לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עידוד המסחר והכלכלה בפסיקת רבנו תם

מחבר: שמואל שילה

סיני, גיליון ק', 1987

תוכן המאמר:
א. הקדמה
ב. דיני ממונות
העברת חובות
הקניית דבר שלא בא לעולם
מכירת שטר חוב
הקלות בדיני העברת שטרות
שמיטת כספים
שטר מברחת
מצרנות
מי שלא שילם את המיסים
כופין על מידת סדום
"עני המהפך בחררה"
"מי שפרע"
ג. סדרי דין
מוסד ההרשאה
גוי כמורשה לגביית חובות
מסדרין לבעל חוב
ד. הקלות בענייני איסור והיתר
גידול ענבים
הלוואות בריבית
העברת משכון
הלנת המת עד שייפרעו חובותיו
מותר לקבל שבועה מגוי
היתר הקיבולת
שותפות עם גוי בשבת
ה. סיום


תקציר: המאמר מסכם את שיטתו של רבנו תם וחידושיו ההלכתיים בתחומים שונים.

מילות מפתח: רבנו תם, איסור והתר, דיני ממונות, סדרי דין.

עידוד המסחר והכלכלה בפסיקת רבנו תם

 א. הקדמה

 

כבר נכתבו מחקרים חשובים על רבנו תם, אולם עד היום לא זכינו לספר המוקדש כולו לגדול בעלי התוספות. ברצוננו להוסיף נדבך להבנה הכוללת של פועלו של רבנו תם כפוסק הלכה. מחקרנו העלה, שכאשר מתעוררת שאלה בנוגע לחיי המסחר של יהודים, פסיקתו של רבנו תם ברורה ונוטה לכיוון ברור אחד: העדפת האינטרסים העסקיים הרחבים, עידוד חיי המסחר בכלל וגישת Laissez faire בפרט. הדברים בולטים במיוחד במקרים של ניגודים בין גישה המביאה לצמצום התחרות המסחרית לבין גישה הגורמת להרחבת פעילות זו. פסיקתו עקיבה וחד-משמעית - לטובת פיתוחם והעשרתם של החיים הכלכליים. גישה זו עולה ומבצבצת ממכלול דבריו, הן פסקיו והן פירושיו. נטייה זו הולמת ביותר את המצב הכלכלי ששרר במאה השתים-עשרה באירופה בכלל ובצרפת בפרט. היתה זו תקופה של פריחה כלכלית והתעוררות מסחרית, המכונה בפי היסטוריונים "תקופת המהפכה המסחרית".

 

כאשר פסקי הלכה רבים כל כך, בנושאים שונים, מצביעים על כיוון כללי אחד, וכיוון זה מתאים לעולם שסבב את רבנו תם, עולה שאלה: כלום אין לפנינו, אולי, מגמתיות בפסיקה, המצביעה על שיקולים שאינם הלכתים טהורים גרידא? לאור עקיבות מדהימה בפסיקה נדמה, שאין מנוס מן המסקנה שיש דברים בגו.

 

עם כל המודעות לבעייתיותם של ניסיונות להסביר את פסיקת ההלכה של גדולי תורה בכלל, ושל רבנו תם בפרט, כמושתתת על מקום מסוים וזמן מסוים, ולמרות כל הרתיעה המוצדקת מראיית מגמתיות בפסיקת ההלכה, נדמה שאין להתעלם מכך, שיש קו אחיד בנוגע לנושא האמור בפסיקת רבנו תם. אין ברצוננו ובאפשרותנו להוכיח, שרבנו תם פסק כפי שפסק משיקולים שאינם הלכתיים ממש. ואף על פי כן אין מנוס מן המסקנה המצטיירת בדבר פסיקה מצטברת ועקיבות מדהימה בכיוון מסוים. עקיבות זו נותנת, לדעתנו, להסבירה לא במונחים הלכתיים, אלא במושגים של מדיניות כלכלית. וכבר ניסה ש' אלבק לראות את פסיקת רבנו תם כמודרכת מכוח תנאי זמנו ומקומו, כאשר הוא דן בקרבה שבין פסיקה מסוימת לבין המשפט הכללי שהיה בתוקפו בצרפת אז. דברים אלו גררו ביקורת מסויימת, ואף אם אנו נוטים בדרך כלל להסכים עמה, נדמה, שיש לקבל את דברי אלבק, אולי "עם קב חומטין", mutatis Mutandis, בנוגע למצב הכלכלי דאז. וזה לשונו של אלבק:

 

"עקרונות מסוימים שרווחו בין בני הזמן ההוא, נראו בעיני הכל כהיגיון הפשוט והצודק ביותר, ולפיכך גם בעלי התוספות, בהיותם בני תקופתם, הבינו אף את ההלכה התלמודית לפי ההיגיון ורוח הצדק המקובל אז". 

 

ב. דיני ממונות

 

רבנו תם היה מן חכמי ההלכה הבולטים בהכרתו בסוגי קניין והעברה שונים, ולעתים קרובות גם בניגוד לדעתם של חכמי הלכה אחרים. פסיקתו מהווה תרומה של ממש להתפתחות חיי המסחר. למשל, רבנו תם הוא מעמודי התווך בקרב הדוגלים בגישה, שיש לתת תוקף מיוחד לתקיעת כף שניתנת בין אנשים בכלל, ובין סוחרים בפרט. לפי רבנו תם תקיעת כף מחייבת כחיוב בשבועה על כל תוצאותיה. ברור שיצירת התחייבות תקפה על סמך תקיעת כף בלבד מהווה צעד חשוב ביותר לכיוון הקלה על משא ומתן. יתר על כן, זו תרומה מיוחדת במינה למען מתן תוקף משפטי לחיוב במשפט העברי - בעיה שהטרידה ומטרידה רבים עד היום. דוגמאות נוספות לגישתו נמצאים בדיוניו בשאלת העברת חובות, הן בעל פה והן בכתב, הן אקטיביות (היינו על ידי הנושה), והן פאסיביות (היינו על ידי החייב).

 

העברת חובות

כדי להקל על העברת חובות תיקנו חכמי התלמוד את דרך ההעברה, המכונה "מעמד שלושתן". בהתאם לדרך זו ניתן להעביר חיובים על ידי אמירה בלבד, כאשר נוכחים שלושת הנוגעים בדבר, דהיינו, הממחה, החייב (המומחה) ומקבל ההמחאה, הנמחה. תקנה תלמודית זו היתה בעלת חשיבות רבה ביותר לעידוד חיי המסחר. ייחודה היה בכך, שאמירה בלבד הביאה את העסקה לידי גמר. הממחה יצא לגמרי מן התמונה ונותרו יחסים משפטיים בין המומחה (החייב) והנמחה (הנושה החדש). תקנה זו משמשת גם להעברת נכס מופקד.

 

חידושו של רבנו תם, בניגוד לדעותיהם של חכמי הלכה אחרים, היה, שאין צורך בהסכמת החייב להעברת חובו: ניתן להעביר את חובו לנושה חדש גם בעל כורחו. חידושו הקל ביותר על העברת חובות אקטיביים.

 

הקניית דבר שלא בא לעולם

הלכה מקובלת היא, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. גם הקניית דבר שנמצא בעולם, אולם עדיין לא הגיע לידי המקנה, כלולה במושג זה. הגבלה זו הכבידה על המשא ומתן. ברם, רבנו תם, כנראה בניגוד לקודמיו, צמצם הגבלה זו למקרה שלא הוגדר בדיוק מה עומדים להקנות, כגון המקנה "מה שאירש מאבא". ברם, המקנה דבר מוגדר, כגון האומר שדה זו שאירש מאבא מכורה לך, קנה. חידושו של רבנו תם, שבא להקל על דרכי משא ומתן וקניינם, לא נתקבל ולא היה להלכה מקובלת.

 

רבנו תם היה מחכמי ההלכה שסברו, שאפשר להעמיד את השותפות, או לפחות סוג מסוים של שותפות, כעסק ללא צורך בקניין פורמלי. יתרה מכן: במסגרת הלכה זו מסתבר, שבין שותפים אפשר להקנות דבר שלא בא לעולם. אליבא דרבנו תם (ואחרים) ניתן ליצור שותפות מסוג מסוים אף ללא עשיית קניין כלשהו. בהתאם להלכה המקובלת כמעט שלא ניתן ליצור שותפות של ממש, וכפי שהסביר גולאק: "עסק של שותפות שאין בו שום חפצים משותפים ושיש רק השתתפות הפעולה, כמו שותפות האומנים בעבודתם, אין לו לפי חומר הדין, על מה שיתפוס בו הקניין, ואין לו ערך משפטי כלל". כאמור, גישת רבנו תם בנידון תרמה לפתרון בעיה זו.

 

מכירת שטר חוב

ההלכה שנפסקה בתלמוד, שהמוכר שטר-חוב לחברו, ולאחר מכן מחלו המוכר, מחילתו תופסת, עוררה בעיות חמורות ועיכבה את ההתפתחות הכלכלית. פתרון חלקי לבעיה זו - והדבר כבר הובא בתלמוד - הוא, שמי שדן דין גרמי יכול לחייב את המוחל על נזקו.

 

שתי שיטות עיקריות התפתחו בעקבות הלכה זו בין הפוסקים:

השיטה הראשונה גורסת, שיש לחייב את המוחל בכל הסכום ששולם בעד קניית השטר. סכום זה הוא, בדרך כלל, פחות ממה שנקוב בשטר.

ואילו השיטה השנייה סוברת, שיש לחייב את המוחל בסכום הנקוב בשטר. ברור, שגישה זו מהווה הרתעה כנגד מי שעומד למחול על חובו שהועבר לאחר. רבנו תם נמנה עם הפוסקים, שיש לחייב את המוחל על כל הסכום הנקוב בשטר.

 

פסיקה זו אינה חידושו של רבנו תם. ברם, אימוצה עולה בקנה אחד עם גישתו, שיש להגן על משא ומתן תקין, ותואמת את סברתנו בדבר פסיקתו בענייני מסחר.

 

הקלות בדיני העברת שטרות

הקלות בדיני העברת שטרות עודדו משא ומתן מסחרי. מקובל אצל הפוסקים, על סמך דברי התלמוד, שהדרך להעברת שטר היא על ידי כתיבה ומסירה. אם לא הועבר השטר בדרך זאת, אין הוא מועבר על פי דין. בעל הטורים מסכם את ההלכה בפתיחת דבריו בסימן הדן בהעברת שטרות:

"הלכתא, אותיות אין נקנין אלא בכתיבה ומסירה. לפיכך האי מאן דמזבין שטרא לחבריה (מי שמוכר שטר לחברו) צריך למיכתב קני לך איהא (אותו) וכל שיעבודא דאית ביה (שיש בו). ואם לא כתב כן לא קנה המלווה שבו... אלא מקח טעות הוא...".

 

דברים אלה מבוססים על פסקי כמה חכמי הלכה שקדמו לו, רבנו תם הוסיף הלכה לעניין זה, ואף על פי שלא סתר את מה שנקבע לפניו, היתה גישתו יכולה להביא לידי שינוי של ממש.

 

וכך פסק רבנו תם:

"המוכר לחבירו שטר חוב בעדים, אע"ג דלי"ל דאין אותיות נקנות אלא בכתיבה ובמסירה, אם קדם הלוקח וגבה החוב, אין המוכר יכול לחזור בו".

 

אם נעשתה ההעברה ללא כתיבה ומסירה, אם גבה הנמחה את השטר, מעשיו קיימים. אמנם לא פסק רבנו תם, שמלכתחילה ניתן להעביר שטר גם בדרכים אחרות, ואולם למעשה איפשר זאת. על ידי כך נוצרו אפשרויות נוספות להעברת שטרות - עובדה שהקלה על המשא ומתן המסחרי.

 

שמיטת כספים

במקומו ובזמנו של רבנו תם נהגו להלכה ולמעשה דיני שמיטת כספים. ברור, שהקפדה רבה בנידון הביאה לקשיים במשא ומתן רגיל. היה מקום וצורך למצוא היתרים מסוימים ודרכים לעקוף את התוצאות החמורות לחיי המסחר, שנבעו מדיני השביעית.

 

מכמה פסקי הלכה של רבנו תם אנו רואים, שהוא ניסה למצוא היתרים שונים להקל על ההקפדה על דיני השמיטה. אחד ההיתרים, שעזר במידת מה, קבע, שאם ההלוואה היא לעשר שנים, אין שביעית משמטת. בגמרא מובאות שתי מסורות מנוגדות בנושא של המלווה לחברו לתקופה של עשר שנים, האם שביעית משמטת או לאו? "אמר רב יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים, שביעית משמטתו", ובהמשך: "א"ר יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים, אין שביעית משמטתו". המימרה השנייה מקילה הקלה של ממש על חיי המסחר ומאפשרת עקיפת דיני שמיטת כספים.

 

הפוסקים חלוקים בנוגע לשאלה, איזו מסורת יש לקבל הלכה למעשה. רבנו תם היה מאלה שסללו לבאים אחריהם את הדרך לקבלת הפסק על פי המימרה השנייה.

 

זאת ועוד: קביעתו החשובה מאוד של רבנו תם, שהביאה הקלה של ממש לחיי המסחר, היתה לעניין, מי הוא בית-הדין המוסמך לכתוב פרוזבול. רבנו תם השיב על שאלה זו: "ואפילו אינו גדול הדור, יכול לכתוב פרוזבול". היינו, רבנו תם פסק, שכתיבת פרוזבול יכולה להיעשות בקלות יחסית.

 

שני עניינים נוספים בנוגע לשמיטת כספים, הקשורים זה בזה קשר בל-ינתק, נידונו בדברי רבנו תם. על סמך הבנתו את הסוגיה התלמודית הוא פסק הלכה למעשה, שהטענה שהיה לו פרוזבול ואבד, מהימנת היא. כהמשך למהלך מחשבה זה פסק, שיש להאמין גם למי שטוען, שבינו לבין הלווה היה תנאי שלא תשמטנו שביעית, והוא נאמן אף ללא שבועה.

 

שטר מברחת

במשפט העברי, כמו בשיטות משפט אחרות, ואולי אף יותר בשל אופיו הדתי, ישנה מגמה להרים את המסך על עיסקאות, שעל פניהן הן כשרות, אך מסתתרת בהן כוונה לפגוע באחרים. דוגמה קלאסית לדברינו נמצא בדיון בשטר מברחת, היינו, נסיון להעביר נכסים לאחר במטרה למנוע מנושה לגבות את חובו. דבריו הבוטים של הרא"ש מדגימים בצורה יפה את גישת חכמי ההלכה כלפי המבריחים:

 

"תורת אמת וחוקים טובים ומשפטים ישרים נתן הקב"ה לישראל על ידי משה רע"ה, דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, צדיקים ילכו בם והפושעים יכשלו בם, והפושעים המתנכלים לעקש הישרה ולהגדיל שקל במאזני מרמה, חייבין חכמי ישראל לסכל עצתם ולבטל מחשבתם, וע"ז נאמר צדק צדק תרדוף. ואמרו חז"ל דין אמת לאמתו לאפוקי [להוציא] דין מרומה, ויען אשר ראיתי מקצת אנשים שכותבין נכסיהם לאחרים, יהודים או עכו"ם, ואחר כך לווים, וכשבא המלוה לגבות חובו, מצוה להוציא השטר ותולה נכסיו באחרים... מצינו בדברי חכמים שבטלו עצת המערימים... וכהנה רבות בתלמוד כל מי שמכוין להערים ולהפקיע תקנת חכמים ולעשות עוול לחברו, לכדום חכמים בערמם, ועמדו נגדו להפר עצתו ומחשבתו הרעה, ונדון אנו ונלמד דבר מדבר, כי חכמי התלמוד לא הספיקו לכתוב כל הנולדות העתידות לבא המתחדשות בכל יום, אלא שהבאים אחריהם יוצאים בעקבותיהם ומדמין מילתא למילתא...".

 

ואולם, קיים חשש, שאם תינתן לחכמי ההלכה רשות רחבה מדי לבטל עיסקאות שנעשו, בטענה שהן בדויות ושכוונת המעביר להבריח נכסים, עלולה רשות זו לפגוע בקשרי משא ומתן. לכן צריך למצוא איזון נאות בין שתי המגמות. נדמה, שבניגוד לחכמי הלכה אחרים, כגון הרא"ש בדברים שהבאנו, העדיף רבנו תם משא ומתן בטוח ונמנע ככל האפשר מלבטל עיסקאות בטענה שהן פיקטיביות. הוא אף צמצם את ההלכה, האומרת שאפשר לבטל עיסקאות כגון אלה, וכשבא לפניו שטר מברחת, פסק שהשטר בר-קיום ואין לבטלו. סבור היה, שאם ההעברה כשרה, ולמעשה התכוון המעביר להעביר את נכסיו לאחר, ואולם המניע שלו היה למנוע מנושה לגבות מנכסיו, ההעברה תקפה, והמניע הבלתי-כשר אינו פוגע בה.

 

הרא"ש, שחלק על דברים אלה, הביא דברי רבנו תם כתב: "ולי נראה שהוציאו שיטת הש"ס ממשמעותא...". רבנו תם העדיף תמיכה בהלכות מסחר תקין מתמיכה במה שנראה כעשיית צדק ויושר, בדומה לעניינים אחרים המוזכרים במאמר זה.

 

מצרנות

המצרנות הריהי מוסד משפטי שהתפתח בכמה שיטות משפט, המבוסס על מה שנראה למחוקק כעשיית הישר והטוב. זכות בר-מצרא משמעה, כי במקרה של מכירת נכס ניתנת זכות קדימה לקנייתו לשכן שרכושו גובל בנכס. המשפט העברי והמשפט המוסלמי, בניגוד למשפט האנגלי, מכירים בזכותו של המצרן על הנכס. זכות בר-מצרא קיימת, כאשר המוכר מקבל את מלוא התמורה בעד הנכס. מטרת החוק ברורה: לאפשר לבעל הנכס הגובל ברכוש הנמכר לרכוש את הנכס שמצוי בשכנות לחלקו. אף שהבסיס לזכות זו היא עשיית "הישר והטוב", יש בה משום פגיעה במוכר: הפעלת זכות המצרנות גורמת לאי-וודאות במקח וממכר ומצמצמת את זכותו של אדם למכור את נכסיו כראות עיניו. יתר על כן, הפעלת זכות זו עשויה להיות בלם נגד קניית מקרקעין, כיוון שקונה פוטנציאלי יהסס לקנות נכס, מחשש שהעיסקה תבוטל כתוצאה מתביעת מצרן.

 

בספרות ההלכתית דיני בר-מצרא מפותחים מאוד, והם נידונו גם להלכה וגם למעשה. כבר בתקופת התלמוד היו האמוראים ערים לקשיים, העשויים לנבוע מהרחבת-יתר של זכות המצרנות, ולפיכך סייגו את הכלל, ומנו מקרים שונים, שדיני המצרנות לא חלו עליהם.

 

ברם, הגבלות אלו היו חלקיות מאוד, ועקרון בר-המצרא הפך להיות אחד העקרונות ההלכתיים החשובים. רבנו תם ניסה לצמצם, בדרך זו או אחרת, חלק מן ההגבלות שנערמו על מוכרים וקונים כתוצאה מן השימוש בכלל הלכתי זה. הוא עשה כך בכמה תחומים. ניסה לצמצם את תחולת דיני המצרנות לשדות בלבד, ולא לבתים. ולפחות שניים מתלמידיו פסקו כך בעקבותיו, ברם לא התקבלה דעתו בדרך כלל. בדיונו בשאלה זו עולה בבירור גישתו השלילית לדיני המצרנות בכלל: "על השדות אנו בושין, ואין לגלגל עליהן בתים כיוון דאיכא לאיפולוגי".

 

פרשנותו של רבנו תם גרמה לצמצום ההגבלות על מוכר נכס גם בנוגע להלכות אחרות בעניין מצרנות. בגמרא נפסק, שאין לו ליהודי למכור קרקע שלו לגוי, כי הגוי הקונה עשוי לגרום הפסד ליהודי הגובל בקרקע שנמכרה, וכי יש לנדות מי שמוכר לגוי. רבנו תם מסביר איסור זה - בניגוד לפוסקים אחרים - כאיסור, שחל רק כאשר יש קונה יהודי, שמוכן לתת למוכר את מלוא הסכום שקיבל מהגוי; אם אין היהודי השכן מוכן לעשות כן, מותר לכתחילה למכור הנכס לגוי, ואין חיוב למכרו למצרן. פסק זה היה בניגוד לחכמים אחרים, שקבעו שאין למכור לגוי אף אם בר-המצרא הציע סכום פחות ממה שהציע הגוי. רבינו תם צמצם את זכות המצרנות גם בענין נוסף. הגמרא קובעת, שאם מכר את הנכס לשותפו, אין בנכס דין מצרנות לטובת השכן הגובל. רש"י פרש את הדברים כפי שנראו מהקשר הסוגיה, דהיינו, שמדובר בשותפו לשדה הנמכר. אם אחד השותפים במקרקעין רוצה למכור את זכותו בשותפות לשותפו, אין בעל המצר יכול לבוא ולטעון אני קודם, ולבטל את המכר. משמע, שמדובר רק בשותף באותה קרקע, ולא באנשים שהם שותפים סתם, כגון בעסקים. ואולם, רבנו תם לא קיבל פירוש זה, והרחיב את מושג השותפות גם למקרה בו השותפות הינה בנכס אחר, ללא קשר עם הקרקע הנמכר. לדעת רבנו תם בכגון זה אין בר-המצרא יכול להוציא את הנכס מן השותף. על ידי פרשנות זו הצליח רבנו תם להרחיב את אחד היוצאים מן הכלל של דיני המצרנות ועל ידי כך להחליש את זכויות בר-המצרא.

 

מי שלא שילם מסים

כבר בתקופת התלמוד היתה רווחת הגישה, שמי שלא שילם את מס הכרגא, לא יותר לו לסחור בעיר. השאלה, אם אדם זר רשאי להיכנס לעיר, לגור או לסחור בה, כאשר הוא מוכן לשלם את המס, עוררה חילוקי דעות בין הפוסקים רש"י סבר, שאין להתיר זכות כזאת. רבנו תם חלק על אביו זקנו ופסק, שאין להכיר בזכות בני עיר לצמצם את זכויותיהם של זרים לבוא ולסחור בעיר. מי שרוצה לשלם את המס, זכותו לבוא ולסחור. גישה זו מצדדת במסחר חפשי ובפתיחת השערים.

 

ברוח דומה רבנו תם נקט בהקילו על אדם המביא סחורתו לעיר שאינה עיר מגוריו, יש הגבלות מסוימות במקרים אלה. ברם, כבר בתלמוד נפסקה הלכה, שלעתים בנסיבות מסוימות ראוי להקל. לדוגמה: כאשר אדם חייב להיות בעיר זרה זמן מה כדי לגבות חובותיו, ועליו להתפרנס בעיר עד שיבצע זאת, כבר נפסק בתלמוד: "זילו זבנו שעור חיותייכו עד דעקירתו אשראי דידכו ואזליתו" (=לכו מכרו שיעור פרנסתכם עד שתעקרו אשראי שלכם ותלכו). מדברים אלה משתמע, שמותר להם לסחור עד שיעור פרנסתם, ותו לא. רבנו תם התנגד לפירוש מצמצם זה, ואיפשר גם פרנסה ברווח. הוא הקל בדין: למרות דברי התלמוד המפורשים, וזה לשונו: "דלאו שיעור חיותן קאמר בלבד, שא"כ למחר הם מתים ברעב. אלא שיעור כדי שירויחו כדי מזונתן ועל פי בית דין ואין מדקדקין בדבר להחמיר עליהם יותר מדי". לפנינו דוגמה נוספת לגישתו בדבר צמצום מגבלה על תחרות מסחרית.

 

כופין על מידת סדום

אין חולקים על ההלכה, שכופין על מידת סדום. דין זה, שניתן לכפות אדם לוותר על זכויותיו לטובת אחר, מתערב בזכויות המוקנות של בעל זכות ומצמצם את חופש הפעולה שלו. הכלל הוא, שאין לכפות על בעל הזכות, אלא אם אין לו שום הפסד מכך. נשאלת השאלה: מה התנאי המוקדם לתחולת "כופין על מידת סדום"? היינו, שבעל הזכות לא יצא מופסד אפילו במשהו. השאלה עוררה מחלוקת עקרונית, בלי להיכנס לפרטיה נציין, שמי שנותן פירוש רחב ל"הפסד", והמוכן לכלול בו דברים רבים, מונע, את החלת הכלל "כופין על מידת סדום". מי שמצמצם את הכלול ב"הפסד", הריהו מרחיב את האפשרות, שיבוא אדם זר ויפגע בזכויות הקנייניות של בעל הנכס. ראש המצדדים בהרחבת הגדרת המושג "הפסד" - ועל ידי כך בצמצום הפעלת הכלל של "כופין על מידת סדום" - היה רבנו תם.

 

גישתו היתה קיצונית עד כדי כך, שכמעט עשה את הכלל של "כופין על מידת סדום" פלסתר. עמדתו נוגדת עמדתם של ראשונים אחרים. גישה זו של רבנו תם מגינה על בעל הזכות הקניינית על פי דין בצורה נמרצת. הוא דחה, במידת האפשר על פי ההלכה, את הניסיון לחבל בסדר המשפטי התקין והרגיל, לעומת פוסקים אחרים, שהסתמכו על טענות המבוססות על מוסר וצדק, אשר פסקו באופן שפגע בחיי המסחר התקינים.

 

"עני המהפך בחררה"

כלל נוסף, המבוסס על רגש הצדק ועל ההתחשבות בזולת, הוא זה של "עני המהפך בחררה". על פיו אסור לו לאדם ליטול נכס לעצמו, כשאחר מהפך בו כדי לזכות בו. ואף על פי שחבירו עדיין לא קנה את הנכס, הרי כיוון שהוא מתעניין בו כדי לרכשו, מי שנוטלו לפניו נקרא רשע, הלכה זו פוגעת במידת-מה בתחרות כלכלית, היא נותנת זכות-יתר לאחד ובאה למנוע תחרות של אחר. היו חכמי הלכה - כגון רש"י - שנתנו לדין זה פירוש רחב, ולפיו אסור להתחרות על נכס בכל אופן, ואפילו כאשר ה"עני" עומד לזכות בו מההפקר או עומד לקנות את הנכס מאחר וכדומה. אולם היו שצמצמו במידת-מה את תחולת הדין, ובראש המצמצמים - רבנו תם. לפי רבנו תם הזוכה מן ההפקר אינו נכלל בכלל זה. גישתו בעניין זה עולה בקנה אחד עם מגמתו לתת יתר תוקף לזכויות על פי דין ולאפשר תחרות גדולה יותר.

 

"מי שפרע"

עניין אחר, שיש לו פן משותף לשאלת "עני המהפך בחררה", הוא זה של "מי שפרע". על פי דין, כל עוד מעשה הקניין בין שני הצדדים לא נגמר, מותר להם לחזור בהם מהסכמתם לעיסקה. חזרה זו אינה יפה, לעתים, בעיני חכמים, ולכן כבר במשנה נקבע, שהחוזר בו תחול עליו קללת "מי שפרע"; וזה לשון המשנה: "נתן לו מעות ולא משך הימנו (מן המוכר), יכול לחזור בו, אבל אמרו: מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה, הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

 

לפי ההלכה, אם אחר עשיית ההסכם הלא-גמור מתברר, שאחד הצדדים עשוי להפסיד מאחר שנשתנו השערים לרעתו, החוזר בו יהיה נתון לסנקציה של "מי שפרע". גם הלכה זו מפריעה למהלך המסחרי התקין וקובעת סנקציה מוסרית כלפי מי שרוצה לעמוד על זכויותיו המשפטיות ולחזור בו לפני גמר הקניין. גם במקרה זה בא רבנו תם להקהות את עוקצה של ההלכה. הוא צמצם את הכלל וקבע, שאם אחד הצדדים עשוי להפסיד הפסד של ממש, מותר לו לחזור בו, ואין להטיל עליו את הסנקציה של "מי שפרע". רבנו תם פסק כן למרות מימרות תלמודיות, שמהן עולה, שגם אם השער משתנה אסור לו לחזור בו, ואם יחזור בו יקולל קללת "מי שפרע". גישת רבנו תם באה לחזק את הרגלי המסחר המקובלים לעומת חקיקה, שאמנם מבוססת על הרגשת הצדק והיושר, ואולם היא עשויה לגרום אי-וודאות משפטית בחיי המסחר, אף על פי שקביעות המשנה והתלמוד בנידון ברורות בהחלט, לפי גישת רבנו תם אפשר לצמצם את היקף תחולת הסייג. 

 

ג. סדרי דין

 

עמדתו המצדדת בפיתוח מרבי של המסחר עולה גם מדיונו בענייני הפרוצדורה של המשפט. אף בנושא זה נמצא פסיקה תקיפה, חדשנית וחד-משמעית, המתחשבת התחשבות יתרה באיש העסקים, שהוא בדרך כלל הצד החזק במשא ומתן.

 

מוסד ההרשאה

חידוש אחד של רבנו תם נוגע לעמדתו, שבאה לאשש נוהג שנתן תוקף למוסד ההרשאה, ועזר להרחבת השימוש בה. מבחינה טכנית, כדי שיוכל בעל הדבר לתבוע, היה צריך להקנות את נושא התביעה בקניין אגב קרקע. נשאלת השאלה, מה דינו של מי שאין לו קרקע? דיונים נוקבים בערכו בנושא זה עד שבא רבנו תם, והרחיב אחת מדרכי ההקנאה שפותחו לפניו.

 

דברי הראב"ן בדבר דרך כתיבת הרשאה על ידי הודאת המרשה שיש לו ארבע אמות קרקע היו ידועים, אך לא ברורים די צורכם. רבנו תם אימצם והוסיף להם נופך חשוב משלו: ההודאה תקפה "אפילו יש כמה עדים שמכחישים אותו הרי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי", בכך סילק רבנו תם כל ספק בנוגע לאפשרות של כל אדם לתת לאחר הרשאה תקפה ואיפשר עשיית הרשאה בקלות מרובה. בעל הדין לא חויב אם כן להופיע בעצמו בתביעותיו, גם כאשר הכחישו עדים את בעלותו על קרקע, ולכאורה אין לו אפשרות להעביר את זכות תביעתו למורשה.

 

גוי כמורשה לגביית חובות

בין חידושיו הרבים של רבנו תם שהביאו לקידום חיי המסחר יש למנות גם את נוהגו למנות גוי כמורשה לגביית חובות. האפשרות לנהוג כן היתה שנויה במחלוקת הקשורה בדיני הקניינים והשליחות בנוגע לגוי. רבנו תם הרחיב את יכולתו של האדם להשתמש במורשים, ואפילו במורשה גוי. פסק זה סייע במיוחד בקידום ענייני הלוואות.

 

מסדרין לבעל חוב

הלכה מקובלת היא, שמסדרין לבעל חוב, היינו משאירים בידי החייב נכסים מינימליים, שאין לו לנושה זכות לגבות מהם. דין זה מקובל על הפוסקים רובם ככולם כהלכה מחייבת. ברם, רבנו תם חריג מהם, בפסקו, שאין מסדדין לבעל חוב. לדעתו, מותר לגבות מן החייב את הכל, ואין משאירים בידו כלום. המעיין בסוגיה תלמודית זו יראה, שמשתמע ממנה וממסקנתה, שההלכה היא שמסדרין לבעל חוב. ואולם רבנו תם פסק לפי דרכו, בנמקו דבריו בנימוקים מנימוקים שונים שלא תמיד הם משכנעים במיוחד. גישת רבנו תם נותנת בידי איש העסקים החזק, הנושה, זכויות מרחיקות-לכת, שרוב הפוסקים לא העניקו לו.

 

רוב הפוסקים קבעו, שאסור לו לנושה להיכנס לביתו של החייב כדי לגבות את חובו. בדרך של אינטרפרטציה, אולי מגמתית, הסיק רבנו תם, בניגוד לחכמי הלכה אחרים, שהאיסור על כניסה לביתו של החייב מכוון רק למקרה של נטילת משכון, ואולם במקרה החשוב יותר והשכיח יותר, של גביית חוב, מותר לו לנושה להיכנס לבית החייב. ייתכן שפסיקה זו, המתירה כניסה לבית החייב, החוסכת את טרחת המלווה ללא חשש מעבירה של "לא תבוא אל ביתו...", מתאימה לחוק, שהיה נהוג בצרפת במאה השתים-עשרה ואושר בידי לואי השישי בשנת 1134 בפסיקתו לתושבי פריס. כאמור, גם פסיקה זו לא נתקבלה, ורוב הפוסקים לא גרסו כרבנו תם. 

 

ד. הקלות בענייני איסור והיתר

 

לדעתנו, רבנו תם הוא בין חשובי המקילים בענייני איסור והיתר, במקום שהקלות אלו מעודדות את חיי הכלכלה ופריחתם. ואף שבדרך כלל אין להגיע למסקנה שנמנה רבנו תם עם הפוסקים הידועים בנטייתם להקל, נראה, כי במה שנוגע לענייננו, דהיינו תחום חיי המסחר, הוא בולט בנטייתו להקל. קו זה בפסיקתו ניכר במיוחד בשלושה עניינים: יין נסך, ריבית ושבת, אך נמצא הוא גם בעניינים אחרים.

 

גידול ענבים

יש חילוקי דעות בין החוקרים בנוגע לשאלה, אם עיסוק היהודים בגידול ענבים ובתעשיית היין היה בעיקר לשם תצרוכת עצמית, או שמא גם במידה רבה לשם מסחר. אפילו אם לא עסקו היהודים בהיקף של ממש בסחר ביינות, היה היין בעל חשיבות כלכלית, מאחר שהיה נהוג לפרוע חובות בתשלום שווה כסף ולא רק כסף, היינו נכסים בעין. פירעון חוב על ידי מסירת חביות של יין לנושה, היתה דדך מקובלת לסילוק החוב. רבנו תם שפע היתרים בענייני יין נסך.

 

והרי - בקיצור נמרץ - ההיתרים העיקריים של רבנו תם בנידון:

1. היתר הגעלת חבית שהיה בה יין נסך על-ידי פתיחת אחד משוליה ושפיכת רותחים לתוכה והפיכת המים על שוליה אילך ואילך. למעשה, אין כאן הגעלה, ואף לא עירוי מכלי ראשון;

2. יין שהובא ממקום למקום על ידי גוי, הותרה שתייתו ללא חשש לזיוף חותמות בידי הגוי;

3. היתר קניית נאדות חדשים מן הגויים ללא צורך בעירוי או בהגעלה;

4. יין שנגע בו גוי על ידי דבר שלא בכוונה - מותר בשתייתו;

5. יין שנגע בו גוי קטן, מותר בהנאה;

6. היתרים שונים לענין ברזא (הפתח הצר בחבית שפותחים, כדי שיצא היין ממנו), כגון פתיחת ברזא על ידי גוי ויהודי, או נדנוד ברזא על ידי גוי בלבד;

7. ניצוק, היינו עירוי היין מכלי לכלי, בעת שהקילוח נוגע בשני הכלים, אינו חיבור גם לעניין איסור יין נסך, ויש לפסוק בו לקולא;

8. סתם יינם אסור בשישים, ולא במשהו, ומותר בהנאה;

9. אין לחשוש לחרצנים של איסור שנשארו בחבית;

10. חידושו המרחיק לכת לעניין המשכה;

 

העניין נידון בהרחבה רבה אצל סולובייצ'יק. מכל האמור לעיל עולה בבירור נטייתו להקל בענייני יין נסך.

 

הלוואות בריבית

רבנו תם תרם תרומה מיוחדת במינה לביסוסו ופיתוחו של העיסוק החשוב ביותר של יהודי אירופה בימי הביניים - הלוואות בריבית. שלא כבעניינים אחרים, בנוגע להלוואה בריבית היה רבנו תם מוכן להצהיר בגלוי על מדיניותו המכוונת למען מציאת היתרים: "מצוה מן המובחר לתת מחיה לבני ברית". על סמך גישה זו מצא דרך להתיר הלוואות בריבית ליהודים כשגוי באמצע. לווה ישראל שביקש הלוואה יכול לשלוח משכון על ידי נכרי, ולא חשוב הדבר, מי הוא הגוי. חידוש זה היה מנוגד לנוהג, שלפיו הקפידו שהגוי לא יהיה קשור בקשר גלוי ללווה.

 

לאור קביעה עקרונית זו הלך רבנו תם צעד נוסף, המבוסס על גישתי הכללית בעניינים אחרים. רבנו תם פסק, שאם אדם טוען שמה שהמלווה תובע ממנו הריהו ריבית ולכן אסור לו לשלם, ואילו המלווה טוען, שהעיסקה נעשתה בצורה שאינה נגועה באיסור ריבית - יש לקבל את גירסת המלווה, ואפילו ללא שבועה, מאמינים למלווה, שהעיסקה נעשתה בהיתר, הטעם נעוץ בכלל ההלכתי של "לא שביק היתירא ואכיל איסורא". בלשון אחרת: חזקה על אדם שיש בידו לעשות פעולה בדרך מותרת או בדרך אסורה, - שיבחר לעשותה דווקא בדרך של היתר, ולא בדרך של איסור.

 

אף פסק רבנו תם, שהלכתא כרב נחמן בטרשא, היינו שמותר למכור סחורה באשראי בסכום העולה על שווייה של הסחורה; ואין בכך משום איסור ריבית. ולענין ריבית חידש רבנו תם חידוש נוסף; בניגוד לפוסקים אחרים פסק, שאין חילוק בין שדה לבית, ובשניהם גם בבית, יכול המלווה לאכול בנכייתא. היינו, למעשה, המלווה יכול לדור בבית שהלווה עליו. שהייתו בבית הלווה אינה נחשבת ריבית אליבא דרבנו תם.

 

העברת משכון

בעקבות רבנו דוד ורש"י הכיר רבנו תם והתיר את המוסד של העברת משכון שקיבל מלווה יהודי מידי לווה גוי, והעבירו לאחר מכן ליהודי. לפי לשון המקורות מדובר בהלוואה שבין יהודים; ברם, כפי שסולובייצ'יק מסביר, למעשה מדובר במכירת חוב. ואף שלכאורה יש בהעברה זו מידיו של יהודי ליהודי אחר משום ריבית, סמך רבנו תם את ידיו על היתר זה.

 

בספר התרומות מוזכרת מסורת בדבר קולות נוספות של רבנו תם בעניין ריבית; מאחר שדברים אלה אינם מובאים מפי חכמים אחרים, ספק אם אפשר ליחסם לו בוודאות. וכבר סולובייצ'יק עמד על הבעייתיות שבדבר. "בפני אלה המוכנים לקבל את דיווחו של ר' שמואל עולה תמונה מפורטת יותר ומלאה של מעשה ר"ת: הוא טיפל בכל ארבעת הבעיות של הלוואה בריבית - אשראי תוך יהודי ("מתווך-קש" נכרי), בטחונות תוך יהודיים (משכון הממושכן), המערופיא ו-fronting והתיר את כולם". ואפשר, לדעתי, להוסיף גם את גישתו המיטיבה עם המלווה, אם המשכון נאנס. ואף על פי שהיו חכמי הלכה, שפסקו שהלווה פטור מתשלום חובו, אם אבד המשכון, היה רבנו תם בדעה, שעל החייב שהפסיד את משכונו לשלם את כל חובו לנושה, בטענה שהמלווה פטור מאונס, ולכן אין הוא אחראי למשכון.

 

הלנת המת עד שייפרעו חובותיו

רבנו תם חידש חידוש מרחיק לכת נוסף לטובת נושים, בעניין הלנת המת. למרות האיסור המפורש על הלנת מת, התיר רבנו תם לעכב את קבורת החייב, עד שישולם חובו לנושה, מסורת זו בשם רבנו תם הביא ר' יצחק אור זרוע בספרו. לענייננו לא חשוב הדבר, אם הושפע רבנו תם בנידון מסביבתו הנוצרית, או שנעשתה קביעתו בהשפעת רבנו שמריה ב"ר מרדכי, שביחד איתו פסק דין זה. למעשה, אם כך ואם כך, פסקו של רבנו תם חריג הוא ומרחיק לכת בנטייתו לטובת הנושים פסק זה לא אומץ אצל חכמי ההלכה.

 

מותר לקבל שבועה מגוי

היתר חשוב נתן רבנו תם ליהודי שיש לו עסק עם גוי. בניגוד לפסק מפורש של אחיו, הרשב"ם, פסק רבנו תם, שמותר לקבל שבועה מגוי אף על פי שמדובר בשבועה בעבודה זרה. ההיתר ניתן על סמך המדיניות המוצהרת שהוא כ"מציל מידם" ומותר. נימוק נוסף להיתר נעוץ בגישתו של רבנו תם אל הנוצרים שבסביבתו ואל שבועתם. ההיתר שנידון בספרות המחקרית עזר לאנשי עסקים יהודיים להצליח לגבות חובות וכדומה מידי נכרים.

 

הערכתו המפליגה של רבנו תם לצורכי המסחר עולה גם מפסקו בעניין הלכות שבת. חידוש עקרוני של רבנו תם בתחום דיני שבת השפיע השפעה חשובה על השבת בקהילות ישראל, על פי התלמוד אסור להפליג בספינה פחות משלושה ימים לפני שבת, אלא אם ההפלגה היא "לדבר מצווה". רבנו תם חידש, בניגוד לקודמיו, ש"סחורה חשוב דבר מצווה". דהיינו סחורה כדין מצוה, ומותר אם כן להפליג לצורכי מסחר תוך שלושה ימים לפני שבת.

 

היתר הקיבולת

רבנו תם היה מגדולי המרחיבים את היתר הקיבולת (מלאכה ששכרה משתלם לפי ההספק כדוגמת האריסות), כשמדובר בהעסקת נכרי גם בשבת על ידי יהודי. הדבר נידון הלכה למעשה בנוגע לטביעת מטבעות, מלאכה שאף יהודים עסקו בה. רבנו תם פסק "שמותר לישראל מטביעים להשכיר עכו"ם שיטביעו חלקו בשבת, דבדידהו טרחי וכן התיר לעשות והורה הלכה למעשה". וכבר כתב על כך י' כץ:

 

"כמבואר בהקשר הדברים, הכוונה שהעכו"ם יעשה את מלאכתו בקיבולת, והוראה זו היא אחת המסקנות משיטתו של ר"ת, שסבר, שכל סוגי קיבולת, ולאו דווקא שדה, מותרים בשבת. ר"ת ידע, כי בפסקו זה סוטה הוא מן המסורת המקובלת".

 

שותפות עם גוי בשבת

בעיה נוספת בעלת היבט מסחרי הקשורה לדיני שבת נפתרה בידי רבנו תם בצורה מיוחדת. מה דיני של תנור (מעין מאפייה למטרת רווחים), אשר נושה יהודי גבה את חציו תמורת חובו - ואילו חציו האחר נשאר בבעלותו של גוי, המשתמש בו גם בשבת? האם יכול היהודי להשכיר את חלקו בתנור לגוי בשבת? על פי מה שנפסק בתלמוד, מותר לעשות כן כשמדובר בשדה, אך לא כשמדובר בבית מרחץ. האם דין תנור כדין שדה או כמרחץ? כבר פסקו הגאונים, שדין תנור כדין מרחץ, ואסור ליהודי שהוא בעליו של מחציתו, ליהנות מהפעלת התנור לשם רווחים. אמנם נטה רבנו תם לדעת הגאונים, ברם יגע למצוא דרך שיוכל היהודי הנושה ליהנות מן הנכס. גם בזה ביקש רבנו תם ומצא דרך נאותה, שיוכל הנושה לממש את זכויותיו העסקיות. ואם הקל בענייני שבת, אין פלא שהקל כשמדובר באיסור השייך לחול המועד, ובמיוחד כשהיה הנושא הנידון כרוך בפרנסה החשובה ביותר של יהודי צרפת בזמנו של רבנו תם - הלוואה בריבית. הוא התיר להלוות בריבית בחול המועד למרות האיסור התלמודי על "פרקמטיא כל שהוא" בחול המועד. הוא פירש את המונח "פרקמטיא" פירוש מצומצם, והתיר את העיסוק בהלוואה בריבית. 

 

ה. סיום

 

לא ניסינו להביא רק את מה שנראה תומך בהנחתנו, אולם לאחר עיון מפורט בתורת רבנו תם כמעט שלא מצאנו דברים המתנגדים לתפיסתנו. ברור, שייתכן שלא היינו ערים לעניין זה או אחר שבו נפסק בניגוד למה שהעלינו; ברם, אף אם יימצא פסק הלכה כזה, נדמה שלא יהיה בו כדי לסתור את בנייננו, המבוסס על עשרות פסקי הלכה. מן הפסיקה שהבאנו מתברר כי גישת רבנו תם לחיי הכלכלה והמסחר חד-משמעית היא: פסיקה, הבאה לעודד את פיתוח חיי המסחר ולהעדיף פתרונות הבאים להרחיב תחרות חופשית לעומת פסיקה הבאה לצמצם אותם. כפי שהצבענו בפתיחת דברינו, מגמות אלו משתלבות יפה בחיי הכלכלה של המאה השתים-עשרה בצרפת בפרט, ובאירופה בכלל. עד כמה היה רבנו תם מודע למגמתיות זו בפסיקתו זו שאלה, שייתכן שלא נוכל להשיב עליה לעולם. אף אם אין לנו הוכחות חד-משמעיות, ששיקולים כלכליים עיצבו במידת מה את פסיקתו, ואף אם נסכים לגישה השמה את הדגש בפסיקת חכמי ההלכה בכלל ובפסיקת רבנו תם בפרט על שיקולים הלכתיים עיוניים, הנובעים מתוך מסגרת ההלכה פנימה, העניין אומר דרשני.

 

הקשת הרחבה והמגוונת, שדלינו ממנה את פסקי רבנו תם המצויים בעניינים שונים כל כך הריהי ראיה נוספת למסקנתנו. החוט המאחד את כל הנושאים שהבאנו, שלכאורה אין כל קשר ביניהם - זו המגמה המובהקת לעידוד ופיתוח של חיי מסחר ערים.