גיטין, פרק ה
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

גיטין, פרק ה

גיטין, פרק ה

 

משנה א
הַנִּזָּקִין שָׁמִין לָהֶם בָּעִדִּית, וּבַעַל חוֹב בַּבֵּינוֹנִית,
וּכְתֻבַּת אִשָּׁה בַּזִּבּוּרִית.
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף כְּתֻבַּת אִשָּׁה בַּבֵּינוֹנִית.
 
ברטנורא משנה א
הניזקין שמין להם בעידית. אע"ג דמדאורייתא היא, דכתיב (שמות כ"ב) "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם", האי תנא סבר דמיטב שדהו דניזק קאמר קרא, ומפני תיקון העולם אמרו חכמים שישלם המזיק מעידית שבנכסיו, אע"פ שהם טובים מעידית של ניזק, כדי שיהו נזהרים מלהזיק.
ובעל חוב בבינונית. דמדאורייתא לא גבי אלא מזיבורית, דכתיב (דברים כד) "והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה", ואין דרכו של אדם להוציא אלא הפחות שבנכסיו, ומפני תיקון העולם אמרו בעל חוב בבינונית, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין.
וכתובת אשה בזבורית. דליכא למיחש בה לנעילת דלת. דיותר ממה שהאיש רוצה לישא, אשה רוצה להנשא.
רבי מאיר אומר כו'.
ואין הלכה כרבי מאיר.
 
משנה ב
אֵין נִפְרָעִין מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים
בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים בְּנֵי חֹרִין, וַאֲפִלּוּ הֵן זִבּוּרִית.
אֵין נִפְרָעִין מִנִּכְסֵי יְתוֹמִים אֶלָּא מִן הַזִּבּוּרִית.
 
ברטנורא משנה ב
אין נפרעים מנכסים משועבדים. כגון לוה שמכר בינונית שלו שהיא משועבדת לבעל חוב, אין הבעל חוב יכול לטרוף אותה מן הלוקח, אם נשאר אצל הלוה נכסים בני חורין, ואע"פ שאינן אלא זבורית.
 
משנה ג
אֵין מוֹצִיאִין לַאֲכִילַת פֵּרוֹת, וְלִשְׁבָח קַרְקָעוֹת,
וְלִמְזוֹן הָאִשָּׁה וְהַבָּנוֹת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים,
מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.
וְהַמּוֹצֵא מְצִיאָה לא יִשָּׁבַע, מִפְּנֵי תיקון הָעוֹלָם.
 
ברטנורא משנה ג
אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות. הגוזל שדה ומכרה לאחר, וזרעה וצמחה ועשאה פירות, ובא נגזל וגבאה עם פירותיה מן הלוקח, אינו משלם ללוקח כי אם היציאה, וחוזר הלוקח על המוכר וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים, שהרי מכרה לו באחריות וכתב לו שטר מכירה, והרי היא מלוה בשטר. ואת הפירות מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים.
וכן לשבח קרקעות. אם השביחה הלוקח בנטיעת האילנות או בזבל וכיוצא בזה.
ולמזון האשה והבנות. דתנאי כתובה הוא, ואת תהא יתבא בביתי ומתזנא מנכסי, ובנן נוקבין דיהויין ליכי מנאי יהויין יתבין בביתי ומתזנין מנכסאי וכו', כשבאות לגבות מזונותיהן, אין גובים אלא מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים.
מפני תיקון העולם. שהם דברים שאין להם קצבה, ולא ידע כמה הם ולא מצי מזדהר.
והמוצא מציאה. והחזירה, והבעלים אומרים שלא החזיר כולה.
לא ישבע מפני תיקון העולם. שאם אתה אומר ישבע, אין לך אדם שמטפל במציאה להחזירה.
 
משנה ד
יְתוֹמִים שֶׁסָּמְכוּ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת,
אוֹ שֶׁמִּנָּה לָהֶן אֲבִיהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס -
חַיָּב לְעַשֵֹּׂר פֵּרוֹתֵיהֶן.
אַפּוֹטְרוֹפּוֹס שֶׁמִּנָּהוּ אֲבִי יְתוֹמִים - יִשָּׁבַע;
מִנָּהוּ בֵּית דִּין - לא יִשָּׁבַע.
אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: חִלּוּף הַדְּבָרִים.
הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ
בְּשׁוֹגֵג - פָּטוּר; בְּמֵזִיד - חַיָּב.
הַכֹּהֲנִים שֶׁפִּגְּלוּ בַּמִּקְדָּשׁ מְזִידִין - חַיָּבִין.
 
ברטנורא משנה ד
יתומים שסמכו אצל בעל הבית. לעשות מעשיהם על פיו ולא שנתמנה להם אפטרופוס, אפילו הכי כאפטרופוס הוא. אפטרופוס, בלשון רומי קורין לאב פאט"ר ולקטנים פוטו"ס. ופירוש אפטרופוס אביהן של קטנים.
שמינהו אבי יתומים ישבע. דאי לאו דאית ליה הנאה מיניה, לא הוה ליה אפטרופוס, ומשום שבועה לא אתי לאמנועי.
מנוהו בית דין לא ישבע. דטובת חינם היא שזה עושה לבית דין, לקבל דבריהם ולטרוח חינם ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי.
אבא שאול אומר חלוף הדברים. מנוהו בית דין ישבע, דבההיא הנאה דקא נפיק עליה קלא דאינש מהימנא הוא דהא סמכי עליה בי דינא, משום שבועה לא אתי לאמנועי. מינהו אבי יתומים לא ישבע, דטובת חינם עושה לו לטרוח עם בניו, ואי רמית עליה שבועה אתי לאמנועי.
והלכה כאבא שאול.
המטמא. טהרותיו של חברו.
והמדמע. מערב תרומה בחולין של חברו. ומפסידו, שצריך למכרו לכהנים בזול.
והמנסך. שמערב יין נסך ביין כשר ואוסרו בהנאה.
במזיד חייב. ובדין הוא שיהא פטור, דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק, אלא מפני תיקון העולם שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני.
הכהנים שפגלו קרבנות, ששחטו וזרקו דמם במחשבת לאכול מהם חוץ לזמנו. ולא הורצו לבעלים.
מזידים. שידעו שפסולים בכך.
חייבים. לשלם דמיהן לבעלים, שהרי צריכין להביא אחרים, ואי נמי נדבה היא שאינו חייב בתשלומין, מכל מקום קשה בעיניו שלא הקריב קרבנו שהרי להביא דורון היה מבקש.
 
משנה ה
הֵעִיד רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן גֻּדְגְּדָה:
עַל הַחֵרֶשֶׁת שֶׁהִשִֹּׂיאָהּ אָבִיהָ, שֶׁהִיא יוֹצְאָה בַּגֵּט;
וְעַל קְטַנָּה בַּת יִשְֹרָאֵל שֶׁנִּשֵֹּׂאת לְכֹהֵן, שֶׁאוֹכֶלֶת בַּתְּרוּמָה,
וְאִם מֵתָה, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ;
וְעַל הַמָּרִישׁ הַגָּזוּל שֶׁבְּנָאוֹ בַּבִּירָה, שֶׁיִּטֹּל אֶת דָּמָיו,
מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים;
וְעַל הַחַטָּאת הַגְּזוּלָה שֶׁלֹּא נוֹדְעָה לָרַבִּים, שֶׁהִיא מְכַפֶּרֶת,
מִפְּנֵי תיקון הַמִּזְבֵּחַ.
 
ברטנורא משנה ה
על החרשת שהשיאה אביה. ואע"ג דהויא אשת איש גמורה, שהרי קבל אביה קדושיה כשהיא קטנה, אפילו הכי יוצאה בגט, ומקבלת את גיטה כשהיא חרשת, ואע"ג דלית בה דעתא, דאשה מתגרשת בעל כורחה, הלכך לא בעינן דעתה.
ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן. והיא יתומה, דלא הוי נשואים אלא מדרבנן.
שאוכלת בתרומה. דרבנן. ולא גזרינן תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא.
מריש. קורה.
בירה. בית גדול.
מפני תקנת השבים. שאם אתה מצריכו לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו, ימנע מלעשות תשובה.
שלא נודעה לרבים. שהיא גזולה.
שהיא מכפרת. ואין צריך להביא אחרת.
מפני תיקון מזבח. שלא יהיו כוהנים עצבים שאכלו חולין שנשחטו בעזרה, ונמצא מזבח בטל, שנמנעים מלעבוד עבודה.
 
משנה ו
לא הָיָה סִיקְרִיקוֹן בִּיהוּדָה בַּהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה,
מֵהֲרוּגֵי הַמִּלְחָמָה וְאֵילָךְ יֶשׁ בָּהּ סִיקְרִיקוֹן.
כֵּיצַד?
לָקַח מִסִּיקְרִיקוֹן וְחָזַר וְלָקַח מִבַּעַל הַבַּיִת - מִקְחוֹ בָּטֵל;
מִבַּעַל הַבַּיִת וְחָזַר וְלָקַח מִסִּיקְרִיקוֹן - מִקְחוֹ קַיָּם.
לָקַח מִן הָאִישׁ וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִשָּׁה - מִקְחוֹ בָּטֵל;
מִן הָאִשָּׁה וְחָזַר וְלָקַח מִן הָאִישׁ - מִקְחוֹ קַיָּם.
זוֹ מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה.
בֵּית דִּין שֶׁל אַחֲרֵיהֶם אָמְרוּ:
הַלּוֹקֵחַ מִסִּיקְרִיקוֹן - נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ.
אֵימָתַי? בִּזְמַן שֶׁאֵין בְּיָדָן לִקַּח;
אֲבָל יֵשׁ בְּיָדָן לִקַּח - הֵן קוֹדְמִין לְכָל אָדָם.
רַבִּי הוֹשִׁיב בֵּית דִּין וְנִמְנוּ,
שֶׁאִם שָׁהֲתָה בִּפְנֵי סִיקְרִיקוֹן שְׁנֵים עָשָֹר חֹדֶשׁ -
כָּל הַקּוֹדֵם לִקַּח זוֹכֶה, אֲבָל נוֹתֵן לַבְּעָלִים רְבִיעַ.
 
ברטנורא משנה ו
לא היה סקריקון. נכרי רוצח. כלומר לא דנו דין סקריקון, לומר שהקונה קרקע של ישראל מיד הנכרי רוצח, יהיה חייב לדון עם הבעלים.
בשעת הרוגי המלחמה. בשעה שהיתה הגזירה קשה על ישראל ליהרג במלחמה. שהלוקח ממנו באותה שעה היה מקחו קיים, ולא היה צריך לדון עם הישראל בעל הקרקע, משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר ומקנה לסיקריקון. וקיי"ל [ב"ב מז.] תלוהו וזבין - זביניה זביני. אבל מהרוגי המלחמה ואילך. שלא היתה הגזירה ליהרג, דנו דין סקריקון, לומר שהקונה ממנו יעשה דין עם הבעלים. כמו שמפורש במשנה.
מקחו בטל. דאמרינן מיראה עבד.
לקח מן האיש. קרקע המיוחד לכתובת אשתו.
מקחו בטל. דאמרה נחת רוח עשיתי לבעלי.
נותן לבעלים רביע. ששיערו, דסיקריקון מתוך שבחנם בא לידו מוזיל גביה רבעא.
 
משנה ז
חֵרֵשׁ רוֹמֵז וְנִרְמָז;
וּבֶן בְּתֵירָה אוֹמֵר: קוֹפֵץ וְנִקְפָּץ בְּמִטַּלְטְלִין.
הַפָּעוֹטוֹת מִקְחָן מֶקַח וּמִמְכָּרָן מִמְכָּר בְּמִטַּלְטְלִין.
 
ברטנורא משנה ז
רומז ונרמז. מה שהוא רומז או שאחרים רומזים לו ונתרצה, הכל קיים. רמיזה, בידיו ובראשו. קפיצה, עקימת שפתים, שנאמר (איוב ה') "קפצה פיה". ואינו סימן ניכר כמו רמיזה.
במטלטלין. אם מכר מטלטלין.
ואין הלכה כבן בתירה.
הפעוטות. הקטנים כבן ז' כבן ח' אם הוא חריף ויודע בטיב משא ומתן. או כבן ט' ובן י' אם אינו חריף כל כך.
מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין. ומתנתן מתנה. אחד מתנת בריא, ואחד מתנת שכיב מרע. אחד מתנה מרובה, ואחד מתנה מועטת.
 
משנה ח
וְאֵלּוּ דְּבָרִים אָמְרוּ מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם:
כֹּהֵן קוֹרֵא רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו יִשְֹרָאֵל,
מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
מְעָרְבִין בְּבַיִת יָשָׁן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
בּוֹר שֶׁהוּא קָרוֹב לָאַמָּה מִתְמַלֵּא רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים יֵשׁ בָּהֶם מִשּׁוּם גָּזֵל,
מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר.
מְצִיאַת חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן יֵשׁ בָּהֶן מִשּׁוּם גָּזֵל,
מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר.
עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, מַה שֶּׁתַּחְתָּיו גָּזֵל,
מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם;
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: גָּזֵל גָּמוּר.
אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בַּלֶּקֶט וּבַשִּׁכְחָה וּבַפֵּאָה,
מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
 
ברטנורא משנה ח
כהן קורא ראשון וכו'. כשהן שוין בחכמה. אבל אם הישראל גדול בחכמה, קודם לכהן וללוי, דממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ. הדין הוא דינא דגמרא.
והאידנא נהוג שכהן אפילו עם הארץ קודם לחכם גדול שבישראל.
מפני דרכי שלום. דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות למי שירצה שיקרא בתורה לפניו, ומפני דרכי שלום אמרו שיקרא הוא ראשון, ולא יתן רשות לאחר שיקרא, דלא ליתי לאנצויי ולומר מפני מה הרשה לזה ולא לאחר.
ולא שנא בשבתות וימים טובים דשכיחי רבים, ולא שנא בשני ובחמישי בזמן הזה, לעולם כהן קורא ראשון ואינו יכול לתת רשות לישראל שיקרא לפניו, כי היכי דלא ליתו לאנצויי. ואם אין שם כהן, נתפרדה החבילה, ולא יקרא לוי שני אלא כפי חשיבותו,
ואית דאמרי לא יקרא לוי בתורה כלל, וכן המנהג.
מערבין בבית ישן. בני חצר שרגילים ליתן עירובן בכל שבת בבית אחד, אין משנין את מקומן ליתנו בבית אחר.
מפני דרכי שלום. שבני אדם שהיו רגילים לראות העירוב באותו בית, עכשיו שאין רואים אותו יאמרו שמטלטלין בלא עירוב, ואיכא חשדא.
בור שהוא קרוב. למוצא אמת המים הבא מן הנהר.
מתמלא ראשון. ואחריו יתמלאו התחתונים.
מצודות חיה. שאין להם תוך דליקני ליה כליו.
יש בהן גזל מפני דרכי שלום. ולא נפיק בדיינים.
רבי יוסי אומר גזל גמור. מדבריהם. ונפיק בדיינים. ומיהו מודה רבי יוסי דלא הוי גזל דאורייתא לעבור עליו בלאו.
ואין הלכה כרבי יוסי.
המנקף. חותך. כמו "ונקף סבכי היער" (ישעיה י').
 
משנה ט
מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית:
נָפָה, וּכְבָרָה וְרֵחַיִם, וְתַנּוּר;
אֲבָל לא תָּבֹר וְלא תִּטְחַן עִמָּהּ.
אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ: נָפָה וּכְבָרָה;
וּבוֹרֶרֶת, וְטוֹחֶנֶת, וּמַרְקֶדֶת עִמָּהּ;
אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם - לא תִּגַּע עִמָּהּ,
לְפִי שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה.
וְכֻלָּן לא אָמְרוּ אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
וּמַחֲזִיקִין יְדֵי גוֹיִם בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לא יְדֵי יִשְֹרָאֵל.
וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.
 
ברטנורא משנה ט
החשודה על השביעית. לשמור פירות שביעית ולהצניעם מן הביעור ואילך.
לא תבור ולא תטחון עמה. לסייעה, מפני שאסור לסייע בידים ידי עוברי עבירה בשעת העבירה.
לאשת עם הארץ. החשודה על המעשרות.
ובוררת וטוחנת. לפי שרוב עמי הארץ מעשרין הן.
אבל משתטיל המים. בעיסה.
לא תגע עמה. לפי שמשגלגלה הוטבלה לחלה, וקא מיטמאה מחמת כלים טמאים, שהרי הוכשרה לקבל טומאה, וזו מסייעתה לגלגל, ואסור לגרום טומאה לחלה.
וכולן לא אמרו כו'. לא התירו להשאילם כלים ולסייעם בלא שעת עבירה עצמה, אלא משום דרכי שלום.
ומחזיקין ידי גוים. לומר להם תחזקנה ידיכם.
ושואלים בשלומם. כל הימים ואפילו ביום חגם. ואע"פ שמטיל שם שמים על הנכרי, ששלום אחד משמותיו של הקב"ה.