לחץ כאן לתצוגת הדפסה

גרים ובעלי תשובה

מחבר: ישעיהו וולפסברג

סיני, גיליון ל', 1952

תוכן המאמר:
משומדים ובעלי תשובה
אי-יציבות שבאופי משותפת לשני הסוגים
חלקו כבוד להתבוללות
גרים ובעלי-תשובה
הנצרות מתחרה על הגרים
מה עניין תשובה אצל גרות?
נתן בירנבוים
בעל התשובה שהגיע למטרתו
גר הצדק
ניתוח פסיכולוגי של בעל תשובה וגר צדק
בזמנים קדומים היתה מונוליטיות
בימי ההשכלה באה שעת האינדיבידואליזם
סניגוריה על כמה מן המחדשים
החטא, הכישלון, הם לא בפועל ממש
המהפך בנפשו של הגר
בנצרות סתירה בין מעשה לדרשה
בדידות הנפרד מחבורתו
אושרו של הגר
עם קום המדינה היהודית
גורלו של בעל תשובה
בני אדם חוששים מבעלי תשובה
לגר ולבעל תשובה קשה להסתגל אל קו רצוף וחזק
גרים ובעלי תשובה בתורה שבעל פה


תקציר: ניתוח אישיותם של בעל התשובה ושל הגר, בהשוואה למומר.

מילות מפתח: גר צדק, בעל תשובה, נתן בירנבוים, נצרות.

גרים ובעלי תשובה

 משומדים ובעלי תשובה

כמה סופרים יהודים עסקו בעשרות השנים האחרונות בבעיית השמד והמשומדים. הניסיונות הספרותיים הללו, ביניהם אלה של ש"ל צטרון ושאול גינזבורג, הם לרוב ביוגראפיים. מחקר מעמיק על עצם התופעה, שיהודים ממירים את דתם ואמונתם, עוזבים את מסגרת חייהם, פונים עורף לאחיהם ועוברים לתחום אמונה אחרת, לא נעשה עדיין.

 

כן התעניינו סופרים והוגים בגרים ובבעלי-תשובה. ושוב קודמת ההתעניינות הביוגראפית לחקר החזיון. גר הצדק מווילנה, אשתו של משה (מוריץ) לאצארוס (נאידה) ואמה פאלייר הפנו את תשומת-לב הכלל לדמותם ואף הביאו לכלל יצירת אגדות. בין בעלי-התשובה תופס נתן בירנבוים מקום בראש. הוא על כל פנים העקבי והתקיף ביותר ביניהם והשאיר אחריו תעודות מעניינות המראות על המפנה בנפשו. אך עניין התשובה והגרות לפי משמעותן האמיתית לא בא על סיפוקו עד כה.

 

מתעורר הרושם, שהמשומדים משכו יותר את הסופרים מאשר הגרים, כופרים יותר מאשר חוזרים בתשובה. תופעה זו אומרת: דרשוני.

 

אי-יציבות שבאופי משותפת לשני הסוגים

ואין התשובה פשוטה. אי-יציבות שבאופי ושבדרך החיים משותפת לשני הסוגים: למתרחקים ולמתקרבים. כוח המשיכה שיש לטיפוס הלאבילי טמון בזה ובזה, אם אנו רואים בסנסאציה עניין מיוחד. אך אולי באמת משפט-הבכורה לדמות שלילית בכיוון זה. בספרות הדראמאטית, והיפה בכלל, מהווה האדם המפוקפק, חלש-האופי, נושא יותר מקסים מאשר החזק, החיובי (זוהי הערכה אסתטית בלבד). הסתירה מכילה בקרבה כוח מזעזע יותר מאשר הבנין. גם המשורר אינו חי בעיקר על האדם האיתן בשיווי משקלו הפנימי, המקיים את החברה והשומר עליה ועל קיומה. יניקתו של המשורר מאדמת ההתמוטטות, המהפכה. יפה בעיניו העולם השוקע והשמש הבאה יותר מהרת עולם ומנץ החמה.

 

חלקו כבוד להתבוללות

בל נשכח שבמאה הקודמת חלקו כבוד והערצה, אם כי לא לבגידה ולהתנכרות, מכל מקום להתבוללות שנתגלתה באורח קיצוני במעשה עזיבה. ממירי דת ישראל יותר משפנו עורף ליהדות, התמזגו עם תרבות העמים, עם מגמות הסביבה. כך, לפחות, ראו הם בעצמם את צעדם וכך הביוגרפים שלהם ניסו להסביר. אין ספק: היינה "מענין" יותר מאלה שבאו כגרים לחסות בצל כנפי השכינה. גם כשרונו, גם חוויותיו-יסוריו עולים לאין שיעור על מה שטמון בלב החוזרים ויצירתו, כביטוי למה שעבר עליו, גדולה לאין ערוך ממה שהם פעלו.

 

גדולה זו, אמנם, חלה אך ורק על יחידים במחנה המשומדים. רבים מביניהם אינם מצטיינים בשכלם, בפעלם ובוודאי לא באפיים. ואף על פי כן אנו נתקלים בהתעניינות רבה, מופרזת, בהם ובדרכם מצד סופרים ופסיכולוגים.

 

המשומד והרחוק ממרכז החיים עורר את הדיון יותר מאשר אותם האנשים העומדים לפני ולפנים. אוריאל אקוסטה ושפינוזה העסיקו את הסופרים יותר מן המהר"ל והשל"ה - והללו בוודאי מעניינים מאוד גם כאישים; ברנה יותר מר' יחיאל מיכל זק"ש. התסיסה קרובה יותר ללב המחפש והקורא, בה הוא מקווה למצוא סיפוק לאהבת ההרפתקאות שבאדם. ודוקא בני-אדם ההולכים בדרך השגרה וחיים חיים באנאליים ופיליסטרוזיים מחבבים את הגירוי ורוצים בפיקאנטיות שבשביל הבלתי רגיל.

 

גרים ובעלי-תשובה

גרים ובעלי-תשובה - כל סוג על פי דרכו - אף הם טיפוסים יוצאים מן הכלל. כשם שהמשומדים אינם שכיחים ביותר (שמד לא היה תופעה רצינית והמונית אלא לעתים לא קרובות), כך אין הגרים ובעלי התשובה מצויים. אין אנו נוכחים תכופות שהתיהדו רבים בבת אחת. חזיון כקבלת עול תורה על ידי אומה או שבט או חוג גדול כבימי הכוזרים או, במידה הרבה פחות ניכרת, בימינו כאשר באו אלינו נוצרים ברוסיה בקרבת הוולגה, כמעט שאינו חוזר ונשנה. יחידים באו ובאים אלינו. והוא הדין לגבי בעלי תשובה. לא ראינו שמרובים הם בזמן מן הזמנים. רק האנוסים שהשכילו לברוח מספרד ומפורטוגאל יכולים לשמש דוגמה לחזרה בהמונים (באופן יחסי). ובייחוד מפתיעה העובדה שבזמן האחרון התעוררה תנועה של מאראנים שחזרו לבית אבותיהם - בני אדם, שאבות אבותיהם התנצרו לפני ארבע מאות שנה ויותר, בייחוד בפרטוגאל. אולם פרט לשני החזיונות הללו אין - מימי הביניים ועד היום - גרים כפינומן קולקטיבי. ואילו יחידים לא פסקו מלבוא ולהסתפח בנחלת ה' במרוצת כל התקופות.

 

הנצרות מתחרה על הגרים

וכדי לדייק ולא להחסיר דבר, נזכיר את סיכויי הדת היהודית בזמן המפנה הגדול בימי קדם. רבים היו מוכנים ברומי להתקרב לאמונת ישראל וגם להתגייר; אך באה הנצרות, בפרט בצורתה הפאולינית, ללא זיקה ללאומיות ולהלכה, לחוקים ולמשפטים וכוונה על ידי התעמולה בין עובדי עבודה זרה את הנטייה לגיור אצל אלילים רבים, להדבק במונותיאזים, לצד הנצרות והיתה קץ לגרות, לגיור לשם יהדות. ושלושה גורמים אלה הכריעו את הקו לצד הנצרות: התעמולה העצומה שמעולם לא היתה לפי רצון התורה ונציגיה, ניתוק הדת הנוצרית מעם ישראל וממדינת ישראל וביטול תוקף התורה בנצרות, בייחוד עד כמה שהיא ספר החוקים והמשפטים, ובמידה שאמונתנו מושתתת על חיי מצוות ועל שלטון ההלכה.

 

מה עניין תשובה אצל גרות?

סבורני שאין זה קשה להבין. שתי התופעות קשורות זו לזו בשל הכיוון המשותף, היינו לעזוב את דרך הריחוק מאלהי ישראל. בעל תשובה חוזר לתחום הטבעי לאדם מישראל. הוא מרד, פרק עול; ועכשיו הוא מתחרט ורוצה להתחטא. הוא מחוייב, לפי מושגי היהדות, לחזור בתשובה: תשובתו היא תקנתו. כיוון הוא מצווה, מושבע ועומד מהר סיני, זוהי דרכו הטבעית, יש לו, אמנם, הבחירה לסטות מן הנתיב: הוא בן חורין לחטוא, אך הוא גם בן-חורין לשוב מדרכו.

 

לא כן מי שאינו בן-ברית. אין מחובתו לעזוב את מסגרתו: אין כפייה כשלהי של תורת ישראל לצאת את תחומו. אפילו כדי להגיע לאושר הנצחי אין מן הצורך להתיהד. המושג המיוחד בן-נח - ובכתלי מדינת ישראל: גר תושב - מציין את עמדת הנכרי, הבלתי יהודי המזכה אותו בכל הזכויות השמורות לאדם, באשר הוא אדם מוסרי, ולאזרח במדינה. אולם אם מרצונו הטוב הוא רוצה להיות בין אלה העובדים את ה' כמצווה עלינו בתורת משה, הרשות ניתנה לעבור אל ציבור המאמינים בתורה. וזהו חידוש שאף על פי שהתורה ניתנה לבני אברהם יצחק ויעקב. לאומה בהיותה אומה, נפתחו שערי האמונה והמצווה בפני זרים הרוצים באמת ובתמים להיות שותפים לדת זו. כאן אחד הגשרים המובלים מן הרשות הלאומית לרשות האוניברסלית. ובאמת רואה אני במוסד זה של גר צדק מעין שלב מוקדם של ימות המשיח, תחנה מבשרת של אחרית הימים.

 

ובכן: בעל תשובה וגר צדק מתקרבים לשלמות, הם שואפים לה, אחד מפני שתעה בדרך והתנכר לשליחותו; השני מתוך הכרה שאף על פי שהוא היה יכול להסתפק בפחות ולצאת ידי חובתו ללא השאר משהו, אך הוא רוצה יותר משהו מצווה לעשות. כוונתם של שניהם לעשות מאמץ בלתי מצוי להגיע אל מדרגה גבוהה ולא ליפול שנית.

 

אין ברצוני לכתוב ביוגראפיות של גרים ובעלי תשובה. אגב: אין ביניהם אישים שתולדות חייהם עניין כמו אצל משומדים וכופרים. בהגיעם למחוז חפצם נעשים חייהם פחות או יותר שלווים, בלתי דרמטיים. הם נכספים לאמונת אמת למנוחה הצפונה באמונת אמת. המאמין שנולד באמונתו וחי בה, יש והוא פעיל רב התנופה. הלוחם שהגיע לחוף מבטחים זה אחר האבקות קשה כוחו תש בדרך.

 

נתן בירנבוים

יש, אמנם, בעלי תשובה שדרכם סערה וסופה. דוגמה אחת אביא: מתתיהו אחר = נתן בירנבוים. לאחר טלטולים רבים הוא הצטרף למאמינים, לשלומי אמוני ישראל ונלחם כפי שנלחם ביתר תחנותיו בעוז, בגבורה ובעקשנות. אין לי כל ספק באמיתת תשובתו, אולם אין הוא בעל תשובה טיפוסי. עם כל עצמאותו גם בשלב האחרון הוא נעשה חבר במפלגה ויחסו אל עמו היה יחס של לוחם הקשור עם מנגנון. הוא לא הסכים, לא לכל דעות "אגודת ישראל" ולא תמיד לתכסיסיה, אך יחסו אל חוגים אחרים נקבע על-ידי השתייכותו אל מפלגה זו. ואם כי קשה להכריע אם קיצוניותו הביאתו אל ה"אגודה" או אם התחברותו אליה יצרה או הגבירה את אי-סבילותו: אחת היא - לא זכה האיש להוד ההבנה והאהדה.

 

בעל התשובה שהגיע למטרתו

דומני שכלפי חוץ ובמפעל האובייקטיבי אין לאל ידי בעל תשובה להוסיף הרבה בהגיעו אל מטרתו. הוא צועד ומצליח בדרכו, אין הוא עושה מעשהו על דעת מישהו. אין לצדו חוג, מפלגה, חבורה. בבדידות הוא נאבק, בבדידות הוא סובל ובבדידות הוא עולה. כל זה ממצה וממרק את כוחותיו ואינו משאיר לו שריד לפעולות ניכרות. אין גם פעילות משמעות המהפכה הזאת ותכליתה. אם הוא מתחבר לקהל המאמינים, הרי הוא מתענג מהישג זה, ישוב בצלם ובצל האמונה ונהנה מזיו השכינה.

 

בעל תשובה אינו לפי טיבו ודרכו תעמלן. מעשיו הם-הם דוגמה, דרכו היא היא עניין להתעוררות וחיקוי; אך אין הוא בעצמו מוכשר ורשאי להצביע על עצמו ולומר על עצמו: כזה ראה וקדש. שכן התשובה היא דרך הענווה והצניעות אם היא אמיתית ובלתי פגומה.

 

לפיכך, גם אצל בירנבוים הרוחני והספרותי האחרון שיש לו משקל הוא מחברתו "עם אלהים". כאן יש עדיין ווידוי, מאבק פנימי. העיקר הושג, אך לא הכל. בנשמתו נשלם המפנה, אולם בקביעת המעשה לא גמר את החלטתו. מכאן שהוא נותן בחוברת זו ממיטב הכרתו של בעל תשובה. אפילו הפולמוס רב-המשקל והעניין, עודנו נמצא בשלב שקול. אולי כל מה שנאמר שם באזני הכופרים והספקנים, נאמר גם לעצמו, למחבר שתמול שלשום היה אחד מהם ומי כמוהו יודע את טענותיהם, נימוקיהם והליכותיהם? אין הוא עושה רושם של ווכחנות לשם הנאה והתגרות.

 

גר הצדק

והגר, גר צדק, שבא להיות נמנה בין המודים על האמת וודאי שאין מגמתו להרעיש עולמות. ראה מה בין גר צדק לבין בוגד משתמד, בין proselyte לבין   renegate! רוב המשומדים מוכיחים על-ידי מעשיהם שעושים כשעברו לרשות זרים, את כוונתם הפסולה. הם משמיצים את אחיהם שעזבום, רודפים ומבזים את תורת ישראל ולומדיה-עושיה. כמה מהם שימשו מכשירים בידי הכנסייה למעוט דמות היהדות: כמה זיוף וסילוף, כמה שקר ומלשינות יצאו מפיהם ומפי כתבם. נבזים ובזויים היו, אמנם, בעיני ישראל והאומות, אולם עדותם נתקבלה בידי שונאינו ועליהם הסתמכו בכל עת מצוא. גרי צדק לא נתפרסמו כמבאישי ריחן של אמונות אחרות. רחקו לרוב מזלזול, והסתפקו בהתגוננות, בוויכוח הוגן. ולכל זה לא נזקקו לכוחות חוץ. ברם, נימוקים אחרים לגמרי היו להם לגרי צדק לבוא אלינו; יתרונות ושכר לא ניתנו להם. כי הם הצטרפו למעונים ולנרדפים. האמת הורתה דרכם ולא התועלת.

 

כבר נכנסנו לניתוח ולדיון פסיכולוגי של בעל תשובה וגר צדק ועתה נרחיב ונעמיק אותם.

 

ניתוח פסיכולוגי של בעל תשובה וגר צדק

בין הקווים המשותפים של שני הסוגים הללו נזכיר תחילה את אי-היציבות, את הלאביליות. קוו זה בולט ביותר אצל בעל תשובה. בעל תשובה הוא או אדם שבא מסביבה מסורתית, עזב אותה וחזר, או שמעודו לא היה מושרש בה ומוצא את הדרך אליה. סוג שני זה הוא מודרני. כמעט שאין אנו פוגשים אותו בזמנים קדומים. על כל פנים מאות רבות בשנים עברו ללא כפירה מגובשת, ללא צורות מאורגנות של יהדות שאינה מכירה בתוקף ההלכה והמסורת. אין אני דן עתה בימי קדם, בזמן שהצדוקים והביתוסים היו קיימים. אחר כך קמו זרמים, כתות שפרשו מדרך המלך, מן היהדות הרבנית. הללו לא האריכו ימים או לא נשארו בתחום היהדות הרשמית. רק מימי ההשכלה והריפורמה צצו מתקנים ותיקונים שהביאו לידי קהילות והתאחדויות, לידי ארגונים שבטלו חלקים מהלכה ומעיקרי הדת המקובלת. רק בדורות אלה יש יחידים רבים וחוגים שלמים שגדלו בתנאים ובסביבה שהרחיקו מהם את החינוך המסורתי ואת תוקפם של העיקרים.

 

בזמנים קדומים היתה מונוליטיות

אין פה הערכה של הקניינים המסורתיים. לדיון עומדת רק הפסיכולוגיה של האדם הדינמי הניתן לשינוי עמדה. אם בזמנים קדומים מישהו שינה את דעותיו ולא הלך בדרכים סלולות - היה זה סימן לנפש סוערת בלתי יציבה. בל נשכח שהיו גם בדת וגם בפילוסופיה השקפות די מוצקות, ואם כי לא שלטה בפילוסופיה דעת יחיד, מכל מקום מעטים היו ההוגים שזכו לאבטוריטטה. ומעניין מאוד שלעומת ריבוי השיטות אצל היונים, הצטמצם והתכווץ האופק ככל שאנו מתרחקים מזמן היצירה העתיקה, עד שבימי הביניים נשארו אך יוונים מעטים והוגים ספורים, שדעתם נתקבלה על דעת הבריות.

 

ועוד יותר ראויה לתשומת לב העובדה, כי הפילוסופיה היונית, ובפרט אריסטו, זכתה להערצה ולקנוניזאציה אצל שלוש הדתות: המונותיאזם המסתמך על גלוי שכינה מפאר את הפילוסופיה שצמחה בימי עבודת כוכבים ומזלות. ביהדות לא שלט האריסטוטליזם והניופלאטוניזם כפי ששלטו בנצרות ובאיסלם, אם גם בתוכנו רב היה כוחו, והרמב"ם יוכיח.

 

היציבות מציינת את השקפת עולמם של דורות רבים והיחיד ודעותיו לא התבלטו. מונים את המעטים שהתמרדו בימי הביניים. ובעמנו מספרם נופל ממספר הכופרים והמהפכנים הרוחניים אצל אומות העולם, אולי מפני שהכפייה היתה הרבה פחות מורגשת.

 

בימי ההשכלה באה שעת האינדיבידואליזם

אולם כאשר החלו ימי ההשכלה באירופה, ובאיחור רב אצל יהודים, באה שעת האינדיבידואליזם. נשכחו מהר הנכסים היקרים של האמונה ויחד עם התקפות המדע והראציונאליזם נגד הדת ומוסדותיה התנכלו בהם גם גורמים פחות אצילים. שרירות לב ופריצות אף הן חדרו לחיים ותבעו זכויות. במקום הסדר הקבוע והמרות שהטילו בני סמכות, נראו הרפתקנים.

בזמני מעבר גוברים כל מיני אלמנטים שאינם רציניים. כאלה יש בכל הזמנים אלא שכל אימת ששורר משטר חמור, אין לאל ידיהם להשפיע על מהלך העניינים. כל מהפכה משחררת בני אדם בלתי יציבים שהיו עד אותו פרק זמן מרוסנים.

 

תכונות נפש כזו גורמת לעזיבת המסגרת הרגילה וחזיון מוזר בוקע ועולה לנגד עינינו: אדם שגדל בנסיבות מסורתיות, ושהחזיק עד אתמול תוך עקשנות וקנאות בדעות ובמנהגים, בסגנון חיים מקובלים, משליך היום את כל המשא ארצה ועובר, ללא מעבר, בקפיצות פזיזות לעמדה מנוגדת לגמרי. והתנהגות זו איננה מצטמצמת בצעירים: בראשית צמיחת ההשכלה והריפורמה ראינו כזאת אצל אנשים בשנות העמידה, אצל רבנים ובעלי בתים. במזרח אירופה התרחשו שינוים כאלו משך דורות אחדים בכל החוגים. וכתופעה קיצונית שאיננה שכיחה - על-כל פנים היא לא האריכה ימים - אנו נתקלים בהשתמטות פתאומית אצל אנשי שם שאמש רצו להרים קרן ישראל והיום אינם במחנהו: מי לא ייזכר את החוג המפורסם של לוחמי כבוד ישראל בברלין בשנות העשרים למאה הקודמת, ובתוכו היינה, גנז, מוזר וצונץ, שיסדו את Verein zur Foerderuing der Kultur der Juden ומכולם לא נשתייר אלא צונץ נאמן לברית והאחרים הסתלקו בחשאי ואינם עוד אתנו. זה קוו בולט בתמונת המעבר נטול שווי משקל, נתון להתמוטטות. אין זה קשה ביותר להבין סיבת הקורות: השמרנות היתירה, הקפאון - אגב, לא באשמת מנהיגי היהדות אלא כתוצאה מן התנאים החיצונים שהעיקו על עמנו הצורה הנוקשה של הגיטו - הכשירו את המהפכה; שכן נצטברה מידה עצומה של כוח צנטריפוגאלי שגרם, בעלות שחר החירות, לזרימה מחרידה של מרץ עצור.

 

סניגוריה על כמה מן המחדשים

עמדתי עד כאן על הצד השלילי של התופעה; אולם אין ספק, שאפשר גם ללמד סניגוריה על כמה מן המחדשים. כוונתם של לא מעטים לחדש ולא להרוס, להוסיף לקיים ולא לגרוע ממנו ולסתור אותו. בכל הדורות יש בני-אדם החיים ב"אתמול" ומחזיקים בו תוך עקשנות וקפדנות. כל צעד לקראת האי-ידוע, כל העזה לזרא להם ומפחידם. ואילו אחרים נושאים עיניהם לדבר שלא בא לעולם וחיים בצפיית העתיד. אין לומר מלכתחילה שרק הנזהרים והחרדים הם נושאי דגל הדת והתורה. גם בין צמאי יום מחר על חידושיו יש נאמנים לכל אידיאלי המסורת. כמובן, דרך זו מביאה אתה סכנות שאינן מתגלות בחוג של חיים סטאטיים. הדינאמיות - ברכה מרובה ועושר רב צפון בה. ממנה נובע המעיין המתגבר (ואילו בשמרנות השקטה אנו נמצאים בתחום של סיד שאינו מאבד טפה). אך גם המים הזידונים מתפרצים מן הדינמיות, אם פירושה תחום ללא הסדר וריסון. זהו חוק במציאות: כל לידה, כל יצירה ובריאה יש להן פנים לכאן ולכאן; פריחה וניוון, עלייה ושקיעה משמשים בערבוביה. זכו, נעשו סם חיים, לא זכו, נעשו סם מוות.

 

אך המתח שבנפשו של אדם: עזיבה ותשובה מראה על תחום הביניים שיש בנידון זה בין החיוב המלא של יצירה ללא פגם ובין השלילה הגמורה של סתירה ללא זכייה עומד הטיפוס הבינוני שתקנתו אינה באה אלא לאחר קלקלתו. אלמלא ירידתו לא היה זוכה להתרוממות רבת הרושם והמשקל; זולתה היה נשאר אדם שרישומו לא היה ניכר וערכו בחברה היה זעום. בעלותו בסולם התשובה לאחר שנפל, הוא נעשה יקר ומופת לרבים. יש ובדיעבד כישלונו נהיה להדום נצחונו. ועמוקים דברי התלמוד על הפיכת השגגות והזדונות. אם הוא חוזר מיראה זדונות נעשו כשגגות; אם מאהבה, זדונות נעשו כזכויות. שונים שבילי המוסר והאמונה משבילי הטבע. עובדות בטבע עובדות הן. לעתים זוכה, אמנם, האדם לתקן פרצות, אסונות והרס שקרו בטבע. אך מה שהתרחש אין לבטלו.

בתחום המציאות המוסרית והדתית נמחקים חטאים ועבירות כאילו לא היו; ולא עוד אלא שהופכים זכייה, כלומר: הם מקבלים משקל חיובי. באופן כזה עצם מציאותו של בעל תשובה נכס יקר בספירה האנושית. אלמלא הופיע טיפוס זה, כי אז היו חיינו, יותר דלים וסכום החיוב והמאזן המוסרי, כלל הקניינים, היה דל יותר.

 

החטא, הכישלון, הם לא בפועל ממש

בעולם זה שאין בו שלימות - החטא, הכישלון, הם לא רק דבר בכוח אלא גם בפועל ממש. יש דיון רב אם יש בכלל תופעות שלימות בודדות. רצו לפרש את הכתוב: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" כפי שאפשר להניח כשקוראים את הדברים בתמימות. אולם צדק רב סעדיה גאון, באמורו יש צדיק שלא יחטא ומשמעות המקרא אינה אלא הכרעת הדעה שבידי כל אדם הברירה והבחירה החופשית: לחוטא וגם לצדיק ניתנה האפשרות ללכת בדרך החטא; אלא שהוא דוחה אותה. יש צדיק גמור ויש רשע גמור, כדברי התלמוד ויש צדיק שאינו גמור - ורשע שאינו גמור - (ומעניינת הבחנה זו בין צדיק שאינו גמור ורשע שאינו גמור - והכל לפי עיקר עמדת האדם, תכונתו, מחשבותיו ומעשיו). מציאותם של סוגים שונים מותנית במבנה הפוטנציאלי של העולם, בן השניות, בהיותו נברא, כיון שיש לו התחלה, חידוש בלשון הפילוסופים, ובהיותו מורכב מחומר יצירה. האדם המהווה צמד של גוף ונשמה אין השלמות מנת חלקו מתחילת ברייתו והוא עשוי ליפול ברשת שטמנו לרגליו.

 

העמדות הקיצוניות של צדיק גמור ורשע גמור נדירות. הממוצע הוא המצוי והשכיח. לפיכך אנו נתקלים בשוגג ובמזיד ומכאן שגם בעל תשובה הוא מן הדמויות הממשיות אם כי רק מעטים מבין התועים עושים תשובה. כך אפשר להבין את הפינומן של תשובה מתוך מבנה העולם המוסרי וכאחת הערובות, כערובה היסודית של קיום עולם זה. כי לולא התשובה שהיתה ביסוד החיים החברתיים, לא היה קיום להם, לפי התפיסה של תורת המדות. בתשובה מגלה כוח האדם להתגבר על ליקויו וכישלונותיו. אך אם מסתכלים באופן כזה באדם החוזר לכבודו הראשון, אנו תופסים רק את הצד האישי, את טובת ההנאה שיש לו ליחיד. לא נטעה אם אנו רואים בתשובת האדם אחד המניעים הגדולים בחיי הכלל המבטיח לאנושות קיום ותקומה, עתיד ושגשוג. כוחה של התשובה בגורלו של יחיד מתבטא במימרתו של ר' יוחנן: גדולה תשובה שמקרעת גזר דינו של אדם אך תקופה בגורל הכלל מוצא את ביטויו בדברי ר' חמא בר' חנינא. "גדולה תשובה שמביאה את הגאולה שנאמר ובא לציון גואל" וכו' גאולה - עניין הכלל ולא היחיד. תשובת הכלל תופסת מקום חשוב, גם בתנ"ך וגם בתורה שבעל פה: "שובה ישראל, עד ה' אלוהיך" (בהושע) וכן תשובת העם בנינוה המתוארת בספר יונה.

 

ודוקא בעניין התשובה קל להכיר את הקווים שבין אמונת היחיד ואמונת הכלל. אולם במהלך המחשבה במסה זו עניין היחיד עיקר. ובכל זאת אנו מדגישים את חשיבות התשובה בנפשו של יחיד בשביל טובת החברה. אין תשובתו מתקנת אותו בלבד אלא גוררת בהכרח גם את תקנת הציבור.

 

המהפך בנפשו של הגר

גם נפשו של הגר רגישה. רק על רקע זה של אי שקט ואי יציבות מתכונן השינוי המהפכני המתגלה בלבו. השוקטים על שמריהם לא יגיעו לכלל תהליך סוער כזה כפי שהוא מתגשם בגר. חוויות עמוקות ומזעזעות רק הן יכולות להיות המוצא לצעד זה כבד הכרעה כמו המעבר מדת לדת ובפרט מן הדת השלטת לדת נרדפת. צריך שאדם ישווה לנגד עיניו את שני הפסלים המפורסמים בכנסיה שבשטרסבורג: הכנסייה המנצחת ובית הכנסת המנוצח כדי להבין את הרגשות הבלתי יהודיים. כמה בטחה וודאות, כמה גאווה וחוצפה משתקפות באשה המסמלת את הכנסייה (כמה יופי וצניעות, שלא מדעת ומרצון האמן, נראים בפני האשה המייצגת את היהדות: דרך אגב) וגישה זו חזרה ונשנתה בספרות הנוצרית ובחינוך הדורות ונבלעה בדם מיליוני בני אדם, אפילו של אותם המרובים שכבר לא התעניינו בנצרות ולא האמינו בה. הבוז ליהדות נשאר לנחלת הדורות.

 

ואם יחידים חרגו מן המסגרת ולא שמו לב לרגש הריבונות של הנצרות וקיבלו עליהם דת משה וישראל, הרי ברור שלבם היה פתוח כפתחו של אולם, שתגובתם היתה חזקה מאוד. גם בהם גוברת הנכונות לקבל השפעה במידה יתירה; אף ביניהם יש לאביליות החשודה בעיני אנשים ביקורתיים. יש ובני-אדם מסוג זה מושפעים מכל תופעה חדשה ולאו דווקא מתופעה בעלת ערך מיוחד. יותר משהם מחשיבים את האמונה שאליה הם חותרים, הם נסים מפני דתם הם שבה נתחנכו. יש והבריחה עיקר, אי-היכולת להישאר בגבולם הראשון. איני מכיר גרים שעזבו שוב את היהדות. שאליה עברו כדי לקבל עליהם דת אחרת. אך כיון שיש פסיכולוגיה משותפת לכל העוברים מתחום לתחום עם כל מה שמפריד ביניהם הרי יודעני מקרים, שבני אדם התנצרו והצטרפו לכנסייה הפרוטסטאנטית וכעבור זמן המירוה בקתוליציזם בלא שהנימוקים לכך היו מגונים לפי דרך רוב הממירים דת.

 

בנצרות סתירה בין מעשה לדרשה

יש להניח שמלבד היצר המוזר של הגירה מרשות לרשות כיסוד פסיכולוגי שאינו תלוי בשיקולים עיוניים-ענייניים, דוחף אנשים מעין אלה הניסיון המר בתחומי כנסייתם. לא נעלמו מהם הסתירות בין מעשיה לבין דרשותיה. רחוקים ונסתרים הטוהר והאהבה, החסד והוויתור המהווים נושא קבוע בפי גדולי הנצרות. הכפייה והאכזריות שההיסטוריה מעידה עליהן על כל דף ודף יש והן מרחיקות יחידים המרגישים בושה וחרפה ונושאים באחריות הכלל. ואין זה פלא שאם הגיעו הדברים לידי אי-הבלגה ולידי הצורך להיפרד מן הכנסייה, שמתעורר דווקא הצורך הפנימי לעבור ליהדות, שרוב חיצי הנצרות היו מכוונים נגדה. מעין כפרה מתגשמת בדרך זו.

 

בדברנו על משקל החסד בנצרות, הרי מקום אתנו להעיר שאלה המתרחקים ממנה עושים כך מפני ששנאתה להלכה, לחוקים ולמשפטים היא למורת רוחם. הרי הם תפסו היטב שאהבת חסד מקנייני היהדות; אך לא באיזולאציה ולא נפרדת מעצמת הצדק. בתורת ישראל מוצאים הם את מקור החיים, את שלמותם. הם נוכחים שביסודה נעוץ כל היקר, הפורה, הקדוש והנשגב, בה מוצאים את המאמץ המקיף ביותר לחבוק זרועות עולם, לא לבטל עניין מפני עניין אחר. אין העולם הזה כולו שפל ואין הבא כולו רחוק ומכוסה. אלה המתאווים להתגייר מתרשמים מקרבת היהדות למציאות, מכוחה של התורה לתת לזו ביטוי ולעצב את דמותה, אך לא להישאר במסגרת הפוזיטיביזם אלא לעלות על הקיים. הם רואים כיצד יודעת היהדות להתחשב במבנה האמיתי של העולם ולא לזלזל בו ולא להתכחש לו. טבע והיסטוריה, יחיד וחברה, אומות ומדינות, מוסר ואמונה, מחשבה ומעשה זוכים לפניה להערכה אמיתית. ויש דירוג ויש לכל עניין מדור לפי כבודו. ואלוהי ישראל אלוהי כל הארץ ייקרא; אולם לא יחדל מלהיות אלוהי ישראל. אומה זו שצדק ומשפט כה נכבדים בעיניה, שתורתם נחשבת למחמירה וקפדנית, היא יותר רכה מאשר כל משפחות האדמה. הם באמת רחמנים בני רחמנים וגומלי חסדים. הזר המסתכל תוך ראייה אובייקטיבית והשכיל להתגבר על השנאה, מכיר תוך הערצה את כוח השילוב בין לאומיות ואוניברסאליות המתגשם באומה זו.

 

אפשר להאריך בדיון זה, אך עם כל חשיבות הליבון הממצה, אין צורך בו כרגע. כוונתי היתה אך ורק להבהיר בקיצור מה מסוגל לקרב אדם הבא ממרחקים אל היהדות, מהם הנכסים הרוחניים, הדתיים, ההיסטוריים, והאנושיים המושכים אותו. זהו הצד האובייקטיבי וחשוב גורם זה, כי אנו עוסקים בגר שלא נגרר אחר אמונתנו בשל איזה נימוק הנעלם לחלוטין. הגר שאנו מעמידים כמודל לפנינו אינו חולני ואינו פסיכופתי או פסיכותי. ואם כן, הרי הצד הענייני, משקל התורה מכריעים.

 

אולם ברי שלעומת הגורם האובייקטיבי קיים איזו תכונה מיוחדת, נכונות לממש חווייה ולהסיק מסקנות וזה טעון נשמה סוערת, לב רגשני. אישיות הנוטה לחילופים. שכן לא כל אדם המוקסם על ידי חוויה והכרה, המעריץ תופעות חדשות, המתפעל מחזיונות מחוץ לחוגו ותחומו, עוזב את מחנהו ומתחבר לנושאי האידיאלים שמקומם מעבר לגבולו.

 

בדידות הנפרד מחבורתו

מי שמעיז להיפרד מחבורתו - בכל בחינה - ולעבור לרשות אחרת, מן הנמנע שלא ידע כי בדידות תהיה חלקו. חבריו מכבר יחרימוהו, אחיו מעתה לעתים קרובות יסתייגו. חשוד הזר הבא להתגייר. חשוד גם בעל תשובה החוזר גופים מגובשים מתייחסים בספקנות ובחשדנות לחדשים מקרוב באו. אין הם יודעים את נימוקיו ואין הם מבינים לרוחו ולנפשו. דומה בעיניהם הגר לחיל בימי המלחמה שבגד בצבאו ועובר לצד אויביו מאתמול כמרגל נחשב, על כל פנים עד שייוודע במה הוכשר. אימת הזר, פחד הנכרי חזק בלב בני אדם, אסון רב נובע מגישה זו. נכון: התחרות, קנאה, יצר הכיבוש מביאים לכלל התנגשויות בין אדם לרעהו. בין אומה לחברתה. אך יש דבר יותר יסודי, אלמנטארי, המקים חיץ בין איש למשנהו וזהו המרחק. המחיצה ביניהם. יחס כזה קיים תמיד בין אנשים. ואולם במשפחה אחת, בעם אחד, מקילים התנאים על הסרת הגדר: החינוך המשותף, דרכי החיים השוות, נסיון רב וההסתגלות. יש והתקרבות עולה גם בידי בני עמים שונים אך הרוב מתקשה בכך.

 

אך הגר, בין שידע בין שלא ידע מהו גורלו של זר בתחום חדש, עושה את מעשהו. הבדידות בין כך וכך מנת חלקו. אין הוא עוזב את עמו ואין הוא נכנס למחנה השכינה מתוך שיקולים חברתיים. דרך יחיד דרכו; הוא מתבודד בהתרחקו מחבריו וכבר יודע את טעם ההתבודדות ואולי מוצא טעם בכך והוא בוחר שביל יחיד; גורלו אינו גורל הכלל. יותר משהוא נכסף לחבורת המאמינים באלוקי ישראל הוא מתגעגע על ה' ועבודתו. תורת ישראל רוצה, אמנם, ברוב עם ובמקהלים, אך כל זה חל על אלה שנולדו על ברכיה, שהם בני האומה. מעמד הגר מעמד מיוחד.

 

אושרו של הגר

את אשרו הוא מוצא בצעדו הנועז בעברו את גבול היהדות ובקבל עליו עול מצוות ועול מלכות שמים. הוא צריך כאילו לחזור על תולדות ישראל ועל התקופות שחלפו. הקפיצה הכבירה מכניסתו לחוג שיש לו היסטוריה שאינה שלו. אותה הוא צריך לחיות בחיפזון. יש לו קצב, ריתמוס אחר - הוא זקוק לבדידות מסוימת על מנת להצליח ולעכל את יבול הדורות שנבלע בדם האומה הישראלית. החשד בגר נובע גם ממקורות אחרים. הניסיון ההיסטורי לימדנו להסתפק בכוחות פנים ובבני אדם בתוך חומתנו, התורה - היא חוקת האומה, המדינה וחוקן, במחיצתנו לא ישב זר - כך סבורים רבים. אין תורת ישראל תורה "דתית" בלבד. משנים מדת לדת, אך אין משנים מדת לתורה המקיפה את כל שטחי החיים והמכוונת לתחומים שאינם דתיים באופן מובהק. המעבר ליהדות כולל הצטרפות לאומה. הגר הבא אלינו צריך שיבוא לא רק כדי לעבוד את ה' בדרכי אמונתנו במקום להוסיף לדרשו בעקבות תעודה ודוגמה אחרת. מן ההכרח שיימשך אחר גורל עמנו, צפייתו לתקוותיו. הניסיון שכנע רבים בתוכנו שקשים גרים לישראל כספחת" וש"גר סורו רע", העם בגלותו ראה את אשרו בצמצום הגבולין ולא בהרחבתם.

 

אין זה קשה להבין. אולי הרשות ניתנה להגדיר כי קבלת גרים, גרי צדק, קשה בזמן שאין מקום לממש את השלב של גר תושב. אם אין הנכרי יכול להיות אזרח במדינתנו, מפני שאין מדינה ואין בשל כך סטאטוס כזה של כניסת לא-יהודי למסגרת חיינו הקיבוציים בלא להתגייר על ידי קבלת תרי"ג מצוות. אם הוא כאדם מוסרי יכול להיות, לפי תפיסתנו, בן-נוח בהיותו אדם העוסק ביישובו של עולם, מובן שאין רצון רב בקבלת גרים. וכך היתה הפראקטיקה בחיינו: ההלכה החמירה והכבידה אם כי ציינה את גבול החומרה. גדולנו לא ביטלו את המוסד שנקרא גרות, כיון שהוא מקביל להשקפה היסודית של דין אמת, שאינה רוצה ואינה יכולה לסרב באופן עקרוני לקליטת בני אדם מחוץ, הכמהים אליה.

 

קשה גם לדון בנימוקי גרים. אמונה היא מן הדברים המסורים ללב ואדם עלול לטעון טענת כיסופי אמונה ואליבא דאמת טעמו אחר לגמרי. זהירים היו: גם גדולינו, גם האומה בכללה ועשו סייגים שלא יחדרו רבים לגבולנו שאין תוכם כברם ויגרמו לשינוי טיב פרצופנו.

 

עם קום המדינה היהודית

עם קום המדינה היהודית, נשתנו פני הדברים ויש מקום לשיקול דעת ובירור וליבון חדש, אם לא הגיעה השעה להתייחס אל אלה הרוצים להיות שותפים לנו בחיינו המדיניים ללא הסתייגות, באורח יותר חיובי, ולא להתנהג לפי המנהג הקפדני שהיה קיים מאות בשנים. אף על פי שאין אנו כופים על מישהו הר כגיגית ואיננו אלא הדיוטות בנידון זה ואיננו מעונינים בגרות מתוך אונס. מכל מקום למדינה ולאומה נוח מעמד גר צדק יותר מאשר מעמד גר תושב. והפקפוקים והחשש שהיו מוצדקים מאוד בגלות, אין כוחם כה ניכר בחיי עצמאות וריבונות. הכוחות הלאומיים די חזקים ואין להניח שגרים יהיו מסוגלים לשנות הרבה. יש רגלים לדבר לחשוב. שבגלות היו חרדים להחלשת האופי הלאומי, שכן הטיב הדתי בקרב הציבור כולו לא הועמד בסכנה על ידי יחידים , ולוא יהא אפילו מספרם ניכר, שבאו להסתפח בנחלת ה'. הוי אומר שדאגו מנהיגי האומה ליסודות המבנה הלאומי ודאגה זו היתה חזקה ביותר בתקופות של התבוללות; ומשום כך החמירו, מתוך אינסטינקט, הרבנים החרדים.

 

גורלו של בעל תשובה

גם גורלו של בעל תשובה איננו קל ונוח תמיד. גם עליו חל במידה רבה מה שנאמר על הגר, הוא חשוד באופן ניכר. הפליגו, אמנם בשבחם ואמרו במקום בעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד... מצאו סעד לדבריהם בדברי ישעיהו הנביא: "שלום שלום לרחוק ולקרוב" (לרחוק תחילה). אולם ספרות והשקפה לחוד וחיים לחוד. אין ההשקפה הצרופה והצוו הספרותי מתקבלים תמיד במציאות.

 

מה גרם לכך? בחיים אין מידת האהבה והאהדה גוברת. רגילים בני אדם לחפש מומים אצל הזולת ולהטיל דופי בשכן. ממעטים את דמותם של בני אדם וחושדים במעשיהם הטובים בהאפילם את הנימוקים. ולגבי תופעה כה מיוחדת ובלתי רגילה כאשר התשובה מתעוררת לא החשדנות השכיחה בלבד אלא גם ההרגשה המכוונת לעניין, שאין יודעים אותו מניסיון עצמי. מחבבי הסדר והשגרה סובלים מחזיונות יוצאים מן הכלל. יש אי-נעימות בשביל אנשים רבים כאשר נתקלים בדבר הנראה כיוצא דופן.

 

אלה המבינים לדרך ההתפתחות אצל אדם, תופסים רק את הדינאמיקה בכיוון אחד, היינו את ההתרחקות מן האמונה ולא את הכיוון ההפוך. שהגלגל חוזר, שאדם מבטל את דרכו הראשונה. אינו מתקבל על דעת הרוב. אצל רבים מובן יותר היחס השלילי אל ערכי המסורת. לדידם, זו ההתפתחות הטבעית כפי שהורה א. קומט. במרוצת התולדה מגיע האדם מן השלב התיאולוגי שהוא הראשון דרך תחנת המיטאפיסיקה אל הפוסיטיביסטית-המדעית. אך יותר מאשר טענה זו, מחריד את מנוחת בני אדם החזיון של דבר והיפוכו באדם אחד, כלומר הקפיצה מן הקצה אל הקצה. הריתמוס של עזיבת האמונה ושלילתה ואחר כך הערכתה שנית. אך דווקא אי-הבנה זו סימן מובהק לאי-תפיסת החוויה הדתית ותוקפה של האמונה, המשנה את האדם ואת המציאות. לדברי גדולי התלמוד עצום כוח התשובה: היא קורעת את גזר הדין, היא מגעת עד כסא הכבוד, בעלי תשובה הם הנושא העיקרי לנבואה ("כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלקים זולתך"). כל זה מעיד על מקומו המכובד של בעל תשובה ועל ערכה המהפכני של התשובה. אך זה גם מסביר את ההתנגדות הנפשית של בני אדם רגילים ההולכים בדרך המלך ואינם רוצים לא מדובשם ולא מעוקצם של בעלי תשובה.

 

בני אדם חוששים מבעלי תשובה

ויש עוקץ. בעל תשובה אינו זר הבא אלינו, אין הוא כגר שמכיוון שהוא נתגייר כילד שנולד דמי. הוא חוזר אל ביתו, יש והוא מתריע על זכותו יותר מדי. לא פעם ראינו שהם מרעישים באורח בלתי רצוי. יש שמחמירים ביניהם, קפדנים וקנאים, יש בזה משום תופעה טבעית, החויה שהביאתם אל חיק התורה היא רבת תנופה ותנופה זו עודנה נמשכת ויוצרת בפעילותה דעות ומעשים. בין בעלי תשובה נמצאים תובעים את עלבונה של תורה השכם והערב. עתים הם מצביעים על הרשלנים והעבריינים ומוקיעים אותם, עתים הם מתכוונים כלפי שומרי מצוה, שאין התלהבותם מספקת, עד מהרה מופנה התהליך המופלא הפנימי החוצה ובמקום לקשט את עצמו רוצה בעל תשובה לקשט אחרים תחילה.

 

אין ספק שיש חוזרים שתשובתם מפוקפקת. בלא לראות צעדם שקר, אין תמיד הכוח הדוחף כה טהור כפי שהיה רצוי. ותביעת זכויות מיוחדות, שכר על המעשה המצוין, משפילה את כבודם. אין דבר הפוגם כל כך את טהרת ספירה זו כהתנהגות המתקרבת לצביעות.

 

האינטרס הבריא של העם, שאינו אוהב הגזמה, ורבים מגדולים וביניהם הרמב"ם, שבחו את הדרך הממוצעת בכל עניין - חושד במיוחד בהפרזה אצל בעלי תשובה, שלהם יאה ולהם נאה לנהוג מנהג צניעות. מכאן שרצוי ומקובל בעל תשובה בעל סבר פנים יפות, סלחן ומחלן, השולט בכל יצריו ומחבב את הבריות לרבות את הטועים- התועים, ולא הכעסן המוכיח בשער.

 

לגר ולבעל תשובה קשה להסתגל אל קו רצוף וחזק

אך תהליכי הנפש מוזרים, ולרוב אנו מוצאים בעלי אופי קשים ביניהם. הגרים ובעלי תשובה עסוקים ביותר בחווייה הגדולה שלהם ומרכזים אותה למעלה מכל שיעור. אין ספק שדרכם חשובה להם מאד כשהם לעצמם וגם לאחרים המסתכלים אומר המפנה בחיי אנשים כאלה הרבה. וכי לא נראה בו אישור וחיזוק לנתיבנו? אולם החיים הדתיים בישראל אינם תלויים במקרים כאלה, ואין גדלותם מותנים בתופעות מעין זה. היחיד, עם כל חשיבותו, אינו מהווה את כל התוכן. הכלל כעדה מאמינה וסדר הדורות כשרשרת ארוכה ועשירה, עולים על היחיד. לגר ובעל תשובה אין זה קל ועיקר לסגל את ארחם אל קו רצוף וחזק. הרבה וויתור וענוותנות דרושים לשם כך. כל מי שנולד וחי במסורת נעלה זו ולא זז מעודו ממנה, יודע את סוד הצניעות כדבר טבעי, תורשה-ירושה וחינוך שיטתי והרגל טבעי מנחילים לו את התכונה הרצוייה הכל אפשר לרכוש: ידיעות, אהבה, מסירות על ידי מאמצים רוחניים ועל ידי פיתוח הסגולות הנפשיות והמוסריות. אולם הפרופורציה האידיאלית בין זכויות היחיד ובין עמדות הכלל והדורות אינה עולה אלא בידי מעטים מבין החוזרים או החדשים.

 

ועם כל זה דברי תורה ודברי חכמים צריכים להיות לנו לעיניים. אף על פי שאמרו "קשים גרים לישראל כספחת" (ר' חלבו), מכל מקום אין דוחים אותם בשתי ידים. כאשר מגלים לגר הבא להתגייר את מצבו של ישראל והוא אומר: יודע אני ואיני כדאי, מקבלין אותו מיד ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות וכו'. ואין מרבין עליו ואין מדקדקים עליו ומשננים "וגר לא תונה": לא תונה לו בדברים - אל תאמרו לו אמש היית עובד עבודה זרה ועד עכשיו חזיר בין שיניך, הבנה דקה לפנימיותו של גר מתגלה כאן; שכן דרכו של אדם להזכיר לחברו מה שאינו נעים לו ואין לך פגיעה קשה מזו, היינו להעליב אדם שמכוחו הוא מצא את דרכו אל המדרגה הגבוהה ביותר ולהעמידו על תחנתו הקודמת שכאילו לא הצליח להשתחרר ממנה.

 

כבוד חולקים לגר. ועוד גון פסיכולוגי מעניין מצטרף ליחס אליו. יודעים את אפיו: הגר "לפי שסורו רע הזהיר עליו הכתוב במקומות הרבה".

 

אולם נוסף לכבוד ולהתחשבות בתכונתו הקשה יש מוטיב חיובי מוחלט: האהבה. חביבין הגרים שבכל מקום מכנה אותה הישראל ... ואוהב גר. גם שבחה של ארץ ישראל עולה בשל כוחה לגבי הגר: חביבה ארץ ישראל שמכשרת גרים. האומר בארץ ישראל גר אני מקבלים אותו מיד ובחוץ לארץ אין מקבלים אותו אם כן היו עדיו עמו.

 

הערכה מקפת של גרים ובעלי תשובה מצינו בפירוש לפסוק בישעיהו: "זה יאמר לה' אני וזה יקרא בשם יעקב" וכו' "זה יאמר לה' אני - זה שכולו למקום ולא נתערב בו חטא וזה יקרא בשם יעקב - אלו גרי הצדק; וזה יכתוב ידו לה' - אלו בעלי תשובה; ובשם ישראל יכנה - אלו יראי שמים".

 

גרים ובעלי תשובה בתורה שבעל פה

בתורה שבעל פה נצטבר חומר חשוב ומעניין בקשר לגרים ובעלי תשובה. בייחוד נמצא אצל הרמב"ם כל רעיון יהודי מקורי בעניינים אלה על פי דברי רבותינו התנאים והאמוראים. ולפי דרכו מובא הכל באופן שיטתי מואר באור חכמתו העמוקה וכוחו הפילוסופי. בהלכות תשובה הוא נתן פילוסופיה דתית שלימה על נושא יסודי זה במסגרת האמונה; חטא, תשובה, כפרה, כפירה ועונשה, קיום המצוות ומתן שכרן ובפרט עניין עולם הבא, האושר הנצחי. וראוי לציין שהוא תרם יותר לפסיכולוגיה של הגר משעמד על הפסיכולוגיה של בעלי תשובה.

 

לעניינים אלה העלו ספרי המוסר לא מעט. מחקר מעמיק מן ההכרח שיבדוק היטב את כל המקורות וכך יעלה בידו להכין את החומר להערכת הגר ובעל התשובה על יסוד המקורות שלנו. במאמץ זה מן הראוי להזכיר, שיש קשר בין גר לבין בעל תשובה ושהדין הפסיכולוגי ייטיב לעמוד על הצדדים המשותפים.

 

כנראה הרגישו בכך קדמונינו ויש ראיה פורמאלית ולכך. הרמב"ם למשל, מעלה על הגיור את המונח "חזרה": "גרים שרובן חוזרים בשביל דבר". ובמקום אחר: "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו. ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה בישראל חזרו שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק".

 

כך מדמים גיור לחזרה בתשובה, ואין פלא שמונח זה משותף לשני הכיוונים. שכן המגמה-המטרה אחת היא. קבלת עול מלכות שמים על ידי קבלת עול מצוות. אחד המקבל אותו מחדש לאחר שעזב אותו ואחד המקבלו בפעם הראשונה - חוזרים הם: אלה ואלה חוזרים לאמונה הצרופה שלדעת גדולי המחשבה בעמנו, שהסתמכו על התורה שבעל פה, היתה המולדת הרוחנית - הדתית של המין האנושי (ועיין דברי ר' יהודה הלוי בספר הכוזרי והרמב"ם במשנה תורה במבוא להלכות עכו"ם וחוקותיהם). נמצא שכל המקבל עליו את מצוות התורה כאילו חוזר אל מקור מחצבתו.