לחץ כאן לתצוגת הדפסה

לא בשמים היא

מחבר: יהודה איזנברג

מכלול, גיליון י', 1995

תוכן המאמר:
לא בשמים היא
בת-קול במקום נבואה
מהי בת-קול?
היכן האמת, בדברי החכם או בדברי הנביא?

לא בשמים היא

 

מקור סמכותה של התורה הוא בהתגלות אלקים. "ויאמר ה' אל משה, כה תאמר אל בני ישראל, אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ, יט). וכך עוד בדברי משה: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו. מן השמים השמיעך את קלו ליסרך ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש" (דברים ד, לה-לו).
 
הפנייה אל ה' כדרך לפתור שאלות שאין להן פתרון היתה דרך שכיחה אצל משה. כאשר טענו לפניו בנות צלפחד "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, כי אין לו בן, תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו" - לא ידע משה את התשובה, ועל כן "ויקרב משה את משפטן לפני ה'" (במדבר כז ד-ו). ולא בהלכה זו בלבד, אלא במקרים נוספים לא ידע משה מהי ההלכה, והוא קיבל את התשובה מפי ה'. מקרים אלה הם פרשת המקושש (במדבר טו לב-לו), פרשת המקלל (ויקרא כד י-כג), פרשת בנות צלפחד (במדבר כז א-יא), ופרשת פסח שני (במדבר ט א-יד).
 
דרך זו של קבלת תשובה על שאלה הלכתית נסתיימה עם כניסת ישראל לארץ. הנביאים המשיכו להינבא תקופה ארוכה, ודבר ה' לא היה נפרץ, ובכל זאת נוצר נתק בין הקב"ה כמקור ההלכה, לבין דבריו כפתרון לשאלות בהלכה. ממות משה אין שואלים את ה' שאלות בהלכה.
 
תלמוד בבלי תמורה דף טז עמוד א
אמר רב יהודה אמר שמואל: שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה.
אמרו לו ליהושע, שאל!
א"ל: "לא בשמים היא" (דברים ל יב).
אמרו לו לשמואל, שאל!
אמר להם: "אלה המצות" שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה...
אמרו לפנחס שאל!
אמר ליה "לא בשמים היא".
א"ל לאלעזר: שאל!
אמר להם: אלה המצות - שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.
 
הרגע הקובע, לפי דברי האמורא שמואל, הוא מותו של משה. והפסוק שאמר משה "לא בשמים היא" הופך להיות נקודת מפנה בדרך לימוד התורה. ההלכה אינה עוד בשמים, היא נמסרה לבני אדם.
 
הפסוק בהקשרו אינו מתכוון לכך. הפסוק מתייחס לשמירת המצוות, שהן אפשריות וקרובות:
"כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחקה הוא. לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה..." (דברים ל יא-יב).
 
פירוש הפסוק האומר שאין פסק ההלכה ניתן משמים, לקוח מדבריו של תנא שקדם כמה דורות לשמואל. פירוש זה של הפסוק נמסר באירוע דרמטי, במחלוקת רבי אליעזר בן הורקנוס וחבריו, בפרשת תנורו של עכנאי. וכך מסופר במסכת בבא מציעא:
 
תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף נט, עמוד ב
תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי - חרוב זה יוכיח.
נעקר חרוב ממקומו מאה אמה...
אמרו לו: אין מביאין ראייה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - אמת המים יוכיחו.
חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו:
אין מביאין ראייה מאמת המים...
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי - מן השמים יוכיחו.
יצאתה בת-קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום!
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: "לא בשמים היא".
מאי "לא בשמים היא"?
אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה מהר סיני, אין אנו משגיחין בבת-קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה "אחרי רבים להטת" (שמות כ"ג, ב).
אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? - אמר ליה: קא חייך ואמר: ניצחוני בני, ניצחוני בני.
 
רבי יהושע דוחה את הדברים שאמרה בת-קול, בטענה כי "לא בשמים היא" - אין לנבואה סמכות בענייני הלכה. ורבי ירמיה מסביר את הדברים: העיקרון "אחרי רבים להטת" הוא העיקרון הקובע, וגם הנביא אינו מוסמך לשנות עקרון זה.
 
דבריו של אליהו לרבי נתן, שגם הקדוש ברוך הוא מסכים עם העיקרון הזה, והוא אומר "ניצחוני בני" באים לחזק את העיקרון. בהמשך נברר את השאלה העקרונית העולה מדברים אלה: מהי "האמת" המוחלטת, דעתו של הקב"ה, כפי שבאה לידי ביטוי בבת-קול, או דעתו של רבי יהושע, המפעיל את העיקרון "אחרי רבים להטות".
 
העיקרון של הפרדה בין נבואה והלכה מופיע בדברי רמב"ם כהלכה:
רמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ט הלכה א
כל דברי תורה מצווין אנו לעשותן עד עולם, וכן הוא אומר "חוקת עולם לדורותיכם", ונאמר "לא בשמים היא". הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצווה או לגרוע מצווה או לפרש במצווה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה... הרי זה נביא שקר, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ומיתתו בחנק על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא ציווהו.
 
בהקדמה לפירוש המשנה מוסיף רמב"ם משפט נוסף לדברים אלה. וכך מסיים רמב"ם את דבריו בנושא זה בהקדמתו למשנה: "ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים, אלא מן החכמים".
דברים אלה עומדים בסתירה למקור אחר, המראה כי פסק הלכה עקרוני נקבע על פי בת-קול. וכך מתארת הגמרא את פסיקת ההלכה במחלוקת בית שמאי ובית הלל:
תלמוד בבלי, ערובין, דף יג עמוד ב
אמר רבי אבא אמר שמואל: שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים הלכה כמותנו והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת-קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן, והלכה כבית הלל.
וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.
 
מהי הסיבה לכך שנקבעה הלכה כבית הלל? מפני בת-קול, או בגלל הסיבות שנמנו בהמשך: שהיו נוחין ועלובים, והיו מקדימין דברי בית שמאי לדבריהם? בת-קול אינה סמכות הלכתית, ואין ללמוד ממנה ענייני הלכה. אבל הנימוק השני הוא נימוק בעל משקל בקביעת הלכה: מי שמעיין היטב בדברי החולק עליו, ואפילו מקדים את דברי החולק עליו לדבריו הוא - חזקה עליו שהוא מעיין היטב בצדי המחלוקת. אם חכם זה נשאר בדעתו, אפשר להניח שהצדק אתו יותר מאשר בדבריו של חכם אחר, המסביר את עמדתו, אבל אינו מקדיש מאמץ עליון להבין את דברי החולקים עליו.
שילוב של שני טעמים אלה בהסבר הנימוק לכך שהלכה כבית הלל מראה כי לא בת- קול קבעה כמי תהיה ההלכה, אלא גם (ואולי בעיקר) עקרונות פסיקה מובנים.
 
לבת-קול אין מעמד בענייני הלכה. גם לנביא אין מעמד בענייני הלכה. משנתסלקה הנבואה, באה בת-קול במקומה.
וכך מתארת הגמרא תופעה זו:
תלמוד בבלי, סנהדרין, דף יא עמוד א
תנו רבנן: משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי - נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואף על פי כן היו משתמשין בבת-קול.
פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו וניתנה עליהם בת-קול מן השמים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה (כמשה רבנו), אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן. וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא!
שוב פעם אחת היו מסובין בעליה ביבנה, וניתנה עליהם בת-קול מן השמיים: יש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו זכאי לכך - נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת אמרו עליו: הי חסיד, הי עניו, תלמידו של הלל. אף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא, וחברוהי לקטלא, ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאן עתידן למיתי על עלמא. [שמעון וישמעאל לחרב, חבריהם להריגה, ושאר העם לביזה. וצרות רבות עתידות לבוא על העולם].
 
ובהמשך לדברים אלה מוסיף המדרש סיפור על שתי התגלויות נוספות של בת-קול:
 
שיר השירים רבה פרשה ח פסקה יג
מעשה ששמע יוחנן כהן גדול בת-קול יוצאת מקודש הקודשים, ואמרה נצחו טליא דאזיל לאגחא קרבא באנטוכיא. וכתבו אותו היום ואותה שעה והיה כן, ובאותו היום נצחו. מעשה ששמע שמעון הצדיק בת-קול יוצאת מבית קודש הקודשים ואומרת: בטילת עבידתא, די אמר סנאה למיחרבא היכלא, ונהרג גיוסלוקין ובטלו גזירותיו, ובלשון ארמי שמען.
מעמדה של בת-קול ברור לפי דברים אלה: היא ממשיכה את הנבואה, אך לא את פסיקת ההלכה. על כן אין מעמד לבת-קול בענייני הלכה, כשם שגם הנביא אינו פוסק הלכה מכח נבואתו. אבל בת-קול ממשיכה את מסורת הנביאים, היא מגלה עתידות, ומוסרת לבני אדם דברים שאין בכוחם לדעת.
 
 
מה בדיוק שומעים כאשר בת-קול מדברת? האם היא נשמעת לאוזן כקול רגיל? ומה פירוש הביטוי "בת" קול?
 
רמב"ם, מורה נבוכים ב,מב
תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים. כי זה הדבור אשר שמעוהו, או שעלה בדעתם, הוא כדמות בת-קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא עניין אחד יילווה לאיש שאינו מזומן.
 
בדברים אלה מעמיד רמב"ם את בת הקול כקול חיצוני, או כקול פנימי שהשומע מדמה שהוא שומע. לפי המשפט "או שעלה בדעתם" ניתן להבין את בת הקול כתחושה פנימית, העולה בלבו של האדם, והוא חש כי הדברים נאמרים אליו ממקור גבוה, כדי להדריכו ולומר לו מה לעשות.
ויכוח ר' יחיאל מפאריז הוצאת מרגליות עמ' 17
שאלוהו מה לשון בת-קול, והשיב זה לשון הברת קול, ולא לשון הקול ממש רק הברה היוצאת, ומיום גלות ישראל פסקה הנבואה ממנו והיו משתמשים בבת-קול.
 
ספר פירוש ספר יצירה לר"י ברצלונא עמ' 179
ושאר הנביאים שומעים את הקול, אבל לא היו רואים שום ראות, לכן היו קורין בת-קול, והוא דומה כאדם העובר בין הרים גבוהים הרים ניקודים למעלה, והוא עובר בעמק ההרים בתווך, כאשר אדם ידבר דבר, הקול יכנס בתוך אותן הניקודין, וכשישתוק האדם קולו יחזור לו מן ההרים כל מה שיאמר בדיבורו: אם קול רם יענה בקול רם, ואם קול נמוך יענה בקול נמוך, ואין שם כי אם הרוח, וכזה היו שומעים בת-קול.
 
תוספות יום טוב יבמות טז, ו ד"ה בת-קול
ולי נראה, שנקרא "בת-קול", לפי שאינו קול לו, קול אליו, כמו שנאמר "וישמע את קול ה' מדבר אליו", שזהו נבואה ממש. אבל קול זה שאנו בו, הוא מעינו ודוגמתו, במדרגה למטה ממנו, ולכן קוראים לו "בת-קול", שהוא הבת לאביה.
 
שלושת הפירושים האחרונים רואים בבת-קול הד-קול, תבנית קול. קול חיצוני, עמום ודומה להד, המוסר לאדם את הדברים שעליו לשמוע.
 
סתירה אפשרית בין דברי החכמים לבין דברי "בת-קול" מעלה מיד את השאלה העקרונית: אם רוב החכמים אומרים דבר אחד, ובת-קול, או אפילו נביא, ואולי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, אומרים דבר אחר, היכן האמת? אליהו אמר לרבי נתן, כי הקב"ה חייך ואמר "ניצחוני בני" כאשר רבי יהושע סרב לקבל את הפסיקה של בת הקול. אבל השאלה נשארת: האם אמר הקב"ה ניצחוני בני, כי רבי יהושע קלע לאמת, למרות דברי בת-קול, או שמא ניצחוני בני בכך ששמרו את עקרונות הפסיקה, ולא נרתעו אפילו מן האמת?
ניתן להבחין בגישות שונות בפתרון בעיה זו.
 
רב נסים מקרואן, ספר המפתח, ברכות יט
לא בשמים היא, כלומר, כי תורת ה' תמימה, וכבר ניתנה לנו בסיני, והודיענו כי אינו מחליף ממנה דבור אחד, ואין בתורתנו חסרון ולא ספק, כדי שנצטרך אל ראייה מן השמים.
לדעת רב נסים בת הקול יצאה כדי לנסות את החכמים, לראות אם הם עקביים בנאמנותם לדרכי פסיקת ההלכה. מטרת בת הקול לא הייתה להודיע שהלכה כרבי אליעזר, אלא לנסות את החכמים, כדי לראות אם יעמדו נגד בת-קול. תופעה כזאת מוכרת מדברי התורה עצמה, על הנביא הנותן אות או מופת, ובא האות והמופת אשר דבר, אבל הנביא אמר לעבוד אלהים אחרים. והנימוק לכך שהאות והמופת באים, הוא "כי מנסה ה' אלקיכם אתכם לדעת הישכם אהבים את ה' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" (דברים יג ד). לדעת רב נסים היתה הופעת בת הקול בבית המדרש ביבנה דבר הדומה לתיאור הפסוקים בדברים יג: בת-קול המדברת שקר, בדומה לאות ומופת המוכיחים שקר, כדי לנסות את הרואה אם אמונתו איתנה. האוהב את ה', לפי דברי הפסוק בדברים, לא יתרשם גם מאותות המכחישים את אמונתו.
 
הר"ן בדרשותיו, מעלה אפשרות לתשובה נוספת:
ר"ן, דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר
והנה יש מקום עיון, כי זה ראוי שיימשך על דעת מי שיחשוב שאין טעם למצוות התורה כלל, אלא כולן נמשכות אחר הרצון בלבד. ולפי זה, אחר שהדבר מצד עצמו איננו ראוי להיות טמא או טהור, דרך משל, אבל מה שמטמאהו או מטהרו נמשך אחר הרצון לבד, הנה אם כן לפי זה, הנמשך אחר כל מה שיניחו חכמי הדור, שאי אפשר שיהיו דברים על הפך האמת, ואי אפשר שיימשך מהעניין ההוא בנפשותינו דבר מגונה כלל.
 
הר"ן מתייחס בדבריו אלה לבעיה שהעלה רמב"ם במורה נבוכים: האם המצוות משקפות אמת מוחלטת, והקב"ה אסר עלינו את הדברים המזיקים, או שמא האיסור שאסר הקב"ה עלינו הוא הוא הסיבה לכך שהדברים האסורים מזיקים. לפי הגישה הראשונה, שהמצוות משקפות את הנזק הקיים בדברים מצד עצמם, לא יועיל שחכמים יתירו דבר אסור. הדבר מזיק, וכל החכמים לא יכולים לשנות זאת. אם הדבר מזיק רק מפני שהוא אסור, אזי במקרה שחכמים התירו אותו, שוב לא יזיק. הדעה הראשונה אומרת שהכל הולך אחר החכמה, כי חכמת ה' גילתה לנו מה מזיק. הדעה השנייה אומרת שהכל הולך אחר הרצון, ורצון ה' הפך את הדבר למזיק.
 
הר"ן מציע פתרון לשאלה לפי הגישה שהכל הולך אחר הרצון. אם כך, כאשר רוב החכמים, ברשות ובסמכות התירו איסור, שוב לא יזיק לאכול אותו, כי הנזק שבו נובע מן האיסור, והאיסור בוטל.
 
בהמשך הדברים מסתייג הר"ן מהסבר זה:
אבל אחרי שאנחנו לא נבחר בזה הדעת, אבל נאמין שכל מה שמנעתהו התורה ממנו מזיק אלינו, ומוליד רושם רע בנפשותינו, ואע"פ שלא נדע סיבתו, לפי זה הדעת אם כן, כשיסכימו החכמים בדבר אחד טמא שהוא טהור, מה יהיה? הלא הדבר ההוא יזיק אותנו, ויפעל מה שבטבעו לפעול, ואע"פ שהסכימו בו החכמים שהוא טהור.
ואילו יסכימו הרופאים על סם אחד שהוא שווה, והוא - על דרך משל חם במעלה הרביעית - שאין ספק שלא תימשך פעולת החום בגוף מה שיסכימו בו הרופאים, אבל כפי טבעו בעצמו.
כן הדבר שאסרתה לנו התורה, מצד שהוא מזיק בנפש, איך ישתנה טבע הדבר ההוא מצד שהסכימו החכמים שהוא מותר? זה אי אפשר רק על צד הפלא.
 
הר"ן אינו מקבל את הדעה שהכל הולך אחר הרצון. אנו מאמינים שכל מה שמנעה התורה מזיק, פירוש: הכול הולך אחר החכמה, והקב"ה בחכמתו גילה לנו מה מזיק. אם כך, האם חכמים שיחליטו שדבר אסור הוא מותר יבטלו את הנזק שהוא גורם? ואם רופאים יחליטו כי סם מסוים אינו מזיק, הוא יפסיק להזיק?
 
ר"ן, דרשות הר"ן, הדרוש האחד עשר (המשך)
העניין במצווה זו, שהתורה השגיחה לתקן ההפסד שהיה אפשר שייפול תמיד, והוא פירוד הדעות והמחלוקת, ושתעשה התורה כשתי תורות. ותיקנה ההפסד התמידי הזה, כשמסרה הכרעת הספקות לחכמי הדור, שעל הרוב יימשך מזה תיקון, והיה משפטם צודק. כי שגיאות החכמים הגדולים מועטות ממי שהוא למטה מהם בחכמה... ועם היות שלפעמים אפשר, שעל צד הפלא והזרות ישגו בדבר מה, לא חששה תורה להפסד ההוא הנופל מעט, כי ראוי לסבול אותו מצד רוב התיקון הנמשך תמיד, ואי אפשר לתקן יותר מזה...
 
בתשובה זו אומר הר"ן כי יש אמת מוחלטת ויש שקר מוחלט. האמת והשקר אינם תלויים בהחלטת בית דין או בית משפט. מצוות התורה ללכת אחרי רבים אינה מפני שהרבים תמיד יגיעו לאמת, אלא מפני שהרבים בדרך כלל יגיעו לאמת. האלטרנטיבה להליכה אחרי רבים היא שכל אחד יקבע הלכה לעצמו, ודרך זו מסוכנת יותר.
 
שגיאות החכמים הגדולים מועטות. מוטב לקבל את השגיאות המועטות האלה, מפני התיקון המרובה הנמשך מהציות לרוב החכמים.
 
בגישה זו נוקט גם בעל ספר החינוך.
 
תשובה אחרת נותן בעל הפירוש "כלי יקר" לדברים יז,יא. לדבריו בכל צד מצדי המחלוקת יש גם אמת וגם שקר. הרוב קובע איזה יופעל.
 
כלי יקר, דברים יז,יא
בכל דבר טומאה וטהרה יש כמה פנים לטהרו וכמה פנים לטמאו. ואם התורה טהרתו, הוא מפני שהצדדים המראים פני טהרה הם מרובים יותר מן הפנים המראים פני טומאה. וכן להיפך, והוא הדין בדבר מותר ואסור, וכשר ופסול.
ומטעם זה אמרו רז"ל סוף פרק "אחד דיני ממונות" שאין ממנים [דיין] לסנהדרין עד שיודע לטהר השרץ מן התורה. וטעמו של דבר, שאם לפעמים צריכים להוראת שעה לפסוק נגד התורה, משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" - אז יכול החכם או הנביא לצרף לסברת "עת לעשות לה'" אותו מיעוט סברות שכבר נידחו מחמת הרוב, ולילך אחר המיעוט...
ואם בית דין של מטה פוסקים טהור על דבר שהוא טמא מן התורה, הואיל שיש סברות גם לטהרו, סמוך רובא של בית דין שלמטרה שהסכימו לטהרו אל מיעוט סברות שיש לו בלאו הכי לטהרו, ואתרע רובה של טומאה, כי נתן ה' כח גם לבית דין שלמטה לעשות סברות לכאן ולכאן, ונתרבו הסברות הנוטים לצד טהרה.
 
לפי הסבר זה, בכל דבר יש אסור ומותר מעורבים. הקביעה כי דבר אסור, היא בגלל רוב הדעות הנוטות לאוסרו. ואם "טעו" רוב החכמים והתירו את האסור, הם למעשה צרפו את דעתם למיעוט הדעות שהתירו את האסור עוד לפני כן. ועל כן לא התירו החכמים בטעות דבר אסור באופן מוחלט, אלא התירו דבר שרוב הדעות אסרוהו. וכאשר רוב החכמים עכשיו החליט להתירו, הצטרפה דעתם לדעת המיעוט שנדחתה בעבר.