בכורות, פרק ח
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בכורות, פרק ח

בכורות, פרק ח

 

משנה א
יֵשׁ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן,
בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה,
בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן,
יֵשׁ שֶׁאֵינוֹ בְּכוֹר לא לַנַּחֲלָה וְלא לַכֹּהֵן.
 
אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן?
הַבָּא אַחַר הַנְּפָלִים שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ חַי,
וּבֶן תִּשְׁעָה שֶׁיָּצָא רֹאשׁוֹ מֵת,
וְהַמַּפֶּלֶת כְּמִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ מִצּוּרַת הָאָדָם.
הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל, אוֹ שִׁלְיָא, וְשָׁפִיר מְרֻקָּם, וְהַיּוֹצֵא מְחֻתָּךְ -
הַבָּא אַחֲרֵיהֶן בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן.
מִי שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ בָּנִים וְנָשָֹא אִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה,
עוֹדָהּ שִׁפְחָה וְנִשְׁתַּחְרְרָה, עוֹדָהּ נָכְרִית וְנִתְגַּיְּרָה,
מִשֶּׁבָּאת לְיִשְֹרָאֵל יָלְדָה -
בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַכֹּהֵן.
רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר:
בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, ב)
"פֶּטֶר... רֶחֶם... בְּיִשְֹרָאֵל" -
עַד שֶׁיִּפְטְרוּ רֶחֶם מִיִּשְֹרָאֵל.
מִי שֶׁהָיוּ לוֹ בָּנִים וְנָשָֹא אִשָּׁה שֶׁלֹּא יָלְדָה,
נִתְגַּיְּרָה מְעֻבֶּרֶת, נִשְׁתַּחְרְרָה מְעֻבֶּרֶת,
יָלְדָה הִיא וְכֹהֶנֶת, הִיא וּלְוִיָּה, הִיא וְאִשָּׁה שֶׁכְּבָר יָלְדָה;
וְכֵן מִי שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעֲלָהּ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים
וְנִשֵֹּׂאת, וְיָלְדָה,
וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן, אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן -
בְּכוֹר לַכֹּהֵן וְאֵינוֹ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה.
 
אֵיזֶהוּ בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן?
הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא דָּם, מָלֵא מַיִם, מָלֵא גְּנִינִים;
הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים, וַחֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִֹים;
הַמַּפֶּלֶת יוֹם אַרְבָּעִים -
הַבָּא אַחֲרֵיהֶן בְּכוֹר לַנַּחֲלָה וְלַכֹּהֵן.
 
ברטנורא משנה א
יש בכור לנחלה ליטול פי שנים.
ואינו בכור לכהן לתת לכהן פדיונו חמשת סלעים.
הבא אחר הנפלים, כגון שהיו תאומים, אחד מהם נפל שלא כלו לו חודשיו ואחד כלו לו חודשיו, והנפל שלא כלו לו חודשיו יצא ראשו חי והחזירו, וקידמו אחיו ויצא. זה האחרון בכור לנחלה, דראשון לא הפסידו, ואע"ג דיציאת הראשון חשיבא לידה מעליא. וטעמא, משום דכתיב "ראשית אונו", מי שלב אביו דוה עליו אם מת, יצא נפל שהוציא ראשו ראשון, דלאו בר קיימא [הוא], דאין לבו דוה עליו. אבל לענין פטר רחם פטור האי ולד [אחרון], דבפטר רחם תלה רחמנא, והרי הראשון פטר את הרחם.
ובן תשעה מת שיצא ראשו והחזירו, ויצא אחיו, הוי בכור לנחלה. דהא ראשון לא חשיב, דאין לבו דוה עליו. ולענין כהן לאו פטר רחם הוא. אבל יצא ראשו בן תשעה חי, ואחר כך החזירו ומת, בכור לנחלה נמי לא הוי זה הבא אחריו.
וכן המפלת בהמה כו'. למפטר מנחלה לא חשיבי, דאין הלב דוה עליהם, אבל פטר רחם מיהא הוי.
וחכמים אומרים עד שיהא בו מצורת אדם. לא חשיב פטר רחם, והבא אחריו הוי בכור לכהן. והלכה כחכמים.
סנדל. חתיכת בשר עשויה כדמות סנדל, ואין לה צורת אברים, ורגילה לבוא עם ולד. ולשון סנדל יש מפרשים "שנאוי ודל".
או שליא. דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח, ומיהו פטר רחם הוי.
ושפיר מרוקם. חתיכה של בשר שמרוקם בה צורת העובר. ועל שם שעשויה כשפופרת של ביצה קרויה שפיר.
והיוצא מחותך. שנחתך אבר אבר, ובדרך זה יצא כולו. אבל ראש מחותך, לא פטר אם קדם אחיו ויצא קודם יציאת רוב אברי המחותך, והוי נמי בכור לכהן.
שכבר ילדה. דלענין נחלה דאב כתיב "ראשית אונו", ולענין כהן תלא רחמנא ב"פטר רחם".
עודה שפחה. אפילו עודה שפחה בלידה ראשונה ונשתחררה עכשיו. או נכרית ונתגיירה ומשבאת ליד ישראל ילדה, נמי הוי בכור לנחלה, שהרי לא היו לזה בנים.
רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן. דבנים הנולדים בנכריותה לא פטרי. ואין הלכה כרבי יוסי הגלילי.
נתגיירה מעוברת. ובעלה עמה וילדה. הרי אותו ולד בכור לכהן, דפטר רחם הוא בישראל. ולא לנחלה, דכיון דהורתו שלא בקדושה לאו בר נחלה הוא, דזרע עובד כוכבים רחמנא אפקריה, דכתיב (יחזקאל כ"ג) "וזרמת סוסים זרמתם".
ילדה היא וכהנת. בת ישראל מבכרת שילדה עם כהנת מבכרת, ואין ידוע אי זה ולד של ישראל.
או היא ולויה. דלוויה נמי בנה פטור מחמש סלעים. כדאמרן בפרק קמא.
או היא ואשה שכבר ילדה. ואין ידוע איזה בנה.
בכור לכהן. ובעלה של מבכרת חייב חמש סלעים לכהן, דהא בן זכר יש לו כל היכא דאיתיה.
ולא לנחלה. דהא לא ידע בריה דמאן הוא.
וכן מי שלא שהתה כו'. הוא בכור לכהן, והוא יפדה את עצמו. ולא לנחלה, דהא לא ידע מאן ירית. ואפילו כפשוט לא ירית, דהאי מדחי ליה לגבי האי, והאי מדחי ליה לגבי האי. ומתניתין דקתני "ולא לנחלה" - על הבא אחריו קאמר, שהבא אחריו אינו בכור לנחלה, דשמא זה הספק בן האחרון הוא.
מלא גנינים. מלא גוונים הרבה.
פירוש אחר, תולעים. שהשפיר עשוי כולו חתיכות חתיכות קטנות דקות דומות לתולעים.
דגים וחגבים. לאו ולד נינהו, דלא נאמרה בהן יצירה כאדם.
יום ארבעים. משנתעברה, מיא בעלמא נינהו, ואין כאן ולד עד למחרת יום ארבעים. דארבעים יום הוי יצירת הולד.
 
משנה ב
יוֹצֵא דֹפֶן וְהַבָּא אַחֲרָיו -
שְׁנֵיהֶם אֵינָן בְּכוֹר לא לַנַּחֲלָה וְלא לַכֹּהֵן.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרִאשׁוֹן - לַנַּחֲלָה, וְהַשֵּׁנִי - לְחָמֵשׁ סְלָעִים.
 
ברטנורא משנה ב
יוצא דופן והבא אחריו. דרך רחם. כגון שקרעו אשה שתאומים בבטנה, ולאחר שהוציאו הראשון דרך דופן, יצא השני דרך רחם.
אבל להוציא ולד מן האשה דרך דופן, ושתתרפא האשה ותחזור ותתעבר ותלד, כתב רמב"ם דאי אפשר. [הערה: ברפואה של היום הדבר אפשרי].
שניהם אינן בכור. ראשון לא הוי בכור לנחלה, "וילדו לו" בעינן. שני נמי לא, "ראשית אונו" בעינן. ובכור לכהן ראשון לא הוי, ד"פטר רחם" בעינן. ושני נמי לא הוי בכור לכהן, דבכור לרחם ואינו בכור לולדות, כגון זה שהיה ולד קודם לכן, אינו בכור.
רבי שמעון אומר הראשון לנחלה. סבר "וילדו" - אף יוצא דופן במשמע.
והשני לחמש סלעים. סבר, בכור לרחם אף על פי שאינו בכור לולדות הוי בכור.
ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ג
מִי שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ וְיָלְדָה שְׁנֵי זְכָרִים -
נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם -
הָאָב פָּטוּר.
מֵת הָאָב, וְהַבָּנִים קַיָּמִים -
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ - נָתְנוּ;
וְאִם לָאו - פְּטוּרִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים.
זָכָר וּנְקֵבָה - אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
 
ברטנורא משנה ג
וילדה שני זכרים, נותן חמש סלעים. דאחד מהן בכור.
האב פטור. דמצי למימר הבכור מת. וכשמת הבן קודם שלושים אינו חייב בפדיון, ועכשיו שהדבר ספק שמא הבכור מת ופטור, שמא זה שנשאר הוא הבכור וחייב, הוי הכהן מוציא מחבירו, והמוציא מחבירו עליו הראיה. והוא הדין שהבן הנשאר פטור מלפדות את עצמו כשיהיה גדול.
מת האב לאחר שלושים.
ואם לאו פטורים. דסבר רבי מאיר האחין שחלקו בנכסי אביהן דין לקוחות יש להן, לפי שאין ברירה לכל אחד על ירושתו, אלא הרי הן כאילו קנו זה מזה כל אחד חלקו, ואלו החמש סלעים היו חוב על אביהן כמלוה על פה, ומלוה על פה אינה גובה מן הלקוחות. הלכך אם חלקו עד שלא נתנו - פטורים.
רבי יהודה אומר נתחייבו הנכסים. קסבר האחים שחלקו יורשים הן, דיש ברירה לומר כל אחד זכה בחלקו, ומלוה על פה גובה מן היורשים. והלכה כרבי יהודה.
זכר ונקבה אין כאן לכהן כלום. דאמר ליה הנקבה יצאה ראשונה, והמוציא מחבירו עליו הראיה.
 
משנה ד
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים -
נוֹתֵן עֶשֶֹר סְלָעִים לַכֹּהֵן.
מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם,
אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתַן -
יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים,
אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתַן -
אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא מִיָּדָם.
זָכָר וּנְקֵבָה, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּנְקֵבָה -
נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת -
אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
אַחַת בִּכְּרָה, וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה, וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים -
נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם - הָאָב פָּטוּר.
מֵת הָאָב, וְהַבָּנִים קַיָּמִין -
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אִם נָתְנוּ עַד שֶׁלֹּא חָלְקוּ - נָתְנוּ,
וְאִם לָאו - פְּטוּרִין;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִתְחַיְּבוּ נְכָסִים.
זָכָר וּנְקֵבָה - אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
 
ברטנורא משנה ד
שתי נשים. של איש אחד, וילדו שני זכרים במחבוא, שנתערבו.
אם לכהן אחד נתן. פדיון שניהם, יחזיר לו הכהן חמש סלעים, הואיל ומת בתוך שלושים ואיגלאי מלתא דנפל הוא, ושלא כדין שקל.
אין יכול להוציא מידם. דכל חד וחד מדחי ליה, ואומר הריני מחזיק בם בשביל פדיון החי.
או שני זכרים ונקבה. ילדו הנשים שלו במחבוא.
נותן חמש סלעים לכהן. דממה נפשך חד הוי בכור, אם האחת ילדה שני זכרים האחד בכור, ואם האחת ילדה זכר ונקבה, נמצא שחברתה ילדה זכר לבדו והוא בכור, ואותו שעם הנקבה פטור שמא נקבה יצאה ראשון.
אין לכהן כלום. דאיכא למימר הנקבות יצאו תחילה ואין כאן בכור.
האב פטור. דמצי למימר בן המבכרת מת.
נתנו עד שלא חלקו כו'. כדפרישנא לעיל. והלכה כרבי יהודה.
זכר ונקבה. יש לומר אותה שלא בכרה ילדה הנקבה ואין כאן בכור.
 
משנה ה
שְׁתֵּי נָשִׁים שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא בִּכְּרוּ,
וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים -
זֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן,
וְזֶה נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
מֵת אֶחָד מֵהֶן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם,
אִם לְכֹהֵן אֶחָד נָתְנוּ -
יַחֲזִיר לָהֶן חָמֵשׁ סְלָעִים;
אִם לִשְׁנֵי כֹהֲנִים נָתְנוּ -
אֵינָן יְכוֹלִין לְהוֹצִיא מִיָּדָם.
זָכָר וּנְקֵבָה - הָאָבוֹת פְּטוּרִין,
וְהַבֵּן חַיָּב לִפְדּוֹת אֶת עַצְמוֹ.
שְׁתֵּי נְקֵבוֹת וְזָכָר, אוֹ שְׁנֵי זְכָרִים וּשְׁתֵּי נְקֵבוֹת -
אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
 
ברטנורא משנה ה
מת אחד. מן הולדות.
יחזיר להם חמש סלעים. ויחלוקו שני האבות. והני מילי כשכתב אחד מהן הרשאה לחברו. אבל אם לא כתב אחד מהן הרשאה לחברו, כי אזיל חד מינייהו לגבי כהן דחי ליה לומר בנך החי, וכי אזיל אידך דחי ליה לומר בנך החי.
זכר ונקבה האבות פטורים. דכל חד וחד אמר ליה לכהן הנקבה שלי היא.
והבן חייב לפדות את עצמו. דמכל מקום בכור הוא.
שתי נקבות וזכר. יש לומר האחת ילדה נקבה והאחרת זכר ונקבה, והנקבה יצאה תחילה, הלכך אין כאן לכהן כלום. וכן שני זכרים ושני נקבות.
 
משנה ו
אַחַת בִּכְּרָה וְאַחַת שֶׁלֹּא בִּכְּרָה שֶׁל שְׁנֵי אֲנָשִׁים,
וְיָלְדוּ שְׁנֵי זְכָרִים -
זֶה שֶׁלֹּא בִּכְּרָה אִשְׁתּוֹ, נוֹתֵן חָמֵשׁ סְלָעִים לַכֹּהֵן.
זָכָר וּנְקֵבָה - אֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם.
מֵת הַבֵּן בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם,
אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לַכֹּהֵן -
יַחֲזִיר לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים;
לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם,
אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן - יִתֵּן.
מֵת בְּיוֹם שְׁלשִׁים - כְּיוֹם שֶׁלְּפָנָיו.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אִם נָתַן - לא יִטֹּל;
וְאִם לא נָתַן - לא יִתֵּן.
מֵת הָאָב בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם -
בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא נִפְדָּה, עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁנִּפְדָּה;
לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם -
בְּחֶזְקַת שֶׁנִּפְדָּה, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ שֶׁלֹּא נִפְדָּה.
הוּא לִפְדּוֹת, וּבְנוֹ לִפְדּוֹת -
הוּא קוֹדֵם אֶת בְּנוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנוֹ קוֹדְמוֹ,
שֶׁמִּצְוָתוֹ עַל אָבִיו, וּמִצְוַת בְּנוֹ עָלָיו.
 
ברטנורא משנה ו
אחת בכרה ואחת שלא בכרה וכו'. אין כאן לכהן כלום. דיש לומר המבכרת ילדה הנקבה.
מת הבן בתוך שלושים יום אבכורות ודאין דעלמא קאי.
יחזיר. דנפל הוה, ולא מיחייב בפדיון עד לאחר שלושים יום.
מת ביום שלושים - כיום שלפניו. ואף על פי שנתן לו יחזיר. דגמרינן חודש חודש ממדבר, כתיב הכא (במדבר י"ח) "ופדוייו מבן חודש תפדה", וכתיב במדבר (שם ג') "פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה", דמשמע לאחר שלושים.
רבי עקיבא אומר, אם נתן לא יטול. מספקא ליה לרבי עקיבא, מדאיצטריך למכתב "ומעלה" גבי ערכין, ולא גמרי ממדבר, הוו להו שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים. הלכך אם נתן לא יטול, ואם לא נתן לא יתן, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. והלכה כחכמים.
בחזקת שלא נפדה. דלא עביד איניש דפריק תוך שלושים.
לאחר שלושים בחזקת שנפדה. דכהן [הוי מוציא מחבירו והורע כחו].
הוא קודם לבנו. הכל מודים כל היכא דלית ליה אלא חמש סלעים, הוא קודם את בנו, דמצוה דידיה עדיף. כי פליגי דאיכא חמש סלעים ממשעבדי וחמש בני חורי.
רבי יהודה סבר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא, וחמש סלעים דידיה דאחייב בהו אבוה אזיל כהן וטריף ממשעבדי, שהרי שעבודו של כהן קדים. והיינו דקאמר שמצותו על אביו, כלומר שמאביו נשתעבדו הנכסים. ובהני חמש בני חורי פריק לבריה מיד, דאי יהיב בני חורי משום פדיון דידיה, תו לא מפריק בנו, דשמא שעבוד הלקוחות קודם ללידת בנו.
ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא, ואי יהיב בני חורי בשביל בנו תו לא מפריק איהו, דכהן לא מצי טריף לקוחות, הלכך מצוה דידיה עדיף. והלכה כחכמים.
 
משנה ז
חָמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן - בְּמָנֶה צוֹרִי.
שְׁלשִׁים שֶׁל עֶבֶד,
וַחֲמִשִּׁים שֶׁל אוֹנֵס וְשֶׁל מְפַתֶּה,
וּמֵאָה שֶׁל מוֹצִיא שֵׁם רָע -
כֻּלָּם בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, בְּמָנֶה צוֹרִי.
וְכֻלָּם נִפְדִּין בְּכֶסֶף, וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף, חוּץ מִן הַשְּׁקָלִים.
 
ברטנורא משנה ז
חמש סלעים של בן.
הסלע האמור במשנה הוא השקל האמור בתורה בכל מקום. ופעמים נקרא בתורה "כסף", חמשים כסף, מאה כסף. והוא היה בימי משה משקל שלוש מאות ועשרים גרגירי שעורה, ובבית שני הוסיפו עליו והעלוהו למשקל שלוש מאות ושמונים וארבע שעורה. וכן מונים היום לחמש סלעים של בן. ונמצאו חמש סלעים, משקל אלף ותשע מאות ועשרים שעורות בינוניות של כסף מזוקק.
במנה צורי. היוצא במדינת צור.
וכל כסף של תורה, כגון חמשת סלעים של בן, ושלושים של עבד, וחמשים של אונס ומפתה, ומאה של מוציא שם רע, כולם במנה צורי שהוא כסף מזוקק. וכל כסף שהוא מדבריהם כגון הקנסות וכתובת אשה, לדברי רמב"ם כולם כסף מדינה, שאחד משמונה חלקים שבהם כסף ושבעה חלקים נחושת. אבל רבותי הורו שכתובת בתולה יש לה דין כסף של תורה, שכן כתוב "כמוהר הבתולות", ומאתן זוזי הן של כסף נקי. ומשקל כל זוז תשעים ושש שעורות.
וכולן נפדין. הכי קאמר, וכל הנפדים, נפדין בכסף ובשוה כסף, חוץ מן השקלים. כל הנפדין, כגון בכור אדם והקדשות, נפדין בין בכסף בין בשוה כסף. חוץ מן השקלים, שהבא לשקול מחצית השקל צריך שיתן אותו מכסף נקי מטבע מצוייר ולא שוה כסף. ומעשר שני נמי אין נפדה אלא במטבע של כסף שיש עליו צורה, ולא בשוה כסף, דכתיב (דברים י"ד) "וצרת הכסף בידך", כסף שיש עליו צורה.
 
משנה ח
אֵין פּוֹדִין לא בַּעֲבָדִים, וְלא בִּשְׁטָרוֹת, וְלא בְּקַרְקָעוֹת וְלא בְּהֶקְדֵּשׁוֹת.
כָּתַב לַכֹּהֵן, שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ חָמֵשׁ סְלָעִים -
חַיָּב לִתֵּן לוֹ, וּבְנוֹ אֵינוֹ פָּדוּי.
לְפִיכָךְ, אִם רָצָה הַכֹּהֵן לִתֵּן לוֹ מַתָּנָה - רַשַּׁאי.
הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן בְּנוֹ וְאָבַד - חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח, טו) "יִהְיֶה לָּךְ" וּ"פָּדֹה תִפְדֶּה".
 
ברטנורא משנה ח
אין פודין בכור אדם.
לא בעבדים. אע"ג דאמרן לעיל בכסף ובשוה כסף, אין פודין לא בעבדים, ולא בשטרות. שאם יש לו שטר על חברו בחמש סלעים, ונתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו, אין בנו פדוי.
ולא בהקדשות. כלומר, ולא ההקדשות נמי אין פודין אותן לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות.
כתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים משום פדיון בנו.
חייב ליתן לו, ובנו אינו פדוי. דבר תורה בנו פדוי לכשיתן. ומה טעם אמרו יתן ובנו אינו פדוי, גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות.
לפיכך דאמרינן שחייב ליתן לו חמש סלעים אחרים לפדיון בנו, אם רצה הכהן להחזירם וליתנם לו במתנה רשאי. אבל תקנה אחרת ליכא.
ואף על פי שהכהן רשאי להחזיר וליתן החמש סלעים במתנה לאבי הבכור, אם דעת אבי הבן סומכת בודאי שיחזיר לו הכהן החמש סלעים, אין הבן פדוי, בין החזירם הכהן בין לא החזירם. כך נראה מן הגמרא.
שנאמר "יהיה לך" ו"פדה תפדה" - כשיהיה לך הפדיון, אז בנו פדוי. והאי קרא לאהרן נאמר.
 
משנה ט
הַבְּכוֹר נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב,
וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם.
וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בַּשְּׁבָח, וְלא בָּרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק.
וְלא הָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, וְלא הַבָּנוֹת בִּמְזוֹנוֹתֵיהֶן, וְלא הַיָּבָם.
וְכֻלָּן אֵין נוֹטְלִין בַּשְּׁבָח, וְלא בָּרָאוּי כְּבַמֻּחְזָק.
 
ברטנורא משנה ט
ולא בנכסי האם. נכסי מלוג של האם. דכתיב (דברים כ"א) "כי הוא ראשית אונו לו משפט הבכורה", משמע דאדידיה קאי, כלומר בנכסיו משפט הבכורה, ולא בנכסי אשתו.
ואינו נוטל פי שנים בשבח. אם השביחו הנכסים לאחר מיתת האב קודם שחלקו, אין הבכור נוטל פי שנים בשבח. אלא שמין את הנכסים מה הן שוין בשעת מיתת אביהן, והבכור נוטל פי שנים בהן בלבד, שנאמר (שם) "בכל אשר ימצא לו", לאב בשעת מיתה.
בראוי. בנכסים שלא היה אביהן מוחזק בשעת מיתתו, אבל ראויין היו ליפול לו בירושה, ונפלו להן לאחר זמן, אין הבכור נוטל בהן פי שנים.
ולא האשה בכתובתה. בשבח שהשביחו. אם אין שוין הנכסים בשעת מיתת בעלה כדי שיעור כתובתה, ואחר כך השביחו, אינה נוטלת כתובתה אלא כמה שהיו שוין. ואע"ג דבעלמא בעל חוב גובה השבח, מקולי כתובה שנו כאן. וכן אינה נוטלת בראוי כבמוחזק.
ולא הבנות נוטלות מזונות לאחר מיתת אביהן בתנאי כתובתה, ו"בנן נוקבין די יהוויין ליכי מנאי יהוויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסאי" - לא מן השבח שהשביחו הנכסים, ולא מן הראוי לבוא לאחר מיתה. כיון דמזונות הבנות מתנאי כתובה הן, ככתובה דמו.
ולא היבם הנוטל חלק המת שיבם את אשתו, אינו נוטל חלק אחיו לא מן השבח ולא מן הראוי לבוא. מאי טעמא, ד"בכור" קרייה רחמנא (דברים כ"ה) "והיה הבכור אשר תלד" - כבכור, מה בכור אינו נוטל בשבח ולא בראוי לבוא, אף יבם אינו נוטל לא בשבח ולא בראוי לבוא.
וכולן אינן נוטלין בשבח. הדר תנא ליה, לאתויי שבחא דממילא, כגון תבואה שהיתה שחת כשמת אביו, ועכשיו נעשו שבולים, או תמרים סמדר ונעשו עכשיו תמרים גדולים. דאי מרישא, הוה אמינא כי אין בכור נוטל פי שנים בשבח, הני מילי בשבח שטרח בו אחיו, כגון זיבול שדות וקשקוש ועידור.
ולא בראוי כבמוחזק. לאתויי אם היה אבי אביהם חי בשעת מיתת אביהם, והיו נכסים ראויים ליפול להם כשימות, אע"ג דודאי עתידים ליפול להם, ואפילו יש לו בן אחר יטלו אלו חלק אביהן, וסלקא דעתך אמינא דכמוחזק דמי, קמשמע לן. דאי מרישא, הוה אמינא "ראוי" דקתני רישא שאין הבכור נוטל בו, כגון שנפלו להן נכסי אחי אביהן שלא היו לו בנים בשעת מיתת אביהן, ואין ראויין אלא מספק דשמא לא יהיה לו זרע.
 
משנה י
אֵלּוּ שֶׁאֵינָן חוֹזְרִין בְּיוֹבֵל:
הַבְּכוֹרָה, וְהַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְהַמְיַבֵּם אֶת אֵשֶׁת אָחִיו,
וְהַמַּתָּנָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מַתָּנָה כְּמֶכֶר.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: כֻּלָּן חוֹזְרִין בַּיּוֹבֵל.
רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר: הַיּוֹרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ,
יַחֲזִיר לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה, וִינַכֶּה לָהֶם מִן הַדָּמִים.
 
ברטנורא משנה י
הבכורה. אינה חוזרת ביובל דכתיב (דברים כ"א) "פי שנים", מקיש שני חלקיו זה לזה, מה חלק פשיטותו אינו חוזר ביובל, דירושה היא כדכתיב (שם) "והיה ביום הנחילו את בניו", אף חלק בכורתו ירושה.
והיורש את אשתו. דהאי תנא סבר דאורייתא היא, "לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" (במדבר כ"ז), מכאן שהבעל יורש את אשתו.
והמיבם את אשת אחיו. ונטל חלק אחיו, ירושה גמורה היא ואינו מחזירה לשאר אחיו ביובל. ד"בכור" קרייה רחמנא, "והיה הבכור", והבכורה אינה חוזרת ביובל כדילפינן.
והמתנה כדברי רבי מאיר. דמכר הוא דאמר רחמנא ליהדר ביובל, ירושה ומתנה לא.
וחכמים אומרים מתנה כמכר. כדכתיב (ויקרא כ"ה) "בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו", וקרא יתירא הוא דהא כבר נאמר (שם) "ושבתם איש אל אחוזתו", אלא לרבות את המתנה הוא דאתא.
רבי אליעזר אומר כולן חוזרים ביובל. סבר לה כרבנן, דאמרי "תשובו" לרבות את המתנה, והני כולהו מתנה נינהו: בכור לתת לו פי שנים, מתנה קרייה רחמנא. והיורש את אשתו, ירושת הבעל דרבנן. והמיבם את אשת אחיו, בכור קרייה רחמנא, מה בכורה חוזרת אף יבם חוזר.
היורש את אשתו יחזיר לבני משפחה. רבי יוחנן בן ברוקה סבירא ליה, ירושת הבעל את אשתו דאורייתא היא, והכא במאי עסקינן כגון שהורישתו אשתו בית הקברות. ומשום פגם משפחה אמרו רבנן לשקול דמי וליהדר הקברות לבני משפחה.
וינכה להם מן הדמים. דמי קבר אשתו. דהוא מיהת חייב בקבורתה. והלכה כחכמים דמתנה כמכר, וכרבי יוחנן בן ברוקה דבעל שהורישתו אשתו בית הקברות שקיל דמי ומהדר בית הקברות לבני משפחה, ומנכה להם מן הדמים דמי קבר אשתו.