לחץ כאן לתצוגת הדפסה

דינא דמלכותא דינא

מחבר: שמואל שילה

דעות, גיליון מ' , 1971

תוכן המאמר:
1. "דינא דמלכותא דינא"
2. פירוש דברי שמואל בדרך שלא תגרום לאמוץ החוק הזר
3. "דינא דמלכותא דינא" כנורמה לדינים שאינם במשפט העברי
4. אוטונומיה שיפוטית ליהודים
5. התוקף החוקי של דיני מסים ושטרות
6. דיני שטרות
7. ההבדל בין מרכזים אשכנזים וספרדים
8. הבסיס המשפטי לכללו של שמואל
9. דחיית החוק הזר ממסגרת ההלכה
10. פסילה של מעשי השלטונות
11. דינא דמלכותא בזמן החדש
12. עקרון האוטונומיה של היהודי

תקציר: מאמר זה דן בהתפתחותה של ההלכה דינא דמלכותא דינא מתקופת התלמוד ועד לגירוש ספרד. בפרק זמן זה נוצרו הבדלים שונים בין דור לדור ובין מקום למקום.

מילות מפתח: דת ומדינה, תוקף חוק המלך, תוקף חוקי המדינה, מיסים.

דינא דמלכותא דינא

 

"דינא דמלכותא דינא"
הכלל "דינא דמלכותא דינא" הובע על ידי אחד מגדולי ראשוני האמוראים, מר שמואל. כללו של שמואל, שנאמר ללא ביסוס הלכתי, נתקבל כהלכה פסוקה בתקופת התלמוד ולאחריה, ללא כל עוררין. דברי שמואל לא נאמרו בחלל ריק. למרות שהלכה זו נתחדשה על ידי שמואל ירחינאי, הרי כבר בתקופת התנאים היתה הכרת-מה בחוקי המלכות, אולם לא ניתן להכרה זו ביטוי משפטי. בתקופת התנאים הוכרו במידה זו או אחרת דיני מלכות שונים, בעיקר בנוגע לשטרות, מסים ועונשין. אולם ישנו הבדל חשוב בין חכמי ההלכה שפעלו בתקופה שקדמה לשמואל, לבית חכמי ההלכה שפעלו בתקופת שמואל ואחריה. בתקופה הראשונה, בעיקרה, פעלו חכמי ההלכה כחלק מעם ישראל השרוי בארץ ישראל תחת שלטון זר שמרכזו בארץ אחרת. ואילו כללו של שמואל נאמר בגלות בבל, דהיינו - ליהודים בחוץ לארץ, תחת שלטון שאינו זר בארץ בה הוא שולט. ואין כמעט אפשרות להפריז בחשיבותו של הבדל זה. לאחר שנקבע כללו של שמואל, ניסו האמוראים כדרכם, להעלות הלכות אלו בתקופת התנאים בקנה אחד עם דברי שמואל. דרך זו של אינטרפרטציה היא לגיטימית ומקובלת גם בשיטות משפט אחרות, אולם אל לנו לשכוח מה היו הדברים בראשיתם.
 
במאמר זה נדון בהתפתחותה של הלכה זו מתקופת התלמוד ועד לגירוש ספרד. בפרק זמן זה נוצרו הבדלים שונים בין דור לדור ובין מקום למקום. אולם מתוך רוב הבעיות שהתעוררו בוקע ועולה הד קולם של ימי הביניים; השאלות המאוחרות יותר, שצצו בעיקר מתקופת האמנציפציה ושמהותן שונה כל כך - טרם נעורו.
 
פירוש דברי שמואל בדרך שלא תגרום לאמוץ החוק הזר
אחת מן הבעיות החשובות ביותר הנוגעות לכלל "דינא דמלכותא דינא" היא - כיצד פירשו חכמי ההלכה את דברי שמואל בדרך שלא תגרום לאימוץ כולל של החוק הזר. בעיה זו בוטאה במלוא חריפותה על ידי הרשב"א באחת מתשובותיו, בה יצא נגד פירוש רחב מדי לדבריו של שמואל. התשובה דנה בהבדלים שבין דיני ירושה במשפטי ישראל, לבין דיני ירושה במשפטי הגויים.
"... אבל ללמוד מזה לילך בדרכי הגויים ומשפטיהם ח"ו לעם קדוש לנהוג ככה. וכ"ש אם עתה יוסיפו לחטוא, לעקור נחלת האב על הבנים וסומך על משענת קנה הרצוץ הזה. ועושה אלה מפיל חומות התורה, ועוקר שורש וענף. והתורה מידו תבקש ומרבה הונו בפועל כפיו נוקש. ואומר אני שכל הסומך בזה לומר, שמותר משום דינא דמלכותא טועה וגזלן הוא... ואם נאמר כן... מה לנו לספרי הקודש המקודשים שחברו לנו רבי ואחריו רבינא ורב אשי. ילמדו את בניהם דיני הגויים ויבנו להם במות טלואות בבית מדרשי הגויים. חלילה לא תהיה כזאת בישראל ח"ו שמא תחגור התורה עליה שק".
העיקוב אחרי התפתחותו של הכלל "דינא דמלכותא דינא", ובמיוחד אחרי השימושים בו הלכה למעשה, מראה בעליל, עד כמה חששותיו של הרשב"א - שצריכים היו לנקר בלב כל מי שתהה על קנקנם של דברי שמואל - היו מוצדקים.
 
"דינא דמלכותא דינא" כנורמה לדינים שאינם במשפט העברי
הכלל "דינא דמלכותא דינא" היה הנורמה המשפטית הבסיסית להכרת ההלכה בדינים, שאינם דיני המשפט העברי. כבר בתקופת התלמוד ניסו חכמי ההלכה, שקמו אחרי שמואל, להבין מאמר זה ולתחום לו תחומים. מהמקורות התלמודיים נדמה, שרוב העניינים שנדונו בהקשר לכלל "דינא דמלכותא דינא", נסובו סביב מעשי השלטונות; - אולם גם בתקופת התלמוד אנו מוצאים, שגם ביחסים שבין אדם לחבירו, ללא קשר עם המשפט הציבורי, הוזכר ואף אומץ דינו של שמואל.
 
אוטונומיה שיפוטית ליהודים
בתקופת התלמוד ואחריה, במשך כל תקופת הגאונים והראשונים, היתה ליהודים אוטונומיה שיפוטית. אי לכך, הבעיות שעורר הכלל "דינא דמלכותא דינא" היו מעטות, בהשוואה לבעיות המגוונות שהתעוררו בתחום המערכת המשפטית היהודית, שלא התיחסה לחוקי הגויים ולא התחשבה בהם. בדרך כלל, הבעיות שהועלו בתקופת התלמוד, הועלו גם בתקופה הבתר-תלמודית.
 
עובדה זו, שהבעיות שהטרידו את חכמי בבל במאה השלישית לספירה, שבו ועלו במשך כל תקופת ימי הביניים, ראויה לתשומת לב מיוחדת.
 
הבעיות שנידונו בתלמוד מקורן ביחסים הבסיסיים שבין היהודים לשלטונות, כגון: דיני מסים ומינהל. השאלות שחזרו ונשנו היו, לדוגמה: מהו יחסה של ההלכה לזכות ההחרמה של המלך ומה דינו של קונה רכוש שהוחרם? מה היחס לזכות המיסוי של המלך, ועד כמה מוכרת זכות המלכות להעניש עבריינים? מרכזית היתה גם בעית שטרות העולים בערכאות, ותבעה פתרון במשך כל הדורות.
 
רציפותן של הבעיות, למרות שינויים שחלו במשך הדורות, היא מדהימה, אם נזכור שמדובר בפרק זמן המתחיל במאה השלישית לספירה ומגיע עד לסיומה של המאה החמש עשרה. אמנם, בעיות משניות חדשות צצו מפעם לפעם, אולם הבישרא דתורא נשאר. הגורם להומוגניות זו נעוץ, לדעתי, בעובדה, שמצבם המשפטי של היהודים - אוטונומיה שיפוטית - לא השתנה במשך כל הדורות הללו.
 
התוקף החוקי של דיני מסים ושטרות
והנה, אם גם השאלות שהעסיקו את חכמי ההלכה במשך הדורות כמעט לא השתנו, שונה היה הטיפול בהן לעתים קרובות ממקום למקום. קיים הבדל רב בין דיוניהם של חכמי אשכנז לבין דיוניהם של חכמי ספרד, במיוחד בנוגע לבעיות מסים ושטרות.
 
דיני המסים הושפעו במידה רבה ביותר ממצבם של היהודים, והם דוגמה בולטת ליחסי הגומלין שהיו בין התפתחות ההלכה לבין מצבם הריאלי של היהודים. למרות דברי הגמרא, הפוסלים מוכס שאין לו קצבה, ולמרות קביעת חכמי ההלכה, שאין להכיר ב"גזילה דמלכותא" - טענו כמה וכמה חכמי הלכה בתקופת הבתר-תלמודית, שיש להכיר גם במסים שאין להם קצבה, מאחר שהם עבור "צרכים גדולים" של המלך. כך ניתנה בכורח המציאות, הכרה למסים ולהיטלים, שלפי ההלכה היו צריכים להיפסל. המושג "יש לו קצבה" נתמלא תוכן חדש. הבחנתו של רבי ישראל איסרליין בין מס שאין לו קצבה, שאין להכיר בו לבין מס שאין לו קצבה מלכתחילה, שיש להכיר בו, מגלה דוגמה קיצונית להכרתם של חכמי ההלכה, שיש להשלים עם המציאות. ברם אין לשכוח שהפוסקים הכשירו בדרך כלל היטלים שונים, בתשובות לשאלות בדבר חלוקת העול של המסים וההיטלים בין היהודים וכדי לעשות צדק הרחיבו את הכרתם במסים והיטלים אלה.
 
דוגמה נוספת להשפעת מצבם של היהודים על קביעותיהם של חכמי ההלכה נמצא בדיני יחידים שנפטרו ממסים. העיון בשיקוליהם המשפטיים של בעלי ההלכה, מראה כי הושם דגש דווקא על דרך קבלת הפטור ממס. נראה, כי טובת הכלל הנחתה את החכמים ואף אם לא בכל מקרה גלוי הדבר לעין הרי מצבן הקשה של הקהילות הוא שהשפיע על ההלכה בנידון זה. בזאת נוכל אף לראות דוגמה להעברת כללים, שנבעו מן המשפט הפרטי - במקרה שלפנינו דיני שותפות - אל תחום המשפט הציבורי - דיני הקהל.
 
דיני שטרות
שינויי דינים עם שינוי העתים ושנוי הסביבה נראים גם בנוגע לדיני שטרות העולים בערכאות. בתקופת הגאונים ובתקופה הרבנית, עד המאה ה- 13, גברה המגמה לצמצם את ההכרה בשטרות העולים בערכאות של גויים. אך מהרמב"ן ואילך רובם ככולם של חכמי ההלכה דגלו בהרחבת ההכרה בשטרות אלו. הרמב"ן, בימי הזוהר של יהדות ספרד הנוצרית, הראה איך אפשר להכיר בתוקפם של כל סוגי השטרות, על ידי פירוש חדש משלו לסוגיה התלמודית, שדנה בשטרות העולים בערכאות של גויים. גישת הרמב"ן אומצה בהתלהבות על ידי החכמים שבאו אחריו, ואילו הגישה שצמצמה את ההכרה בשטרות אלו נדחתה.
 
המגמה להרחיב את ההכרה בשטרות שנעשו בערכאות מצאה ביטויה בהלכות שונות. לדוגמא, מתקופת הגאונים מקובל היה לפסוק, שניתן לגבות על ידי שטרות העולים בערכאות רק מנכסים בני חורין, אך רוב הראשונים פסקו, שדין השטר כדין שטר רגיל, וכי אפשר לגבות על פיו גם מנכסים משועבדים. עם זאת, חכמי ההלכה עמדו על כך, שהשטר ייכתב בצורה שאי-אפשר לזייפו, ואף ניסו, לא תמיד בהצלחה, להכיר רק בשטר ולא בחוקי הגויים הנוגעים לדיני שטרות. לא זו בלבד שגברה ההכרה בכח השטר, אלא אף הורחבה ההכרה בערכאות שבהן נעשו השטרות. הצורך להוכיח את מהימנות הערכאות, שהוזכר אצל ראשוני הראשונים כגון הרי"ף והרמב"ם, כמעט לא נדרש עוד, והנטיה היתה להכיר ביושרם של הערכאות עד שיוכח ההיפך. לא שופטי הערכאות בלבד הוכרו, אלא גם פקידים מינהליים, כגון נוטריונים. ועוד, לא היה צורך בשני עדים בערכאות, או בשני אנשים היושבים בערכאות, והיו חכמי הלכה שהסתמכו רק על ערכי אחד, ואפילו על נער הערכי שאימת הערכי עליו.
 
ההבדל בין מרכזים אשכנזים וספרדים
נראה, שנטייה להקל זו של חכמי ההלכה נבעה מבטחונם ביושרם וביעילותם של הגוים שבסביבתם. וכאן ברצוני לעמוד על הבדל שבין המרכזים הספרדיים לבין המרכזים האשכנזיים. היקף החומר העומד לרשותנו מהמרכזים הספרדיים בנושא שטרות שנעשו בערכאות של גויים, עולה פי כמה וכמה על זה של המרכזים האשכנזיים, ובהשוואה לבעיות כגון מסים, החרמות ועונשין, בולט הבדל כמותי זה עוד יותר.
 
מתוך החומר הנוגע למסים למעלה ממחצית מקורה במרכזי אשכנז וצרפת. ואילו בשאלת שטרות העולים בערכאות של גויים, חלק קטן בלבד מקורו במרכזים אלה. דוגמה בולטת ביותר לכך נראה בתשובותיו של המהר"ם מרוטנברג. בדבר מסים והחרמות כתב המהר"ם מרוטנברג עשרות תשובות, ואילו בנוגע לשטרות, אין מתוך אלפי תשובותיו אף אחת הדנה בשטרות העולים בערכאות. החומר שלפנינו מעיד, שהפנייה לערכאות של גויים לשם עשיית שטרות היתה רבה למדי בספרד ובצפון אפריקה, אך לא היתה מקובלת באשכנז ובצרפת. עובדה חשובה זו מצביעה על סדרי חיים תקינים יותר ובטוחים יותר בספרד ובצפון אפריקה, לעומת אשכנז וצרפת. אף גישת הספרדים לגויים ולערכאותיהם נראית "ליברלית" יותר מגישתם של האשכנזים.
 
השוואת החומר בנושאים הללו (מסים ושטרות) מלמדת, מצד אחד, ששאלות בענין מיסוי כבד, החרמות ועונשין, עמדו על הפרק תדיר באשכנז, והיו נדירות יותר בספרד; ומצד שני, יהודי ספרד וצפון אפריקה הרבו להיזקק לערכאות לשם סידור שטריהם, מתוך בטחון ביעילות המנגנון המינהלי הלא-יהודי. באשכנז היה המגע המשפטי - מינהלי עם הגויים פסול בעיני היהודים, ועסקיהם בינם לבין עצמם נעשו בתוך מסגרת הקהילה. ייתכן שעל יהדות אשכנז השפיעה גם העובדה, ששטרות שנעשו בבתי דין יהודיים הוכרו במלואם על ידי בתי המשפט הנוצריים, והיהודים לא ראו טעם או צורך לערוך את שטריהם דווקא בערכאות של גויים.
 
הבסיס המשפטי לכללו של שמואל
חכמי ההלכה חיפשו את הבסיס המשפטי לכללו של שמואל, אולם דומני שלא מצאוהו. עיקר הבירור נעשה בבית מדרשם של רש"י ובעלי התוספות, ומשם המקור לבאים אחריהם בכל תפוצות ישראל. מריבוי ההשקפות ומהבדלי ההשקפות, שנוצרו אפילו באותו בית מדרש, אנו למדים עד כמה לא היתה דעה מגובשת ומקובלת בין חכמי ההלכה. נדירה ביותר בספרות ההלכתית מחלוקת כה עמוקה בין הרשב"ם, רבנו תם, רבנו יצחק הזקן ורבי אליעזר ממיץ בענין כלשהו, כפי שהיא קיימת בשאלת הבסיס המשפטי לכלל "דינא דמלכותא דינא". וכולם התעלמו מדברי רש"י ולמעשה חלקו עליו. אף אחת מהתשובות לשאלה שהועמדה לא נתנה פתרון משביע רצון, ולכן הלך כל אחד מבעלי התוספות הראשונים בדרכו שלו. התוצאה היתה, ששני תלמידיו המובהקים של רבנו תם, ר"י הזקן ורבי אליעזר ממיץ, חלקו על רבם. עם זאת, העדר תשובה לשאלה תיאורטית מעין זו אינו משפיע על ההלכה עצמה, הלכה שהיא הליכה בדרך מסוימת, מעשה ולא מדרש.
 
האם כל "דינא דמלכותא" הוא "דינא"? כללים מסוימים הנחו את חכמי ההלכה, בקבלם או בדחותם דין זר. יתר על כן, כל דין ודין בפני עצמו עבר תהליך של בדיקה קפדנית, אשר בסופה נקבע אם יש לאמצו או לדחותו.
 
דחיית החוק הזר ממסגרת ההלכה
חכמי ההלכה הבתר-תלמודיים פיתחו שיטות שונות, כדי למנוע חדירה עמוקה מדי של החוק הזר לתוך מסגרת ההלכה. בדרך כלל הם לא דנו בשאלה זו דיון מופשט אלא בררוה לשם פתרון בעיות קונקרטיות. הם בחנו את הגינותם של דיני המלכות, ואף קבלו אם אין בה משום הכבדת-יתר.
 
בתלמוד נאמר בפורש, שאין להכיר במסים שאין להם קצבה, ובמסים שלא הוטלו על ידי מלכות מוכרת. מהוראות אלו התפתח מאוחר יותר המושג "גזילה דמלכותא", ונוצרה ההבחנה בין חוקים צודקים לחוקים שאינם צודקים. המקור למושג זה עולה בבירור מן התלמוד, אף אם תוצאותיו מרחיקות לכת יותר מן העולה מהתלמוד. לעומת זאת, קביעת חכמי ההלכה, כי יש להכיר רק בחוק כללי, דהיינו, בחוק שאינו מפלה בין אדם לאדם, מצאה רק סימוכין קלושים בתלמוד אם בכלל. כמו כן, הראיות שהועלו להוכחת הדעה, שיש להכיר בחוקים ישנים ולא בחוקים חדשים, התבססו אמנם גם על סוגיות מן התלמוד, אולם יסודן בהשקפת עולמם של בני ימי הביניים.
 
חכמי ההלכה מסכימים על כך, שבעניני איסור והיתר אין הכלל "דינא דמלכותא דינא" חל. עבירות על דתי התורה על פי גזירת השלטונות נדונו בהרחבה בסוגייה אחרת. שם נקבעו להם כללים, ואין הם שייכים לענייננו כאן. עובדה מעניינת היא, שאי-חלותו של "דינא דמלכותא דינא" על עניני איסור והיתר, נזכרת במפורש פעמים ספורות בלבד. כנראה, דווקא משום שהדבר ברור כל כך, לא היה מקום להדגישו. ואמנם, חכמי אשכנז וצרפת לא הזכירוהו אפילו פעם אחת.
 
פסילה של מעשי השלטונות
הזכרתי קודם, כי חוק שאומץ או נדחה עבר תחת שבט בקורתם של החכמים. למשל, רבי חיים "אור זרוע" פיתח הסבר, המאפשר פסילה של מעשי השלטונות. לפי השקפתו מבוסס הכלל "דינא דמלכותא דינא" על הסכמת התושבים, ולכן, כאשר מעשה מסוים אינו סביר, הוא אינו זוכה בהסכמת התושבים, ואין להכיר בו.
 
בנוגע לדיני עונשין העלו חכמי ההלכה את התביעה, שהעונש יהיה ביחס סביר לעבירה. כמו כן עמדו על כך, שאין להטיל עונש קולקטיבי, ואף הביאו ראיות מהתורה, מבקשתו של אברהם אבינו: "חלילה לך מעשות כדבר הזה, להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע". ומדברי משה לקב"ה בענין קרח ועדתו: "האיש האחד יחטא ועל כל העדה תקצף".
 
ענין אחר הראוי לציון הוא התעלמותם של חכמי ההלכה בדיוניהם מתקנות שונות, במיוחד מתקנות הקהילות. ידועות לנו תקנות-קהל הנוגעות לעניננו, במיוחד בעניני מסים, חזקת היישוב ומינויים מטעם השלטונות. הן הותקנו מטעם הקהילות או בהשפעת גדולי הדור. אפשר להציע הסברים שונים להתעלמות זו, אולם אין בהם תשובה משביעה-רצון לגמרי. קשה לקבל את הסברא, שתקנות אלו לא היו ידועות למשיבים, וההתעלמות מהן אומרת דרשני.
 
דינא דמלכותא בזמן החדש
כפי שכבר רמזתי, ברצוני לעמוד בקצרה על אחת הבעיות החשובות בנושא זה - הצגת ההסברים לכלל "דינא דמלכותא דינא" במצבים ההיסטוריים השונים שבהם הם נאמרו, והזהירות המתחייבת מן ההבדלים ההיסטוריים בעת ניסיון להסיק מדעות שהושמעו בימי הביניים לגבי מצבים בזמן החדש.
 
שוב ושוב אנו נתקלים בעובדה, שבימי הבינים לא הקפידה השררה על ענייני היהודים שבינם לבין עצמם. אי לכך, לא היתה בעית "דינא דמלכותא דינא" חריפה עד לזמן האמנציפציה, כאשר החלו המדינות לעבור משיטת המשפט הפרסונלית הנהוגה משכבר לשיטה הטריטוריאלית. מאז תקופת האמנציפציה חלים חוקי המדינות אף על עניני היהודים שבינם לבין עצמם. לפיכך נראה לי, שקשה להביא סימוכין ממה שנכתב על ידי חכמי ההלכה בימי הבינים לבעיות שעוררה העת החדשה.
 
מחד גיסא אפשר לומר, שאם חכמי ההלכה בתקופתם נתנו לכלל "דינא דמלכותא דינא" פירוש רחב, אין מכאן ראיה לתקופה מאוחרת יותר. חכם ההלכה בימי הביניים פסק הלכה מתוך המסגרת המשפטית של ימי הביניים. הוא ידע שמבחינה מעשית כמעט אין השלטון מתערב במשפט העברי. הוא יכול היה לתמוך בהרחבת הכלל "דינא דמלכותא דינא", כיוון שידע שלא יפגע בגופה של ההלכה אלא רק בפריפריה שלה. יש מקום לטענה, שלו היה חכם הלכה של ימי הביניים חי בתקופה שבה השלטון המרכזי מתערב תכופות בענינים הפנימיים שבין יהודי לחברו, היה מגביל את הכלל ומצמצמו.
 
מאידך גיסא, היו חכמי הלכה שהצביעו על האוטונומיה השיפוטית הרחבה שהיתה ליהודים ובגללה קבעו, שאין להרחיב את כללו של שמואל מעבר למה שנדרש על ידי השלטונות. יש מקום לפרש דעה זו כאילו תוצאתה ההגיונית היא, שבמקום שהשלטונות מרבים להתערב ונוגעים אף בדיני ממונות שבין יהודי לחברו, יש להכיר גם בכך כב"דינא דמלכותא דינא". ומכאן - כאשר הפך החוק בתקופת האמנציפציה גם את המשפט הפרטי למשפט כללי, יש להכיר בחוק כזה לפי הכלל "דינא דמלכותא דינא".
 
עקרון האוטונומיה של היהודי
דוגמה מצוינת להבהרת דברים אלה נמצא בספר התשב"ץ. במחשבתו של בעל התשב"ץ כה בסיסי הוא עקרון האוטונומיה של היהודי, עד שלפיו אפשר לפסול חוק של המלך הפוגע בה. הקונסטרוקציה המשפטית של בעל התשב"ץ היא, שהמלך ודאי לא התכוון לפגוע בעקרון זה, ולכן אין להכיר בחוק הפוגע בו. המלך מעונין רק בהסדר שהוא לטובת בני מלכותו, וחוק שהוא בניגוד לטובתם, פסול הוא. על הוראה מסוימת של המלך, לה מתנגד התשב"ץ מטעמים הלכתיים, הוא כותב:
 
"...ודינא דמלכותא לאו דינא הוא בהכי...וזאת לא עלתה על דעת המלך...ואחר שכן הוא, והמלך רוצה קיום דינינו ורוצה לעשות משפט וצדקה, ואם תתקיים הרמנות זו, תתבטל כוונתו כמו שהארכתי, א"כ ממילא יש לנו לומר שאין הרמנות זו מחוקי מלכותו ולא עלתה על דעתו זאת וכמוטעה בצוויו צוה כן, ועל כיוצא הזה אין לדונו בדין מלכות וזה ברור למבינים".
 
החל מזמן התלמוד ועד לסוף המאה ה- 15 נטשטשו החששות שהזכרתי לעיל, כי שימוש רחב מדי בכלל "דינא דמלכותא דינא" יפגע קשות בהלכה עצמה. לא התעוררו בעיות חמורות ובדרך כלל התירו השלטונות ליהודים לדון על פי דיני ישראל. מבחינת ההלכה נשארה שאלת "דינא דמלכותא דינא" כל אותה תקופה בשוליים, וכללו של שמואל לא פגע בהלכה עצמה. הוא נשאר בשולי השיטה המשפטית היהודית.
 
מורשתם של חכמי ימי הביניים בנידון זה היא נכבדה. רוב קביעותיהם נאמרו מתוך המסגרת של זמנם, הווי אומר, מצבם של היהודים בימי הבינים. התמונה העולה מבדיקת דבריהם תוכל להוות בסיס גם למנסים להבין את התפתחותו של הכלל "דינא דמלכותא דינא" בסוף תקופת ימי הביניים ובעת החדשה. דרכי אימוצו על ידי חכמי ההלכה בשלהי ימי הביניים ובעת החדשה צריכות לימוד: מה התקבל, מה נדחה ומה שונה. דוגמה בולטת ביותר היא הויכוח בין המכירים בחוק ישן בלבד, לבין אלה המכירים גם בחוק חדש. בימי הביניים צידדו רוב חכמי ההלכה בחוק ישן בלבד. כיצד התמודדו חכמי העת החדשה עם השאלה - זה נושא בעל חשיבות מיוחדת. הדרך בה הלכו חכמי האחרונים מעלה בעיות רבות ומגוונות.