לחץ כאן לתצוגת הדפסה

זכות השביתה ומגבלותיה לפי ההלכה

מחבר: הרב כ. פ. טכורש

שנה בשנה, תשל"ב
הודפס ללא ההערות

תוכן המאמר:
זכויות הפועל ומגבלותיו
הסכמי עבודה וארגוני פועלים
כוחו של תנאי ושל מנהג
סמכויות של טובי העיר לארגוני פועלים
על תשלומים לפועלים בעד ימי השביתה
שביתות בדברים של חיי נפש


תקציר: כותב המאמר מברר את דינן של שביתות לפי התורה:
האם מותר לפועל לשבות? מה המגבלות בהלכה בנוגע לנושא השביתה? מה כוחם של ארגוני הפועלים? כיצד יש לנהוג לגבי שביתות בדברים של חיי נפש? וכו'.

מילות מפתח: שביתה.

זכות השביתה ומגבלותיה לפי ההלכה

 

לאור השביתות, שאנו עדי ראיה להן במדינה ע"י פועלים בענפי תעשיה ועבודה, ועובדים במוסדות שונים, כגון: המהנדסים, הרופאים, המורים, האחיות, עובדי הרנטגן, עובדי המכס והמיסוי, ועוד ועוד. יש לעמוד ולברר את דינן של שביתות בכלל לפי התורה, אם יש להן על מה שיסמוכו בדין ובהלכה.
 
והנה, שאלה זו נשאלה בבית מדרשו של מרן הגרא"י קוק זצ"ל, לפני ארבעים שנה בערך, ע"י מר ש. ז. שרגאי בשם הועד הפועל של הפועל המזרחי, והיא נחלקה לשתיים:
 
א. דין שביתה לשמירת תנאי העבודה הקיימים, במקרה שנותן העבודה רוצה להוריד את המחירים, או להוסיף על שעות העבודה, ומאידך שביתה לשם הטבת תנאי העבודה על ידי העלאת המחירים והורדת שעות עבודה. ואם שביתות מעין אלו מותרות, מה דינם של מפירי שביתה, האם נחשבים הם כמסיגי גבול ומותר להורידם ממקום עבודה או לא?
 
ב. ארגון הפועלים שבא לשמור על זכויותיהם ועל תנאי עבודה הגונים של הפועלים, האם לו זכות להכריח את נותני העבודה שיעבדו בעבודה מאורגנת, היות וע"י עבודה בלתי מאורגנת יש מביאים נזק לתנאי העבודה של ציבור הפועלים? וכן, היש זכות לציבור הפועלים המאורגן, לכוף את הפועל הבלתי מאורגן שיכנס לתוך הארגון, כדי שלא ישמש מכשיר בידי נותן העבודה לרעת הפועלים?
 
הרב זצ"ל נתן תשובה על השאלות הללו בעל פה ובחיוב ששביתה מותרת, רק בתנאי שסכסוכי עבודה כאלה ימסרו לפני בית דין מוסמך, ואם נותני העבודה יסרבו לקיים הפסק דין, יש רשות לפועלים לשבות. ויש רשות גם לדרוש מסירת הסכסוך לבוררות של זה בורר לו אחד, או לבי"ד של תלמידי חכמים בקיאים בהלכה ובשאלות החיים והעבודה, או אפילו של בעלי בתים אם שני הצדדים מסכימים לזה. אותו הדבר בעניין ארגוני פועלים, שאם נותני העבודה או הפועלים אינם מזדקקים לדין תורה או לבוררות, הזכות להכריחם שייכנעו לדין תורה, גם על ידי כוח השביתה הנמצא בידם, אולם פרטי השימוש בזה צריך דעת בי"ד. בעצם - הוסיף הרב - הארגון של הפועלים הוא בכלל מה שאמרו חז"ל: "שרשאין בעל אומניות להסיע על קיצתן", אבל הכפייה של היחידים להיכנס לארגון, יכולה רק להיות טענה לפני בי"ד, והעניין יוחלט לפי פסק הדין של הבי"ד (ראה "נתיבה" מיום א' ניסן תרצ"ג).
 
בעקבות הרב, הולך הגרב"צ עוזיאל זצ"ל בספרו "משפטי עוזיאל" (חו"מ ח"ג, סימן מא) הדן בשאלה זו, ומסיק:
 
א. שהגנתו של הפועל היא במשפט, משפט צודק, שיסודו הוא: "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (ב"מ פ"ג).
 
ב. שתלוי בכוח ארגון הפועלים ובהקמת בי"ד חשוב של יודעי משפטי התורה ואנשי מדע, היודעים פרק בתורת הכלכלה ותנאי השוק, שהם בצרופם יקבעו חקת עבודה לפרטיה, ושימנו אחר כך דיינים קבועים שידונו על יסוד חוקה זו, בכל הסכסוכים שיפלו בין הפועלים עצמם, בנוגע לחלוקת עבודה צודקת ביניהם, ובין הפועלים ונותני העבודה בנוגע ליחסיהם ההדדיים.
 
בדין זה החרו-החזיקו גם הרבנים כמהורא"י ולדנברג שליט"א בספרו "תחוקת אליעזר" (ח"ב סימן כג), וכמהור"מ פינדלינג שליט"א בספרו "תחוקת העבודה" (עמודים סא-סד; קיט- קכו). וכמו כן מברר שאלה זו כותב הטורים האלה, בספרו "כתר אפרים" (עמודים רס-רעא).
 
זכויות הפועל ומגבלותיו
במסגרת המאמר הזה, נתעכב על כמה מיסודות ההלכה בנידון. בדרך כלל אנו מוצאים שחכמינו ז"ל העניקו לפועל זכויות מיוחדות. אפילו עבד, אסרו על בעל הבית לנצלו יותר מדי, וחייבו להתייחס אליו בכבוד, ככתוב בתורה: "כשכיר כתושב יהיה עמך עד שנת היובל יעבוד עמך" (ויקרא כה, מ), ובקידושין (כ ע"א): "כי טוב לו עמך, עמך במאכל עמך במשתה, שלא תהא אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר וכו', מכאן אמרו כל הקונה עבד כקונה אדון לעצמו", ואם בעבד כך, בפועל על אחת כמה וכמה.
 
ישנה הגדרה ברורה הקובעת זכות הפועל לשכר עבודה הוגן, שיספיק לצורכי ביתו ולחיות חיים תקינים, כפי הצורך ההכרחי והרגיל. דבר זה בא לידי ביטוי נאמן במס' כתובות (קה ע"א):
גוזרי גזירות שבירושלים היו נוטלין שכרם תשעים ותשעה מנה מתרומת הלשכה, לא רצו, מוסיפין להם. ומקשינן: לא רצו, אטו ברשיעי עסקינן? אלא לא ספקו, אף על פי שלא רצו מוסיפין עליהם.
 
וברש"י שם: אטו ברשיעי עסקינן שנוטלין שכר לדון יותר מכדי חייהן, ומתרץ: לא ספקו למזונות, אף על פי שלא רצו ליטול מוסיפין עליהן מתרומת הלשכה. כאן הובלטה הדאגה המיוחדת לאי קיפוח הפועל, אפילו כשהוא בעצמו מחוסר העוז לדרוש את תיקון שכרו. והרמב"ם מגדיר את פרנסת הפועל בהגדרה מדויקת יותר (בפ"ד מהל' שקלים ה"ז) באומרו וז"ל:
מגיהי ספרים שבירושלים ודיינין שדנין את הגזלנים בירושלים, היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, וכמה היו נוטלין תשעים מנה בכל שנה, ואם לא הספיקו להן, אף על פי שלא רצו מוסיפין להם כפי צורכן "הם ונשיהם ובני ביתן".
מכאן, שצריך להבטיח קיום הוגן למשפחות הפועלים והפקידים, הם ונשיהם ובני ביתם.
 
זה מה שנוגע לקביעת שכרו ופרנסתו ולתנאי עבודתו. מלבד זה העניקו לו חז"ל חופש וחרות בפעולותיו, בכדי להרגיש ולהדגיש את אי תלותו והשתעבדותו לזולת. את זה אנו מוצאים בדינו של רב האומר: "פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" (בבא מציעא י ע"א; בבא קמא קטז ע"ב), וכן בדברי רבנן האומרים: "פועל ידו על העליונה" (ב"מ עז ע"א). על סמך הלכה זו, יש ביד הפועל לדרוש תנאים סבירים מאת המעביד במקרים של העלאת יוקר החיים, ולהגנת תנאי העבודה, אפילו עד כדי השבתה מן העבודה, במקרה שאין מוצא אוזן קשבת לדרישותיו הצודקות באזני המעביד.
 
אולם יש כאן גם צד שני של המטבע, שכמו שיש לדאוג לעובד ולפועל, כן יש להתחשב עם המעביד שלא יהיה לו הפסד בשל יחסו של הפועל.
והגדירו זאת חכמינו ז"ל בהגדרות: של "פסידא להאי" או "דבר האבוד". כך מוכנסת גם הגבלה בזכיותיו של הפועל, לדוגמא: הזכות הזאת של הפועל לחזור בו בחצי היום מותנית בתנאי שאין כל גרם הפסד למעביד. ומכאן ההלכה, שאם העבודה בדבר האבוד, אין הפועל יכול לחזור בו (חו"מ סי' שלג, סעיף ג). והב"י והרמ"א בהגה שם, מגדירים דבר האבוד: כל שאין בעל הבית יכול לעשות אותה מלאכה בעצמו, נקרא דבר האבוד, ויש כאן דררא של הפסדים כפולים:
 
א. מקפחים את מפעל יצירתו
ב. הפסד כתוצאות השביתה, לשלם לפועלים בעד ימי הפסקת העבודה.
 
הסכמי עבודה וארגוני פועלים
ברם, יש לדון בעניין השביתות וזכות הפועלים להכריז עליהן, גם מבחינה ציבורית כללית, אשר יש לה יסוד גם לפי ההלכה, מבלי להיזקק מלכתחילה לבית דין או למשפט זבל"א, כאשר ניתן לפועלים בתור ציבור מאוחד ומלוכד כוח חוקי וסמכות, אשר לפיהם יש להם תוקף להסדר ענייני העבודה, עד כדי נקיטת אמצעים להגנתם ולביצועם.
 
מראשית התפתחות החיים הכלכליים בארץ, קמו ארגוני פועלים המייצגים את אינטרסי הפועלים, שהם גם מיופי כוח לסדר הסכמים בענייני העבודה ותנאיה בין המעבידים והעובדים. במקרה זה בא כוח המעבידים, היא התאחדות בעלי התעשייה, וארגוני הפועלים הם באי כוח העובדים. ובדומה לזו בין עובדי הממשלה וב"כ העובדים.
 
מקור לארגוני פועלים אנו מוצאים כבר בגמרא מגילה (כט ע"א): אמר ר' יהודה, מעשה בבית הכנסת של טורסיים (צורפי נחושת - רש"י) שהיה בירושלים וכו'. וכן מספרים בגמרא (סוכה נא ע"ב) על מארגני האומנים שהיו באלכסנדריה של מצרים וכל אורח עני ששייך לאומנות הזאת, קבל מהם עבודה ותמיכה ראויה, "וכשעני נכנס שם, היה מכיר את בעל אומנותו ונפנה לשם ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו". רואים מזה, שכבר בזמן ההוא התקיימו ארגוני עובדים.
 
ההסכמים ההדדיים בן העובדים והמעבידים הנהוגים כיום, נערכים ע"י חוזי עבודה מיוחדים בין הצדדים, ויש שני סוגי חוזי עבודה:
א. חוזה אישי, דהיינו הסכם בין מעביד לעובד בודד.
ב. חוזה קיבוצי בין מעבידים, לבין ארגון של עובדים.
בחוזים מפורטים כל התנאים לפרטיהם ששני הצדדים מקבלים עליהם, ובמקרה של אי קיום התנאים מצד המעבידים, הרשות לפועלים לנקוט באמצעי שביתה. יש לדון אפוא מבחינת ההלכה עד כמה מגיעה הסמכות המשפטית של ארגוני הפועלים האלה, להכריז שביתה ולגרום להפסדים המשוערים שדברנו עליהם לעיל. האם סמכותם היא כמו של בית דין או זבל"א, והאם ע"י חוזי העבודה נושאים הם עליהם גושפנקא חוקית?
 
מעלה גדולה לכריתת החוזים בזה, ששני הצדדים מסכימים מראש לתנאים מסוימים, באופן שהטענה של "רווחא להאי ופסידא להאי" נופלת כאן, באשר שני הגורמים מקבלים עליהם מראש התנאים על כל תוצאותיהם בין להפסד ובין לשכר. השאלה היא אם החוזה הנהו בר תוקף חוקי עד כדי נקיטת האמצעים החזקים ביותר להכרזת שביתה. ובזה נדון לפי ההלכה על שלושת היסודות דלהלן:
א. כוחו ותוקפו של תנאי
ב. כוחו של מנהג
ג. מושג של טובי העיר שיסודו בהפקר בי"ד הפקר.
 
כוחו של תנאי ושל מנהג
שנינו במשנה (ב"מ צד ע"א) :
מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה והשואל להיות פטור מלשלם, נושא שכר והשוכר להיות פטורין משבועה ומלשלם וכו'. ובגמרא שם, אמאי? מתנה על מה שכתוב בתורה הוא, והמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל? ומשני הא מני ר' יהודה, דאמר דבר שבממון תנאי קיים. ומסיק בגמרא, אלא כולי עלמא ר"מ, ושאני הכי דמעיקרא לא שיעבד נפשיה. וברש"י (ד"ה: אפילו תימא), רישא דקתני מתנה שומר חינם להיפטר משבועה, ר"מ, והאי לאו מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא שאמר לו "אי אפשר להיות שומר שלך אלא בכך". ולהלן על מתנה שומר שכר להיות כשואל, אמר שמואל בשקנו בידו. ור' יוחנן אמר אפילו שלא קנו מידו "בההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא, גמר ומשעבד נפשיה".
 
והרמב"ם ז"ל מסיק להלכה (בהלכות שכירות פ"ב, ה"ט): "שכל תנאי, בממון או בשבועות של ממון - קיים, ואין צריך לא קניין ולא עדים". וכן בב"ב (ח ע"ב): "ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים, ולהסיע על קיצתן", וברש"י שם: להסיע על קיצתן: "לקנוס את העובר על קיצת דבריהם להסיעם מדין תורה". וכן בתוספתא (בבא מציעא פי"א, ה"ב): ורשאין בני העיר להתנות על השערים ועל המידות ועל שכר הפועלים, וכו'. כל אלה הם מבחינת תנאים שהותנו בין יחידים או קבוצת אנשים המחייבים את עצמם בהסכם הדדי, מתוך אמון הדדי וללא כל צורך של קניין, ויש להם תוקף עד כדי עונש למי שעובר עליהם.
 
כן מהווה גורם חשוב בשטח חיי המשק והכלכלה, מנהג שהונהג במדינה כולה, או בעיר ידועה, שלפיו מסודרים ונהוגים ענפי הפעולה והעבודה, עד שנהפך ממש לחוק ומי שעובר על מנהג זה דינו כעבריין. וכן שנינו (ב"מ פג):
השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב, מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב, אינו רשאי לכופן. מקום שנהגו לזון, יזון. לספק במתיקה יספק. הכל כמנהג המדינה.
ושם בירושלמי על המשנה הזאת אמר ר' הושעי': זאת אומרת "המנהג מבטל את ההלכה". וכן בירושלמי (יבמות פ"ז, ה"ג): כל מקום שהלכה חופפת בידך הלך אחר המנהג. ובמס' סופרים (פי"ד, יח): "מנהג ותיקין מבטלין הלכה". ובברכות (מה ע"א): "פוק חזו מאי עמא דבר". ובמנחות (לב ע"א): דרב אית לי' מנהגא.
 
וכן בב"מ (עד ע"א):
א"ר פפי משמיה דרבא, האי סטימותא קניא, למאי הילכתא, ר' חנינא אמר למקניא ממש, רבנן אמרי לקבולי עליה מי שפרע ו"באתרא דנהיגו למקני, קנו ממש".
 
א"כ רואים אנו, שהמנהג יש לו תוקף עד כדי סמכות של קניין ממש, בעניין מסחר ומשק. וכן הוסק להלכה ברמב"ם (בפ"ט ה"א משכירות ובפ"ז ה"ו ממכירה). ובטוש"ע חו"מ (סי' שלא, סעיף א) ובעוד מקומות. וכן בתשובת הריב"ש (סי' תעה) מובא בב"י (חו"מ סי' שלב) בעניין חזן העיר, שרוצה לפטור עצמו מהמס, מסיק: שאם מנהג העיר לפטור החזנים גם זה פטור, דבעניין שכירות הפועלים ודאי הולכים אחר מנהג המדינה.
 
ומכאן יוצא שהסכמי העבודה של ארגוני הפועלים הם כדין ממש, הן מצד תוקף התנאים המותנים, והן מצד המנהג, שידוע שכבר נשתרש בארץ. וכתוצאה מזה גם השביתות הבאות כתוצאות מאי קיום ההסכמים, הם בדין. מעניין, שמקרה של שביתת פועלים מובא בגמרא יומא (לח ע"א):
ת"ר של בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, ולא רצו ללמד, שלחו חכמים והביאו אומנים מאלכסנדריה של מצרים, והיו יודעים לאפות כמותן ולא היו יודעים לרדות כמותן, וכו', וחזרו בית גרמו למקומן. שלחו להם חכמים ולא באו, כפלו להם שכרם ובאו.
כאן הייתה שביתה בדרישה להעלות שכרם וכשמילאו את תנאיהם בהכפלת שכרם, נענו...
 
סמכויות של טובי העיר לארגוני פועלים
עתה נדון על שאלת הסמכות של ארגוני הפועלים לסדר הסכמים לפי פרטיהם. והנה היסוד ההלכותי לסמכות ארגוני הפועלים הוא, בעובדא בב"ב (ט ע"א) בהנהו תרי טבחא דעבדי עניינא, פירש"י תנאי:
דכל מאן דעביד ביומא דחבריה קרעו למשכי, אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה וכו'.
ועל זה כתב הרא"ש:
מכאן דכל בעלי אומנויות יכולין להתנות ביניהן, והן הנקראין בני העיר בעניין מלאכה וכו'.
מתוך זה יוצא שיש לארגון פועלים תוקף של בני העיר לעניין מלאכה, ובני העיר פירושם: טובי העיר, הנחשבים כבני העיר בכל פעולותיהם, כמבואר במרדכי (פ"ק דב"ב סי' תפ). וכן מביא שם הר"מ, שטובי העיר הוי בעירם, כמו גדולי הדור בכל מקום שהפקרם הפקר וכו'.
 
וכן בתשובות המיוחסות לרמב"ן (סי' רפ), שכל ציבור וציבור יש להם רשות על יחידיהם, ורשאים לגדור ולתקן בעירם, כמו שבי"ד הגדול יכולין לתקן על כל ישראל עי"ש. וכן מבואר בתשובות הרשב"א (ח"ה, סי' קכח), שרוב כל עיר ועיר אצל יחידיהם הם כבי"ד הגדול אצל כל ישראל, לגזור ולענוש. וכן בשו"ת הריב"ש (סי' שצט) וז"ל: יכולין בני העיר לעשות ביניהם תקנות וגדרים והסכמות ולקנוס העובר עליהם מדין תורה, דגרסי' בב"ב ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתם.
 
ולפי זה יכולים לומר, שיש לפי ההלכה הסמכות לארגוני הפועלים לנהל משא ומתן ולחתום חוזים בשם הפועלים, שהם כבני העיר וכוחם ותוקפם גדול לבצע עניינם מבחינה ציבורית. והואיל וארגוני פועלים אלה, מהווים רוב הפועלים בארץ, הרי יש בזה גם תוקף, של "אחרי רבים להטות", כמו שהגדיר הפר"ח (בסי' קכא) את הנידון בזה"ל:
"דבר ברור שכל המנהגים בין דממונא בין באיסורא נקבעים ע"י הרוב, שיכול לכוף היחידים אם יתנו כתף סוררת".
וכבר כתב הרא"ש בתשובה, כי בכל עסקי רבים, אמרה תורה "אחרי רבים להטות", וכל עניין שהקהל מסכימים הולכים אחרי הרוב, והיחידים צריכים לקיים כל מה שיסכימו הרבים. מלבד זה, יש להם ג"כ משען תחוקתי ממשלתי, שגם לזה יסוד בהלכה, אחרי הדברים שקבע מרן הגרא"י קוק זצ"ל בספרו (משפט כהן, סי' קמד) הכותב:
"שנראין הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה, ובמיוחד מה שנוגע להנהגת הכלל".
 
וכאן יש לציין לשבח, שמאז קום המדינה, נתקבלו בכנסת לא פחות משישה עשר חוקי עבודה יסודיים, וביניהם החוקים השייכים לדיוננו: "חוק ההסכמים הקיבוציים", "חוק ישוב סכסוכי עבודה", "חוק הגנת השכר", ששלושתם ינקו אהדדי.
 
יוצא מכל זה, כי יש כוח בידי ארגוני הפועלים לסדר חוזים והסכמי עבודה בין העובדים והמעבידים. ובמקרה של אי קיומם ע"י המעבידים, רשאים לנקוט באמצעים עד כדי שביתה, ולמנוע מפועלים אחרים להיכנס לעבודה במקום השובתים.
 
על תשלומים לפועלים בעד ימי השביתה
והנה אחרי אשר בררתי למעלה וכן בספרי "כתר אפרים" הנ"ל, שעצם השביתה למנוע קיפוח זכויותיהם של הפועלים היא חוקית לפי ההלכה, מצאתי שכן גם דעת הגאון הרב ר' משה פיינשטיין שליט"א בספרו "אגרות משה" (ח"ב, חו"מ סימן נח) הכותב בזו הלשון:
"הנה בדבר עצם אגודת הפועלים וכו', שעושין ביניהן תקנות וקביעות השכר, ושלא יוכלו הבעלים לסלקם שצריכים לעזור זה את זה בשביתות וכדומה, מדברים שהוא לתועלתם, איני רואה בזה שום חשש איסור" וכו', עיי"ש.
 
ויש לעיין גם בדין אם המעביד צריך לשלם לפועלים בעד זמן השביתה, או לא, כמובן, כפועל בטל (עי' בב"מ עו ע"ב - עז ע"א, וכן בחו"מ סי' שלג, סעיף א). שהרי לא התאמצו הפועלים במלאכתם, מפני שההלכה היא, שאפילו נאנס הפועל שלא יוכל להשלים את מלאכתו, אינו מקבל שכר בעד מה שלא עבד, כמבואר בחו"מ (סי' שלג, סעיף ה), שפוסק הרמ"א שם בזו הלשון: "ומיהו אינו צריך לשלם להם כל שכרם רק מה שעשו וכו' ", ולכן יש לכאורה לדון לפי זה, אם צריך לשלם לפועלים עבור הזמן ששבתו, כיון שסוף סוף לא עבדו. אבל מאידך גיסא, כיון שהשביתה הזאת נגרמת בעטיו של בעל הבית, הרי אילו היה מסכים לתנאים המקובלים בשטח העבודה, לא היו הפועלים שובתים. ולפיכך יש לחשוב מקרה כזה, כמו פשיעה של המעביד, שצריך לשלם להם.
 
והנה זה ברור שאם המעביד הסכים לקבל את הפועלים בתנאים החדשים, בלי שום דין ודברים על ימי השביתה, בוודאי שהוא ויתר משלו לטובת הפועלים, ודבר זה יש ללמוד מדברי הרא"ש (מס' ב"ק, פרק שישי, סימן ו) שכותב:
הא דאמר הכא, היכא דאניס שכיר או קבלן, אינו נותן לו אלא שכרו שלפני האונס. ובפרק קמא דקידושין (יז ע"א) אמר דעבד עברי שחלה שלש אינו צריך להשלים וכו', דהתם מיירי כשחלה שלש ועבד שלש, דכיון שאחר חוליו קבלו בעל הבית למלאכתו, ולא אמר לו לנכות לו מה שחלה, מסתמא מחל, אבל הכא שהחולי היה בסוף זמנו, אין הוכחה שמחל לו, עכ"ל.
ועל פי זה פוסק התשב"ץ כן למעשה בתשובה (ח"א, סימן סד). ולכן ברור גם בנידון שלנו שעל המעביד לשלם בעד ימי השביתה, אם הסכים המעביד על התנאים החדשים מבלי דו"ד על ימי השביתה, מפני שמחל.
 
אבל הספק עדיין קיים במקרה שבעל הבית מודיע מראש לפועלים, אבל מקבל אותם בחזרה לפי התנאים החדשים, שאינו מוחל כלל על ימי העבודה שהושבתו ותובע לפסוק לו לפי ההלכה. בזה יש לדון אם זה נחשב כאונס ולא מגיע להם, או כפשיעה מצד בעל הבית, ועליו לשלם.
 
ומצאתי בתשובות התשב"ץ (שם) שדעתו הוא, שזה נחשב כאשמת המעביד, וזו לשונו:
"אפילו נתבטלת כל השנה בשביל עיכוב הפירעון, חייבים לשלם לך שכרך משלם, דלא אמרינן בנאנס שאינו נוטל אלא מה שעשה, אלא בשלא נאנס מפני בעל הבית, אלא מפני דברים אחרים, כגון: אחזתו חמה וכיוצא בזה. אבל אם בעל הבית עצמו ביטלו, חייב לשלם לו כמו שהתנה עמו אפילו נתבטלו כל הזמן, שהרי הוא סגר הדלת לפניו, ואינו יכול לעשות מלאכתו", עכ"ל.
 
ובתשובות הריב"ש (סי' קעה) דן בדבר מלמד אחד שלא שילמו לו שכר לימוד, וגירש אותם התלמידים שהוריהם לא שילמו שכר לימוד, וכותב:
"ואני אבאר לך, השכירות שעשית עם האנשים ההם מחרת יום שמחת תורה, עם אותם תנאים, שאף אם יחלו הנערים או אתה, בכל השנה, והנערים יהיו בטלים, שעם כל זה יהיו חייבים לפרוע לך השכירות, עם היות שאלו התנאים בלתי הגונים ובמלאכת ה' אין ראוי למי שהוא ירא שמים להתנות כאלה, כי יניא לבב מגדלי בניהם לתלמוד תורה, בהכביד עליהם תנאים שלא כמשפט, מכל מקום תנאי שבממון הוא קיים, שהרי שנתחייבו באותם תנאים, בין יפריעו לך מה שהיו חייבים לך בין לא יפרעו. אבל מה שנתחייבו לך, שאם לא יפרעו לך הח' כפולות ושכירות חמישה חמישה שבועות לשבת תולדות יצחק, עד פרוטה אחרונה, שיהיו חייבים לפרוע לך שכירות, אף אם תגרש הנערים מבית הספר ויהיו בטלים ושלא תחזירם עד שיפרעו לך, כל מה שהם חייבים, וגם מה שיעלה שכר כל שבת ושבת (שבוע בשבוע) מזמן הבטלה, זה התנאי, אף עם קבלו אותו ברצון אינו כלום, לפי שזו אסמכתא וכו', ולא מהני, כדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קד ע"א)", עכ"ל.
הרי מפורש לפ"ז, שאפילו אם יתנו בפירוש לשלם בעבור השביתות שיעשו, אם לא ישלמו את דמי העבודה בזמן, התנאי הזה אין לו כל ערך, מפני שזוהי אסמכתא, ואם כן לכאורה משמע מדבריו שאי אפשר לפועל לתבוע תשלום בעד ימי השביתה.
 
אולם הגאון רבי משה פיינשטיין הנ"ל, בספרו "אגרות משה" (חו"מ ח"ב, סימן נט) פוסק אחרת: "ולענין השכר לימים שלא למדו, אם היה כדין הזה וכו', בוודאי שצריך לתת להם השכר", עכ"ל. וכן גם בספרו של הרב פינדלינג "חוקת העבודה" (עמוד סד) מביע דעתו כך.
 
והנה לדעתי גם הריב"ש אינו מתנגד לפסקו של התשב"ץ, אלא שסובר שאין הצדקה להפסיק את הלימוד מן נערים, משום שאבותיהם אינם יכולים לשלם שכר לימוד, כי הרי לימוד התורה הוא בבחינת חיי הנפש של התלמידים ולכן לא משלמים עבור השביתות. ומה שהתשב"ץ בתשובתו הנ"ל, מחייב בתשלום למורה שהשבית את הנערים, אף שגם זה מדובר במלמד תורה לנערים, שם מדובר, שההורה יכול לשלם, והוא מתרשל וממאן בכוונה מלשלם, ומביא את המלמד למצב שנאלץ לנקוט באמצעי כזה, להרחיק את הילדים מהשיעורים, אבל בדרך כלל אין להשבית את העבודה של חיי נפש, ובמקום שהשביתה מוצדקת לפי ההלכה, הרי באמת חייב בעל הבית לשלם ולכסות את ימי השביתה ולא לגרום נזק לפועלים. כך נראה לעניית דעתי.
 
בשולי הדברים, יש לעמוד על דברי הגאון הר"מ פיינשטיין, שמכניס את עניין לימוד התורה, במסגרת של חיי נפש ממש, בהדגישו בספרו הנ"ל (סי' נט):
"וגם מסתבר, כיון שביטול תינוקות של בית רבן הוא חטא גדול, שאין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. ובכל זאת חושב, שיש אולי להתיר מטעם ד"עת לעשות לה' הפרו תורתך", כדי שזה יועיל שיוכלו ללמד אתם כהוגן שלא יצטרכו לדאוג ולהטרד בחזרה אחרי עוד איזה פרנסה".
ואף שקשה קצת לקבל את הנימוק הזה בדברים של חיי נפש ממש. ואולי לזה התכוון בסוף דבריו: "ולכן צריך להתרחק מזה בכל האפשרי".
 
שביתות בדברים של חיי נפש
עם סיכומנו בדין שביתת פועלים מהעבודה לשם הטבת מצבם הכלכלי, עמדנו גם על המושג של דבר האבוד ופסידא למעבידים, וראינו אפשרות של זכות שביתה גם במקום של הפסד ודבר האבוד, שהגם שיש להתחשב עם זה, אבל אי אפשר לוותר על הגנת הפועל והפקיד בבחינת: "וחי אחיך עמך", שצריכים לדאוג לפרנסתו.
 
אולם, ישנם ענפי עבודה החורגים מגדר של הפסד ודבר האבוד גרידא, אלא הם קשורים בחיי נפש ממש. ובזה יש לדון, אם זכות הפועלים מגיעה עד כדי להשבית את העבודה גם בענפי העבודה אלה, באשר שביתה זו עלולה לסכן ולשתק את תהליך החיים, ולגרום נזק לאומי עצום, שתוצאותיו מי ישורן.
 
מתכוון אני למשל, לענפי עבודה של שרות החשמל, התברואה והחינוך. בהשבתה של השירותים הללו, יש משום תקלת הציבור ואפילו פגיעה בחיי הנפש. שרות החשמל פירושו: הנעת גלגלי הטכניקה במדינה, ספוק המים בשאיבתם ע"י זרם החשמל; הפסקת החשמל בבתי חולים גורמת לפגיעה חמורה בתברואה, בשמירת ואחסנת המזונות ועוד. וכן השבתת מפעל התברואה היינו: שביתת הרופאים, האחיות ומכשירי הרנטגן, זוהי סכנת חיים ממש. ואם כי יש איזה הסדר של תורנות במקרים חמורים, אבל זה גורם באופן ישיר ובעקיפין לסכנת מחלות מתפשטות, ולגרמה של הכבדת המחלות, וזה בכלל פיקוח נפש. כן בשטח החינוך בשביתת המורים יש בזה משום ניתוק ילדי ישראל מלימוד התורה, "ואם תעזבנו יום, יומיים אעזבך", ובזה ממיטים חורבן רוחני על תינוקות של בית רבן.
 
ולכשתמצא לומר, גם שביתה כזו שהתפרצה באחרונה, של עובדי המכס, המיסוי והבלו גם בה תלויים וקשורים חיי נפש, חיי הקיום של המדינה, כי בזה שנפגע העצב המרכזי של הכנסות המדינה, עומדים גם לפגוע ביסודות הביטחון וגם את זה יכולים להכליל בגדר של חיי נפש.
 
חכמינו ז"ל כבר עמדו על המושג של חיי נפש כלפי ארץ ישראל, באומרם (ב"ב ד ע"ב, וצא ע"א): אין מוציאין פירות מא"י בדברים שיש בהן חיי נפש, וכן אין משתכרין בא"י בדברים שיש בהם חיי נפש. על אחת כמה שאי אפשר להשתיק את גלגלי השירותים התלויים בחיי נפש ממש. לדעתי יש להקים על ענייני השירותים הללו בית דין מיוחד או בוררות חובה זבל"א, שבמקרה של סכסוך שכר או תנאי עבודה, יביאו הדבר לפניהם לדיון.
 
ואמנם נשמעו כבר דעות של כמה ממנהיגי הפועלים ע"ד צורך של בוררות חובה בשטחים אלו, אף שיש בזה גם הסתייגויות של אחרים. אולם לא נשחק בענייני יוקרה וסמכויות של ארגוני הפועלים בשאלה זו, אלא להעמיד לפנינו את קיום המדינה והתפתחות שרותיה, ואת חיי נפשה ממש. אסור לנו להתייחס לזה בשיגרה כללית כמו לשאר ענפי העבודה והשירותים, ואם אין להעביר בוררות חובה בכל ענפי העבודה והמשק, לכל הפחות נעביר אותה בענפי העבודה והמשק שיש בהם משום חיי נפש. וזאת לתשומת לב לממונים על הארגונים המקצועיים וגם לממשלה עצמה.