו למולך, אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש" (סנהדרין ס"ד א', משנה) גמרא (ס"ד ב'): "אמר רב יהודה: אינו חייב, עד שיעבירנו דרך העברה. היכי דמי?"
 
אמר אביי: שרגא דלבני במיצעא, נורא מהאי גיסא, ונורא מהאי גיסא. (=שורת לבנים באמצע, אש מצד זה ואש מצד זה) ורבא אמר: כמשוורתא דפוריא.
 
רש"י: כשמוורתא דפורייא - "קופץ ברגליו, כדרך שהתינוקות קופצין בימי הפורים, שהייתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה".
 
וכן מסופר בספר המנהיג "נהגו לעשות מדורות גדולות בלילות הפורים וקופצין עליהם".
 
בדברי הגאונים נמצא תיאור של מנהג דומה: "הבחורים עושים צורה בדמות המן, ותולין אותה על גגותיהן... וביום הפורים עושין מדורה גדולה ומשליכין את הצורה לאש ומשליכין עליה מלח הרבה כדי לעשות לה קול, והבחורים עומדין סביבה ומזמרין בכל מיני זמר ושמחין וקופצין מצד האש לצד האחר" ("מגילה" משרד החינוך והתרבות ואוני' בר-אילן, תשל"ו, עמ' 72-73).
 
בתימן היו הנערים עושים דמות המן... וזורקים עליו בחצים ובאבנים עד שמנפצים אותו לרסיסים" ("אבן ספיר" ח"ב סימן ל"ה).
 
"בבבל ובעילם הבחורים עושים צורה בדמות המן ותולין אותה על גגותיהן... ובימי הפורים עושים מדורה ומשליכין אותה צורה לתוכה ועומדין סביבה ומזמרין ויש להם טבעת תלויה בתוך האש שניתלין בה הקופצין מצד האש לצד האש" ("ערוך השלם ערך שוור. מתוך הרב י"ל הכהן פישמן: חגים ומועדים, ירושלים תשי"ב עמ' ק"כ).
 
הצייר מוריץ אופנהיים, בן המאה התשע-עשרה, מתאר בתמונותיו, בדרך כלל, את זיכרונותיו מימי ילדותו בגרמניה. בתמונה "חג החנוכה בבית יהודי בגרמניה" מתאר אופנהיים את התכונה בבית יהודי עם הדלקת נרות חנוכה. המבוגרים משחקים בשחמט והקטנים משחקים בסביבונים וכן במשחק - שמקורו בימי הביניים - והוא קפיצה מעל לנרות שהדליקו. (יוסף שער "חג החנוכה במורשת ישראל" משרד החינוך והתרבות, תשל"ט, עמ' 37). [למרות מאמצים מצד כותבת המאמר לא מצאתי בשום מקום נוסף משמעות משחק זה].
 
הכדור
הכדור כמשחק מוזכר כבר בישעיהו כ"ב י"ח: "צנוף יצנפך צנפה כדור אל ארץ רחבת ידיים...". מסביר רש"י "כדור... שזורקין אותו ומקבלין מיד ליד...", ולפי "דעת מקרא" במקום "סופך שתיעקר ככדור המתגלגל".
 
באותו מקום בפסוק י"ז "הנה ה' מטלטלך טלטלה גבר...", כלומר טלטלה חזקה, ולפי "דעת מקרא" בהערתו שם "זורק ומשליך בכוח רב".
 
בפסוק שלאחר מכן (י"ט) "והדפתיך" - שוב פעולה הנקשרת למשחק הכדור. גם רד"ק מסביר "כמו שמשליך אדם הכדור בארץ רחבת ידיים שאין שם גדר או דבר מעכבו, שהוא מתגלגל והולך עד שיימצא דבר שיעכבנו".
 
בישעיהו כ"ט ג' מסביר "מצודת דוד" שכדור "הוא דבר עגול מה שזורקין מיד ליד ומקבלין אותה".
 
בקהלת י"ב י"א "דברי חכמים כדרבנות..." "כדרשינן (פסיקתא רבתי) ככדור של בנות שזורקות זו לזו כך דברי תורה נזרקין מפה אל פה... מה כדור זה מתגלגל ואינו נופל לארץ... ומה כדור זה מקלעין בו בידיים ואינו נופל - כך קיבל משה תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים..." (מדרש רבה לפסוק).
 
במסכת סוכה (ל"ו א') מדובר על אתרוג שהתנפח ככדור. ובתוספות מסבירים "עשוי כמין כדור של עור שמשחקות הבנות בו".
 
במסכת סנהדרין (ס"ח א') שואל ר' עקיבא את ר' אליעזר אודות טומאת כלים המחופים בעור לעניין טהרתם. בין הדברים הוא מונה גם את הכדור הממולא מבפנים בסמרטוטים ומבחוץ מחופה עור. רש"י מסביר "מחופה עור ומלאה מתוכו צמר של אייל בדוחק" ורש"י ממשיך ומסביר על כדור שנקרע "ונראה חלל" שלו.
 
בירושלמי ע"ז (מ"ב ג') נאמר "שהעולם עשוי ככדור". במסכת כלים "או שעשאה כדור בפני עצמה" (כ"ח א'), ומפרשים שלקח את הבגד וכרכו כעיגול כמין כדור כמו שעושים לתנוקות.
 
"טור שמעון למה חרב? יש אומרים שהיו משחקין בכדור בשבת" (ירושלמי תענית, פ"ד רס"ט) "ומבלים ימיהם בהם ולא עסקו בתורה" (קרבן העדה, שם).
 
מכל זה עולה שחכמים, לאורך כל התקופות, ראו משחקים בכדור. אם של תנוקות, אם של בנות, אם של אנשים שבגלל משחקיהם בשבת ובילוי בלעדי במשחקי כדור נגזרה כלייה על עיר שלימה.
 
אסימונים
איסקונדרי - פסיפסים. לפי "הערוך" ואחרים הכוונה היא לאבני משחק שהיו עושים מחרסים או מחומרים זולים אחרים (כגון עצמות קטנות) וצורתן הכללית עגולה כמין מטבעות.
 
במסכת נדרים (כ"ה א') מסביר רש"י את המילה "אסקונדרי": "...פסיפסים שמשחקים בהן, הר"ן מסביר שאלו חתיכות עץ קטנות שמשחקין בהן. ואמנם בסנהדרין (כ"ה ב') מסביר רש"י שפסיפסין הם "שברי עצים". לפי הרב ע' שטיינזלץ שם - "פסיפסים הם קוביות של שיש וכיו"ב". במילונו של אבן שושן מסביר: פסיפס - מיוונית פספוס - אבן קטנה, ואכן מצאנו "אבן למשחק" בירושלמי (ראש השנה נ"ז ג').
 
מכאן למדים שהיו קיימים משחקים עם אבני משחק (אולי כמו חיילים) או משחק תואם חמש אבנים, שמשחקים בימינו אלה הילדים. או שהכוונה שונה לחלוטין, והמשחק בשברי עצים, אבני שיש קטנות או שברי אגוזים וקליפות ששימשו למשחקי מזל.
 
משחק המלכים - משחק השח
אגדה מספרת על שלמה המלך שחקר ומצא את המשחק העתיק הזה, ושיחק עם בניהו בן יהוידע יועצו. בניהו ניצח את המלך ע"י תרמית. המלך התעצב עד מאוד שלא ניצח, הבין שבניהו ניצח אותו ע"י הונאה, אך לא אמר לו דבר עד שבניהו הודה בחטאו (אנצי' אוצר ישראל, כרך ה' עמ' 22).
 
רש"י היה הראשון שקרא למשחק השח - אישקקיש [ECHEC] ולפי דבריו זהו משחק הנרדשיר הנזכר בתלמוד (כתובות ס"א ב'). רש"י כתב (כתובות ס"א ב') "שחוק שקורין אישקיקיש (מביא) לידי זימה".
 
גם ר' יהודה הלוי ב"כוזרי" מזכיר משחק זה ואומר "ועל זה לא יתכן שינצח החלש את החזק בשחוק האישקקש ... וינצח החכם בהנהגתו תמיד" (כוזרי, ה', כ').
 
ר' אברהם אבן עזרא חיבר שיר על המשחק:
 
"ארץ בלי אדמה
מלכיה ושריה
הולכים בלי נשמה
אם המלך שממה
לא תחיה נשמה.
 
אשורר שיר ומלחמה ערוכה
קדומה מן ימי קדם נסוכה
ערכוה מתי שכל ובינה
קבעוה עלי טורים שמונה
ועל כל טור וטור בהם חקוקות
עלי לוח שמונה מחלקות
כושים בקרב פשטו ידיהם
אדומים יצאו אל אחריהם
והרוגלים יבואו בתחילה
במלחמה לנוכח המסילה..."
 
 
בשו"ת מדברים במשחק השח בהקשר לנדר, עדות ושבת. למשל, ראובן חתם בשטר ובעדים שלא ישחק יותר שום משחק, אך אין הוא יכול לעמוד בכך ורוצה שיתירו לו לשחק שח. עונה לו הרב באנקונא (י"ז בכסלו תע"ח [1718]: "ואילו ושחוק האשקוקי סוף סוף אינו כשאר שחוק התלויים באסמכתא ובהערמה והבל וריק... על כן מגמת השואל להרחיב דעתו בעת מעתות הפנאי להסיר מנפשו התלאות..." ("אוצר ישראל" לי"ד אייזנשטיין, ערך "שאח").
 
ואומר הרב יואל בן רבי נתן פינקרלי מאלכסנדריה "צחוק של חכמה היא... כי לא יצטרפו לשחוק האישקוקי רק בעלי שכל ומידות טובות ולא יושבי קרנות" (שם, שם).
 
האגדה מספרת על הרב הפייטן רבי שמעון הגדול ממגנצה שהכיר מתוך מהלך משחק השח את האפיפיור שבזמנו, כי הוא יהודי וכי הוא בנו שאבד לו לפני עשרות שנים ("בית המדרש" ח"ה עמ' קמ"ח-קנ"ב).
 
רוב הפוסקים התירו לשחק שחמט משום עונג שבת. הרב גבריאל פונטרימולי ב"פחד יצחק" (ערך שבועה) "עינינו ראו המצחקים כמה עונג יש להם באותו הצחוק, ולכן האישקאקי מוכנים לדבר היתר ואין בהם איסור מוקצה".
 
הרבי מגסטינין, בעודו נער, רצה ללמוד לשחק בשח-מט, אבל כשהודיעו לו בין שאר הכללים של המשחק הזה, כי לאחר שעשה אדם מהלך שוב אינו יכול לחזור בו ולשוב ולעשות מהלך אחר - החליט שלא ילמד לשחק משחק זה, מכיוון שיהודי אסור לו שתהא דרך התשובה והחרטה נעולה בפניו... (ב' יאושזון, מאוצרנו הישן, עמ' 87).
 
משחקי מזל (מרוצי בעלי חיים, הפרחת יונים, משחקים בקובייה)
מפריחי היונים והעופות למיניהם - פסולים לעדות. מפריחי היונים לפי רש"י: "מרגיזין אותן זה על זה להילחם". מוזכרים כמה וכמה משחקי הפרחת יונים: הראשון, תחרות פשוטה: "אי תקדימיה יונך ליוני אז אתן לך כך וכך" (שבת כ"ה א') וכל מי שיוניו פורחים מהר יותר משל חברו - זוכה. כן משחקים בבהמה או בחיה או בעופות ועושים תנאי שכל המנצח בהמתו, או אם תרוץ יותר - יקח מחברו כך וכך וכל כיוצא בזה, הכל אסור בגלל הגזל".
 
משחק קוביות: משחק באבנים או בעצמים חלוקים ומרובעים וחרות עליהם נקבים או חריצים במספרים שונים בכל צד, לרוב ממספר אחד עד י"ב. וזורקים אותם על השולחן, וכל המרבה להעלות בזריקתו מספר הנקבים או החריצים הרי הוא המנצח, וזוכה בכך וכך כפי שהתנאי הותנה בין המשחקים. זהו כעין משחק בגורלות (ע"פ שבת קמ"ט א'). ומותר לשחק בעצמות שקורין טשיק (הגהות אלפסי סוף עירובין).
 
גם המשחקים בקובייה פסולים לעדות כדברי רמי בר חמא, ורב ששת הדגיש שאין הם עסוקים ביישובו של עולם ולכן פסולים לעדות (סנהדרין כ"ד א'), עד שישברו את פסיפסיהן ויחזרו חזרה גמורה (שם, כ"ה ב').
 
כתב ר' אברהם אבן עזרא:
 
מצחק בקוביה
מכתו טרייה
ואחריתו שאייה -
יקולל בשערים.
יפזר ממונו
ויוסיף על עוונו
ומורד בקונו -
בשבועת שקרים.
ויחשוב כי ירוויח,
לעולם לא יצליח
וגם כי יונה אח -
וימיו מרורים."
 
(על פי ישראל דוידסון "הפרודיה בספרות ישראל" אנגלית, 1907, עמ' 149).
 
ועל זה ענה ר' יהודה אריה ממודינה (ראה להלן):
 
"מצחק בקוביה,
מלאכתו נקייה
וכוסו רוויה
בכף איש שערים.
ואם טוב לקונו
לאבד הונו
היות זה עוונו
אמרי שקרים.
יאבד ירוויח
כסוחר ויצליח
וירגיל להניח
למתוק מרורים...
ויראה ברכה
בצחקו בסוכה,
ובימי חנוכה
בפסח ובפורים...
צחוק זה ודתו,
גדולה מלאכתו
יחי איש בריתו
בשמחה ושירים."
 
(ע"פ "דיוואן" לר' יהודה אריה ממודינה, הוצ' ד"ר ברנשטיין, 1932, עמ' 54).
 
חז"ל אסרו את משחקי המזל משום "מבלה זמן", ודרשו את הפסוק "וימינם מלאה שוחד - אמר רבי פנחס הכהן בר חמא: אלו בני אדם שהן משחקים בפסיפסין ומחשבין בשמאל ומסמכין בימין וגוזלין וחומסין זה את זה" (מדרש תהילים, כ"ו, בסוף) .
 
ממנהגי יהדות פרס המובאים בחוברת "מועדי ישראל" המוקדשת לפורים (הרב יצחק גולדברג, אין שנת הוצאה) נכתב "בפורים מרבים לשחק במשחק "תכתנר" - בתוך טבלא בעלת שני אגפים מסדרים כפתורי עץ לבנים ושחורים על פי סדר ידוע. על פי זריקת שתי קוביות לאחד האגפים אפשר לקדם את הכפתורים, והמקדים לרכז את כפתוריו בתאו זכה במשחק" (שם, עמ' 28).
 
משחקי קלפים
רבי קלונימוס בן קלונימוס שחי במחצית הראשונה של המאה הראשונה באיטליה, כתב שבחוה"מ "עוסקים במלאכה נמבזה ובזויה... בקלפים ובקוביה, כנקלה כנכבד הכל בערבוביה" ("אבן בוחן" רמ"ט) .
 
"ש"ס קטן" - כך קראו חובשי בית המדרש למשחק בקלפים שהתירו להם רק לכבוד חנוכה. ואפילו פירסמו מין "מסכת היתולית" למשחק הקלפים שבו משווים את הקרבת קרבן פסח בחבורה כפי שגם משחקים קלפים בחבורה. והחכמים ה"מככבים" ב"מסכת" ההיא הם הרב "קרתיאל" (=מלשון קרט-קלף), הרב גמבליאל (=סרוס מגמליאל ורמז ל"גמבל" משחק קלפים באנגלית, רב קוביאי (מלשון קוביה), רב טרונפי (=מלשון "טרונף" במשחק הקלפים), רב שפילאי (=מלשון שפיל, משחק  ביידיש) (מתוך "מסכת חנוכה" מובא ב"ספר המועדים", לויסקי, עמ' 270).
 
חכמים רבים התלוננו על משחקי הקלפים, המכלה את זמנם של ישראל לבטלה, ביחוד רבתה התלונה על אלה שהשקיעו את כל הונם ורכושם במשחק הקלפים. חכמי הדור קראו למשחק הזה "מחלת השחוק" שהייתה ל"מחלה מדבקת" ובראותם כי אינם מצליחים לעצור את ה"מחלה" החליטו לבחור ב"רע במיעוטו" ולהתיר את המשחק רק לימי חג ידועים ולימים שאין אומרים בהם תחנון. רבי ישראל מברונא מספר בתשובותיו: "מעשה שהקהל עשו תקנה שלא לשחוק אלא א"כ (ביום) שאין אומרים תחינה ובחנוכה וכה"כ מותר לשחוק, הלילה אחר חנוכה שאלו את מהר"י מרפורק יצ"ו והתיר להם לשחוק שלא הגיע לכלל איסור עדיין ולא חל התקנה אא"כ הגיע היום שאומר תחינה" (שו"ת מהר"י מברונא קל"ו). באיטליה התפשט משחק הקלפים עד כדי כך שבשנת קע"ו-קע"ח הוכנסה תקנה מיוחדת ששום יהודי מהקהילות העבריות באיטליה, בכרכים או בכפרים לא יהיה רשאי "לצחוק בשום צחוק מצחוק הקוביות ולא בשום צחוק מצחוקי הקלפים ולא בשום צחוק אחר לא הוא ולא אחרים בעדו ולא הוא בעד אחרים לא עם יהודים ולא עם נוצרים לא בביתו ולא בבית אחרים" ("תקנות קדמוניות" נדפסו בספר היובל "עטרת צבי" לכבוד גרץ שנה ה' גיליון ז'-ט').
 
רבי יהודה אריה ממודינה אשר היה רב בויניציה הכיר בעצמו, על פי הניסיון, כמה מן הכעור ומן הנזק וההפסד יש במשחק הקלפים ובילדותו הוציא חוברת מיוחדת נגד המשחק הזה ("סור מרע" על שבח וגנות הצחוק וכוח ושיחה בין אלדד ומידד בלשון צח וחרוזות, וינציה ש"ו. מובא בספרו של הרב י"ל הכהן פישמן "חגים ומועדים" עמ' פ"ח). בחוברת זו בא לידי מסקנה כי "שלושה המה מחמדי עינינו וכל מאוויינו: להיות גופנו בכושר, ולהרבות עושר ולתת לנשמה אושר, ראיתי והנה אין גם אחת מהנה לאיש המצחק ושלושתן ירחקו ממנו". והוא מבטיח כי "לא יוסיף ראות פני הצחוק" והוא מסכים הסכמה "שלא על מנת לחזור בה להסיר מאתו כי יצר מחשבות כזו - ואם יפגע בו מנוול זה (יצר הצחוק) ימשכנו לבית המדרש". אבל למרות כל זאת לא יכול היה לשלוט ביצרו והתמכר למשחק הקלפים בכל לבו, ועל החרם שהוכרז מטעם גדולי הרבנים נגד המשחקים, יצא הוא בפסק ארוך לבטל את חרמם ואת תקנתם בעניין זה (ראה "פחד יצחק" ערך "חרם שלא לצחוק").
 
טובי הקהילות באיטליה הוסיפו להמשיך את מלחמתם נגד פרצה זאת, ובתקנות חברת "ישיבת שלום" באיטליה משנת שמ"ו הכניסו סעיף מיוחד "שלא יוכל שום אחד מאנשי הישיבה לצחוק בקוביה או בקלפים בשום אופן לא הם לעצמם ולא אחרים בעדם - לבד מחול המועד וחנוכה ופורים וברית מילה ונישואין" ("תקנות חברת ישיבת שלום" נדפסו ב"האסיף" תרמ"ז, עמ' רט"ו-רי"ז).
 
התקנה הזאת קיבלה במשך הזמן כוח של מנהג, ומשבאו בקובלנה לפני הרב יעקב וייל על איש אחד המבזבז את רכושו במשחק, דיה הייתה אמתלא מצד האיש ההוא "שאינו עושה שום שחוק שלא כהוגן רק בחנוכה כנהוג" - להצדיק אותו (שו"ת מהר"י וייל, סימן קל"ה). בן דורו של מהרי"ו - רבי ישראל איסרלין (בעל "תרומת הדשן") גם הוא כנראה לא חשב את ה"מנהג" לחטא, אלא שהזהיר "שאין להניח לתנוקות לשחוק נגד נרות חנוכה" ("לקט יושר" או"ח עמ' קנ"ג). רבי יהודה ממודינה "הצחקן המלומד ומתחרט" (כך הוא מתואר בשער ספרו "סור מרע" לייפציג, תט"ז) שלפי עדות עצמו קיבל עליו לא פעם אחת קבלה בלב שלם שלא ישחק יותר, אבל כיוון שהגיע ליל חנוכה לא יכול היה להבליג על יצרו "וחזר לצחוק המקולל" והתמיד בו "בהפסד רב והעדר כבוד גדול" (עדות עצמו באוטוביוגרפיה שלו "חיי יהודה" עמ' ס"ג).
 
מעניינת היא גם הכתובת שנמצאה על ספר אחד בכתב יד "אני ח"מ נשבעתי בספר הזה שלא לצחוק בשום צחוק כי אם בחוה"מ של פסח וחוה"מ של סוכות וח' ימי חנוכה וזמן נישואין ולילה של ניטאל (=חג המולד), על כל ימי חיי נשבעתי ואקיימה אי"ה" (ראה רשימת ספרי כ"י של אדלר עמ' ע"ה).
 
ה"מנהג" של משחקי קלפים בחנוכה הונהג בקהילות שונות גם בין הספרדים וגם בין האשכנזים וכל הטפת מוסר ודברי תוכחה מצד גדולי ישראל בדורות שונים לבטל מנהג זה - לא הועילו. רבי יאיר חיים בכרך (שפ"ח - תס"ב) מספר: "...נמנו ורבו בעלי תקנות ובראשם א"א הגאון מוהרר"ש זצ"ל לשנות מנהג קדום הנהוג שלא לשחוק כל השנה רק בימי חנוכה והרע בעיני א"א החסיד שיהיו ימי נס הקבועים להודות ולהלל מיוחדים לשחוק וקלות וביקש לאסרם ולקבוע תחתיהם ח' ימי אידם שאין בהם ביטול משא ומתן, שבני אדם נשארים בבתיהם, ולא עלתה בידו, כי לא הסכימו לשנות המנהג" ("חוות יאיר" קכ"ו). רבי צבי הירש קידנובר בעל "קב הישר" (נפטר תב') התריע "על הפגם הגדול מה שראיתי בע"ה שרוב העם נוהגים שלוקחים נר ה"שמש" מן הנרות ועושים לאורו עסקי חול. ומכל שכן עתידין ליתן את הדין מעוון פלילה שמשחקין באור ה"שמש" בקלפים שקוראין קארטין" ("קב הישר" צ"ו). גם הגאון הספרדי ר' חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א, נפטר תק"ע) צועק מרה "בימי חנוכה... מחויבים אנו להודות לאלוקים מרחם ולא להוציא הימים הקדושים האלה בשחוק וקלות ראש ומשתאות של רשות ...גיעול הקארטין להפסיד ממון ולפרוק עול תורה ומצוות" ("לב דוד" כ"ח).
 
גם בדורות האחרונים יצאו הרבנים נגד משחקי הקלפים ואחד מגדולי אדמור"י החסידים רבי צבי אלימלך מדינוב חישב ומצא כי "קרטן בגימטרייא 'שטן'" וכי המשחק "הוא המצאת הקליפה בימי שליטת היוונים" (ראה "בני יששכר" מאמר כסלו-טבת סי' כ'). הרב לוי יצחק מברדיטשוב, שלפי המסורת החסידית מצא מקום לדון לכף זכות גם את אלה המשחקים בקלפים בלילות חנוכה הארוכים, באמרו כי בוודאי רוצים הם להתרגל להיות ערים כל הלילה - גם הוא לא יכול היה שלא להעיר למראה "הפרצה שנפרצה באחינו בית ישראל" לשחק בקלפים בחנוכה והודיע שבתוך הקלפים "יש בודאי קליפה גדולה" ("קדושת לוי" ב"דרושים לחנוכה"), אבל גם קולו, כקולם של אחרים, היה כ"קול קורא במדבר" וחג החנוכה היה מעין "ראש השנה" למשחקים בקלפים עד היום הזה. (על פי הרב י"ל הכהן פישמן, "חגים ומועדים").
 
הרבי מגסטינין מצא פעם בחנוכה כמה חסידים משחקים ב"אוקא" [כנראה קלפים]. פנה אליהם ואמר: "פעם אחת כשעוד הייתי נער, התבוננתי באנשים ששיחקו "אוקא" ולמדתי מהם אותו יום שני דברים: ראשית, מי שיש לו סחורה רעה, קלפים רעים, הריהו זורק אותם ומתפטר מהם. וכנגד זה, אם יש לו לאדם משהו טוב, הריהו מסתיר אותו אצל עצמו ואינו מראה אותו כלפי חוץ..." (ב' יאושזון, מאוצרנו הישן, עמ' 87).
 
בחוברת "מועדי ישראל" המוקדשת לפורים (הרב יצחק גולדברג, ללא שנת הוצאה) בפרק המוקדש למנהגי יהדות בבל, נכתב ש"משחק הקלפים שרבים אין משחקים בו במשך ימות השנה, מותר לשחק בו ביום הפורים. הוא נחשב ל"משחק של פורים". תמונת ה"מלך" שבקלפים נקראת בערבית בבלית בשם "המן" (שם, עמ' 25).
 
משחקים בבעלי חיים
בספר ישעיהו (י"א ח') "ושעשע יונק על חור פתן..." מפרש רד"ק "...לפי שהנחשים נמצאים פעמים בחורי הבית, והקטנים מטפחים בקרקע הבית ובחורי הקירות..." וכן מפרש מצודת דוד "תינוק היונק יתעסק לשמוח בהושטת ידו על הנקב אשר הפתן יושב שם..."
 
באיוב (מ', כט) "התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך" - כדי לשמש חיית שעשועים, "כדרך בני אדם שכולאים צפרים לשחק ולהשתעשע בהן". בפסוק כ"ה שואלים על הלוויתן: "כלום יכול אתה לקשור את הלוויתן כדרך שקושרים חיה בשביל הילדות שישתעשעו בה?"
 
במסכת קידושין (כ"א ב') שואל רב נחמן את רב ענן: "אמר ליה רב נחמן לרב ענן: כי הוויתו בי מר שמואל באיסקומדי איטלליתו"? (=כאשר הייתם בביתו של מר שמואל ולמדתם אצלו, שיחקתם בכלבלבים? כלומר, לא למדתם ברצינות?).
 
נחזור ל"נדרשיר". מה מקור המילה? מקורה ואף משמעה לא נתפרשו בוודאות. לפי אבן שושן המילה "אישקוקה, אישקוקי" היא "נרדשיר, משחק השחמט". לפי רש"י ו"הערוך" זהו שמו של משחק שמשחקים בעזרת אבני משחק שונות, ולדעת רבנו חננאל פירוש המילה הוא כלבים קטנים. בפירוש אחר מסביר רבנו חננאל שאלה הם "שברי חרסים שהילדים מעצבים אותם כעין מטבעות ומשחקים בהם", אך פירושו הראשון הוא שהכוונה לכלבים קטנים.
 
במסכת שבת (צ' ב') דנים על החגב הטמא והטהור "חגב חי טמא... שמצניעין אותו לקטן לשחוק בו". ואומרת המשנה שאין חשש שהילד הקטן יאכל את החגב שהוא משחק בו בעודו חי, אלא אם ימות והילד יאכל את החגב שהוא טמא... ור' יהודה סבר שאין לחשוש לכך כי אם ימות החגב "יתאבל עליו הקטן ובוודאי לא יאכלנו".
 
משחקים לתינוקות
במסכת ביצה (כ"ג ב') דנים ב"עגלה של קטן" אם טמאה. רש"י מסביר עגלה "שהקטן יושב בתוכה". התוספות חלקו על פירושו של רש"י ואמרו "דהיינו כלי שעושים לקטנים להתלמד להלוך, והיא עומדת על שלושה אופנים ואוחז בה בידיו והיא מתגלגלת לפניו תמיד..." כעין הליכון של ימינו.
 
במסכת שבת (ס"ו א') מדברים גם על "עגלה של קטן טמאה למדרס". רש"י מפרש: "עגלה של קטן - לצחק בה ולטלטלו עליה... שעל רגלו מהלך, על גב דמסתמיך עליה לפרקים" לפי הרב שטיינזלץ: "עגלה של ילד קטן שעשוייה ללמדו ללכת... כיוון שבמידת מה הוא נשען עליה".
 
משחקים בפירות
במסכת חולין (י"ב ב') מדובר על פרי האלון, הרימון והאגוז "שחקקום תנוקות למוד בהם עפר או שהתקינום לכף מאזניים". מסביר רש"י "נקבו נקב קטן בצידיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב למוד בהם עפר כדרך שהתינוקות עושים לצחוק".
 
במסכת ערובין (ק"ד א') מוזכר משחק נוסף כעין ביליארד של ימינו. "נשים המשחקות באגוזים" אוסרים בשבת, שמגלגלות אותם על גבי קרש עד שיפגעו זה בזה אסור. מה הטעם? שלא יישרו את הגומות. שבמהלך המשחק הגומות שבאדמה תפרענה למהלכו התקין של המשחק ויבואו לסתום הגומות בשבת. רש"י מפרש: "לגלגלן דרך דף ומכות זו את זו כדרך שמשחקות הנשים, ויסתמו הגומות להכין דרך לגלגל האגוז". ויש נשים ששיחקו במקום באגוזים - בתפוחים.
 
באיטליה היו הנערים מעמידים עצמם בשני מחנות במערכות מלחמה וזורקים אלה על אלה אגוזי פרך..." (התורה והחיים, גידמן, ח"ב עמ' קפ"ט).
 
גם בימינו התייחס לעניין משחקים הרב י' נויבירט בספרו "שמירת שבת כהלכתה" (ח"א עמ' קפ"ד) שם הוא כותב "...גלעינים שאינם ראויים אפילו לאכילת בהמה (גלעיני משמש!) [ההדגשה במקור] אסורים בטלטול אלא אם ייחדו אותם למשחק מבעוד יום או שרגילים לשחק... בגלעינים גם בימות החול" ובהערה נכתב: "...לעניין גלעיני משמש דידוע שילדים מחשיבים אותם מאוד עד שיקרים הם להם יותר מהפרי עצמו...".
 
קוסם-קסמים
"המאחז את העיניים והוא לא עשה - לוקה מכת מרדות" (יד החזקה, ע"ז פי"א). ופירש הכסף משנה שאותו מעשה "נראה לבני אדם שעשה ולא עשאו באמת אלא שנדמה להם כך". בספר המצוות לרמב"ם, מבאר "אוחז עיניים" "שהוא... קלות התנועה ביד עד שנדמה לאנשים שיעשה עניינים שאין אמיתות בהם, כמו שנראה אותם שיעשו תמיד. ייקחו חבל וישימו אותו בכנף בגדיהם ויוציאו נחש...". רמב"ם אוסר לעשות כן.
 
לוקטמין, קישוריי ופרמיי
במסכת שבת (ס"ו ב') דנים במה מותר ומה אסור לצאת בשבת. נאמר "לוקטמין" טהורה. על המילה "לוקטמין" ניתנו הסברים שונים בגמרא. "אמר רבי אבהו חמרא דאכפא" (=חמור שעל הכתפיים), "שעושים דמות חמור של עץ לשעשוע ונושאים אותו על הכתפיים". רש"י מסביר "חמור הנישא בכתפיים, הליצנים עושין אותו ונראה כמי שרוכב עליו ובמקומנו נקרא ארדפיסא". הסביר אבי מורי הד"ר משה קטן ז"ל "ארדפיסא - חיקוי, תחפושת, מרכוף" (אוצר לעזי רש"י לש"ס, ע"ע).
 
לפי אבן שושן "מרכוף - תבנית סוס עץ של ליצנים (ומכסים אותו בבגד מצוייר) ולפי זה קוראים כך ל"סוס" הצעצוע לילדים".
 
באותו מקום במסכת שבת טוען רב פפא ש"לוקטמין" הם "קישוריי" כלומר "מעין קביים גבוהים ששמים מתחת לרגליים להלך בטיט או לשעשוע" (שטיינזלץ).
 
רבא בר רב הונא מסביר "פרמי", ומסביר רש"י "טלמוסא - הנקשרת על הפרצוף להבעית הבנים הקטנים", כלומר מין מסכה מפחידה, שרק העיניים נראות דרכה.
 
כדי להכניס את הנשמה לתוך עולם של שמחה ועליצות לקראת ימי הפורים, דרוש היה מלבד ההתבסמות, להשתמש גם באמצעים מלאכותיים. רבים התחפשו בפורים במסכות ובתלבושות משונות. החכמים מחו נגד התחפשות בפורים. לפני כחמש מאות שנה, באיטליה, אנו שומעים את הגאון מהר"י מינץ: "על דבר לבישת הפרצופים שנוהגין ללבוש בחורים וגם בתולות ובחורות, זקנים עם נערים בפורים, הנה ראיתי שכבר פסק להיתר אהובי ועמיתי, מחותני כרכא דכולא ביה אבקת רוכלים ריש כלה וריש גולה האשל הגדול מהר"ר אליקים סג"ל יצ"ו והוציא כאור משפטו כאשר נימוקו עמו, ....אף אני אמרתי להביא ראיה להתיר...אבל באתי ליטול שכר... ליתן טעם... מה ראו ככה גדולים וחסידי עולם ז"ל ... אשר ראו בבניהם ובנותיהם, חתניהם וכלותיהם לובשין אותן פרצופים ושינו בגדיהם מבגדי איש לבגדי אישה וכך להפך... והמנהג פשוט (שמותר) ואין מוחה" (שו"ת מהר"י מינץ סוף סימן ט"ו), מסביר הרמ"א (שו"ע סי' תרצ"ו) "מאחר שאין מתכוונים אלא לשמחה בעלמא ובלבד שלא יעשה דבר שלא הוגן".
 
אך אחד מגדולי הרבנים באיטליה, שחי כמאתיים שנים אחריו, הרב שמואל אבוהב ערער על מנהג זה (שו"ת "דבר שמואל" ונציה שנת תבי"ן, סוף שאלה רמ"ז).
 
באותו זמן בערך יצא אחד מגדולי הרבנים בפראג הרב אפרים איש לונטשיץ בספרו "עוללות אפרים" (מאמר ש"ט) וכתב "שישנו את טעמם לתת על פניהם מסווה עד שנהפך לאיש אחר ואין לו מכיר כי לכולם יהיו חליפות שמלות והיו לנשים כי על גבר יהיו כלי אישה וכל הנשים יתנו על פניהם כסות עיניים עד אשר כל רואיהם לא יכירום ולא ידעו ולא יבינום מי ומי ההולכים... הכזה יהיה יום משתה ורצון לה' ומאין להם סמך למנהגים מקולקלים כאלו?".
 
גם הרב יואל סירקיס (בעל הב"ח) כתב "הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין... אבל כל ירא שמים יזהיר לאנשי ביתו ולנשמעים לקולו שלא יעברו על איסור לאו לא בפורים ולא בשמחת חתן וכלה... ומנהגים לא הגונים לא ינהגו" (ב"ח לטור יו"ד סו סי קפ"ב).
 
לאחר פטירתו של הרמ"א פירט המספיד את מעלותיו של הנפטר ובין היתר אמר שבכל פורים בערב היה הרמ"א מתחפש, ושם על פניו מסכה כאחד משחקני פורים והיה עובר מבית לבית ומזכיר לקהל שלא ישכחו להתפלל תפילת מעריב... (ב' יאושזון, מאוצרנו הישן, עמ' 223)
 
תחרויות רכיבה וריצה
יש אולי רמז לכך שתחרויות ריצה היו נפוצות, בדברי רבשקה למלך יהודה:
 
"התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפיים סוסים אם תוכל לתת לך רוכבים עליהם..." (מלכים ב' י"ח כ"ג).
 
או בדברי ירמיהו
 
"כי את רגלים רצתה וילאוך ואיך תתחרה את הסוסים..." (י"ב ה').
 
הרב גבריאל פונטרימולי ב"פחד יצחק" (ערך שבועה), מתיר את משחק השח בשבת משום עונג שבת, "כמו שהתירו האחרונים פסיעה גסה בשבת לבחורים המתענגים לרוץ, שזהו עונג שלהם...".
 
תיאטראות
"היושב באיסטרטון הרי זה שופך דמים" (תוספתא ע"ז פ"ב) וכבר אמרו חכמים "אצטדינין וכרקוס (=קרקס) הם מושב לצים" (ע"ז י"ח ב'). חז"ל אסרו לבקר בהם. "ואין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות..." (רות רבה, פ' ותאמר רות).
 
תרגום יונתן על הפסוק "ארור אתה בבואך..." - (דברים כ"ח י"ט) - "ליטין אתין במעלכון לבתי קיאטרוניכון... (צ"ל תיאטרוניכון) וקורקיסתכון..."
 
התרגום על הפסוק "...ונגינות שותי שכר" (תהלים ס"ט י"ג) מתרגם "וזמריהן דאזלין למשתיי מרוות בבתי קרקסון" . "ועקרון כיבוסי" (זכריה ט' ז') אומרת הגמרא (מגילה ו' א') "אלו תיאטראות וקרקסיות שלן", [אבל "ההולכין לתיאטראות ולקרקסאות לבסילקאות לפקח על עסקי הרבים בשבת" (שבת ק"נ) כגון טיפול בפדיון האומללים שנשבו ועמדו להיזרק לזירת האריות - מותרים ללכת לשם בשבת].
 
יש טעם נוסף לאיסור לבקר בתיאטראות, מפני שהחזיונות שהציבו שם "מילי דבדיחותא ומשמחות את הלב ואסור ליהודי למלא שחוק פיהו לאחר החורבן כשהאומה בצער" (אנציק' "אוצר ישראל", כרך ה', עמ' 251).
 
חידונים ומשלים
חידות וחידונים הם דברי חכמה הבאים לשעשע את השומעים, והפתרונות עשויים למלא לבם חדווה. החידות היו מלוות לפעמים במעשה נגינה (תהלים מ"ט ה'), "...אפתח בכנור חידתי".
 
שמשון חד חידות בתנ"ך. מלכת שבא באה לירושלים כדי לנסות את שלמה המלך בחידות (מלכים א' י' א'), במשלי אנו קוראים על משליו-חידותיו של אגור בן יקה (ל' ד'), וכן חידות אחדות בצורת שאלות שנפתרו.
 
יש חידה אחת שלא נפתרה עד היום, והיא חידת בר קפרא (מ"ק ט"ז א'). גם יחזקאל חד חידה (י"ז).
 
כבר בילדותו של אביי הכיר בו רבה דודו כשרונות נפלאים, ועל כן השתדל לחדד את מוחו בכל מה שאפשר "ורבה לחידודי לאביי הוא דעביד". עד כדי כך שחכמי דורו כינו אותו בשם "קרקפנא" שפירושו "בעל גולגולת" כלומר חריף ומחודד (ערובין כ"ב א' וביבמות ע"ח א') כנראה שהיה עורך גם חידונים לתלמידיו, מכיוון שהם נקראו "חריפי דפומבדיתא"... (לפי הרב שטיינזלץ)
 
מזמן מאוחר יותר אנו שומעים על תלמידים ורבותיהם שהיו משתעשעים בערבי החנוכה בחידודים וחידות ובהלצות מחוכמות מצורפות מגימטריות ונוטריקונים ומפתגמים אליגוריים, המרמזים על שם אחד מהתלמידים או על מספר הנרות של החג. את החידות המשעשעות האלה היו קוראים "כתבות" או "קטפות" "כדבות" והיו משתמשים לצורך זה בשברי פסוקים ובמאמרי הלכה. רבי יוסף ב"ר משה תלמיד בעל "תרומת הדשן" בספרו "לקט יושר" (ח"א עמ' קנ"ג) מספר על חידודים כאלו. כמו כן כל מיני דרשות מיוחדות לחנוכה או לפורים שכל מטרתן הייתה לשעשע את הקהל "והדבר ברור כי מדרש זה כמו רובם של "מדרשי פליאה" נוצרו ע"י דרשנים שרצו לשעשע את הקהל ב"חריפותם"..." (הרב י"ל הכהן פישמן, חגים ומועדים" עמ' פ"ו-פ"ז).
 
מילתא דבדיחותא
כבר בימי המשנה היו מיני בדחנים, אבל רק לשם מצווה. במסכת תענית (כ"ב א') שאל ר' ברוקא אנשים מהי מלאכתם, והם ענו "אינשי בדוחי אנן, מבדיחנן עציבי". ופירש רש"י "שמחים ומשמחים בני אדם".
 
בר קפרא היה תלמיד חכם גדול וגם בדחן מפורסם, ורבי לא הזמינו לחתונת בנו ("לפי שהיה בדחן והיה רבי מתיירא שמא יעשה שום דבר שישחוק"), ורבי פייס אותו מאוחר יותר (מד"ר ויקרא כ"ח ב').
 
רבה גם היה רגיל לתבל את דרשותיו ב"מילתא דבדיחותא", ובדרך לימודו זה נפח רוח חיים ונעימות בכל דבריו ודרשותיו.
 
משחקים מאוחרים
בימי הביניים היה ידוע משחק בין יהודי צרפת בשם "תם וחצי" או "תם וחסר" או "תם כס". "כס" מזכיר את פירוש רש"י (שמות י"ז ט"ז): "כס ולא כסא" - כלומר חסר או חצי. ("ספר המועדים", יו"ט לוינסקי, עמ' 226)
 
ברוסיה ובפולין הנהיגו בשביל הילדים משחקים שונים והיו מרשים לילדים לשחק ב"פתקאות" ב"ל"א מלכים" במשחק "עזים וזאב". [לא ידועים לי רזי משחקים אלה. מ"ס]. לפעוטות היה כלי משחק מיוחד בדמות "סביבון" קטן מרובע, שהיו מתיכים מעופרת ועל ארבע צלעותיו היו חרותות האותיות נגה"ש (נוטריקון נס גדול היה שם). או משחקים בחתיכת עץ מרובעת ועליה בד' קצותיה חקוקות אותיות נגה"ש. ילדי ה"חדר" היו משחקים ומבלים לילות החנוכה במשחק זה, ואחד מאדמו"רי החסידות מצא, שגם מבעד למנהג-משחק זה שהונהג בשביל תינוקות של בית רבן מסתתר רעיון פנימי עמוק: הילד אוחז בסביבון מלמעלה ומסבב אותו דומה למעשי ה' אתנו "מלמעלה". (הרב י"ל הכהן פישמן, חגים ומועדים, עמ' פ"ד).
 
מספרים על רבי ישראל מרוז'ין, שפעם נכנס בחנוכה בערב אל בית מדרשו ומצא שם כמה בחורים משחקים בדמקה. הבחורים נבהלו והתביישו מאוד, אבל הרבי הרגיעם ואמר: "שחקו ילדים, הרי חנוכה היום. אבל אל תשכחו את מוסר ההשכל שאפשר ללמוד מן המשחק הזה. ראשית, שמותר לתת אחת, אם אפשר ע"י זה לקבל שתיים, שנית, שני מהלכים בבת אחת אסור ללכת, שלישית, ללכת יכולים רק קדימה, אבל לא אחורה. ורביעית, לאחר שמגיעים למעלה - כבר מותר ללכת לכל מקום שרוצים..." (ב' יאושזון, מאוצרנו הישן, עמ' 87).
 
סיכום
חז"ל המעיטו בדרך כלל בערך המשחקים, וכל מה שלא היה לימוד תורה או עבודת כפיים לפרנסה היה בגדר "ביטול זמן", מעשי ילדות או מעשי נשים. כבר אמר רבי חנינא בן תרדיון "שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים...", כלומר ילדים שהגיעו כבר לגיל חינוך ואינם בגדר תינוקות חייבים לשבת וללמוד ובוודאי שלא לבטל את הזמן במשחקים. ובוודאי שאסרו על משחקים שפרנסתו עליהם.
 
אך ישנם שמכירים בחשיבות המשחק. למשל, במשלי (ח' ל') "...ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת" מפרש במצודת דוד "הייתי מגודלת אצלו והייתי לו לשעשוע בכל יום ובכל עת הייתי משחקת ומשמחת לפניו כבת האהובה לאביה".
 
במסכת יומא (ע"ח ב') מביא אביי את דברי ה"אם" שהשיאה לו עצות שונות בענייני חיי היום יום, גידול ילדים וכד'. "אם" זו אמרה לו "גדל פורתא - תבורי מאני", כלומר יעזור מאוד לילד כשהוא גדל, שיהיו לו כלים לשבור מכיוון שהוא נהנה מהשבירה. כמו שידענו שרבה היה קונה כלי חרס שבורים (=מקולקלים) לבניו והם היו שוברים אותם ונהנים מכך.
 
ובשם רש"י העידו כי "...ומכין ברגליהן או אבן על אבן ומשברין קדרות בשמעם שבר המן וזרש... וכל זה אינו חובה... אלא שמחת תינוקות כדי שישמחו" (ראה שיבולי הלקט סימן ר'). וכן באיטליה "היו נוהגים בימי הפורים לשבר קדרות של חרס בראש כל חוצות ולקרוא על זה בקול רם את הכתוב "ושברה כשבר נבל יוצרים..." (התורה והחיים, גידמן, ח"ב ע' קפ"ט).
 
לסיום, אביא את דברי הרב שלמה אבינר, שנשאל אם "חייבים לשחק משחקים בחנוכה?" (עם כלביא, עמ' 185) ותשובתו היא: "למרות מה שההמון חושב, אין בזה שום מנהג ישראל מקודש. ויש שני הסברים להתהוות מנהג זה. א) החתם סופר כתב שאז הוא זמן חופש אצל הגויים, והיהודים מסתובבים מבוטלים ומשועממים ובאים לידי מכשולים של מחלוקת ולשון הרע. ולכן הונהגו משחקי חנוכה לעם כדי שיהיה להם תעסוקה - אבל בוודאי שתעסוקה יותר רוחנית ומשמעותית עדיפה. ב) יסוד התשובה כתב, שיש לעם חשק כל השנה למשחקים אלו, ואי אפשר למנוע מהם מכל וכל, ולכן קבעו ימי חנוכה לזה. ובחוות יאיר הסתייג וכתב שאם אמנם כורח הוא, יש לקבוע ימים אחרים ולא דווקא ימי חנוכה שהם ימי הודאה על הנסים שעשה לנו השם. לכן כולם מסכימים שמי שאין לו הכרח לשחק, כבודו הוא להימנע מזה ולעסוק באור הגנוז בימי החנוכה..." .
 
ספרות המנהגים, שהשתדלה למצוא טעמים ונימוקים למנהגים השונים של הקהילה לא יכלה למצוא טעם מספיק למנהגים כמו אלה, שנהגו בקהילות שונות לשעשע את נפשות הצעירים אם במיני משחקים אם בשעשועי חידות וחידודים - ודווקא בימי החנוכה. קרוב לשער כי במנהגים האלה היו מתכוונים להזכיר לצעירים פרט אחד מעציב מתוך ההסטוריה בימי חנוכה. כמפורסם וכפי שמסופר בספר חשמונאים השני, פנה ישוע (יזון) אחי חוניו, זה הכהן המתייוון לאנטיוכוס "להקים בתי משחק בירושלים לחנך בתוכם את הנערים" ועל פי הסכמת אנטיוכוס "בנה ישוע בתי משחק מתחת לעיר דוד ויצו לכל בחורי-כח לשחק בו במסווה על פניהם - להתפתל ולהתנגח בחנית ורומח לשחוק בשחוק הכדורים" (חשמונאים ב' ד' י'-ט"ז). את העובדה המעציבה הזאת שהייתה שנים רבות למכשול לצעירי בית ישראל בימים ההם היו מזכירים לחניכי הישיבות וה"חדרים" גם בזמן הזה על ידי מיני שחוק ושעשועים בתמונה עברית מותאמת לרוח היהדות... ועל כן הרשו חכמי האומה בזמן הזה לבחורינו ולצעירינו להתנגח במלחמתה של תורה ולשעשע נפשם במשחקי החידודים, הרמזים והגימטריות... אלא שהמעשים הללו התפשטו גם בין המבוגרים ודעת חכמים לא הייתה נוחה מהם בגלל ביטול זמן והפסד ממון.
 
יש סימוכין לדעה שבגלל יתר צרות ויגון אצל יהודי אשכנז ויתר חופש ורוב חרות אצל יהודי איטליה התפשט "נגע" המשחקים גם בארצות אלו, בימי הביניים. באשכנז כדי להפיג את הדאגות בגלל המגיפה השחורה, "שמו פניהם אל המשחק" ("זכור לאברהם" ה' שבת אות ש' מ"ש כלפי כמה מגדולי ישראל שנטפלו לאילו משחקים בשבת: "הנח לגדולי ישראל ואפשר שהיו חולים בחולי השחורה ולאסוחי דעתיהו ולמיהדר אתלמודייהו עבדי". ("חגים ומועדים" לרב י"ל פישמן, פ"ח).