אבות, פרק ד
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אבות, פרק ד

אבות, פרק ד

 

משנה א
בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר:
אֵיזֶהוּ חָכָם?
הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קיט, צט)
"מִכָּל-מְלַמְּדַי הִשְֹכַּלְתִּי".
 
אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר?
הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז, לב)
"טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר, וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".
 
אֵיזֶהוּ עָשִׁיר?
הַשָֹּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ב)
"יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל, אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ" ;
"אַשְׁרֶיךָ" בָּעוֹלָם הַזֶּה, "וְטוֹב לָךְ" לָעוֹלָם הַבָּא.
 
אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד?
הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, ל)
"כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ".
 
ברטנורא משנה א  
בן זומא. לפי שלא האריך ימים ולא נסמך שיקרא רבי, היו קורין אותו על שם אביו. וכן בן עזאי. ושניהם שמם שמעון. 
איזהו חכם. הכי קאמר, איזהו חכם שראוי שיתהלל בחכמתו. 
הלומד מכל אדם.   ואע"פ שהוא קטן ממנו. שכיון שאינו חס על כבודו ולומד מן הקטנים, ניכרים הדברים שחכמתו הוא לשם שמים ולא להתיהר ולהתפאר בה. 
שנאמר "מכל מלמדי השכלתי". וסיפא דקרא, "כי עדותיך שיחה לי", כלומר: הייתי לומד תורה מכל מלמדי, ואפילו מן הקטנים ממני, ולא הייתי חושש לכבודי, "כי עדותיך שיחה לי", שכל כוונתי היתה לשמים בלבד.
וכן איזהו גבור, שראוי שיתהלל בגבורתו, הכובש את יצרו. 
שנאמר טוב ארך אפים מגבור. הכי הוי פירושא דקרא: טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כיבוש היצר, לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו, כשבא מלוכד עיר, מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובא לידו האנשים המורדים בו, מושל ברוחו ואינו הורגן. 
איזהו עשיר. הראוי לו להתהלל בעשרו: השמח בחלקו. 
איזהו מכובד. לפי ששלושה דברים טובים הללו שנזכרו לעיל, שהם החכמה והגבורה והעושר, הזוכה בהם הוא נכבד מעצמו בעיני אלהים ואדם, ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם. לכך חיבר התנא לזה ואמר מי שיש בו המדות הללו, והוא נכבד בעצמו, מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים, יכבד את הבריות. 
כי מכבדי אכבד. והדברים ק"ו, ומה הקב"ה שהוא מלך הכבוד, וכל מה שברא בעולמו לא ברא אלא לכבודו, מכבד את מכבדיו, ק"ו לבשר ודם. 
ובוזי יקלו. למדנו ענותנותו של הקב"ה. לא אמר "ובוזי אקלל", אלא יקלו מעצמם. ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר, שנאמר (בראשית י"ב) "ומקללך אאור".
 
משנה ב
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר:
הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה;
שֶׁמִּצְוָה גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה,
שֶׁשְֹּׂכַר מִצְוָה – מִצְוָה, וּשְֹכַר עֲבֵרָה - עֲבֵרָה.
 
ברטנורא משנה ב  
שמצוה גוררת מצוה. כך מנהגו של עולם, העושה מצוה אחת נוח לו לעשות אחרות, והמתחיל בעבירות קשה לפרוש מהם.
ועוד:  ששכר מצוה מצוה. שמן השמים מסייעין ומזמינים ביד מי שעשה מצוה אחת, שיעשה אחרת כדי לתת לו שכר על שתיהן. וכן שכר עבירה וכו'.
פירוש אחר: ששכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה, נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה, ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה. 
ושכר עבירה עבירה. והשכר וההנאה שמגעת לו לאדם בעשיית העבירה, נחשב לו כעבירה בפני עצמה, ולוקה על העבירה שעשה, ועל השכר וההנאה שמקבל בעשייתה.
 
משנה ג
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אַל תְּהִי בָּז לְכָל אָדָם, וְאַל תְּהִי מַפְלִיג לְכָל דָּבָר;
שֶׁאֵין לָךְ אָדָם שֶׁאֵין לוֹ שָׁעָה,
וְאֵין לָךְ דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ מָקוֹם.
 
ברטנורא משנה ג  
אל תהי בז לכל אדם. לומר מה יוכל פלוני להזיק לי. 
ואל תהי מפליג. מרחיק לכל דבר שיש לחוש עליו, אל תאמר רחוק הוא שיהיה ואין לדאוג ממנו.
 
משנה ד
רַבִּי לְוִיטָס אִישׁ יַבְנֶה אוֹמֵר:
מְאֹד מְאֹד הֱוֵי שְׁפַל רוּחַ, שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה.
 
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר:
כָּל הַמְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בַּסֵּתֶר נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ בַּגָּלוּי.
אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם.
 
ברטנורא משנה ד  
מאד מאד הוי שפל רוח. אע"פ שבשאר מדות הדרך האמצעית היא המשובחת, במדת הגאוה אינו כן, אלא יטה לקצה האחרון של שפלות הרוח. לפי שהגאוה היא מאוסה ביותר,
ועוד:  שרוב בני אדם נכשלים בה ולא בדילי אינשי מינה, לכך צריך לעשות לה הרחקה יתירה.
 
משנה ה
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר:
הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד
מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד;
וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׁוֹת
מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לִלְמוֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׁוֹת.
 
רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר:
אַל תַּעֲשֵֹם עֲטָרָה לְהִתְגַּדֵּל בָּהֶם, וְלא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם.
 
וְכָךְ הָיָה הִלֵּל אוֹמֵר: וְדִשְׁתַּמַּשׁ בְּתָגָא חֲלַף.
הָא לָמַדְתָּ:
כָּל הַנֶּהֱנֶה מִדִּבְרֵי תוֹרָה נוֹטֵל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם.
 
ברטנורא משנה ה  
הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד גרסינן.
והכי פירושו, הלומד על מנת להיות תמיד עוסק בתורה, ואין בדעתו להיות גומל חסדים עם הבריות, כרבה [ר"ה י"ח ע"א] דעסק בתורה ולא עסק בגמילות חסדים, אף על גב דאיבעי ליה לאעסוקי נמי בגמילות חסדים, מכל מקום מספיקין בידו ללמוד וללמד, ותהיה מחשבתו נעשית. והלומד על מנת לעשות, שהוא רוצה לעסוק בתורה ולהיות גם כן גומל חסדים, כאביי [שם] דעסק בתורה ובגמילות חסדים, מספיקין בידו להשלים מחשבתו, ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות.
ויש מפרשים: הלומד על מנת ללמד, בשביל שיקרא רבי, וגורסין אין מספיקין בידו ללמוד וללמד. וברוב הספרים מצאתי כגירסא ראשונה, ועיקר. 
אל תעשם עטרה להתגדל בהם. שלא תאמר אלמוד בשביל שאקרא רבי ויושיבוני בראש, אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבוא. 
ולא קרדום לחפור בהם. ולא תלמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה שתתפרנס בה, כמו קרדום לחפור בה, שהעושה כן מועל בקדושתה של תורה וחייב מיתה בידי שמים, כמי שנהנה מן ההקדש.
ומלמדי תינוקות נוטלין שכר שימור התינוקות בלבד, שמשמרין אותן שלא יפשעו ויזיקו, ושכר פיסוק טעמים, שאין הרב חייב לטרוח וללמד לתלמידים פיסוק הטעמים. אבל שכר לימוד אסור ליטול, דכתיב (דברים ד') "ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי", מה אני בחינם, אף אתם בחינם.
וכן הדיין אסור ליקח שכר פסק הדין, אלא שכר בטלה בלבד, דבר שהוא ניכר כמה מפסיד מביטול מלאכתו כדי לשמוע טענות בעלי הדין. ובלבד שיטול משניהם בשוה, ואם נוטל יותר מזה, דיניו בטלים.
ומה שהתירה תורה לתלמיד חכם ליהנות מדברי תורה, הוא שתמכר סחורתו בשוק קודם כל אדם, וגם שיפטר מכל מסים ועולים וארנוניות. ואפילו כסף גולגלתא חייבין הצבור ליתן עליו, ואפילו הוא עשיר ויש לו ממון הרבה, יכול הוא לשאול בדין שיפטרוהו. ואם תלמיד חכם חולה הוא ומדוכא ביסורין, ומרבין העם להביא מנות גדולות מפני כבוד תורתו, מצוה עליו שיטול, ואין זה בכלל נאות מדברי תורה, הואיל ואי אפשר לו להתפרנס בדרך אחרת. וכן תלמיד חכם שמינו אותו הצבור עליהם פרנס או ראש הסדר ומתעסק בצרכי ציבור, מותר לו ליקח מהם פרס, ואפילו שכר הרבה יותר מכדי פרנסתו, כדי שיהיו מזונותיו בריוח, ומתוך כך יהיה גדול ויראוי ומאויים בעיניהם. כדאשכחן בכהן גדול דכתיב ביה "הגדול מאחיו", ודרשו חכמים [יומא י"ח ע"א] גדלהו מאחיו, שיהיו אחיו הכהנים מעשירים אותו משלהן. וחכמים הראשונים שהיו נמנעים מזה, מדת חסידות היתה בהם, אבל לא מן הדין.
 
משנה ו
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר:
כָּל הַמְכַבֵּד אֶת הַתּוֹרָה
גּוּפוֹ מְכֻבָּד עַל הַבְּרִיּוֹת;
וְכָל הַמְחַלֵּל אֶת הַתּוֹרָה
גּוּפוֹ מְחֻלָּל עַל הַבְּרִיּוֹת.
 
ברטנורא משנה ו  
כל המכבד את התורה. הדורש החסרות והיתרות שבתורה, ומראה טעם על כל קוץ וקוץ לומר שאין בה דבר לבטלה, אין לך כבוד תורה גדול מזה.
אי נמי: המכבד ספר תורה ומכבד לומדי התורה והעוסקים בה, כל אלו בכלל מכבד את התורה הן.
 
משנה ז
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ אוֹמֵר:
הַחוֹשֵֹךְ עַצְמוֹ מִן הַדִּין
פּוֹרֵק מִמֶּנּוּ אֵיבָה וְגָזֵל וּשְׁבוּעַת שָׁוְא.
וְהַגַּס לִבּוֹ בְּהוֹרָאָה
שׁוֹטֶה, רָשָׁע וְגַס רוּחַ.
 
ברטנורא משנה ז  
החושך עצמו מן הדין. במקום שיש גדול ממנו.
אי נמי: אומר לבעלי הדין שיתפשרו. 
פורק ממנו איבה. שהיוצא מבית דין חייב, שונא לדיין, שאומר בלבו לא היפך בזכותי.
וגזל. שמא יחייב הזכאי ונמצא שגזל בא על ידו. 
ושבועת שוא.   שמא יחייב שבועה למי שאינו חייב בה ונמצא מביא לידי שבועת שוא.
אי נמי: קרי תנא לשבועת שקר שבועת שוא, כגון האומר לא לויתי ולוה, דבשעת שבועה יצאה מפיו לשוא. 
והגס לבו בהוראה. בלא עיון ובלא המתנה.
 
משנה ח
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
אַל תְּהִי דָּן יְחִידִי, שֶׁאֵין דָּן יְחִידִי אֶלָּא אֶחָד.
וְאַל תֹּאמַר: קַבְּלוּ דַּעְתִּי!
שֶׁהֵן רַשָּׁאִין וְלא אַתָּה.
 
ברטנורא משנה ח  
אל תהי דן יחידי. אע"פ שיחיד מומחה יכול לדון, מדרכי החסידות הוא שאפילו מומחה לא יהי דן יחידי. ודוקא כשלא קבלוהו בעלי הדין עליהם לדיין, אבל קבלוהו בעלי הדין עליהם, דן יחידי ואפילו מדרך חסידות. 
שאין דן יחידי אלא אחד. הקב"ה שהוא יחיד בעולמו. 
ואל תאמר. לחבריך החולקים עליך קבלו דעתי, שאני מומחה, ובלא הצירוף שלכם הייתי יכול לדון. 
שהן רשאין ולא אתה. הואיל וצירפת אותם עמך, ראוי שיפסק הדין על פי הרבים.
 
משנה ט
רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר:
כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי
סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעֹשֶׁר;
וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹשֶׁר
סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי.
 
ברטנורא משנה ט  
המקיים את התורה מעוני. שהוא דחוק למזונות ומתבטל ממלאכתו כדי לעסוק בתורה. 
המבטל את התורה מעושר, מחמת רוב הממון צריך ליתן לבו פעם לכאן ופעם לכאן ואין לו פנאי לעסוק בתורה.
 
משנה י
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר:
הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה;
וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָּל אָדָם;
וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה
יֶשׁ לָךְ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ;
וְאִם עָמַלְתָּ בַּתּוֹרָה
יֶשׁ לוֹ שָֹכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ.
 
ברטנורא משנה י  
הוי ממעט עסק. המעט בעסק סחורתך ומלאכתך, ויהיה עיקר עסקך בתורה. 
והוי שפל רוח בפני כל אדם. ללמוד אפילו ממי שהוא קטן ממך בחכמה.
יש לך בטלים הרבה כנגדך שיסייעו לבטלך.
פירוש אחר: יש בעולם כמה בטלים שהם הרשעים וחיות רעות שהם בטלים, ועל ידם הקב"ה יביא עליך פורענות. 
ואם עסקת בתורה. הוא עצמו ישלם שכרך ולא על ידי שליח. ובזה יתירה מידה טובה על מדת פורענות.
 
משנה יא
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
הָעוֹשֶֹה מִצְוָה אַחַת
קוֹנֶה לוֹ פְּרַקְלִיט אֶחָד;
וְהָעוֹבֵר עֲבֵרָה אַחַת
קוֹנֶה לוֹ קַטֵּיגוֹר אֶחָד.
תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת.
 
רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר:
כָּל כְּנֵסִיָּה שֶׁהִיא לְשֵׁם שָׁמַיִם סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם;
וְשֶׁאֵינָהּ לְשֵׁם שָׁמַיִם אֵין סוֹפָהּ לְהִתְקַיֵּם.
 
ברטנורא משנה יא  
פרקליט. מלאך מליץ טוב. 
קטיגור. מליץ רע.
ולשון קטיגור, "קורא תגר". וסניגור, שהוא הפך קטיגור, פירושו "שונא תגר".
 
משנה יב
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ אוֹמֵר:
יְהִי כְּבוֹד תַּלְמִידָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ,
וּכְבוֹד חֲבֵרָךְ כְּמוֹרָא רַבָּךְ,
וּמוֹרָא רַבָּךְ כְּמוֹרָא שָׁמַיִם.
 
ברטנורא משנה יב  
יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. שכן מצינו במשה שאמר ליהושע תלמידו "בחר לנו אנשים", (שמות י"ז) עשאו שוה לו. 
וכבוד חבירך כמורא רבך. דאמר לו אהרן למשה "בי אדוני", (במדבר י"ב) ואחיו גדול ממנו בשנים היה וקרי ליה אדוני. 
ומורא רבך כמורא שמים. דכתיב (שם י"א) "אדוני משה כלאם" - כלם מן העולם, כיון שמרדו בך כאילו מרדו בהקב"ה וחייבים כליה.
 
משנה יג
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הֱוֵי זָהִיר בַּתַּלְמוּד, שֶׁשִּׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן.
 
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
שְׁלשָׁה כְּתָרִים הֵם:
כֶּתֶר תּוֹרָה,
וְכֶתֶר כְּהֻנָּה,
וְכֶתֶר מַלְכוּת;
וְכֶתֶר שֵׁם טוֹב עוֹלֶה עַל גַּבֵּיהֶן.
 
ברטנורא משנה יג  
הוי זהיר בתלמוד. שיהא תלמודך בדקדוק וכהלכה. 
ששגגת תלמוד עולה זדון. אם תטעה בהוראה, מתוך שלא דקדקת בתלמודך ותבוא להתיר את האסור, הקב"ה מעלה על ידך כאילו עשית מזיד. 
שלושה כתרים הם הכתובים בתורה, שחייבה התורה לנהוג בהם כבוד. 
כתר תורה. כתיב ביה (ויקרא י"ט) "והדרת פני זקן", זה שקנה חכמה. 
כתר כהונה. כתיב ביה (שם כ"א) "וקדשתו, קדוש יהיה לך". 
כתר מלכות. כתיב ביה (דברים י"ז) "שום תשים עליך מלך" - שתהא אימתו עליך. 
וכתר שם טוב. מי שיש בידו מעשים טובים ושמועתו טובה מחמת מעשיו, לא מצינו לו כתר בתורה שיהיו חייבים לנהוג בו כבוד, והוא עולה על גבי כולן, שכל השלושה כתרים צריכים לו. שאם תלמיד חכם הוא וסני שומעניה שרי לבזוייה. ואם כהן גדול הוא, אמרינן ביומא (דף ע"א.): "ייתון בני עממיא לשלם דעבדין עובדי אהרן, ולא ייתון בני אהרן לשלם דלא עבדין עובדי אהרן". ואם מלך הוא, כתיב (שמות כ"ב) "ונשיא בעמך לא תאור", בעושה מעשה עמך.
 
משנה יד
רַבִּי נְהוֹרַאי אוֹמֵר:
הֱוֵי גּוֹלֶה לִמְקוֹם תּוֹרָה,
וְאַל תֹּאמַר שֶׁהִיא תָּבוֹא אַחֲרֶיךָ, שֶׁחֲבֵרֶיךָ יְקַיְּמוּהָ בְּיָדֶךָ.
וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן.
 
ברטנורא משנה יד  
הוי גולה למקום תורה. אם אין תלמידי חכמים במקומך. 
ואל תאמר שהיא תבוא אחריך. תלמידי חכמים יבואו לכאן. 
שחבריך יקיימוה בידך. ואל תסמוך שחבריך כשיבואו מבית הרב יקיימו התורה בידך, שתלמוד מהם מה שלמדו הם מן הרב, אלא הוי גולה אתה בעצמך למקום הרב, שאינו דומה שומע מפי תלמיד לשומע מפי הרב.
פירוש אחר: שחבריך יקיימוה בידך, מפני מה אני אומר לך הוי גולה למקום תורה, שחבריך יקיימוה בידך, שאפילו אתה חריף ומפולפל ביותר, לא תתקיים התורה בך אלא על ידי חבריך שתשא ותתן עמהם, והיינו דמסיים "ואל בינתך אל תשען".
 
משנה טו
רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר:
אֵין בְּיָדֵינוּ לא מִשַּׁלְוַת הָרְשָׁעִים וְאַף לא מִיִּסּוּרֵי הַצַּדִּיקִים.
 
רַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ אוֹמֵר:
הֱוֵי מַקְדִים בִּשְׁלוֹם כָּל אָדָם,
וֶהֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים.
 
ברטנורא משנה טו  
אין בידינו. כמו "לא הוה בידיה [יבמות ק"ה ע"א]. כלומר אין הדבר הזה ידוע לנו, מדוע דרך רשעים צלחה ומפני מה הצדיקים מדוכאים ביסורים.
פירוש אחר: אין לנו בזמן הגלות לא משלוה והשקט שרגיל הקב"ה לתת לרשעים כדי לטרדן מן העולם הבא, ואף לא מן היסורים המיוחדים לצדיקים שהן יסורים של אהבה שאין בהן ביטול תורה. כלומר יצאנו מכלל רשעים שאין לנו השלוה שיש לרשעים, ולכלל צדיקים לא הגענו, שהיסורים שלנו אינן של אהבה כיסורי הצדיקים. 
הוי מקדים שלום לכל אדם. ואפילו לנכרי בשוק. 
והוי זנב לאריות. לגדולים ממך. 
ולא ראש לשועלים. לקטנים ממך.
 
משנה טז
רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר:
הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא,
הַתְקֵן עַצְמָךְ בַּפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין.
 
ברטנורא משנה טז  
פרוזדור. בית שער. תרגום אולם – "פרוזדורא". 
טרקלין.   מקום מושב המלך. כך אתה התקן עצמך בעולם הזה, כדי שתזכה לעולם הבא.
 
משנה יז
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
יָפָה שָׁעָה אַחַת בִּתְשׁוּבָה וּמַעֲשִֹים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה,
מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא;
וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא,
מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה.
 
ברטנורא משנה יז  
יפה שעה אחת בתשובה. לצורך תשובה ומעשים טובים. 
מכל חיי העולם הבא. לפי שבאותו זמן אין התשובה ומעשים טובים מהנים לאדם, שאין העולם הבא אלא לקבל שכר על מה שקיים בעולם הזה.
 
משנה יח
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר:
אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרָךְ בְּשָׁעַת כַּעֲסוֹ,
וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו,
וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בְּשָׁעַת נִדְרוֹ,
וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בְּשָׁעַת קַלְקָלָתוֹ.
 
ברטנורא משנה יח  
אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. דכתיב (שמות ל"ג) "פני ילכו והנחותי לך", אמר לו הקב"ה למשה: המתן עד שיעברו פנים של זעם [ברכות ז' ע"א]. 
ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו. שבשעת החורבן כביכול היה הקב"ה מתאבל, בקשו מלאכי השרת לנחמו, ורוח הקודש משיבן אל תאיצו לנחמני. 
ואל תשאל לו בשעת נדרו. למצוא פתחים להתיר לו את נדרו. מפני שאז על כל פתח ופתח שתמצא לו יאמר אדעתא דהכי נדרתי, ושוב לא תמצא לו פתח. ומצינו כשנשבע הקב"ה למשה שלא יכנס לארץ, לא התחנן מיד, אלא המתין ואחר כך התחיל להתחנן.
בשעת קלקלתו. כשנתקלקל בחטא. לפי שהוא מתבייש מכל אדם. וכן אתה מוצא כשחטא אדם הראשון לא נגלה עליהם הקב"ה עד שעשו חגורות, דכתיב (בראשית ג') "ויעשו להם חגורות", ואחר כך "וישמעו את קול ה' אלהים".
 
משנה יט
שְׁמוּאֵל הַקָּטָן אוֹמֵר:
"בִּנְפֹל אוֹיִבְךָ אַל-תִּשְֹמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל-יָגֵל לִבֶּךָ.
פֶּן יִרְאֶה ה' וְרַע בְּעֵינָיו, וְהֵשִׁיב מֵעָלָיו אַפּוֹ" (משלי כד, יז-יח)
 
ברטנורא משנה יט  
בנפול אויבך אל תשמח. פסוק הוא במשלי, אלא ששמואל הקטן היה רגיל להוכיח בני אדם במידה זו. 
פן יראה ה' ורע בעיניו. שעשיתו בלבבך כאילו הוא שלוחך למלאות תאותך.
והשיב מעליו אפו. מדלא כתיב "ושב" אלא "והשיב", משמע יסירהו מעל אויביך וישיבהו עליך.
 
משנה כ
אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר:
הַלּוֹמֵד יֶלֶד, לְמַה הוּא דּוֹמֶה?
לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ.
 
וְהַלּוֹמֵד זָקֵן, לְמַה הוּא דּוֹמֶה?
לִדְיוֹ כְּתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק.
 
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר:
הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים, לְמַה הוּא דּוֹמֶה?
לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ.
 
וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים, לְמַה הוּא דּוֹמֶה?
לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן.
 
רַבִּי אוֹמֵר:
אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַּמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ;
יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן,
וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ.
 
ברטנורא משנה כ  
על נייר חדש. שהוא מתקיים. כך גירסת הילדות אינה משתכחת. 
ענבים קהות. שלא נתבשלו כל צרכן ומקהות את השינים. כך חכמת הילד לא נתיישבה כל צרכה ואין דבריו מתקבלים ומתישבים על הלב. 
יין מגתו. ששמריו מעורבים בתוכו. כך חכמת הילד תערובת ספיקות יש בה. 
רבי אומר אל תסתכל בקנקן. רבי פליג אדרבי יוסי ברבי יהודה, ואמר כי כמו שיש קנקן חדש מלא יין ישן, כך יש ילד שטעמו כטעם זקנים, ויש זקנים פחותים במעלת החכמה מן הילדים.
 
משנה כא
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַקַּפָּר אוֹמֵר:
הַקִּנְאָה, וְהַתַּאֲוָה, וְהַכָּבוֹד
מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם.
 
ברטנורא משנה כא  
והתאוה. המבקש למלאות תאותו באכילה ושתיה ובעילה וכיוצא בהן. 
והכבוד. שיכבדוהו בני אדם.
 
משנה כב
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
הַיִּלּוֹדִים - לָמוּת, וְהַמֵּתִים - לְהַחֲיוֹת, וְהַחַיִּים - לִדּוֹן;
לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע,
שֶׁהוּא אֵל, הוּא הַיּוֹצֵר, הוּא הַבּוֹרֵא, הוּא הַמֵּבִין,
הוּא הַדַּיָּן, הוּא עֵד, הוּא בַּעַל דִּין, וְהוּא עָתִיד לָדוּן.
בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֵין לְפָנָיו
לא עַוְלָה, וְלא שִׁכְחָה, וְלא מַשֹּׂוֹא פָנִים, וְלא מִקַּח שֹׁחַד;
שֶׁהַכֹּל שֶׁלּוֹ.
וְדַע, שֶׁהַכֹּל לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן.
וְאַל יַבְטִיחֲךָ יִצְרָךְ שֶׁהַשְּׁאוֹל בֵּית מָנוֹס לָךְ;
שֶׁעַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹצָר, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה נוֹלָד,
וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה חַי, וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה מֵת,
וְעַל כָּרְחָךְ אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן,
לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
 
ברטנורא משנה כב  
הילודים - למות. מי שנולד כבר עתיד הוא למות. 
והמתים עתידים לחיות ולעמוד ליום הדין, אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם. 
וחיים לדון. עומדין להיות נדונים ליום הדין. 
לידע מאחרים. 
ולהודיע לאחרים. 
ולהודע להבין מעצמו. 
הוא היוצר. שכל העולם הוא בידו כחומר ביד היוצר. ומה טעם? לפי שהוא הבורא שברא את כל העולם כולו מאין, לפיכך יכול לעשות בו כרצונו.
הוא המבין הוא הדיין.   אחר שהבין כל מעשיהם מביאן בדין לפניו. 
הוא בעל דין.   שהוא תובע את החוטאים. 
והוא עתיד לדון לעולם הבא. 
ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. שאינו נושא פנים אפילו לצדיק גמור שלא יענישנו על עבירה קלה שבאת לידו. ואינו לוקח שוחד המצוה בשביל העבירה. אלא נותן שכר על המצוה ועונש על העבירה. כך פירש הרמב"ם. 
ודע שהכל בא לפי חשבון. פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. כך עבירות קלות כשהן מרובות עולות לחשבון גדול. 
שעל כרחך אתה נוצר. שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד, מקום טהור שהנשמות מונחות שם, וליכנס במעי אשה במקום טמא, ומלאך בא ומוציאה בעל כרחה ומכניסה במעי האשה. 
ועל כרחך אתה נולד. בשעת הלידה אינו רוצה לצאת, ומלאך מוציאו בעל כרחו. 
ועל כרחך אתה חי.   יש אדם מדוכא ביסורים ורוצה למות, ואינו יכול.

הערות:

הערות

null