בכורות, פרק ט
משנה א
מַעְשַֹר בְּהֵמָה נוֹהֵג בָּאָרֶץ, וּבְחוּצָה לָאָרֶץ,
בִּפְנֵי הַבַּיִת, וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּיִת,
בַּחֻלִּין, אֲבָל לא בַּמֻּקְדָּשִׁין.
וְנוֹהֵג בַּבָּקָר, וּבַצֹּאן,
וְאֵינָן מִתְעַשְֹּׂרִים מִזֶּה עַל זֶה;
בַּכְּבָשִֹים, וּבָעִזִּים,
וּמִתְעַשְֹּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה;
בֶּחָדָשׁ וּבַיָּשָׁן,
וְאֵינָן מִתְעַשְֹּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה.
שֶׁהָיָה בַּדִּין:
מָה אִם הֶחָדָשׁ וְהַיָּשָׁן שֶׁאֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה,
אֵין מִתְעַשְֹּׂרִין מִזֶּה עַל זֶה -
הַכְּבָשִֹים וְהָעִזִּים שֶׁהֵם כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה,
אֵינוֹ דִין שֶׁלֹּא יִתְעַשְֹּׂרוּ מִזֶּה עַל זֶה?
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא כז, לב) "וָצֹאן" -
מַשְׁמַע כָּל צֹאן אֶחָד.
ברטנורא משנה א
מעשר בהמה. "כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש". ומקריבים חלבו ודמו, ושאר הבשר נאכל לבעלים טהורים בירושלים כדין שלמים. ואם בעל מום הוא, אוכלים אותו בטומאה בכל מקום.
בפני הבית ושלא בפני הבית. והאידנא אמור רבנן דלא ליפרשו מעשר בהמה, משום תקלה, דאין לנו בית להקריבה, וצריך לשהויי עד שתפול בה מום, ואתי בה לידי תקלה דגיזה ועבודה, או שמא ישחטנה בלא מום.
אבל לא במוקדשין. כגון קדשים קלים, דאיכא למאן דאמר ממון בעלים נינהו, סלקא דעתך אמינה ליעשר, קמ"ל "והיה קודש", אמר רחמנא ולא שכבר קדוש.
בכבשים ועזים. כלומר ונוהג בכבשים ובעזים.
ומתעשרין מזה על זה. מדרבי רחמנא "וצאן" כדלקמן, דמשמע כל צאן מין אחד חשיב ליה לענין מעשר.
בחדש. שנולדו לאחר ראש חודש אלול, שהוא ראש השנה למעשר בהמה.
ובישן. שנולדו קודם אלול.
ואין מתעשרין מזה על זה. מן החדש על הישן ומן הישן על החדש. דכתיב (דברים י"ד) "עשר תעשר", בשתי מעשרות הכתוב מדבר, אחד מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, מה מעשר דגן מחדש על הישן לא, דהא כתיב "שנה שנה", דמשמע ולא משנה זו על שנה אחרת, אף מעשר בהמה מחדש על הישן - לא.
משנה ב
מַעְשַֹר בְּהֵמָה מִצְטָרֵף כִּמְלא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה.
וְכַמָּה הִיא רֶגֶל בְּהֵמָה רוֹעָה?
שִׁשָּׁה עָשָֹר מִיל.
הָיָה בֵּין אֵלּוּ לָאֵלּוּ שְׁלשִׁים וּשְׁנַיִם מִיל -
אֵינָן מִצְטָרְפִין.
הָיָה לוֹ בָּאֶמְצַע - מֵבִיא וּמְעַשְֹּׂרָן בָּאֶמְצַע.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַיַּרְדֵּן מַפְסִיק לְמַעְשַֹר בְּהֵמָה.
ברטנורא משנה ב
כמלא רגל בהמה רועה. כמו שיכולות להשתמר ברועה אחד כשהבהמות רועות ומתרחקות זו מזו. והיינו שש עשרה מיל, דבהכי שלטא עינא דרועה. ואם יש לו חמש בהמות בכפר זה, וחמש בכפר אחר, רחוק זה מזה שש עשרה מיל, מביאן לתוך דיר אחד ומעשרן. ואם רחוקות יותר, פטורות. דאמר קרא (ירמיה ל"ג) "תעבורנה הצאן" על ידי מונה, משמע אם יכולות להמנות ברועה אחד מקרי צאן, ותעבורנה תחת השבט להתעשר, ואי לא לא.
שלושים ושנים מיל אינן מצטרפין. משום דבעי למתני בסמוך שאם היה לו עדר באמצע, אותן האמצעיות מצרפות את הצדדים, להכי תני שאם הצדדים רחוקות זו מזו שלושים ושנים מיל, אין האמצעי מצרפן.
מביא ומעשרן באמצע. לאו מביא באמצע ממש קאמר.
הירדן מפסיק. שאם היו לו חמש בהמות מכאן וחמש בהמות מכאן וירדן באמצע, אין מצטרפין ופטורות. ואין הלכה כרבי מאיר.
משנה ג
הַלָּקוּחַ אוֹ שֶׁנִּתַּן לוֹ מַתָּנָה -
פָּטוּר מִמַּעְשַֹר בְּהֵמָה.
הָאַחִים הַשֻּׁתָּפִין שֶׁחַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן -
פְּטוּרִים מִמַּעְשַֹר בְּהֵמָה;
וְשֶׁחַיָּבִין בְּמַעְשַֹר בְּהֵמָה -
פְּטוּרִים מִן הַקָּלְבּוֹן.
קָנוּ מִתְּפִיסַת הַבַּיִת - חַיָּבִין;
וְאִם לָאו - פְּטוּרִין.
חָלְקוּ וְחָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ -
חַיָּבִין בַּקָּלְבּוֹן, וּפְטוּרִין מִמַּעְשַֹר בְּהֵמָה.
ברטנורא משנה ג
הלקוח או שניתן לו מתנה פטור ממעשר בהמה. בגמרא ילפינן ליה מדכתיב (שמות כ"ב) "בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך", מה בניך אינם בלקוח ומתנה, דלא שייך בהו לקיחה ומתנה אלא אצלו נולדו, אף צאנך ובקרך אינן בלקוח ומתנה. ואע"ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב, ואנן ילפינן מעשר מיניה, היינו משום דכתיב "כן תעשה לשורך", ועשייה ודאי לא מצית מוקמת בבכור, דהא מרחם קדוש ולא בעי עשייה שיקדישנו האיש, אם אינו ענין לבכור, תנהו ענין למעשר בהמה.
האחים השותפין. האחין שחלקו בירושת אביהן, ואחר כך נשתתפו.
כשחייבין בקלבון. כשמביאין שקליהן מביאין שני חצאי שקלים ונותנים שני קלבונות. והקלבון הוא לשון הכרע שחייבין להכריע שקליהן. ואם נתנו בין שניהם שקל שלם נותנים שני קלבונות, שהיה להם לשקול לחצאין.
ופטורים ממעשר בהמה. מכל הנולדים להם כל ימי השותפות. שהשותפות פוטר ממעשר בהמה, דכתיב "אשר יהיה לך", ולא של שותפות. ואע"ג דהאי קרא בבכור הוא דכתיב, אם אינו ענין לבכור דהא שמעינן דאיתיה בשותפות, דכתיב (דברים י"ב) "ובכורות בקרכם וצאנכם", תנהו ענין למעשר בהמה.
וכשחייבין במעשר בהמה. כגון אם לא חלקו מעולם, שתפוסת הבית קיימת, דהיינו שירושת אביהן עומדת, חייבין במעשר בהמה לעשר כל הנולדים להם כל ימי שותפותם. דהכי אמרינן בברייתא, יכול אפילו קנו בתפוסת הבית, תלמוד לומר יהיה, דמשמע מכל מקום.
ופטורים מן הקלבון. לגמרי, ששוקלין בין שניהם שקל שלם. שממון אביהם בחזקתו עומד, והאב ששוקל על בניו או על אחד מבני עירו ופוטרו בשלו, פטור מן הקלבון. דתנן בשקלים, השוקל בשביל העני או בשביל שכנו או בשביל בן עירו, פטור מן הקלבון. ובניו נמי אין מצות שקליהם עליו, והוי ליה כשכנו ובן עירו.
קנו בתפוסת חבית חייבין במעשר בהמה. כדאמרינן "תלמוד לומר יהיה" דמשמע מכל מקום שיהיה. ובפירושי רבותי מצאתי, דהאי קנו לא שלקחו במעות, אלא שנפלו להם בהמות מירושת אביהם.
חלקו וחזרו ונשתתפו. הוו כשותפים דעלמא.
פטורים ממעשר בהמה וחייבין בקלבון.
משנה ד
הַכֹּל נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵֹּׂר,
חוּץ מִן הַכִּלְאַיִם, וְהַטְּרֵפָה, וְיוֹצֵא דֹפֶן,
וּמְחֻסַּר זְמַן, וְיָתוֹם.
אֵיזֶהוּ יָתוֹם?
כָּל שֶׁמֵּתָה אִמּוֹ, אוֹ שֶׁנִּשְׁחֲטָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נִשְׁחֲטָה אִמּוֹ וְהַשֶּׁלַח קַיָּם -
אֵין זֶה יָתוֹם.
ברטנורא משנה ד
הכל נכנס לדיר להתעשר. "הכל" - לאתויי רובע ונרבע ומוקצה שהפרישוהו להקריבו לעבודה זרה, ונעבד שעבדו הבהמה עצמה, ואתנן זונה ומחיר כלב וטומטום ואנדרוגינוס. שכל אלו אף על פי שהם פסולים לקרבן, נכנסין לדיר להתעשר, דכיון דלא הקפידה תורה בבעל מום לגבי מעשר כדכתיב (ויקרא כ"ז) "לא יבקר בין טוב לרע", לא הקפידה נמי בכל הנך פסולין.
חוץ מן הכלאים והטריפה ויוצא דופן וכו'. דת"ר "שור או כשב" (שם כ"ב) פרט לכלאים, דהיינו הבא מתיש ורחל. "או עז", פרט לנדמה, שבא מאיל ורחל ודומה לעז. "כי יולד", פרט ליוצא דופן. "והיה שבעת ימים", פרט למחוסר זמן. "תחת אמו", פרט ליתום שמתה אמו כשילדתו. דכל הני פסולים לקדשים.
ומעשר בהמה יליף מקדשים בגזירה שוה, נאמר כאן (שם כ"ז) "תחת השבט", ונאמר להלן "תחת אמו". מה להלן פרט לכל השמות הללו, אף כאן פרט לכל השמות הללו. וטריפה נמי אינה נכנסה לדיר להתעשר, דכתיב (שם) "כל אשר יעבור", פרט לטריפה שאינה עוברת, כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה, שהיא אחת מן הטרפיות, והוא הדין לכל שאר מיני טרפיות.
והשלח קיים. העור קיים. תרגום "והפשיט" - וישלח.
אין זה יתום. לפי שיש מקומות שכשהבהמה מתה מחמת לידה מפשיטין אותה ומלבישים בעורה את החיה [את] הולד כדי שיתחמם, ומעלי ליה כאילו היתה אמו חיה. ואין הלכה כרבי יהושע.
משנה ה
שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַֹר בְּהֵמָה:
בִּפְרֹס הַפֶּסַח, בִּפְרֹס הָעֲצֶרֶת, בִּפְרֹס הֶחָג; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: בְּעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בַּאֲדַר, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בְּאָב.
רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּנִיסָן, בְּאֶחָד בְּסִיוָן, בְּעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל.
וְלָמָּה אָמְרוּ בְּעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל,
וְלא אָמְרוּ בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי?
מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב, וְאִי אֶפְשָׁר לְעַשֵֹּׂר בְּיוֹם טוֹב,
לְפִיכָךְ הִקְדִּימוּהוּ בְּעֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַֹר בְּהֵמָה.
בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הָאֱלוּלִיִּין מִתְעַשְֹּׂרִין בִּפְנֵי עַצְמָן.
ברטנורא משנה ה
שלוש גרנות למעשר בהמה. בשלושה פרקים בשנה הבהמות מתעשרות. ולשון "גרנות", כתבואת גורן שהיא טבולה למעשר ואין אוכלים ממנו עד שיעשרו, כך בשלושה פרקים הללו אין אוכלים מן הבהמות ולא מוכרים מהן עד שיעשרו אותן.
פרוס הפסח. ט"ו יום קודם הפסח, דהיינו יום אחרון של אדר. ולשון "פרוס" - פלגא, חצי הזמן ששואלין בהלכות הפסח, דתניא "שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום". וכן "פרוס עצרת" ט"ו יום קודם. וכן "פרוס החג", דהיינו יום אחרון של אלול. וקבעו הנך תלתא זמני שיהיו קובעות למעשר בהמה, כדי שיהיו בהמות מצויות לעולי רגלים. דאע"ג דתנן במתניתין שעד שלא הגיע זמן הגורן מותר למכור ולשחוט, דגורן הוא הקובע למעשר, אפילו הכי לא שחטי להו אינשי עד שמעשרין, דניחא ליה לאינש לקיומי מצוה בממוניה בדבר שאין חסר בו כלום, כגון מעשר בהמה שהוא עצמו מקריב מעשר ואוכלו שלמים. ואם לא היו מעשרים בשלושה פרקים הללו, היו הרבה נמנעים למכור לפי שלא עישרו, ולא היו בהמות מצויות לעולי רגלים.
בן עזאי אומר בתשעה ועשרים באדר. דהיינו ט"ו ימים קודם הפסח.
אלא דרבי עקיבא סבר אדר הסמוך לניסן פעמים חסר פעמים מלא, וט"ו יום קודם הפסח פעמים מתחילים בתשעה ועשרים באדר פעמים בשלושים באדר, הלכך לא קבע ליה זמן.
ובן עזאי סבר אדר הסמוך לניסן לעולם חסר, ותחלת פרוס הפסח הוי לעולם בכ"ט באדר.
באחד בסיון. מתוך שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד עצרת, אי מקדים ומעשר להו ט"ו יום קודם עצרת, כולן יהיו נאכלין קודם עצרת ולא תהא בהמה מצויה לעולי רגלים.
בעשרים ותשעה באב. בן עזאי לטעמיה, דאמר לקמן האלוליין מתעשרות בפני עצמן ואין מצטרפין עם אותן שנולדו קודם אלול, דשמא באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה, והוו להו חדש וישן, ומספקא ליה אימת הוי ראש השנה, או אלול או תשרי, הלכך לא קבע זמן גרנן של קייטי בכ"ט באלול, דלא ליתי לצרופי הנולדים באלול בהדייהו.
באחד בניסן. סברי כרבי שמעון בן גמליאל, דאמר שואלים בהלכות הפסח קודם לפסח שתי שבתות, והיינו נמי בהלכות הפסח דמעשרינן לבהמות כי היכי דליתחזו ברגל.
באחד בסיון. כדאמרן טעמא דבן עזאי, לפי שמיעוט בהמות יולדות מניסן ועד עצרת.
ולא אמרו באחד בתשרי. ואע"ג דהוא יום שתי שבתות.
מפני שהוא יום טוב. חדא ועוד קאמר: חדא משום דבעינן הכירא בחדש וישן, דאחד בתשרי הוא ראש שהנה למעשר בהמה, ואע"ג דלא אתי לצרופי דתשרי בהדייהו, דהא אכתי לא נולד שום טלה היום, ואי נולד - מחוסר זמן הוא, אפ"ה לא מעשרינן ההוא יומא משום דבעינן למעבד הכירא בין חדש לישן, דלידעו אינשי דלא ליצטרפו החדש עם הישן.
ועוד, מפני שהוא יום טוב, משום סקרתא צבע אדום שצובע בו העשירי כדי שיהא ניכר, ואסור לצבוע ביום טוב.
האלוליין מתעשרין בפני עצמן. כדפרישנא לעיל, דמספקא ליה אי הוי ראש השנה למעשר בהמה אחד באלול או אחד בתשרי, הלכך אין מתעשרין האלוליין עם הנולדים מתשרי ואילך, משום דלא לצטרפו ישן בחדש.
משנה ו
כָּל הַנּוֹלָדִים מֵאֶחָד בְּתִשְׁרֵי עַד עֶשְֹרִים וְתִשְׁעָה בֶּאֱלוּל -
הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.
חֲמִשָּׁה לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה -
אֵינָן מִצְטָרְפִין.
חֲמִשָּׁה לִפְנֵי הַגֹּרֶן וַחֲמִשָּׁה לְאַחַר הַגֹּרֶן -
הֲרֵי אֵלּוּ מִצְטָרְפִין.
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר: 'שָׁלשׁ גְּרָנוֹת לְמַעְשַֹר בְּהֵמָה'?
שֶׁעַד שֶׁלֹּא הִגִּיעַ הַגֹּרֶן -
מֻתָּר לִמְכֹּר וְלִשְׁחֹט;
הִגִּיעַ הַגֹּרֶן -
לא יִשְׁחֹט;
וְאִם שָׁחַט - פָּטוּר.
ברטנורא משנה ו
כל הנולדים. הך סתמא כרבי אליעזר ורבי שמעון.
חמשה לפני ראש השנה. אגב דבעי למתני חמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין, תנא נמי האי.
לא ישחוט. שהגורן קבעו למעשר מדרבנן.
ואם שחט פטור. ובהמה שריא באכילה. דלא אשכחן בטבל דמעשר בהמה לא לאו ולא מיתה.
משנה ז
כֵּיצַד מְעַשְֹּׂרָן?
כּוֹנְסָן לַדִּיר, וְעוֹשֶֹה לָהֶן פֶּתַח קָטָן,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ שְׁנַיִם יְכוֹלִין לָצֵאת כְּאַחַת,
וּמוֹנֶה בַּשֵּׁבֶט:
אֶחָד, שְׁנַיִם, שְׁלשָׁה, אַרְבָּעָה,
חֲמִשָּׁה, שִׁשָּׁה, שִׁבְעָה, שְׁמוֹנָה, תִּשְׁעָה;
וְהַיּוֹצֵא עֲשִֹירִי -
סוֹקְרוֹ בְּסִקְרָא וְאוֹמֵר:
הֲרֵי זֶה מַעֲשֵֹר.
לא סְקָרוֹ בְּסִקְרָא, וְלא מְנָאָם בַּשֵּׁבֶט,
אוֹ שֶׁמְּנָאָם רְבוּצִים, אוֹ עוֹמְדִים -
הֲרֵי אֵלּוּ מְעֻשָֹּׂרִים.
הָיָה לוֹ מֵאָה, וְנָטַל עֲשָֹרָה;
עֲשָֹרָה, וְנָטַל אֶחָד -
אֵין זֶה מַעֲשֵֹר.
רַבִּי יוֹסֵי בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
הֲרֵי זֶה מַעֲשֵֹר.
קָפַץ אֶחָד מִן הַמְנוּיִין לְתוֹכָן -
הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִים;
מִן הַמְעֻשָֹּׂרִים לְתוֹכָן -
כֻּלָּן יִרְעוּ עַד שֶׁיִּסְתָּאֲבוּ, וְיֵאָכְלוּ בְּמוּמָן לַבְּעָלִים.
ברטנורא משנה ז
לדיר. מקום מוקף אבנים או קנים שמכניסים בו הצאן.
היה לו מאה ונטל עשרה. בלא שום מנין.
או עשרה ונטל אחד. בלא מנין.
אין זה מעשר. דכתיב (ויקרא כ"ז) "העשירי יהיה קודש", ואין זה עשירי.
רבי יוסי ברבי יהודה אומר הרי זה מעשר. דסבר רבי יוסי כשם שתרומה גדולה ותרומת מעשר ניטלים באומד ובמחשבה דכתיב (במדבר י"ח) "ונחשב לכם תרומתכם", במחשבה הויא תרומה, כך מעשר ניטל באומד ובמחשבה, דמעשר תרומה קרייה רחמנא, דכתיב (שם) "כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו לה' תרומה". ואיתקש מעשר בהמה למעשר דגן, מה מעשר דגן ניטל במחשבה, אף מעשר בהמה ניטל במחשבה. ואין הלכה כרבי וסי.
קפץ אחד מן המנויין. שמנה עשרה שיצאו מן הפתח, ונטל העשירי ונפטרו התשעה, וקפץ אחד מן התשעה לתוך הדיר. כל אותן שבדיר פטורים, אם אינו ניכר איזה הוא. דשמא זה יצא עשירי והוא אינו ראוי לכך שכבר נפטר. אי נמי כל אחד מהן ספק אם הוא מנוי כבר ונפטר, וכל ספיקא לאו בר עישורי הוא.
מן המעושרים. מן העשיריים שכבר קדשו, קפץ אחד לתוך הדיר, הוו כולהו ספק מעשר, וירעו עד שיסתאבו, דכל זמן שהן תמימים, אסור לשוחטן בחוץ. ולאחר שיסתאבו יאכלו במומן לבעלים.
משנה ח
יָצְאוּ שְׁנַיִם כְּאַחַת -
מוֹנֶה אוֹתָן שְׁנַיִם שְׁנַיִם.
מְנָאָן אֶחָד -
תְּשִׁיעִי וַעֲשִֹירִי מְקֻלְקָלִין.
יָצְאוּ תְּשִׁיעִי וַעֲשִֹירִי כְּאַחַת -
תְּשִׁיעִי וַעֲשִֹירִי מְקֻלְקָלִין.
קָרָא לַתְּשִׁיעִי: עֲשִֹירִי,
וְלָעֲשִֹירִי: תְּשִׁיעִי,
וּלְאַחַד עָשָֹר: עֲשִֹירִי -
שְׁלָשְׁתָּן מְקֻדָּשִׁין:
הַתְּשִׁיעִי נֶאֱכָל בְּמוּמוֹ,
וְהַעֲשִֹירִי - מַעֲשֵֹר,
וְאַחַד עָשָֹר קָרֵב שְׁלָמִים.
וְעוֹשֶֹה תְּמוּרָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
וְכִי יֵשׁ תְּמוּרָה עוֹשָֹה תְּמוּרָה?
אָמְרוּ מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: אִלּוּ הָיָה תְּמוּרָה, לא הָיָה קָרֵב.
קָרָא לַתְּשִׁיעִי: עֲשִֹירִי,
וְלָעֲשִֹירִי: עֲשִֹירִי,
וּלְאַחַד עָשָֹר: עֲשִֹירִי -
אֵין אַחַד עָשָֹר מְקֻדָּשׁ.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁלֹּא נֶעֱקַר שֵׁם עֲשִֹירִי מִמֶּנּוּ -
אֵין אַחַד עָשָֹר מְקֻדָּשׁ.
ברטנורא משנה ח
הכי גרסינן יצאו שנים כאחד, מונה אותן שנים שנים. מנאן אחד, תשיעי ועשירי מקולקלין. יצאו שנים כאחד זה אצל זה ברוחב הפתח, ומנה אותן זוג אחד, מונה כולן שנים שנים זוג זוג, והזוג העשירי קדוש בקדושת מעשר. והוא הדין אם מנאן שלושה או ארבעה.
מנאן אחד. לשנים הראשונים שיצאו מנה אחד, ולשלישי שני ולרביעי שלישי.
תשיעי ועשירי מקולקלים. לפי שהתשיעי בחשבונו הוא עשירי באמת, ועשירי בחשבונו הוא אחד עשר, ומשום הכי הוו מקולקלים וירעו עד שיסתאבו. ולא דמו לקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, דעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים, דהתם נפק אחד אחד, וכי מטי עשירי וקרייה תשיעי ולאחד עשר קרא עשירי, מבריר לכולי עלמא שהתשיעי לחשבונו היא עשירי לבהמות, והעשירי אחד עשר, ואיהו הוא דשינה וטעה, הלכך העשירי מעשר גמור, והאחד עשר קרב שלמים מגזירת מלך, כדמפרש לקמן. אבל הכא דיצאו שנים בתחילה ביחד, ולא מבריר עשירי שהוא קורא תשיעי דלהוי עשירי, לאו מעשר גמור הוא מאליו, וכדאמר איהו נמי לא הוי, הלכך מקולקלים.
שלושתן מקודשים. דכתיב (ויקרא כ"ז) "וכל מעשר בקר", לרבות תשיעי ואחד עשר. יכול שאני מרבה אף שמיני ושביעי, אמרת: הואיל והוא קדוש וטעותו מקודשת, מה הוא אינו קדוש אלא בסמוך לו, כלומר העשירי עצמו הסמוך אצל גופו, אף טעותו אינה מקודשת אלא בסמוך לעשירי, דהיינו תשיעי מלפניו ואחד עשר מאחריו.
וכי יש תמורה עושה תמורה? סבר רבי יהודה, דהאי אחד עשר הוי תמורה, דהאי דקרייה עשירי כמאן דאמר תהא תחת העשירי דמי, ואין תמורה עושה תמורה דכתיב (שם) "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", ולא תמורת תמורתו.
אמרו משום רבי מאיר. אינה תמורה. אין האחד עשר תמורת העשירי. שאם היה תמורה לא היה קרב, דתמורת מעשר אינה קריבה, דכתיב (במדבר י"ח) "לא תפדה קודש הם", הם קריבין ולא תמורתן, ובבכור כתיב, וילפינן מעשר מיניה.
והלכה שאין האחד עשר עושה תמורה.
כל שלא נעקר שם עשירי ממנו. דכל היכא דקרא לעשירי עשירי, תו לא מקדיש אחד עשר במאי דקרי ליה עשירי.
סליק מסכת בכורות