לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מכירת איברים

מחבר: מיכאל ויגודה

שנה בשנה, 2002

תוכן המאמר:
א. פתח דבר
ב. תשובת הרדב"ז
ג. יסוד ההיתר של הרדב"ז
1. פיקוח נפש דוחה איסור חבלה
2. פיקוח נפש אינו דוחה איסור חבלה, אבל חבלה לשם הצלה אינה אסורה כלל
ד. סוף דבר


תקציר: האם מותר לאדם למכור אבר כדי להשתילו בחולה מסוכן, ובתמורה יקבל תשלום?

מילות מפתח: השתלת אברים, מכירת אברים להשתלה.

מכירת איברים

 א. פתח דבר

 

שאלת תרומת איברים מן החי מעוררת דילמה מוסרית-דתית קשה, שכן מתנגשים בה שני ערכים חשובים: מחד גיסא, הצלת חיי אדם היא מן החשובות שבמצוות ("לא תעמוד על דם רעך" - ויקרא יט, טז), אך מאידך גיסא, אדם מצווה לשמור על בריאותו ולא להסתכן ("ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" - דברים ד, טו). ולא זו בלבד אלא אף "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו", כדברי הרמב"ם. השאלה היא אפוא: האם רשאי אדם לחבל בגופו למען הצלת חיי חברו? והאם יש הבדל אם הוא עושה כן בתמורה או שלא בתמורה?

 

שאלת הלגיטימיות של "מכירת איברים" לא עלתה במקורות המשפט העברי הקלאסיים, לא בניסוח זה, ובוודאי לא בזיקה להשתלת איברים, אבל כפי שנראה להלן, היסודות הערכיים שעומדים בבסיס השאלה נדונו גם נדונו.

 

הדיון שלפנינו יעסוק אך ורק בתרומת איבר שאינה כרוכה בסיכון של ממש לתורם, כגון תרומת כליה, ויתמקד בעיקר בניתוח תשובה שהשיב בנושא קרוב, רבי דוד בן זמרה (הרדב"ז), 1574-1480, ממגורשי ספרד, וראש רבני מצרים במאה ה-16.

 

 

 

ב. תשובת הרדב"ז

 

הרדב"ז נשאל, האם חובה על אדם להקריב איבר לא חיוני למען הצלת חברו? השאלה עלתה מתוך המציאות השרירותית והאכזרית הקשה שנכפתה לעיתים על יהודים בגלותם, וכך היא מנוסחת:

 

"שאלת ממני אודיעך דעתי על מה שראית כתוב, אם אמר השלטון לישראל הנח לי לקצץ אבר אחד שאינך מת ממנו, או אמית ישראל חברך. יש אומרים שחייב להניח לקצץ האבר הואיל ואינו מת".

 

פוסקים אלה הסוברים שחובה על אדם להקריב איבר לא חיוני להצלת חברו, מביאים ראיה לדבריהם מהלכות שבת:

 

"והראיה מדאמרינן בעבודה זרה [כח ע"ב]: 'חש בעיניו מותר לכוחלה בשבת', ומפרש טעמא, משום דשורייני דעינא בלבא תליא [=שורשי העין תלויים בלב], משמע: הא אבר אחר, לא! והשתא יבוא הנדון מקל וחומר: ומה שבת החמורה, שאין אבר אחד דוחה אותה, היא נדחית מפני פיקוח נפש, אבר אחד, שנדחה מפני השבת, אינו דין שתדחה מפני פיקוח נפש?!".

 

ראייתם של פוסקים אלה היא אפוא ב"קל וחומר" משבת, שזהו מהלכו: אם איבר לא חיוני נדחה מפני השבת, ושבת עצמה נדחית מפני פיקוח נפש (אפילו של הזולת), הרי מתחייבת המסקנה שאיבר לא חיוני נדחה מפני פיקוח נפשו של הזולת

(סכמתית ניתן לתאר את מהלך ה"קל וחומר" באופן הבא: איבר לא חיוני < שבת < פיקוח נפש).

 

הרדב"ז דוחה את ה"קל וחומר" בשישה נימוקים שונים המפריכים לדעתו את תוקפו. נסתפק כאן באזכור שניים מהם, החשובים לענייננו:

 

אחד מנימוקיו של הרדב"ז כנגד ה"קל וחומר" (הנימוק השני) הוא כדלהלן:

 

"דילמא על ידי חתיכת אבר, אף על פי שאין הנשמה תלויה בו, שמא יצא ממנו דם הרבה וימות, ומאי חזית דדם חברו סומק טפי, דילמא דמא דידיה סומק טפי?! ואני ראיתי אחד שמת על ידי שסרטו את אזנו שריטות דקות להוציא מהם דם ויצא כ"כ עד שמת, והרי אין לך באדם אבר קל כאוזן וכ"ש [=וכל שכן] אם יחתכו אותו".

 

במילים אחרות, אף שמדובר באיבר לא חיוני, הרי הניתוח עצמו כרוך בסכנת נפשות, שכן כל חיתוך ברקמה חיה יש בה סכנת נפשות ולו קטנה ביותר, מה שאין כן בשבת, שם מדובר באבדן איבר חולה שאינו כרוך בסכנה כלל, ועל כן אינו דוחה שבת.

 

נימוק נוסף (הנימוק החמישי) כנגד ה"קל וחומר", משלים את הנימוק הקודם, וכך כותב הרדב"ז:

 

"ותו [=ועוד]: דהתורה אמרה, 'פצע תחת פצע, כויה תחת כויה', ואפ"ה [=ואפילו הכי] חששו שמא ע"י הכווייה ימות, והתורה אמרה 'עין תחת עין' - ולא נפש ועין תחת עין. ולכך אמרו [בתורה שבעל פה] שמשלם ממון. והדבר ברור שיותר רחוק הוא שימות מן הכווייה יותר מעל ידי חתיכת אבר, ואפ"ה חיישינן לה, כ"ש בנ"ד [=כל שכן בנידון דידן]".

 

כוונת הרדב"ז בדברים אלה לחזור ולהטעים (כפי שכבר עשה בנימוקו השני לעיל), שדין חיתוך איבר כדין ספק נפשות, גם כשמדובר באיבר המוגדר כ"לא חיוני", שכן חז"ל עצמם התייחסו לחיתוך איבר כאל סכנת נפשות, ובשל כך הפקיעו את הפסוק "פצע תחת פצע" מפשוטו, בטענה שקיום הכתוב כפשוטו עלול להסתיים בפצע ונפש תחת פצע. נמצא שאדם אינו חייב להסכים שיחתכו ממנו איבר למנוע חילול שבת, אף שהאיבר אינו חיוני, ולפי זה מקועקע יסוד ה"קל וחומר" שלפיו קבעו שאדם חייב לעשות כן להצלת חברו.

 

אחרי שפירט את נימוקיו לדחיית ה"קל וחומר" הרדב"ז מגיע למסקנה: "איני רואה טעם לדין זה [כלומר, אין מקור נורמטיבי המחייב אדם להקריב איבר לא חיוני להצלת חברו] אלא מידת חסידות, ואשרי חלקו מי שיוכל לעמוד בזה". כלומר, הרדב"ז קובע שאף שאין חובה להקריב איבר להצלת הזולת, מי שמבקש לעשות כן מיזמתו מותר לו הדבר, ולא זו בלבד אל גם חסיד ייקרא. 

 

ג. יסוד ההיתר של הרדב"ז

 

נשאלת השאלה, מניין לו לרדב"ז, שמותרת הקרבת איבר להצלת הזולת, ויש בה אפילו מידת חסידות? אף שהאיבר אינו חיוני, הלא כבר הקדמנו לעיל, שאסור לאדם לחבול בעצמו אף כשאינו מסתכן בכך?! ומה עוד שהרדב"ז עצמו הוכיח שחיתוך איבר לא חיוני מוגדר הלכתית כסכנת נפשות, כפי שראינו. בפתרון שאלה זו אפשר להציע שתי דרכים שונות (המובילות למסקנות שונות בענייננו).

 

1. פיקוח נפש דוחה איסור חבלה

דרך אחת בפתרון השאלה היא, שכלל גדול הוא בהלכה שפיקוח נפש (גם של הזולת) דוחה את כל האיסורים שבתורה, חוץ מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. מכאן שהאיסור המוטל על אדם לחבול בעצמו נדחה מפני הערך של הצלת חיי חברו. אמנם, אדם אינו חייב לעשות כן, שכן זהו "מחיר" שהתורה אינה תובעת ממנו, אבל האיסור לחבול בעצמו אינו עומד בפניו.

 

על פי דרך זו, מאחר שלנוכח פיקוח נפש אין איסור חבלה, הרי שאדם יכול לחבול בעצמו להציל את זולתו אף כשהמניע שלו הוא אינטרס כספי (כשם שמותר לרופא לחלל שבת להצלת חיי אדם, אף כשהמניע שלו לעיסוק ברפואה הוא כספי). זו גישתם של רוב הרבנים בני זמננו שהביעו את דעתם בסוגיית מכירת איברים.

 

2. פיקוח נפש אינו דוחה איסור חבלה,

 אבל חבלה לשם הצלה אינה אסורה כלל

אבל יש מקום להציע דרך חלופית. על פי דרך חלופית זו, אין לומר שפיקוח נפש דוחה איסור חבלה, שהרי אדם הנתון בסכנת נפשות אינו רשאי להציל את עצמו על ידי פגיעה בגופו של חברו. וכשם שאינו רשאי לפגוע בגופו של חברו, כך אינו רשאי, בעיקרון, לפגוע בגופו שלו, לא רק משום שאדם אינו נחשב לבעלים על גופו, אלא כנראה גם משום שאיסור הפגיעה בגוף נספח לאיסור החמור של "שפיכות דמים". כך עולה מדברי הרדב"ז עצמו, שהטעים וחזר והטעים שדין חיתוך איבר כדין ספק נפשות, ולפי זה אין בכוחו של פיקוח נפש לדחות מפניו את האיסור לחיתוך איבר מן הגוף! חוזרת אפוא השאלה: כיצד ניתן להצדיק סיכון נפשו של האחד (חיתוך איבר מגופו) להצלת נפשו של זולתו? לשאלה זו נדמה שהדרך הראשונה שהוצעה לעיל, אינה נותנת תשובה.

 

אפשר שפתרונה של שאלה זו טמון בכך שהמוטיבציה הפסולה היא חלק אינטגרלי בהגדרת איסור חבלה. הבא נפרט: מאחר שחיתוך איבר מן הגוף אינו "שפיכות דמים" ממש אלא רק מעין "שפיכות דמים" (שפיכות דמים להלכה אבל לא למעשה), הרי שכאשר החיתוך אינו גורם לסיכון של ממש, והוא נעשה מתוך מוטיבציה של הצלה, אין הוא אסור כלל. ואמנם המוטיבציה הפסולה היא חלק בלתי נפרד מהגדרת איסור החבלה כפי שהגדירו הרמב"ם, וזה לשונו:

 

"אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אישה דרך נציון [גרסה אחרת: בזיון] הרי זה עובר בלא תעשה, שנ' (דברים כ"ה ג') לא יוסיף להכותו, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא קל וחומר למכה את הצדיק".

 

איסור החבלה הוא דווקא כאשר החבלה נעשית "דרך נציון" או "דרך בזיון". קביעה זו מתיישבת גם עם השכל הישר: עניינו של איסור חבלה, הוא האיסור לזלזל בחיי אדם ובגופו (מקור האיסור הוא בפסוק: "ארבעים יכנו לא יסיף, פן יסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, ג)). כאשר אדם פוגע בגופו במטרה להציל (את עצמו או את זולתו), אין הוא מזלזל בחיים אלא להפך, ההכרה שלו בערך החיים היא שמניעה אותו, עד כדי נכונות להקרבת חלק מגופו. זהו ככל הנראה פשר ההיתר לחבלה עצמית למען הצלת חיים (בין של הזולת ובין של האדם עצמו), והפשר אינו שפיקוח נפש כשלעצמו דוחה איסור חבלה.

 

על פי דרך חלופית זו, ברור שהמניע של המציל הוא יסוד מכריע בהיתר לחבלה לשם הצלה, ומכאן שמניע שיש בו משום זלזול בגוף וביזויו, כגון מניע כספי, הופך את מעשה החבלה למעשה אסור, אף שבמעשה זה יינצלו חיי אדם, שכן, כפי שהוסבר, איסור החבלה בגוף אינו נדחה מפני פיקוח נפש. גישה זו הועלתה על ידי אחד מרבני זמננו.

חשוב להדגיש, שאיסור מכירת איברים אין פירושו שמי שתורם איבר חייב לעשות כן על חשבונו. אין מניעה, ואפילו ראוי הדבר, לפצות את תורם האיבר בגין ההפסדים שנגרמים לו כתוצאה מן התרומה. כך לדוגמה, עלות האשפוז וטיפולי ההחלמה הנדרשים, הפסד ההשתכרות, עלות הנסיעה למקום התרומה וכדומה, כל אלה ראוי שהתורם יקבל עליהם פיצוי. כמובן, אסור שהפיצוי ישמש כהסוואה לתשלום, לכן חשוב שהוא יוערך באופן מקצועי והוגן מתוך המגמה הבלעדית של מניעת הפסד לתורם (להוציא הפסד האיבר והסבל הכרוך בניתוח, שעליהם אין לקבל פיצוי, כפי שהוסבר לעיל). נדמה שזהו פתרון מאוזן והוגן; מחד גיסא, הוא מבטיח מוטיבציה טהורה לתרומת האיבר (שכן התורם אינו יכול לצפות אלא לכיסוי הפסדים ולא לרווח), ומאידך גיסא, הוא מבטיח למי שמוכן לנהוג באופן אלטרואיסטי כלפי חברו ולתרום לו חלק מגופו שהוא לא יסבול בנוסף לכך הפסדים כספיים.

 

 

 

ד. סוף דבר

 

העלינו שפוסקים חשובים בני זמננו פסקו להתיר מכירת איברים מן החי להשתלה, מן השיקול העיקרי שאין דבר שעומד בפני פיקוח נפש, ותשלום כספי אינו פוגע בהיתר של התורם לחבול בעצמו. עם זאת חשוב להוסיף, שבכך לא תם הדיון בשאלת מכירת איברים, שכן עדיין צריך לשאול: האם אין זה מן הראוי לתקן תקנה שתאסור מכירת איברים משיקולים מוסריים וחברתיים, כגון מניעת העמקת הפער החברתי וניצול השכבות החלשות או החשש מפני ירידת הנכונות לתרומה מן המת?

 

הצגנו גם דעה אחרת ולפיה מעיקר הדין מכירת איברים אסורה, שכן איסור חבלה אינו נדחה מפני פיקוח נפש, אלא כאשר החבלה נעשית מתוך מניע טהור של הצלה, ולא כאשר היא נעשית מתוך מניע של רווח כספי. גם על פי גישה זו בכך לא תם הדיון בשאלת מכירת איברים, שכן לנוכח המחסור הקשה של איברים להשתלה, יש אולי מקום לתקן תקנה שתתיר מכירת איברים למען הצלת חייהם של חולים רבים השרויים במצוקה נוראה.

 

נמצא, שתהיה אשר תהיה המסקנה ההלכתית הטהורה שנגיע אליה, אין היא פוטרת אותנו מן הדיון בשאלות החברתיות והערכיות המתחדשות לפי הזמן והמקום. לשאלות אלה של מדיניות החקיקה ההלכתית, ראוי להקדיש דיון נפרד.

 

תם אפוא ולא נשלם.