בבא בתרא, פרק ח
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא בתרא, פרק ח

בבא בתרא, פרק ח

משנה א

יֵשׁ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין,

וְיֵשׁ נוֹחֲלִין וְלא מַנְחִילִין,

מַנְחִילִין וְלא נוֹחֲלִין,

לא נוֹחֲלִין וְלא מַנְחִילִין.

אֵלּוּ נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין.

הָאָב אֶת הַבָּנִים, וְהַבָּנִים אֶת הָאָב, וְהָאַחִין מִן הָאָב

נוֹחֲלִין וּמַנְחִילִין.

הָאִישׁ אֶת אִמּוֹ, וְהָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וּבְנֵי אֲחָיוֹת

נוֹחֲלִין וְלא מַנְחִילִין.

הָאִשָּׁה אֶת בָּנֶיהָ, וְהָאִשָּׁה אֶת בַּעֲלָהּ, וַאֲחֵי הָאֵם

מַנְחִילִין וְלא נוֹחֲלִין.

וְהָאַחִים מִן הָאֵם,

לא נוֹחֲלִין וְלא מַנְחִילִין.

 

ברטנורא משנה א

יש נוחלין - יש קרובים שנוחלין את קרוביהם כשהם מתים, ואף כשמתים הם מנחילין להם את ממונם.

האב את הבנים - דכתיב (במדבר כז) "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו" במקום בת אתה מעביר נחלה מאב, ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום אחין.

והבנים את האב - דכתיב "איש כי ימות ובן אין לו", הא יש לו בן - בן קודם.

והאחין מן האב - דכתיב "ממשפחתו וירש אותה", ומשפחת אב קרויה משפחה דכתיב (שם א) "למשפחותם לבית אבותם".

האיש את אמו - דכתיב (במדבר לז) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל" היאך בת יורשת שני מטות? אלא זו שאביה משבט אחד ואמה משבט אחר וירשתן. ומדכתיב "מטות" - הקיש מטה האם למטה האב: מה מטה האב בן קודם לבת, אף מטה האם בן קודם לבת.

והאיש את אשתו - דכתיב "שארו" - זו אשתו, וקרינן הכי: "ונתתם את נחלת שארו לו". וגורעין ומוסיפין ודורשין. יכול אף היא תירשנו? ת"ל "וירש אותה". הוא יורש אותה. ואין היא יורשת אותו.

 

משנה ב

סֵדֶר נְחָלוֹת כָּךְ הוּא.

"אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ,

וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ" (במדבר כז, ח)

בֵּן קוֹדֵם לַבַּת,

וְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת.

בַּת קוֹדֶמֶת לָאַחִין,

יוֹצְאֵי יְרֵכָהּ שֶׁל בַּת קוֹדְמִין לָאַחִין.

אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב,

יוֹצְאֵי יְרֵכָן שֶׁל אַחִין קוֹדְמִין לַאֲחֵי הָאָב.

 

זֶה הַכְּלָל.

כָּל הַקּוֹדֵם בַּנַּחֲלָה יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ קוֹדְמִין.

וְהָאָב קוֹדֵם לְכָל יוֹצְאֵי יְרֵכוֹ.

 

ברטנורא משנה ב

כל הקודם לנחלה יוצאי יריכו קודמין - ואם אין יוצאי יריכו קיימין, חזר נחלתן אצל האב.

כיצד? ראובן שמת, חנוך ופלוא חצרון וכרמי (בניו) יורשין אותו.

ואם מת אחד מן הבנים קודם ראובן, וההוא בן הניח בן או בת (או בן בן או בת בן. או בן בת או בת בת) עד מאה דורות, יירש במקום אביו בנכסי אביו ראובן, ויטול כאחד מבני ראובן.

ואם אין לראובן בנים ולא בני בנים, ואף לא בנות בנים, אז יורשות בנות ראובן את ראובן. ואם אין לראובן בנות ולא בני בנות ולא בנות בנות עד סוף כל הדורות, אז יירש יעקב את ראובן בנו.

ואם אין יעקב קיים, יירשו את ראובן אחיו בני אביו: שמעון לוי ויהודה (יוסף וכו'). ואם אינן קיימין, יירשו את ראובן בני שמעון ולוי וכו'. ואם אין להם בנים ולא בני בנים. יירשו בנותיהן או בני בנותיהן. או בנות בנותיהן. דבכל מקום הזכר ויורשיו קודמין לנקבה.

ואם מתו אחיו של ראובן בלא זרע, או שלא היה לו אח מעולם. תירשנו אחותו דינה בת יעקב. או בניה או בני בניה או בנותיה (ובנות בנותיה) עד סוף העולם.

ואם אין לראובן אחות ולא זרע אחות. תחזור ירושתו לאבי אביו, דהיינו ליצחק. ואם אין יצחק קיים, תחזור ירושת ראובן לעשו בן יצחק, שהוא אחי אביו של ראובן.

ואם אין עשו קיים, תחזור ירושת ראובן לאליפז בן עשו. או לבניו ולבני בניו או לבנותיו ולבנות בנותיו עד סוף כל הדורות.

ואם אין אחים לאביו של ראובן, ולא מבני בניהן, תחזור ירושת ראובן לאחות אביו או לבניה ולבני בניה או לבנותיה על סדר שאמרנו.

ואם אין לאביו של ראובן לא אחים ולא בני אחים ולא אחות ולא בני אחות, תחזור ירושת ראובן לאברהם אבי אביו אביו. וכן לעולם עד אדם הראשון.

האב קודם - לעולם לאחי האב ולבניהם, (ואחי האב קודמים לאחות האב), ואחי האב ואחות האב קודמים (לאבי האב. ואבי האב קודם לאחי אבי האב. ואחי אבי האב. ואף אחותו קודמין) לאבי אבי האב. וכן לעולם.

 

משנה ג

בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה.

חֵלֶק אֲבִיהֶן, שֶׁהָיָה עִם יֹצְאֵי מִצְרַיִם;

וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר;

וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר, נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים.

 

ברטנורא משנה ג

נטלו שלושה חלקים בנחלה - בנחלת א"י. וסבר האי תנא ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, דכתיב (במדבר כו) "לשמות מטות אבותם ינחלו". וצלפחד וחפר אביו שניהם נטלו חלק בארץ. שמיוצאי מצרים היו שניהם. ונטלו בנות צלפחד חלק אביהם שהיה מגיע לו בארץ, וחלק המגיע לו מירושת חפר אביו, וחלק בכורתו שהיה בכור ונוטל פי שנים. ואף על פי שעדיין לא ירשו את הארץ, ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבוא לאחר מיתה, ארץ ישראל מוחזקת היתה:

 

משנה ד

אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת בַּנַּחֲלָה,

אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב,

וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם.

וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאָב,

וְאֵינָן נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאֵם.

 

ברטנורא משנה ד

אחד הבן ואחד הבת בנחלה – הכי קאמר: אחד הבן ואחד הבת שוין בירושת נכסי האם כבירושת נכסי האב. ואין הפרש בין ירושת נכסי האם לירושת נכסי האב, אלא שהבכור נוטל פי שנים בנכסי האב, ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם.

 

משנה ה

הָאוֹמֵר: "אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹר, לא יִטֹּל פִּי שְׁנַיִם";

"אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי, לא יִירַשׁ עִם אֶחָיו" -

לא אָמַר כְּלוּם,

שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה.

הַמְחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו עַל פִּיו,

רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד, וְהִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר,

דְּבָרָיו קַיָּמִין;

וְאִם אָמַר "מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה" - לא אָמַר כְּלוּם;

כָּתַב בֵּין בַּתְּחִלָּה, בֵּין בָּאֶמְצַע, בֵּין בַּסּוֹף. "מִשּׁוּם מַתָּנָה" -

דְּבָרָיו קַיָּמִין.

הָאוֹמֵר: "אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי", בִּמְקוֹם שֶׁיֶּשׁ בַּת;

"בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי", בִּמְקוֹם שֶׁיֶּשׁ בֵּן

לא אָמַר כְּלוּם,

שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה;

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: אִם אָמַר עַל מִי שֶׁהוּא רָאוּי לִירֻשָּׁה

דְּבָרָיו קַיָּמִין,

וְעַל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִירֻשָּׁה

אֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין.

 

הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו

מַה שֶּׁעָשָֹה עָשׁוּי, אֲבָל אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ;

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:

אִם לא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה זָכוּר לְטוֹב.

 

ברטנורא משנה ה

לא אמר כלום - ואין יכול לסלקו מן הירושה אלא על ידי שיתן במתנה נכסיו לשאר בניו.

על פיו - משום דמצוה מחמת מיתה ושכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים. ואין צריך קנין. משום הכי תני על פיו.

והשוה להן את הבכור - בלשון מתנה.

דבריו קיימין - ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה, שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה.

ואם אמר "משום ירושה" - ואם ריבה לאחד ומיעט לאחד בתורת ירושה, שאמר "פלוני בני יירש שדה בית כור ופלוני [בני] יירש שדה בית לתך". ועל בנו בכור אמר שיירש כשל חברו - לא אמר כלום, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה.

כתב בין בתחלה וכו' – "תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה". זהו בתחלה. "יירשנה ותנתן לו", זו היא בסוף. "יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשנה" זו היא מתנה באמצע.

אם אמר על מי שראוי ליורשו - כגון על בן בין הבנים. ועל בת בין הבנות. פלוני יירשני.

דבריו קיימין - דכתיב (דברים כא) "והיה ביום הנחילו את בניו". התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבנים לכל מי שירצה.

ומודה רבי יוחנן דעל אח במקום בת ועל בת במקום בן לא אמר כלום, שאין הבת ראויה לירש במקום בן. ולא האח במקום בת. וכן מודה רבי יוחנן שאם השוה את הבכור לבנים לא אמר כלום דכתיב "לא יוכל לבכר" וכו'. והלכה כרבי יוחנן בן ברוקה.

אין רוח חכמים וכו' - אין לחכמים נחת רוח במעשיו, ואפילו אין בניו נוהגים כשורה. דלמא נפיק מנייהו זרעא מעליא.

ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.

 

משנה ו

הָאוֹמֵר: זֶה בְּנִי - נֶאֱמָן.

זֶה אָחִי - אֵינוֹ נֶאֱמָן,

וְנוֹטֵל עִמּוֹ בְּחֶלְקוֹ;

מֵת - יַחְזְרוּ נְכָסִים לִמְקוֹמָן;

נָפְלוּ לוֹ נְכָסִים מִמָּקוֹם אַחֵר, יִירְשׁוּ אֶחָיו עִמּוֹ.

מִי שֶׁמֵּת וְנִמְצֵאת דְּיַתִּיקִי קְשׁוּרָה עַל יְרֵכוֹ,

הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ כְּלוּם;

זִכָּה בָּהּ לְאַחֵר,

בֵּין מִן הַיּוֹרְשִׁין בֵּין שֶׁאֵינוֹ מִן הַיּוֹרְשִׁין

דְּבָרָיו קַיָּמִין.

 

ברטנורא משנה ו

זה בני נאמן - ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום.

זה אחי אינו נאמן - ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום.

זה אחי אינו נאמן - להורישו עם אחיו, שהרי אינן מכירים אותו.

ונוטל עמו בחלקו - כגון אם הם שני אחים לבד הספק, ויש להם לחלק שלוש שדות. זה נוטל שדה ומחצה. וזה נוטל שדה ומחצה. וזה שמעיד על הספק שהוא אחיו, נותן לו חצי השדה, והאחר אינו נותן לו כלום. דאמר ליה הבא ראיה ושקול.

מת - הספק.

יחזרו - אותן הנכסים שנתן לו אחיו למקומן. כלומר למי שנתנם לו. אבל שאר אחים אין יורשים עמו.

נפלו לו - לספק.

נכסים ממקום אחר - בחייו. או קנה נכסים ועכשיו מת.

ירשו אחיו - של זה שהיה מעיד שהוא אחיו.

עמו - דהא קא מודי להו שאחיהם הוא. והני מילי בדלא כפרו שאר האחין לומר ודאי שאינו אחיהן. אלא טוענים שאינן מכירים אותו. אבל אם כפרו בו שאינו אחיהם, לא יירשנו אלא זה שהעיד לו בלבד.

דייתיקי - צוואת שכיב מרע. ולשון דייתיקי "דא תהא למיקם ולמיהוי".

קשורה על יריכו - דליכא למימר אחר כתבה ונתנה שם, אפלו הכי הרי זו אינה כלום, שהרי לא גמר להקנות אלא בקבלת השטר, ואין שטר לאחר מיתה.

 

משנה ז

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו

צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב "מֵהַיּוֹם וּלְאַחַר מִיתָה"; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לִבְנוֹ לְאַחַר מוֹתוֹ

הָאָב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּתוּבִין לַבֵּן,

וְהַבֵּן אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכּוֹר מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת הָאָב.

מָכַר הָאָב - מְכוּרִין עַד שֶׁיָּמוּת;

מָכַר הַבֵּן

אֵין לַלּוֹקֵחַ בָּהֶן כְּלוּם עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב.

הָאָב תּוֹלֵשׁ וּמַאֲכִיל לְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה;

וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ תָּלוּשׁ

הֲרֵי הוּא שֶׁל יוֹרְשִׁין.

הִנִּיחַ בָּנִים גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים,

אֵין הַגְּדוֹלִים מִתְפַּרְנְסִים עַל הַקְּטַנִּים,

וְלא הַקְּטַנִּים נִזּוֹנִין עַל הַגְּדוֹלִים,

אֶלָּא חוֹלְקִין בְּשָׁוֶה.

נָשְֹאוּ הַגְּדוֹלִים יִשְֹאוּ הַקְּטַנִּים.

וְאִם אָמְרוּ הַקְּטַנִּים:

הֲרֵי אָנוּ נוֹשְֹאִים כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָֹאתֶם אַתֶּם

אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶם,

אֶלָּא מַה שֶּׁנָּתַן לָהֶם אֲבִיהֶם, נָתַן.

 

ברטנורא משנה ז

צריך שיכתוב "מהיום ולאחר מיתה" - דמשמע גוף הקרקע יהא קנוי לך מהיום, ולא תאכל הפירות עד לאחר מיתה. ואם לא כתב "מהיום", לא נתן לו כלום, דאין מתנה לאחר מיתה.

אינו צריך - לכתוב "מהיום", דכיון שכתב בשטר: כך וכך בשבת אמר לנו פלוני הוו עלי עדים. זמנו של שטר מוכיח עליו שמאותו היום התחילה המתנה. דאי לא תימא הכי, זמן שנכתב בשטר למה נכתב? והלכה כרבי יוסי.

לאחר מותו - מהיום ולאחר מיתה.

האב אינו יכול למכור - בלא הבן, שהגוף קנוי לבן.

והבן אינו יכול למכור בלא האב. שהפירות קנויין לאב.

מכר האב - סתמא מכורים הפירות ללוקח. עד שימות האב.

מכר הבן - בחיי האב, אין ללוקח פירות עד שימות האב.

האב שכתב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה.

תולש ומאכיל הפירות למי שירצה בחייו, אבל מה שהניח במחובר בשעת מיתה, אף על פי שעומד ליתלש הרי הן של בנו מקבל המתנה. אבל הכותב נכסיו לאחר, אפילו מה שהניח במחובר לקרקע בשעת מיתתו הרי הוא של יורשים, שדעתו של אדם קרובה אצל בנו יותר מאחר.

מתפרנסין - לבוש וכסות לפי שפרנסת הגדולים מרובה מפרנסת הקטנים.

נזונים - אכילה ושתיה, לפי שמזונות הקטנים מרובים משל גדולים. שאוכלים פעמים רבות ומפזרים, לפיכך הקטנים מעכבים על הגדולים מלהתפרנס מתפוסת הבית. והגדולים מעכבין על הקטנים מליזון. אלא יתפרנס ויזון כל אחד מחלקו.

נשאו גדולים - ועשו צרכי חופה מתפוסת הבית לאחר מיתת אביהם.

ישאו גם הקטנים - מתפוסת הבית.

ואם אמרו הקטנים לאחר מיתת אביהם הרי אנו נושאים כדרך שנשאתם אתם בחיי אבינו.

אין שומעין להן - אלא מה שנתן להם אביהם בחייו נתן.

 

משנה ח

הִנִּיחַ בָּנוֹת גְּדוֹלוֹת וּקְטַנּוֹת

אֵין הַגְּדוֹלוֹת מִתְפַּרְנְסוֹת עַל הַקְּטַנּוֹת,

וְלא הַקְּטַנּוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַגְּדוֹלוֹת,

אֶלָּא חוֹלְקוֹת בְּשָׁוֶה.

נָשְֹאוּ הַגְּדוֹלוֹת יִשְֹאוּ הַקְּטַנּוֹת.

וְאִם אָמְרוּ הַקְּטַנּוֹת.

הֲרֵי אָנוּ נוֹשְֹאוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁנְּשָֹאתֶן אַתֶּן

אֵין שׁוֹמְעִין לָהֶן.

זֶה חֹמֶר בַּבָּנוֹת מִבַּבָּנִים,

שֶׁהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנִים וְאֵין נִזּוֹנוֹת עַל הַבָּנוֹת.

 

ברטנורא משנה ח

הניח בנות - ולא בנים.

שהבנות נזונות מן הבנים - בתנאי כתובה. ואין בנות קטנות נזונות מן הגדולות. דבמקום שאין בנים יורשים, אין הבנות אוכלות בתנאי כתובה אלא חולקות בשוה. וכל אחת נזונית משלה.