לחץ כאן לתצוגת הדפסה

עירובין, פרק ב

עירובין, פרק ב

משנה א

עוֹשִֹין פַּסִּין לַבֵּירָאוֹת,

נִרְאִין כִּשְׁמוֹנָה - דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: שְׁמוֹנָה נִרְאִין כִּשְׁנֵים עָשָֹר,

אַרְבָּעָה דְּיוּמְדִין וְאַרְבָּעָה פְּשׁוּטִין.

גָּבְהָן עֲשָֹרָה טְפָחִים, וְרָחְבָּן שִׁשָּׁה, וְעָבְיָן כָּל שֶׁהוּא;

וּבֵינֵיהֶן כִּמְלא שְׁתֵּי רְבָקוֹת שֶׁל שָׁלשׁ שָׁלשׁ בָּקָר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שֶׁל אַרְבַּע אַרְבַּע, קְשׁוּרוֹת וְלא מֻתָּרוֹת,

אַחַת נִכְנֶסֶת וְאַחַת יוֹצֵאת.

 

ברטנורא משנה א

עושין פסין לביראות שברשות הרבים. לפי שהביראות רשות היחיד הן, שעמוקים עשרה ואין יכולים למלאות מהן ולהוציא לרשות הרבים, ועושין פסין שיהיו הפסין עושין [חלל] סביבות הבור רשות היחיד, וימלא ויוציא ויניח שם, ותכנס בהמתו כולה או ראשה ורובה וישקנה.

דיומדין.  שני עמודין. שכל עמוד מאלו הארבעה נראה כשנים. 'דיו' בלשון יון 'שנים'. וכשנועץ העמוד העשוי כשנים לפאת דרומית מערבית, נמצא נוטה דופנו אחד למזרח ודופנו אחד לצפון, והשני לפאת מערבית צפונית נוטה צדו אחד למזרח וצדו אחד לדרום, וכשנותן ארבעתן לארבע הפאות נמצא לכל רוח שתי אמות דופן אמה כנגד אמה והריוח בינתיים.

וארבעה פשוטין.  באמצע נותן לכל רוח לוח רחבה אמה. ובזמן שאין בין פס לפס מארבעה דיומדין [אלו] אלא עשר אמות או פחות, מודה רבי מאיר דאין צריך לפסין פשוטין. ואם יש ביניהן יותר משלוש עשרה אמה ושליש, מודה רבי יהודה דצריך פשוטין. לא נחלקו אלא מעשר עד שלוש עשרה אמה ושליש. דרבי מאיר אומר צריך פשוטים ורבי יהודה אומר אין צריך. והלכה כרבי יהודה.

שתי רבקות של שלוש שלוש בקר.  שרוחב כל בקר ובקר אמתים פחות שליש, נמצא רוחב ששה בקר עשר אמות, וזה הריוח שיכול ליתן בין פס לפס לדברי רבי מאיר, ואם יש רוחב יותר מזה צריך שירבה בפסין פשוטין.

רבקות.  לשון "עגל מרבק" (שמואל א' כח).

רבי יהודה אומר של ארבע ארבע.  הן שלוש עשרה אמה ושליש.

קשורות אבל לא מותרות.  דלא תימא כעין קשורות ולא קשורות ממש, להכי תנא אבל לא מותרות, להחמיר ולמעט ריוח שבינתים.

אחת נכנסת ואחת יוצאת.  רבקה אחת של בקר נכנסת ורבקה אחת יוצאת, ויש יותר רוחב משאילו היו שתיהן יוצאות או שתיהן נכנסות. וזו קולא היא דלא בעינן מצומצמות כל כך.

 

משנה ב

מֻתָּר לְהַקְרִיב לַבְּאֵר,

וּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא פָּרָה רֹאשָׁהּ וְרֻבָּהּ בִּפְנִים וְשׁוֹתָה.

מֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא,

וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין.

 

ברטנורא משנה ב 

מותר להקריב לבאר.  הפסין, ולעשות היקף קצר. ובלבד שיהא משפת הבאר עד בין הפסין כדי ראשה ורובה של פרה, שהן שתי אמות. אבל בציר מהכי לא, שמא ימשך אחר פרתו ויוציא הדלי חוץ למחיצה.

מותר להרחיק כל שהוא.  לעשות היקף גדול כמו שלבו חפץ.

ובלבד שירבה בפסין.  דכל מה שמרחיק מן הבור מרבה בריוח שבין הפסין, וצריך להרבות בפסין עד כדי שלא יהא בין פשוט לפשוט [ובין פשוט לדיומד] יותר משלוש עשרה אמה ושליש, כדברי רבי יהודה שהלכה כמותו.

 

משנה ג

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד בֵּית סָאתַיִם.

אָמְרוּ לוֹ: לא אָמְרוּ בֵּית סָאתַיִם אֶלָּא לַגִּנָּה וְלַקַּרְפֵּף;

אֲבָל אִם הָיָה דִּיר אוֹ סַחַר אוֹ מֻקְצֶה אוֹ חָצֵר,

אֲפִלּוּ בֵּית חֲמֵשֶׁת כּוֹרִין, אֲפִלּוּ בֵּית עֲשֶֹרֶת כּוֹרִין -

מֻתָּר.

וּמֻתָּר לְהַרְחִיק כָּל שֶׁהוּא, וּבִלְבַד שֶׁיַּרְבֶּה בְּפַסִּין.

 

ברטנורא משנה ג

רבי יהודה אומר עד בית סאתים.  לא יעשה היקף גדול לבאר אלא עד בית סאתים.

לגינה ולקרפף.  שאין הקיפן לדירה.

קרפף. היקף גדול חוץ לעיר להכניס שם עצים לאוצר.

דיר.  של בהמות שעושין בשדות היום כאן ולמחר כאן, כדי לזבלה בגללי בהמה.

סחר.  [היקף מחיצה] לבהמות בעיר. ואית דגרסי סהר, בית האסורים.

חצר.  מקום מגולה שלפני הבתים.

מוקצה.  רחבה שאחורי הבתים, דכל הני הקיפן לדירה הוא. והני פסי ביראות נמי הואיל ומימיהן ראויות לשתיית אדם תשמיש מעלייתא הוא.

ומותר להרחיק כל שהוא.  כלומר, כשם שכל אלו שהוקפו לדירה אפילו גדולים עד עשרה כורים מותר לטלטל בהם, כך מותר להרחיק ההיקף של פסי ביראות כל מה שלבו חפץ, וכן הלכה.

 

משנה ד

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים מַפְסְקָתַן - יְסַלְּקֶנָּה לַצְּדָדִין.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ צָרִיךְ.

 

אֶחָד בּוֹר הָרַבִּים וּבְאֵר הָרַבִּים וּבְאֵר הַיָּחִיד -

עוֹשִֹין לָהֶן פַּסִּין;

אֲבָל לְבוֹר הַיָּחִיד -

עוֹשִֹין לוֹ מְחִצָּה גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים; דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

 

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא אוֹמֵר.

אֵין עוֹשִֹין פַּסִּין אֶלָּא לִבְאֵר הָרַבִּים בִּלְבַד,

וְלַשְּׁאָר עוֹשִֹין חֲגוֹרָה גְּבוֹהָה עֲשָֹרָה טְפָחִים.

 

ברטנורא משנה ד

אם היתה דרך הרבים.  דרך שרבים בוקעים בה מפסקת בין הפסים, יסלקנה לצדדים מחוץ לפסים שלא יהיו הרבים מהלכים בין הפסים, דמשוו לה כרשות הרבים ומבטלים המחיצה. ואין הלכה כרבי יהודה.

בור הרבים.  אי פסקי מיא מדכרי אהדדי, שלא התירו פסי ביראות אלא שיהיו מים מצויין לבהמות עולי רגלים, וכל זמן שאין שם מים, אין לפסין תורת מחיצה.

באר היחיד.  נמי שרי, דבאר מים חיים הן והא לא פסקי מיא.

לבאר הרבים.  דאיכא תרתי למעליותא. וכן הלכה. ואין מותר למלאות מים ולהוציא מן הבאר על ידי פסי ביראות, אלא כדי להשקות בהמתן של עולי רגלים ובא"י בלבד. אבל להוציא מים כדי לשתות האדם עצמו אסור, אלא יורד לבור ושותה, או עושה מחיצה גבוהה עשרה טפחים.

 

משנה ה

וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא.

הַגִּנָּה וְהַקַּרְפֵּף,

שֶׁהֵן שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם,

מֻקֶּפֶת גָּדֵר גָּבוֹהַּ עֲשָֹרָה טְפָחִים -

מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ,

וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ שׁוֹמֵרָה אוֹ בֵּית דִּירָה,

אוֹ שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לָעִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אֶלָּא בּוֹר וְשִׁיחַ וּמְעָרָה,

מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אֵין בָּהּ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ,

וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא בָּהּ שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם,

עַל שִׁבְעִים אַמָּה וְשִׁירַיִם.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם הָיָה אָרְכָּהּ יָתֵר עַל רָחְבָּהּ אֲפִלּוּ אַמָּה אַחַת,

אֵין מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ אָרְכָּהּ פִּי שְׁנַיִם בְּרָחְבָּהּ, מְטַלְטְלִין בְּתוֹכָהּ.

 

ברטנורא משנה ה 

ועוד אמר רבי יהודה בן בבא.  משום דאמר חדא לחומרא גבי פסין, דאמר אין עושין אותן אלא לבאר הרבים. והשתא קאמר חומרא אחריתא, דאף במוקף לדירה לא שרי טפי מבית סאתים, משום הכי תנא ועוד.

שומירה.  סוכת שומרים. דאע"ג דהוקף לדירה, בית סאתים הוא דשרי, טפי לא.

סמוכה לעיר.  דהואיל וקרובה לביתו, דעתו להשתמש בה תמיד וכמוקף לדירה דמי.

ובלבד שתהא שבעים אמה ושירים על שבעים אמה ושירים.  ולא יותר. ותנא קמא נמי דלעיל דאמרו לו לא אמרו בית סאתים אלא לקרפף ולגינה, אבל אם היה דיר או סהר או חצר וכו' - כרבי עקיבא קאמר, דהיכא דאיכא בית דירה אפילו טובא נמי, וכשלא הוקף לדירה בית סאתים. ומאי בינייהו, אמרינן בגמרא דאיכא בינייהו דבר מועט שבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים, ותנא קמא שרי בבית סאתים שלמים, ולרבי עקיבא שבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא.

 

וכיצד ידענו דבית סאתים יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים, דהא אמרינן בגמרא וכמה הן סאתים? כחצר המשכן, וחצר המשכן כתיב ביה (שמות כז ) "אורך החצר מאה באמה ורוחב חמשים בחמשים" ודרשינן מאי חמשים בחמשים, אמרה תורה טול חמשים שארכו יתר על רחבו וסבב חמישים הנותרים לשיעור שבת, דהוו להו שבעים אמה וארבעה טפחים מרובעים. כיצד? עשה מהם חמש רצועות של עשר אמה רוחב ואורכן חמשים, תן אחת למזרחה ואחת למערבה, הרי רחבה שבעים וארכה חמישים, שים אחת לדרום ואחת לצפון, הרי שבעים על שבעים, אלא שהקרנות פגומים לכל קרן וקרן עשר על עשר מפני התוספת שהוספת. טול מן הרצועה החמישית ארבע חתיכות של עשר [על עשר] ושים לארבע קרנות ונתמלאו. טול עשר על עשר הנותרים, שהם ששים טפחים [על ששים טפחים], ועשה אותם רצועות של שני טפחים, הרי שלושים רצועות אורך כל אחת עשר אמות, שהן שלוש מאות אמה. תן שבעים לכל רוח, הרי שבעים [אמות] וארבעה טפחים, על שבעים אמות וארבעה טפחים, אלא שהקרנות פגומים טפחיים על טפחיים. ונשארו בידך עשרים אמה. טול מהם שמונה טפחים ושים לקרנות ונתמלאו, ונשארו בידך שמונה עשר אמות וארבעה טפחים אורך ברוחב טפחיים. והיינו 'דבר מועט', שאם באת לחלקן ולהקיף, אין מגיע תוספת לרוחב שני שלישי אצבע, דהא בעי למעבד מינה רצועות של רפ"ג [אמות] אורך להקיף הארבע רוחות. כך מצאתי פירוש שיטה זו בפירושי רש"י ונכון הוא.

והרמב"ם ביקש חשבונות רבים ולא ירדתי לסוף דעתו.

ובמה שאמר רבי עקיבא אפילו אין בה אחד מאלו מטלטלים בתוכה, הלכתא כותיה. אבל במאי דפליג אחכמים דאמרו לו דלעיל, וסבר דשבעים אמה ושיריים על שבעים אמה ושיריים ותו לא, בהא הלכה כחכמים. דבבית סאתים כחצר המשכן שרי, שהוא דבר מועט יותר על שבעים אמה ושיריים רבועים.

 

אם היתה ארכה יותר על רחבה.  ואע"ג דמיעט רחבה והוסיף על ארכה ואין בכולה אלא בית סאתים, אין מטלטלין, דמרובע הוא דשרו רבנן היכא דלא הוקף לדירה. והלכה כרבי יוסי דפליג אדרבי אליעזר ולא בעי מרובעות.

 

משנה ו

אָמַר רַבִּי אֶלְעַאי, שָׁמַעְתִּי מֵרַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַאֲפִלּוּ הִיא כְּבֵית כּוֹר;

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ.

אַנְשֵׁי חָצֵר שֶׁשָּׁכַח אֶחָד מֵהֶן וְלא עֵרֵב -

בֵּיתוֹ אָסוּר מִלְּהַכְנִיס וּמִלְּהוֹצִיא לוֹ,

אֲבָל לָהֶם מֻתָּר;

וְכֵן שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ.

שֶׁיוֹצְאִין בְּעַקְרְבָנִים בַּפֶּסַח.

וְחִזַּרְתִּי עַל כָּל תַּלְמִידָיו וּבִקַּשְׁתִּי לִי חָבֵר,

וְלא מָצָאתִי.

 

ברטנורא משנה ו

אפילו היא כבית כור.  אפלוגתא דלעיל קאי אגינה וקרפף.

אנשי חצר ששכח אחד מהם ולא עירב.  ולמחר ביטל רשות חצרו לחביריו, שהיה אוסר עליהן מלהוציא מבתיהן לחצר, שהחצר ברשות כולן וחלקו אוסר עליה. הואיל וביטל רשות חצרו ביטל אף רשות ביתו, אע"פ שלא פירש, ונעשה אורח אצלם, לפיכך אף ביתו מותר להם. אבל אסור לו להכניס ולהוציא מביתו לחצר, אע"פ שהוא מותר להכניס ולהוציא מבתיהם לחצר, כשאר כל אדם הנכנס לבית חברו שמותר לו להוציא מבית חברו לחצר, דהא רשותא דחד הוא, מכל מקום מביתו אסור הוא להוציא. ולא אמרינן כיון דבטל להו רשות ביתו הרי ביתו כבתיהם, דבשעה שמוציא מביתו לחצר, חוזר ומחזיק ברשותו הוא, ואוסר עליהן, כדתנן ב"הדר עם הנכרי", מי שנתן רשותו וחזר והוציא בין בשוגג בין במזיד הרי זה אוסר.

שיוצאים בעקרבנין בפסח.  משום מרור. ועקרבנין ירק שעליו שלו דומות לעקרב. ואני שמעתי סיב הגדל סביבות הדקל.

ובקשתי לי חבר.  לשלושה דברים הללו אם שמע מפיו, ולא מצאתי.

 

ואין הלכה כאחד מהן. דגבי גינה וקרפף לא שרי טפי מבית סאתים. ואנשי חצר ששכח אחד מהן ולא עירב, ובטל רשותו ולא בטל ביתו, אף להם אסור ביתו, אבל מבתיהם לחצר מותר. ועקרבנין לאו מרור הוא ואין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.