לחץ כאן לתצוגת הדפסה

הסגת גבול וטובת הצבור בהלכה

מחבר: ד"ר שילם ורהפטיג

שנה בשנה, 1977

תוכן המאמר:
פרק ראשון: התחרות בין בני אותו מקום
א) הוזלת השער כאמצעי למשיכת לקוחות
ב) זול מעט וזול הרבה
ג) הוזלה במצרכים חיוניים ובמצרכים אחרים
ד) הוזלה מהשער שנקבע על ידי בני העיר
פרק שני: התחרות בין בני מקומות שונים
א) שער השווה ושער הזול
ב) זול מעט וזול הרבה
ג) הוזלה מהשער שנקבע על ידי השלטון
ד) דין המוכר בזול בעירו ללקוחו מעיר אחרת
פרק שלישי: סיכום


תקציר: מחבר המאמר מצטט מקורות שונים בנושא הסגת גבול, ומביא תשובות לשאלות מעשיות כגון האם מותר להוזיל כדי למשוך לקוחות, האם מותר להוזיל מהשער שנקבע ע"י השלטון וכו'.

מילות מפתח: הסגת גבול, התחרות בהלכה, מחירים.

הסגת גבול וטובת הצבור בהלכה

 פרק ראשון: התחרות בין בני אותו מקום

 

במקום אחר הבאנו שיש מקרים שהסגת גבול בעסק או באומנות מותרת היא, לפי ההלכה, וזאת כאשר בני העסק או האומנות הבאים להסיג גבול של בעלי אותו עסק או אותה אומנות הם בני אותה עיר. כך פסק התנא קמא בברייתא זו (בבא בתרא כא, ב):

 "ולשכינו אינו כופהו"

שרש"י (שם) מפרש:

"לשכנו שבמבוי שלו אינו כופנו מלירד לאותה אומנות".

וכך היא ההלכה בברייתא סתמית האומרת:

"עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו, מפני שיכול לומר לו: אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי".

וכך פסק האמורא רב הונא בריה דרב יהושע:

"פשיטא לי... בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב".

 

ויש מקרים שהסגת גבול אסורה, והיינו כאשר בני עיר אחת באים לעיר אחרת לעשות מסחרם או אומנותם, כשבני אותה העיר האחרת עוסקים בעצמם באותו מסחר או באותה אומנות, וזאת מטעם של פסיקת חיותם. וכך פסק האמורא רב הונא בריה דרב יהושע:

"פשיטא לי, בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב".

 

א) הוזלת השער כאמצעי למשיכת לקוחות

והנה באשר לאותם מקרים שהסגת גבול מותרת, יש שאלה האם מותר לאדם רק להעמיד חנותו או אומנותו ליד של חבירו או שמותר לו גם להשתמש בדרך הוזלת השער או בדרכים כיוצא בזה כדי למשוך את הלקוחות אליו. בנדון זה יש מחלוקת התנאים במשנה זו (בבא מציעא ס, א):

"רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזים לתינוקות מפני שהוא מרגילן אצלו, וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער, וחכמים אומרים: זכור לטוב".

 

באשר לרישא טעמו של רבי יהודה מובא במפורש במשנה עצמה:

"מפני שהוא מרגילן אצלו",

כלומר, מפני שהוא מרגילן בכך לבא אצלו ונמצאת אונאה לשאר חנוונים. את טעמם של חכמים מביאה הגמרא:

"דאמר ליה אנא מפליגנא אמגוזי ואת פליג שוסקי"

(=אני מחלק אגוזים ואתה חלק שקדים), ושקדים הם פירות מעולים יותר מן האגוזים.

 

ובאשר לסיפא, הטעם של רבי יהודה לגבי אגוזים יפה גם לגבי הפחתת השער. וכפי שפירש רש"י:

"ולא יפחות את השער למכור בזול מפני שמרגיל לבוא אצלו ומקפח מזונות חבירו".

ואת טעמם של חכמים מביאה הגמרא:

"משום דקא מרווח לתרעא"

(=משום שהוא מרחיב את השער)

ורש"י מוסיף, כי כתוצאה מהפחתת השער

"אוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול".

(ומכאן תצמח תועלת לכלל הציבור). הרי לדעת חכמים אף שהחנווני מפסיד, תועלת הציבור עדיפה.

 

בשתי המחלוקות דלעיל ההלכה היא כחכמים. כך פסק הרמב"ם:

"ומותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבוא אצלו. ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו. ואין בני השוק יכולין לעכב עליו, ואין בזה גניבת הדעת".

וכך פסק הטור:

"ומותר לחנווני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו. ויכול למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו ואין בני השוק יכולין לעכב עליו".

ובשלחן ערוך נפסק כלשון הטור.

 

ב) זול מעט וזול הרבה

בדין שמותר להוזיל את השער, יש כמה חריגים. החריג האחד נוגע לגודל ההוזלה. מה שאמרנו שמותר לחנווני האחר למכור בזול, הרי זה רק אם הוא מוזיל מעט, אבל אם מוזיל בהרבה יכול החנווני הראשון למחות בידו, שהרי כאן נופלת הטענה "זה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו", כי החנווני הראשון אינו יכול להוריד כל כך מהמחיר מבלי שיפסיד הרבה בעצמו. כך פסק רבינו ירוחם:

"ואם שני אדם דרים בעיר אחת והאחד רוצה להלוות במעט ריבית יותר מחבירו לא מצי (חבירו) מעכב, כי יאמר כמו החנוונים: אני אחלק לתינוקות אגוזים, אתה חלק להם שאר פירות כדי להרגילם אצלך".

הרמ"א שהעתיק את דברי רבנו ירוחם השמיט את המלה "במעט" ולא כתב רק שמותר להלוות בזול. הגאון ר' חיים הלברשטם מצאנז כתב:

"שאולי הוא טעות סופר, וצריך לומר "בזול מעט אינו יכול לעכב עליו, אבל בזול הרבה אסור (להלוות)".

ואכן הרמ"א בתשובה פסק בפירוש דלמכור בזול הרבה כולי עלמא מודים דאסור. התשובה סובבת בעניין ספר הרמב"ם שהדפיס הגאון מהר"ם פדווא, ובא מדפיס אחד מעשירי ארץ והכריז שעל כל ספר יוזיל זהב טפי מהגאון. הרמ"א פסק שמאחר וכאן ברי היזקא, כולי עלמא מודו שיכול (הגאון) לעכב עליו. ר' חיים מצאנז דן בשאלה זו:

"בעיר אחת שהאוראנדי שייך להשר וקמו איזה אנשים ופרקו מעליהם עול האוראנדי ומוזגים משקה בהעלמא בזול הרבה ועל ידי זה יקצף השר מאד ורוצה לגרש את כל היהודים הישובים בהכפרים תחת ממשלתו. אם יש למחות ביד השענקרס מהעיר המעלימים".

והוא פסק כהרמ"א בתשובה דלעיל:

"מי יבוא אחרי המלך מהרמ"א אשר כתב בתשובה סימן יוד בפירוש דלמכור בזול הרבה כולי עלמא מודים דאסור... לכן גם בנדון דידן אסור למכור כל כך בזול".

 

הרב יוסף שאול נאטאנזאהן נשאל בדבר בעל חנות אחד שיש לו ליסענץ (=רשיון) ופורע המס מחנותו כנהוג והאחר הסמוך לו אין לו ליסענץ ושותקין לו מושלי העיר, אם רשאי זה שיש לו ליסענץ למסור אצל אדונים שלא יניח למכור בחנותו. והוא השיב (שם):

"כל שאין כאן ברור שמפסידו אינו רק גרמא בעלמא ופשיטא דלכולי עלמא לא מצי מעכב עליו, אמנם לפענ"ד נראה דזה יכול לעכב אם מוסיף המקח על ידי זה שלא צריך לשלם (מס)..., אף שבשלחן ערוך מבואר דאם מוזלין המקח לא מעכבי מפני תקנת הלקוחות, זה דווקא כשמוזלים מצד שיכולים לתת בזול יותר שהראשונים רצו להוקיר, אבל כאן מה שהם מוזלים, מפני שאין משלמין המס, אם כן הראשונים לוקחים באמת כפי שוים, בזה אין מעלה מה שהם מוזלים".

 

הר' יחיאל מיכל (אמרי אמת, לקוטי פסקי דינים) כתב:

"ולפענ"ד בדיוקא דלישנא מהגמרא (בבא מציעא ס, א) ופירוש רש"י (שם ס, ב ד"ה משום) נראה בפשיטות דדוקא בגוונא דליכא לראשון פסידא מהקרן אך יש עוד קצת רווחא, שגם הזולת (=הראשון) יכול להוזיל כן, אז שרי (השני להוזיל)".

דבר זה אפשר ללמוד מהרישא של המשנה שחכמים מתירים לחלק קליות ואגוזין לתינוקות, דאמר השני לראשון:

"אנא קמפלגינא אמגוזי את פלוג שיוסקי",

ומכיוון

"שגם חבירו (הראשון) יכול לעשות כן ולא מיחשב פיסוק חיותיה דחבריה".

 

גם מהסיפא של המשנה אפשר ללמוד כן. באשר להפחתת השער פוסקים חכמים "זכור לטוב" והגמרא (שם) אומרת:

"מאי טעמא דרבנן? משום דקא מרווח לתרעא"

ורש"י (שם) מפורש:

"ואוצרי פירות יראו שהוזלו וימכרו בזול"

ומזה מסיק ר' יחיאל מיכל:

"אך הכל בכי האי גוונא שגם חבירו יכול לעמוד בו, מה שאין כן אם פוחת כל כך פחות מהקרן שאז אין חבירו יוכל לעשות כן ולהפסיד, אז פשיטא דאסור דהוי פוסק חיותא דחבריה, ואם הוא רוצה להפסיד את שלו, אך בשל חבירו אינו רשאי לגרום פסידא".

 

ג) הוזלה במצרכים חיוניים ובמצרכים אחרים

יש סברא שמה שאמרו שבסוחר שהוזיל השער לעומת אחרים אין האחרים יכולים לעכב על ידו משום הטובה מזה ללקוחות, הרי זה רק במקרה שהוזיל במצרכים חיוניים ולא במצרכים אחרים כמו יין ושכר. דעה זו הביא ר' מאיר אייזנשטאט. בנדון אחד ממחזיקי האורנדה שרצה למכור משקה וי"ש ושכר בזול יותר מאחרים, כתב בעל פנים מאירות:

"הכא בשביל השכר לא ישתנה השער של תבואה, ברור שאליבא דכולי עלמא יכולים לעכב על ידו".

 

גם הר' יקותיאל ענגיל מחלק בין תבואה ליי"ש. הובאה לפניו שאלה בדבר דין ודברים בין אנשי העיר בורנשטין ובין אחד נחמן מחזיק אורנדה בכפר קראפאטיק הסמוך, אשר היה מוכר לכל אנשי העיר יהודים ואינם יהודים בשער נמוך מאוד עד אשר לא יכלו מוזגי העיר לעמוד נגדו ודבר זה היה ביכלתו כי תשלומי האורנדה מאותו כפר מצער הוא לפי ערך תשלומי הפראפנאציא של העיר שהוא סכום רב. ונוסף לזה הוא איש אמיד ותשיג ידו לקנות בפעם אחת סכום יי"ש עצום בשער זול ומוכר אותו לאחדים ומסתפק בריוח מצומצם. ואנשי העיר השתדלו לגדור בעדו שלא לפחות השער מיי"ש לאנשי העיר כי אם במיקח שווה עם מוזגי העיר ולא יאבה לשמוע עליהם באמרו בשלי אני עושה.

 

בתשובתו כתב מהריא"ז ענגיל:

"יש ביד בני העיר למחות ביד ר' נחמן שלא לפחות השער מיי"ש לבני העיר, בין השאר מהטעם "דהכא לא שייך לומר דרווח תרעא... דזה לא נאמר אלא בדברים הנחוצים למזון כמו לחם בשר ופירות, אבל לא לעניין יי"ש שאין צורך למזון ופרנסה".

 

"ר' יהודה לייב, אב"ד סטאשוב גם הוא בדעה זו והוא כותב אפילו כשהלוקחים הם ישראלים, אסור להוזיל מקח, רק במקום שיש אוצרי פירות אז שהרי דעל ידי זה יביאו פירותיהם למכור ויוזל השער".

כך פסק גם בעל ערוך השלחן:

"וכן יכול למכור בזול ואין בני השוק יכולים לעכב עליו, אמנם נראה לי דזהו רק בתבואה מפני שעל ידי זה שימכור בזול גם האחרים ימכרו בזול ומתוך זה ימכרו בעלי האוצרות בזול, אבל לזלזל במכירת סחורה איסור גמור ומתוך כך מקולקל דרך המסחר ומאבדין מעות אחרים".

 

לעומת זאת, ר' שלמה קלוגר תמה על מה שהפנים מאירות מחלק בין תבואה ליי"ש, דהרי הטור והשולחן ערוך כתבו סתמא דמותר למכור בזול ולא חלקו בין תבואה לשאר דבר ומוכח דאין חילוק. גם הר' משה פערעלמוטער דוחה סברת הפנים מאירות בנדון זה.

 

ד) הוזלה מהשער שנקבע על ידי בני העיר

הכלל שמותר להוזיל את השער, אם לא בהרבה, אינו חל במקרה שהשער נקבע בהסכמת בני העיר. במקרה זה אין כח באחד מהם לעבור על דבריהם ולהוזיל השער.

 

המקור לדין זה הוא בברייתא:

"ורשאין בני העיר להתנות על המידות ועל השערים... ולהסיע על קיצתן".

מברייתא זו מסיק הרשב"א:

"דבר ברור הוא שהציבור רשאים לגדור ולתקן תקנות ולעשות הסכמות כפי מה שיראה בעיניהם... ויכולים לקנוס ולענוש כל העובר בכל אשר יסכימו ביניהם".

 

ואם אמנם הברייתא דנה ב"בני העיר", שהוא הארגון של כל אנשי העיר, הרי שגם ארגון בעלי אומנויות למקצועותיהם הוא בכלל "בני העיר" לגבי חביריהם. דבר זה אנו לומדים מגמרא זו:

"הנהו (בי תרי) טבחי דעבדי ענינא בהדי הדדי, דכל מאן דעביד ביומא דחבריה נקרוע למשכיה, אזל חד מינייהו עבד ביומא דחבריה, קרעו למשכיה. אתו לקמיה דרבא: חייבינהו רבא לשלומי".

 

(=מעשה ב(שני) טבחים שעשו עניין (=תנאי) זה עם זה שכל מי שעובד ביום של חבירו יקרעו את עורו. הלך אחד מהם עבד ביום של חבירו. קרעו את עורו. באו לפני רבא, חייבם רבא לשלם(. ומעובדא זו דהנהו טבחי לומד הרא"ש:

"דכל בעלי אומנות יכולים להתנות ביניהם, והם הנקראים בני העיר בעניין מלאכה".

 

והנה אם התקנות או ההסכמות של בני העיר או בעלי אומנויות, הם מסוג הדברים העלולים לגרום הפסד לחלק מהצבור, כלומר הן כאלה אשר בתוצאותיהן "איכא רווחא להאי ופסידא להאי", הדין הוא שאין להם תוקף כל עוד לא אושרו על ידי אדם חשוב בעיר, אם ישנו, וכן אמר האמורא רב פפא (שם) לגבי המעשה דבי טבחי שהובא לעיל, שמה שרבא חייב למי שקרע לעורו של חבירו,

"הני מילי היכא דליכא אדם חשוב, אבל היכא דאיכא אדם חשוב לא כל כמינייהו דמתנו" (=לא הכל מה שמתנים).

 

לגבי אדם חשוב, שהוא פרנס העיר קיימת ערובה שהוא יעמוד על כך שהשער יהיה בינוני, ושבמידת האפשר לא יהיה הפסד ללקוחות מצד אחד ולמוכרים מצד שני. וכך כותב הרמב"ן:

"נראה משום דלמא איכא פסידא ללקוחות דמוקרי זביני, הלכך לאו תנאה הוא עד דשקלי רשות מיניה".

בדומה לזה כותב הר"ן:

"כיון דאיכא פסידא לאחריני בתנאייהו, דהא מיקרי תרעא ומפסדי לוקחין, לאו כל כמינייהו דמתני אלא אם כן נטלו רשות מאותו הממונה".

 

ובאשר לעיר שאין בה אדם חשוב, בני העיר או בעלי אומנויות יכולים להתנות על השערים ולקנות כרצונם ובלבד שיסכימו כולם יחד. דין זה לומד הרמב"ן מהמעשה בהנהו בי תרי טבחי,

"דהיכא דליכא אדם חשוב... דווקא דמתני כל טבחי מתא אי נמי כל אומני דההוא אומנות משום דהוו להו בני העיר לגרמייהו (=לעצמם)".

ואין אנו חוששים שיעשו בני האומנות תקנה לתועלתם ולהנאתם ויזיקו לבני העיר בהסכמתם. וכך כותב הרמב"ן במקום אחר:

"בני המדינה רשאין להתנות שימכור בכך וכך... ובלבד בשער בינוני שיפה לשניהם".

 

בדומה לזה כותב ר' אברהם די בוטון:

"דהא דבעלי אומנות אחת מתקנים ואינם מחייבים לשום אחד מהם לעשות כן אלא כלם מסכימים יחד למקטן ועד גדול שלא לעשות מלאכה אלא בשכר קצוב שקוצבים הם. וכיוון שהם מתקנים לעצמם ואינם מחייבים לשום אדם על כל, למה לא יהיה כח בידם לעשות כן וכי עבדים הם שלא ימשלו בעצמם בדבר הראוי להם".

 

היוצא מדברינו, אין אחד מבני העיר או מבעלי האומנויות שבעיר יכול להוזיל מהשער שקבעו בני העיר או בעלי אומניות בהסכמת אדם חשוב שבעיר, ואפילו במקום שאין אדם חשוב אין אחד מבעלי אומניות שבעיר יכול להוזיל מהשער שקבעו כל בני אותה אומנות, שהוא עצמו היה בהסכמתם.

 

ר' חיים שבתי דן בדבר

"קהלת פטרץ שנמנו וגמרו ועשו גאבילא בעד הפסדיות הסחורות הנקחות והנתנות... לאדוני הארץ ועלה המסוכם שכגר כתושב חקה אחת להם שבכל קולו משי ובכל כאלה בגדים (שימכרו או שיקנו) יפרעו סך קצוב גאבילא... קמו קצת סוחרי עיירות אחרות... ואינם רוצים לפרוע הגאבילא".

הוא השיב:

"בנדון דידן שגורמים (הסוחרים מעיירות אחרות) להם (לקהילת פטרץ) היזק והפסדיות לקנות יותר משוויים וכי למכור בפחות משוויים, כל אפין שווי שיש בידם להתרות בהם, אם ירצו לעמוד בתקנות הגבול לתיקון העילות וההפסדיות הרי טוב, ואם לא יש בידם למונעם שלא ישאו ויתנו כדי שלא לגרום להם נזק".

כנראה שמדובר כאן במקרה שהתקנה נעשתה שם על דעת אדם חשוב.

 

פרק שני: התחרות בין בני מקומות שונים

הוכחנו לעיל כי בבני אותה העיר, שמן הדין אין אחד מהם יכול לעכב את חבירו מלרדת למסחרו ואומנותו ע"י הוזלת השער, אם אינה מוגזמת, כאמצעי למשיכת לקוחות, כי ההוזלה היא טובת כלל הלקוחות. אולם מה הדין לגבי בני ערים שונות, שבן עיר אחת יכול מן הדין לעכב על בן עיר אחרת מלעסוק במסחרו או באומנותו (כדברי האמורא רב הונא בריה דרב יהושע "בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב"). האם במקרה זה יש להתחשב בטובת הלקוחות, ולהתיר לבן עיר אחרת לעסוק במסחרו או באומנותו, אם הוא מוזיל את השער?

 

א) שער השווה ושער הזול

ר' יוסף הלוי אבן מיגאש נוטה לדעה שבני עיר יכולים לעכב על בני עיר אחרת מלעסוק במקצועם בעיר שלהם כשאין הפסד ללקוחות של אותה העיר, כגון שהבאים מוכרים סחורתם באותו השער שמוכרים בני העיר, אבל אם הבאים מוכרים אותה סחורה בזול יותר או סחורה טובה יותר באותו שער, אין בני העיר יכולים לעכב עליהם, כי אין אנו עושים תקנה לטובת חלק אחד מן עיר שהוא לרעת חלק אחר של העיר.

 

וזה לשונו של ר' יוסף אבן מיגאש:

"ומסתברא לן דהני מילי.. דליכא פסידא על הלוקחים הוא, כגון דשוו דמים אהדדי ושוין עסקין נמי אהדדי דלא מרווחי לוקחים מידי, עבדי רבנן תקנתא לבני מתא, כי היכא דלא לשהיין עסקייהו ולא תפסיק להו לחיותייהו, אבל היכא דשוו להו עיסקייהו להדדי ולא שוויין דמי אהדדי, אי נמי שווין דמים אהדדי ולא שוו עסקי אהדדי... מסתברא דלמעבד תקנתא למוכרים במאי דאיכא פסידא על הלוקחים לית לן רשותא, הילכך כיון דאיכא הרווחה ללוקחים, לא כל כמינייהו דמוכרים דמתקני לנפשייהו ומפסדי לאחריני... וכן הדעת נוטה".

 

ב) זול מעט וזול הרבה

מדברי ר"י אבן מיגאש דלעיל אנו רואים שהוא מבדיל בבאים מעיר אחרת למכור, בין מוכרים בשער השווה עם בני העיר ובין מוכרים יותר בזול. אבל אין הוא מגלה לנו אם יש הבדל בין זול מעט לזול הרבה.

 

הרמב"ן אף הוא אינו אומר במפורש אם לעניין זכות העיכוב של בני העיר יש הבדל בין זול מעט או רב, אם כי אצלו יש רמז, (לא ברור) לדבר זה, ואלה דברי הרמב"ן:

"אבל האי (בר מתא) ודאי מצי מעכב אההוא בר מתא אחריתי, דאי לא תימא הכי לעולם לא יעכב, שאי אפשר שלא יוזל השער כשיש שם הרבה בני אומנות זו ותקנת לוקחים ודאי הוא, אלא שמע מינה דהאי )בן העיר( אית ליה פסידא לאו כל כמיניה דליתי בר מתא אחריתי וליתקין להו ללוקחים ויפסיד למוכרים".

 

והנה הרמב"ן בדבריו, לבד מן ההוזלה הנעשית על ידי בני עיר אחרת, מרמז גם על הוזלה הבאה ממילא מעצם הגדלת מספר המציעים, והנובעת מכללי ההיצע והביקוש. האם כוונתו לומר שאין הבדל בין הוזלה קטנה או גדולה, או להיפך? בפירוש דברי הרמב"ן האלה יש מחלוקת הפוסקים. לשיטת בעל הנימוקי יוסף, הרמב"ן סובר שרק אם בני העיר האחרים מוכרים בזול גדול, אין בני העיר יכולים לעכב עליהם. כי אילו עשו כן עלולים להפסיד באופן משמעותי ללקוחות. אבל אם בני העיר האחרת מוכרים בזול מעט, יכולים בני העיר לעכב עליהם, כי הפסד הלקוחות הוא מעט. ואלה דברי הנמוקי יוסף:

"ונראה דעת הרב (=הר"י מיגאש) בזול גדול, אבל להוזיל מעט יותר ממוכרי העיר ודאי מצו מעכבי, דאם לא כן לעולם מצו (בני העיר) מעכבי, שאי אפשר שכשיש שם הרבה מבני אומנות שלא יוזל השער ובשביל דבר מועט כזה לא כל כמיניה לבר מתא אחריתי דלפסיד להאי (לסוחר) וליתקן להאי (ללקוח)... כן נראה דעת הרמב"ן".

 

לדברי הנימוקי יוסף, הרמב"ן אינו חולק על הר"י מיגאש. שניהם סוברים שבזול גדול אין בני העיר יכולים לעכב ובזול קטן - יכולים. ויש חולקים על הנימוקי יוסף, וסוברים שבין לדעת הר"י מיגאש ובין לדעת הרמב"ן אין הבדל בין זול מעט לזול הרבה.

 

אלא שלדעת הר"י מיגאש בכל זול שהוא אין בני העיר יכולים לעכב, ואילו לדעת הרמב"ן בכל זול שהוא יכולים בני העיר לעכב. סברה זו הביא הבית יוסף:

"ולכאורה לא משמע כן (כדברי הנמוקי יוסף), מדברי הרמב"ן, אלא דבין מוזלי פורתא ובין מוזלי טובא להר"י הלוי לא מצי מעכבי ולהרמב"ן מצי מעכבי".

 

גם ר' אברהם די בוטון סובר שהרמב"ן חולק על הר"י מיגאש, ולדעתו

"אפילו מי שבא מחוץ לעיר לעשות אומנות או למכור סחורה, אי עושה יותר בזול בני העיר מעכבין עליו, אבל לר"י הלוי אינם יכולים לעכב".

לדעת הר"א די בוטון, הר"י מיגאש לומד מדברי החכמים בפרק הזהב (בבא מציעא ס, א), שמי שפוחת השער זכור לטוב שמרחיב את השער לבני העיר. ואילו הרמב"ן אינו לומד מהמשנה דלעיל

"דשאני מתניתין דפרק הזהב (=ב"מ ס, א) דהוי לבני ההיא מתא, אבל אבני מתא אחריתי מעכב."

ומאחר ולפי הבית יוסף יש מחלוקת בין הר"י מיגאש והרמב"ן, שהר"י מיגאש סובר שבני העיר אינם יכולים לעכב לבאים מחוץ לעיר ומוזלים סחורתם, והרמב"ן סובר שיכולים לעכב עליהם, פסק הר"א די בוטון שבני העיר אינם יכולים לעכב לבאים מחוץ לעיר ומוזילים סחורתם, אם מעט או הרבה.

 

הוא נשאל (שם) בעניין:

ראובן תושב כפר אחד שהיה עושה שם מלאכתו בזול, כי שם הפרנסה בזול וההוצאות מועטות... ונסע משם וילך לגור בכרך גדול אשר המזונות ביוקר וההוצאות מרובות ועל האופן ההוא שאר החייטים עושים מלאכתם בערך שיוכלו להשיג פרנסתם. ומשנכנס ראובן בעיר... קראו בקול גדול כי ראובן מסיג גבולם במה שמוזיל מלאכתו ולסבה זו הולכים אחריו, לכן מקפח פרנסת תושבי העיר אי אין לאל ידם לעשות מלאכתם באותו הערך הזול ודורשים... שיעשה (ראובן) לערך שעושים החייטים.

 

וזאת תשובתו:

"ודאי מן הדין גמור לא מצי בני העיר לעכב על ראובן דהוי מוזיל טפי במחצית הערך שנוהגים לעשות בעיר, דלסברת ר"י הלוי... אינם יכולים בעי העיר לעכב עליו, ואפילו לדעת הנמוקי (יוסף) שפירש דברי הר"י הלוי שיהיה בזול גדול, הרי אין לך זול גדול יותר מזה, ואם כן דלא מצי מעכבי בני העיר, ואע"ג דאיכא דפליגי עליה (הרמב"ן), כיון דהוי ספיקא דפלוגתא דרבוותא אינם יכולים לעכב עליו".

 

ר' שלמה זלמן, אב"ד ווארשא (חמדת שלמה) פסק כר' יוסף הלוי (על פי שיטת הבית יוסף) שבני העיר אינם יכולים לעכב על בני עיר אחרת מלמכור בעירם אם מוכרים בזול, בין בזול קטן ובין בזול גדול. ואלה דבריו:

"ואף שהבית יוסף הביא שהרמב"ן חולק על הר"י הלוי, מכל מקום נראה שם דהסכמת רוב הפוסקים כהר"י הלוי, וכך סתם המחבר (בעל שלחן ערוך בסימן רכח סעיף יח) וכן לענין תועלת הלוקחים הביא הרמ"א דעת הר"י הלוי ולא דעת החולקין (סימן קנו סעיף ז)".

וזה לשונו של הרמ"א (שם):

"י"א הא דבני העיר יכולין למחות בבני העיר אחרת היינו דווקא בדליכא פסידא דלקוחות שמוכרין כשאר בני העיר... אבל אם נותנין יותר בזול... אין מוכרי סחורות יכולין למחות" (הרא"ש וטור בשם הר"י הלוי).

 

ברוח זה פסק ר' חיים מצאנז בשאלה זו:

"אם מותר לאחד היושב בכפר תחת שר באוראנדי ורוצה לפחות השער מיי"ש נגד שכניו היושבים בסביבותיו והמה משלמים הרבה בעד האוראנדי שלהם וזה היושב בכפר קטן משלם דמי אוראנדי בזול ולכן השכנים המשלמים סך רב דמי אוראנדי מוחים בהיושב בכפר הקטן מלמכור בזול כי פוסק חיותם לגמרי, והוא משיב כל אחד עושה בשלו מה שירצה".

והוא פסק שאין מוחין בהבא לפחות השער, ובנדון זה הסתמך על השלחן ערוך (סימן רכח סעיף יח) שסתם דמותר לחנוונים להוזיל השער ואין בני השוק יכולין למחות, ועל הרמ"א (סימן קנו סעיף ה) דמותר להוזיל הריבית.

 

היוצא מדברינו, כי לפי שיטת הנמוקי יוסף שונה הדין בבני ערים שונות מבני אותה העיר. אשר לבני אותה העיר אם אחד מהם מוכר בזול קטן לא יכולים לעכב עליו. ואם הוא מוכר בזול גדול יכולים, ואילו בני העיר אינם יכולים לעכב בעד בני עיר אחרת, אם הם מוכרים בזול, ואפילו בזול גדול. ואילו לפי שיטת הבית יוסף לדעת הרמב"ן אין חילוק בין בני העיר לבני עיר אחרת, בשני המקרים יכולים בני העיר לעכב על מי שרוצה למכור בזול הרבה.

 

הדעה המקובלת על רוב הפוסקים היא, שאין נפקא מינה בין בני אותה עיר לבני ערים שונות. ובשניהם הדין הוא שבני העיר יכולים לעכב על מי שרוצה למכור בזול הרבה אשר בני העיר אינם יכולים לעשות כמוהו, אם משום שיש להם הוצאות יותר גדולות או מסבה אחרת מתקבלת על הדעת, שהרי אז אין מקום לטענה: "אני מוזיל את השער, הוזיל גם אתה כמוני".

 

כך פסק החתם סופר בשאלה זו:

"ישראל ששכר אוראנדע מהשר והטיל על יושבי תחתיו שלא לקנות משקים כי אם מהשוכר שלו... ויש יהודי ששכר גם כן אוראנדע משר אחר והכפריים באים אליו וקונים ממנו בחשאי ומפסיד ליהודי ששכר אוראנדע הנ"ל, אלא שהשני לא הסית הכפריים אלא ממילא באים אליו, אי עביד איסורא או לא".

והוא פסק:

"אין ספק דאיסורא עביד... הכא שזה קנה האוראנדע ופורע מס על זה, נמצא מפסיד לו קרנו".

 

ברוח זה פסק ר' מרדכי זאב איטינגא, הובא בפניו שאלה בעניין אנשי קהילה ששכרו מאת אדוני העיר "הפערפינאציע והראנדה" והתנו עם אדוני העיר כי כאשר ישכיר הכפרים לישראלים יתנה עמהם כי אין להם רשות למכור יי"ש אל תוך העיר, ועתה באו אנשיו היושבים בכפרים המחזיקים שם היי"ש וערערו עליהם כי אין לאנשי העיר להתנות בכמו אלה. והר' מרדכי זאב בתשובתו דחה את טענת אנשי הכפרים מכמה טעמים, ובין השאר הוא כתב (שם):

"כאן כיון שבמה המוזילין מהמקח מהיי"ש בכפרים אין זה מכוח עצם היי"ש, רק משום שהם אין פורעים מס מזה לכן יכולין למכור בזול ובזה מקפחין שכר אורנדא שבעיר והם אין יכולים להוזיל כמוהם, בכי האי גוונא אסור".

 

בדומה לזה פסק ר' שלום טויבש. הוא נשאל:

"על דבר הדין ודברים שבני שני אנשי הכפרים הסמוכים זה לזה, כל אחד בכפר המושכר לו מהאדון שלו, וכעת רוצה אחד לעמיד קרעטשמיא בסוף הכפר שלו ולהוזיל שם יי"ש וחבירו מכפר השני צועק ככרוכיא, כי יזיק לו בזה היזק רב, כי הערלים מכפר שלו ילכו לקנות שמה יי"ש... והוא אינו יכול להוזיל. כמו כן לאשר ישלם ראטע להאדון... ומאין זה יוציא ממונו אם לא מהרווחה היי"ש".

והוא השיב: כי

"בנידון דידן אפילו רבנן יורו שאינו רשאי לפחות השער דמה שמוזיל זה היי"ש אינו הוכחה על גוף הזלת מקח היי"ש כי יכול הוא להוזיל לאנשי כפר אחר לאשר אינו משלם ראטע מזה ודי לו המעט שירוויח בו. לא כן האיש מהכפר השני, דמשלם ראטע מזה, לא יוכל להוזיל כדי להוציא תשלומי הראטע מהרווחת היי"ש. ואם כן לא שנו בזה לומר דמרווח לתרעא".

 

ר' יצחק יהודא שמעלקיס נשאל בעניין ראובן שיש לו חזקה בעסק קטן ולשמעון חזקה בעסק גדול באראנדיס בכפרים, ולוי בנו קנה קרקע בכפר שמוחזק אביו בסמוך לכפר שמוחזק לשמעון ואביו ראובן נתן לו זכות שענק שם ושמעון צווח שמזיק לו. והנה עתה שכר שמעון זכות שני הכפרים ואינו רוצה להחזיר ללוי זכותו עד שיסלק השענק המזיק לו. והוא השיב כי מאחר שבנדון זהה יש מחלוקת, הפנים מאירות (ח"א, סימן עח), החתם סופר (חו"מ, סימן קעה) והמאמר מרדכי (סימן יא) אוסרים לבעל אוראנדא מכפר אחד למכור לכפר חבירו בזול גדול, ובעל בית אפרים )סימן כז( חולק עליהם, לכן יכול שמעון לטעון טענת "קים לי" כפנים מאירות וסיעתו,

"על כן הדבר ברור דיכול לעכב החזקה עד שיהיה מובטח שלא ימכר )לוי( לכפר שלו בזול ממה שמוכר הוא".

 

ר' מרדכי דב טברסקי, נשאל בדבר אחד המחזיק אורענדי בעיר שמוזיל המקח ומוכר יי"ש לכפרים הסמוכים, והיהודים היושבים בחזקת הכפרים טענו עליו כי מזיק להם במחייתם, וזה משיב כי בשלו הוא עושה. והוא השיב:

"לענ"ד, הנה הדבר יהיה בפלוגתא (לפי הבית יוסף) דהרמב"ן והר"י מיגאש לדעת הרמב"ן "הרי דאפילו בני העיר שהם רשאים ועושים בשלהם, מכל מקום אין רשאים למכור בזול הרבה... ודווקא בשער היפה לשניהם רשאין, ועל כרחו משום דכשמוכרין בזול הרבה הן פוסקים חיותן של החנוונים לגמרי ובזה אין מועיל אפילו עושין בשלהם".

ומכל שכן בבני עיר אחרת שמוכרים בזול הרבה, שבני העיר יכולים לעכב עליהם.

 

ואילו לדעת הר"י מיגאש דנראה דאפילו להוזיל הרבה מותר גם לבן מתא אחריתי ואין החנוונים רשאים לעכב משום דאיכא פסידא דלוקחים. ולשיטתו היכא דעוסק בשלו ומוכר בזול אפילו הרבה אף דבזה פוסק חיותו לגמרי, יש לומר דאין יכול לעכב עליו. ולפי זה יהיה דבר זה בפלוגתא, ולכאורה בכל ספק פלוגתא בעינן לא קמי קולא לנתבע. אך יש לומר דכאן איכא ספק, ספק שמא הלכה כרב הונא האומר שבבני העיר אחד יכול לעכב על חבירו. ולכן יש בזה לומר

"למנוע שלא יזיק, ודאי אפילו בספק אזלינן להחמיר (על הנתבע)".

 

ג) הוזלה מהשער שנקבע על ידי השלטון

לאחר שקבענו שבני מקום אחד יכולים לעכב על בני מקום אחר הרוצים למכור בזול הרבה, אבל אם רוצים למכור בזול מעט אין הם יכולים לעכב עליהם. מן הראוי לציין כי אם השער נקבע על ידי השלטון אסור למכור בפחות מזה, אפילו במעט, כי הרי המוכר שנפגע שומר החוק, אינו יכול להרשות עצמו להוריד מהשער שנקבע בחוק המדינה.

 

כך פסק ר' מאיר מק"ק איזשנשטאט בשאלה בנדון:

"מחזיקי ארנדש שהחזיקו שני כפרים מתחום אחד, כל אחד משר אחד, ורוצה אחר למכור משקה יי"ש ושכר בזול יותר ממה שנקבע השער במדינה, והשני מוחה בידו באמרו, כי הוא גורם לו היזק שעל ידי זה מרגיל לבוא אצלו אנשי הכפר שלו לשתות שם".

וזאת תשובתו:

"במכירות השכר (וייש)... דהכל יודעים... שהוא חוק המדינה ונימוסיהם להכריז בכמה המדה וכן אם רואים שראוי למכור בזול מכריזים שימכרו בזול, הוי כדינא דמלכותא ולא משגחינן כלל בטובת הלוקחים... ברור הדבר דכולי עלמא יכולים לעכב על ידו... ואף שהוא (בעל הארנדה המוזיל את השער) עושה בשלו ואין לו שייכות עם השר השני, מכל מקום אף בשלו אסור לגרום היזק".

כך פסק גם החתם סופר בנדון ישראל ששכר מהשר והשר הטיל על כל יושבי תחתיו שלא לקנות כי אם מהשוכר שלו ויהודי אחר שכר אורנדא משר אחר והכפריים באים אליו וקונים ממנו בחשאי ומפסיד שוכר האורגדא השני. ואלה דברי החתם סופר:

"נראה למחות ביד היהודי דהרי דינא דמלכותא דינא והשר גזר על הדרים תחת ממשלתו ובכלל המס שלו שלא יהיו רשאים לקנות משקה כי אם מזה ששכר האורנדא ממנו".

ואם זה מוכר לנכרי הוא מסייע לידי עוברי עבירה שגונבין המכס.

 

בעקבות הפנים מאירות פסק ר' משה שיק על דבר יהודים שמחזיקים הרענדא מהשר בעיר ובגלילות יש הרבה כפרים שבכל אחד מחזיק יהודי הרענדא, והמחזיקים של העיר היו מוכרים יי"ש להערלים שמהגלילות בזול גדול כדי להמשיך הערלים שבכל הכפרים לקנות אצלם ועל ידי זה נתדלדלו כל מחזיקי הרענדא של הכפרים כי מחזיקי ארענדא העיר פסקו מחייתם. והוא פסק כי אסור

"לעשות כן מצד זלזול השער מן הדרך והמנהג שבגליל ההוא. ואע"ג דזה שכר ארענדא שלו משר אחד וזה משר אחר, מכל מקום כיון שמשנים ממנהג המדינה דהוי כדינא דמלכותא וגורמים שגם שאר מחזיקי הרענדא יצטרכו להוזיל, הם גורמים היזקות וגרמא בנזקים גם כן אסור ואפשר דהוי כגרמי".

 

ד) דין המוכר בזול בעירו ללקוחו מעיר אחרת

שונה דינו של מוכר בעיר אחרת בזול הרבה מהשער שמוכרים בני העיר, מדינו של מוכר בעירו בזול הרבה ללקוחות מעיר אחרת. זוהי סברת ר' חיים סופר. באה לפניו שאלה זו: שני שוכרי משקאות דרים כל אחד בכפר שלו ומחייתם ממכירת משקאות לגויים הבאים לשתות אצלם. וכעת יהודי הדר בכפר שלישי מביא יי"ש מקרובו אשר לו ונותן יי"ש בזול מאוד כמעט בסכום אשר לוקחים סוחרי המשקאות בעיר. הוא מוכר בכפר שלו והולכים כל הגויים סביבות הכפרים ליקח אצלו ומביאים לביתם ושוכרי המשקאות משני הכפרים לא ימכרו כלל, וביקשו לאסור לו למכור לכפרים אחרים בזול, ולחייבו למכור להם "כפי הפרייס (=המחיר) אשר יודיעו לו".

 

והוא השיב:

"אם לכפריים הדרים בכפר שלו... מוכר ביוקר, רק להבאים מכפרים סמוכים מוכר בזול כדי להמשיכם (=למשכם) שיבואו אצלו, אז הוא אסור... אבל בנידן שאלתנו שהוא מוכר בזול הן לבני כפר שלו והן לכל הבאים... כי יוכל לעמוד במעט ריווח רק שימכור הרבה, אם כן לא נקרא מוזיל גבייהו לבני הכפרים הסמוכים, רק הוא מוכר בזול לכל הבא אליו ולא מסית לבני הכפרים הסמוכים שיבואו לקנות אצלו, אלא ממילא הם באים לקנות בזול, אם כן הוא עוסק בשלו בהיתר. ואם ימכור ביוקר לא היה לו מה לחיות".

 

ר' יצחק אהרן איטינגא הלוי:

"באו שני אנשים אראנדאריס לפניו וקובל אחד מהם על חבירו שהוא מוזיל הפרייז (=המחיר) של היי"ש ולכן הערלים של כפר שלו הולכים לחבירו והוא אינו יכול למכור בזול כמו חבירו, מחמת שחבירו אינו נותן ראטע רק ק"נ ריינש כסף לשנה והוא נותן ה' מאות רו"כ לשנה".

וזאת תשובתו:

"בנדון דידן אינו יכול למחות בחבירו שרוצה להוזיל המקח, דעל כרחו לא פליגי ר' יהודה וחכמים (במשנה בבא מציעא, ס, א) אלא כששני הסוחרים הם במקום אחד ממש על ידי שזה מוזיל השער בודאי לא יקנו הקונים אצל חבירו משום הכי אוסר ר' יהודה ואף חכמים לא פליגי עליו רק משום דקא מרווח לתרעה או משום דאמר לו: מכור גם אתה בזול.

 

אבל בזה שזה יושב במקומו בכפר שלו ומוזיל היי"ש להערלים היושבים שמה ובשלו הוא עושה ורק שעל ידי זה ששמעו הערלים מכפר השני שזה מוזיל היי"ש מניחים מקומם והולכים לכפר שני לקנות... מותר לדברי הכל".

והוא מוסיף שהדברים אמורים כשאין הישראלי השני עושה שם פעולה והשתדלות שיבוא הנכרי אליו, רק הנכרי בא מעצמו והוא מכר לו בזול, שאז מותר.

 

פרק שלישי: סיכום

1. אם אחד מבני העיר רוצה להוזיל את סחורתו או אומנתו כדי למשוך אליו לקוחות, אין חבירו בן אותה העיר העוסק באותה סחורה או אומנות יכול לעכב עליו, מאחר וההוזלה היא לתועלת כלל הלקוחות, ובן העיר המוזיל יכול לטעון: אני עושה בתוך שלי, אתה עושה בתוך שלך, כלומר: אני מוזיל, הוזיל גם אתה (כחכמים מול רבי יהודה במשנה) ובלבד שלא יסית או יפתה את הלקוחות של חבירו לבוא אליו.

 

2. מה שאמרנו שאם אחד מבני העיר רוצה להוזיל סחורתו או אומנותו, אין חבירו יכול למחות בידו, במה דברים אמורים, כאשר בן העיר מוזיל במעט, אבל אם הוא מוזיל בהרבה באופן שחבירו אינו יכול להוזיל כמוהו מבלי שיפסיד, יכול חבירו למחות בידו מלהוזיל כל כך (רבינו ירוחם, רמא).

 

3. יש סברא שמה שאמרנו לעיל בסעיף 1, שבן העיר אינו יכול לעכב בעד חבירו המוזיל, חל רק במקרה שהוזלה היא במצרכים חיוניים (כגון תבואה) אבל לא במצרכים אחרים (כגון יין ושכר) שאין להם כל השפעה על שאר מצרכים חיוניים (פנים מאירות, ערוך השולחן). ויש שדוחים סברה זו, ולדעתם אין הבדל בין תבואה ויין או שכר לענין זה (חכמת שלמה, תרשיש שהם).

 

4. אם שער של סחורה או אומנות נקבע על ידי בני העיר או בני אומנות באישורו של אדם חשוב, או בהסכמת כל בני העיר או בעלי אותה אומנות, אין אחד מהם יכול להוזיל סחורתו או אומנותו למטה מהשער שנקבע, כאמור (בבא בתרא).

 

5. בני עיר אחת יכולים לעכב על בני עיר אחרת מלעסוק בסחורה או באומנות שבני העיר עוסקים בה, אם הבאים מעיר אחרת מוכרים סחורתם או אומנותם בשער השווה לזה שמציעים בני העיר, אבל אם הבאים מוכרים סחורתם בזול יותר מאשר בני העיר לא יכולים בני העיר לעכב על ידם: זוהי תקנה לטובת ציבור הלקוחות (ר' יוסף אבן מיגאש).

 

6. ומה שאמרנו בסעיף 5 שאין בני העיר יכולים לעכב על בני עיר אחרת כשמכורים בזול, במה דברים אמורים, כאשר הם מוכרים בזול הרבה, אבל אם מוכרים בזול מעט יכולים לעכב עליהם (הר"י מיגאש והרמב"ן על פי שיטת נימוקי יוסף).

ש/ז

7. אין בני העיר יכולים לעכב על בני עיר אחרת, בין אם הם מוכרים בזול מעט ובין בזול הרבה (הרי"י מיגאש על פי שיטת הבית יוסף לחם רב).

 

8. בני העיר יכולים לעכב על בני עיר אחרת. בין אם מוכרים בזול הרבה ובין בזול מעט (רמב"ן על פי שיטת הבית יוסף).

 

9. בני העיר אינם יכולים לעכב על בני עיר אחרת מלמכור סחורתם או אומנותם אם מוכרים בזול מעט, אבל אם מוכרים בזול הרבה באופן שמפסידים לבני העיר, (כי אלה לא יכולים להוזיל כמוהם, אם משום שהוצאותיהם יותר גדולות או מסבה מוצדקת אחרת), יכולים בני העיר לעכב על בני עיר אחרת מלמכור סחורתם או אומנותם בעיר שלהם (הדעת המקובלת אצל רוב הפוסקים).

 

10. אם השער לגבי סחורה או אומנות פלונית נקבע על ידי השלטון, יכולין בני העיר למחות נגד אלה הרוצים להוזיל למטה מהשער שנקבע כאמור (פנים מאירות, חתם סופר).

 

11. אם אדם מוכר בעירו בזול הרבה ללקוחות מעיר אחרת, אין יכולים בני אותה עיר אחרת לעכב בידו מלהוזיל סחורתו בעירו, אפילו אם מוזיל בהרבה (מחנה חיים, מהרי"א הלוי), ובלבד שלא יעשה המוכר בעירו הפלייה בין בני עירו ובין הבאים מעיר אחרת באשר לשער, מתוך כוונה למשוך הלקוחות מעיר אחרת (מחנה חיים).