לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא קמא, פרק א

בבא קמא, פרק א

 

משנה א
אַרְבָּעָה אֲבוֹת נְזִיקִים:
הַשּׁוֹר וְהַבּוֹר וְהַמַּבְעֶה וְהַהֶבְעֵר.
לא הֲרֵי הַשּׁוֹר כַּהֲרֵי הַמַּבְעֶה
וְלא הֲרֵי הַמַּבְעֶה כַּהֲרֵי הַשּׁוֹר;
וְלא זֶה וָזֶה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים,
כַּהֲרֵי הָאֵשׁ שֶׁאֵין בָּהּ רוּחַ חַיִּים;
וְלא זֶה וָזֶה, שֶׁדַּרְכָּן לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק,
כַּהֲרֵי הַבּוֹר שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לֵילֵךְ וּלְהַזִּיק.
הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן:
שֶׁדַּרְכָּן לְהַזִּיק וּשְׁמִירָתָן עָלֶיךָ,
וּכְשֶׁהִזִּיק
חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.
 
ברטנורא משנה א 
ארבעה אבות נזיקין. משום דאיכא לכל חד מינייהו תולדות, קרי להו אבות.
השור. הוא הרגל, דהיינו מה שהבהמה מזקת ברגלים דרך הלוכה כדכתיב (שמות כב) "ושלח את בעירה". ותניא "ושלח" זה הרגל וכן הוא אומר (ישעיה לב) "משלחי רגל השור והחמור". ותולדה דרגל היא כשהזיקה בגופה דרך הלוכה, או בשערה דרך הלוכה, שנדבקו כלים בשערה וגררתן ושברתן. או בשליף שעליה, והוא משאוי שבאמתחות ובמרצופין שעליה, או בזוג שבצוארה.
והבור.   הפותח בור ברשות הרבים ונפל שמה שור או חמור ומת, אם הבור עמוק עשרה טפחים, או הוזק אם הוא פחות מעשרה טפחים. דכתיב (שמות כא) "כי יפתח איש בור" וגו'. ותולדה דבור, כגון כיחו וניעו, לאחר שנחו ברשות הרבים, והזיקו.
והמבעה. זה השן, שאכלה בהמתו בשדה חבירו כדכתיב (שם כב) "וביער בשדה אחר". ונקרא השן "מבעה", מפני שהוא פעמים מכוסה פעמים מגולה, מלשון "נבעו מצפוניו" (עובדיה א), דמתרגמינן "אגליין מטמרוהי". ותולדה דשן היא, כשנתחככה בכותל להנאתה כדרך הבהמות שמתחככות, ושברה את הכותל, או טינפה פירות כשנתחככה בהן להנאתה.
וההבער. זו הדליקה שיצאה והזיקה כדכתיב (שמות כב) "כי תצא אש וגו' ונאכל גדיש או הקמה או השדה". ותולדה דאש, אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו, ונפלו ברוח מצויה והזיקו, דומיא דאש שהרוח מוליכה. והא דלא חשיב תנא דידן קרן בכלל אבות נזיקין, משום דלא מיירי אלא בנזיקין שהם מועדים מתחלתן, כלומר שמשלמין נזק שלם מתחלתן, אבל בתמין ואחר כך מועדים לא קא מיירי.
לא הרי השור כהרי המבעה. כלומר, אי כתב רחמנא שור, לא נפיק מבעה מיניה. דהוה אמינא רגל דהזיקה מצוי חייביה רחמנא, שן דאין הזיקה מצוי לא חייביה רחמנא.
ואי כתב רחמנא שן, הוה אמינא שן דיש הנאה להזיקה חייב, רגל דאין הנאה להזיקה אינו חייב.
ואי כתב רחמנא שן ורגל ולא כתב אש, הוה אמינא שן ורגל שיש בהן רוח חיים כלומר, שבאים מכח בעלי חיים, חייב, אבל אש שאין בה רוח חיים לא לחייב.
ואם נכתבו שלושתן ולא כתב רחמנא בור, הוה אמינא הני לחייבי שדרכן לילך ולהזיק, אבל בור שאין דרכו לילך ולהזיק, לא לחייב עליה. משום הכי איצטריכו כולהו.
ובגמרא מסיק, דאי כתב בור וחד מהנך אתו כולהו שאר, לבד מקרן, בהצד השוה שבהן שדרכן להזיק. ולא הוצרכו כולן אלא מפני שהן חלוקים בהלכותיהן, שיש בזה מה שאין בזה: שן ורגל פטורים ברשות הרבים, מה שאין כן בבור ואש. בור פטר ביה קרא אדם וכלים דכתיב (שמות כא) "ונפל שמה שור או חמור", דדרשינן שור - ולא אדם, חמור - ולא כלים, מה שאין כן בשאר אבות נזיקים. אש פטר בו את הטמון, שאם היו בגדים טמונים בגדיש פטור המבעיר, דכתיב (שם כב) "או הקמה" - מה קמה בגלוי אף כל בגלוי. ובשאר אבות נזיקים לא פטר את הטמון.
הצד השוה שבהן וכו'. אף אני אביא כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך, שאם הזיק נתחייב המזיק לשלם תשלומי הנזק שהזיק.
במיטב הארץ. מעידית שבנכסיו, מן המשובח שבהם, אם בא ליתן לו קרקע בתשלומי נזקו. דכתיב (שם) "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". אבל אם בא ליתן לו מטלטלין, קיימא לן כל מילי מיטב הוא, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי, ויהיב ליה כל מאי דבעי ואפילו סובין. והני מילי לנזקין. אבל לבעל חוב, אי אית ליה זוזי מחייבינן ליה למיתן זוזי, ואי לית ליה זוזי, יהיב ליה מטלטלי מאי דבעי, ואי מגבי ליה ארעא, יהיב ליה בבינונית. ושכיר, אפילו לית ליה זוזי למשכיר לא מצי יהיב ליה באגריה אלא זוזי, ומחייבינן ליה לזבוני מנכסיה עד דמשכח זוזי ויהיב ליה.
 
משנה ב
כָּל שֶׁחַבְתִּי בִּשְׁמִירָתוֹ, הִכְשַׁרְתִּי אֶת נִזְקוֹ.
הִכְשַׁרְתִּי בְּמִקְצָת נִזְקוֹ,
חַבְתִּי בְּתַשְׁלוּמִין כְּהֶכְשֵׁר כָּל נִזְקוֹ.
נְכָסִים שֶׁאֵין בָּהֶם מְעִילָה,
נְכָסִים שֶׁל בְּנֵי בְרִית,
נְכָסִים הַמְיֻחָדִים;
וּבְכָל מָקוֹם,
חוּץ מֵרְשׁוּת הַמְיֻחֶדֶת לַמַּזִּיק, וּרְשׁוּת הַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק,
וּכְשֶׁהִזִּיק
חָב הַמַּזִּיק לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי נֶזֶק בְּמֵיטַב הָאָרֶץ.
 
ברטנורא משנה ב 
כל שחבתי בשמירתו וכו'. כל דבר שנתחייבתי לשמרו.
הכשרתי את נזקו. אם לא שמרתיו כראוי והזיק, אני הוא שהכשרתי וזמנתי אותו היזק, ואני חייב עליו. כגון המוסר שורו לחרש שוטה וקטן חייב, שעליו היה מוטל שמירת שורו, והרי לא שמרו כראוי לו.
הכשרתי במקצת נזקו וכו'. ואם תיקנתי וזימנתי מקצת הנזק, אף על פי שלא זימנתי ותיקנתי את כולו, נתחייבתי עליו כאילו זימנתיו כולו. כגון החופר בור תשעה ברשות הרבים, ובא אחר והשלימו לעשרה, ונפל שמה שור או חמור ומת, האחרון חייב. אע"פ שלא תיקן אלא מקצת הנזק, כאילו עשה כל הנזק, כיון דבתשעה ליכא מיתה.
נכסים שאין בהם מעילה. ועל איזה נכסים אני חייב לשלם אם הזקתי, על נכסים שאין בהם מעילה. כגון נכסים שאינן הקדש. שאם הזקתי נכסים של הקדש, איני חייב לשלם, דכתיב "שור רעהו" - ולא שור של הקדש. והוא הדין לכל שאר נזקים.
נכסים שהם של בני ברית. שאם הזיק נכסים של נכרי, פטור.
נכסים המיוחדים. שיש להם בעלים מיוחדים, שאם הזיק נכסים של הפקר, פטור.
חוץ מרשות המיוחדת למזיק. בכל מקום שהזיקו נכסיו את נכסי חבירו חייב המזיק, חוץ מרשות המיוחדת למזיק. שאם נכנס שור ניזק ברשות המזיק והזיקו שור המזיק, פטור, דאמר ליה "תורך ברשותי מאי בעי?". ודוקא כשהזיקו נכסיו, אבל המזיק עצמו שחבל בחברו, אף על פי שהוא עומד ברשותו, חייב, דאמר ליה הנחבל נהי דאית לך רשותא לאפוקי, לאזוקי לית לך רשותא.
ורשות הניזק והמזיק. ורשות המיוחדת לניזק ולמזיק, כגון חצר של שניהם, והזיק שורו של אחד מהם באותה חצר בשן ורגל, פטור. והוא שתהיה אותה חצר מיוחדת לשוורים גם כן. אבל אם היתה מיוחדת לפירות ולא לשורים, והזיק בשן ורגל, חייב. ואם הזיק בקרן, בכל ענין חייב.
 
משנה ג
שׁוּם כֶּסֶף, וְשָׁוֶה כֶּסֶף,
בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וְעַל פִּי עֵדִים בְּנֵי חֹרִין בְּנֵי בְרִית;
וְהַנָּשִׁים בִּכְלָל הַנֶּזֶק.
וְהַנִּזָּק וְהַמַּזִּיק בְּתַשְׁלוּמִין.
 
ברטנורא משנה ג  
שום כסף. שום זה של נזקים לא יהא אלא בכסף. שיהו בית דין שמין כמה שוה הנזק וכך ישלם לו. ואם הזיקה פרתו של ראובן טליתו של שמעון, שדרסה עליו ברשות הניזק ושברתו, ואחר כך אירע שנשברה רגלה של פרה זו של ראובן בטליתו של שמעון ברשות הרבים, דהוי נמי בור ברשות הרבים, אין אומרים הואיל וזה הזיק וזה הזיק יצא הזיקו של זה בהזיקו של זה, אלא שמין שני הנזקים בדמים, ומי שהזיק לחבירו יותר, ישלם.
שוה כסף. וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי היתומים, לא יפרעו אלא מן הקרקעות שהם שוה כסף, ולא ממטלטלין שהם עצמם כסף. דכל מידי דמיטלטל חשוב כאילו הוא כסף, דאי לא מזדבן הכא מזדבן במתא אחריתי.
בפני בית דין.   והשומא והתשלומין של נזקים לא יהיו אלא בפני בית דין מומחין, ולא בפני בית דין של הדיוטות.
ועל פי עדים בני חורין ובני ברית. לאפוקי עבדים ונכרים שאינם כשרים לעדות של נזקין.
והנשים בכלל הנזק. בין שהזיקה היא את אחרים, בין שאחרים הזיקוה, דין האיש ודין האשה שוין בנזקין.
הניזק והמזיק בתשלומין. פעמים שהניזק שייך עם המזיק בתשלומין של ניזק. כגון אם פחתה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין, שפחת נבלה דניזק הוא, בין בתם בין במועד, ונמצא שאין המזיק משלם לו אפילו אותו חצי נזק שזכתה לו תורה אם הוא תם. או נזק שלם אם הוא מועד, הרי שהניזק הוא מפסיד, ושייך בתשלומין הללו עם המזיק.
 
משנה ד
חֲמִשָּׁה תַּמִּין וַחֲמִשָּׁה מוּעָדִין:
הַבְּהֵמָה אֵינָהּ מוּעֶדֶת
לא לִגַּח וְלא לִגּוֹף וְלא לִשּׁוֹךְ וְלא לִרְבּוֹץ וְלא לִבְעוֹט.
הַשֵּׁן מוּעֶדֶת לֶאֱכוֹל אֶת הָרָאוּי לָהּ;
הָרֶגֶל מוּעֶדֶת לְשַׁבֵּר בְּדֶרֶךְ הִלּוּכָהּ;
וְשׁוֹר הַמּוּעָד; וְשׁוֹר הַמַּזִּיק בִּרְשׁוּת הַנִּזָּק; וְהָאָדָם.
הַזְּאֵב וְהָאֲרִי וְהַדֹּב וְהַנָּמֵר וְהַבַּרְדְּלָס וְהַנָּחָשׁ
הֲרֵי אֵלּוּ מוּעָדִין.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת אֵינָן מוּעָדִין;
וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם.
 
מַה בֵּין תָּם לְמוּעָד?
אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ,
וְהַמּוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּה.
 
ברטנורא משנה ד 
חמשה תמין. שאינם רגילים להזיק, ואם הזיקו משלמין חצי נזק.
וחמשה מועדין. שהם רגילין להזיק, ומשלמין נזק שלם.
לא ליגח. בקרן.
ולא ליגוף. דחיפת כל הגוף. וכולהו הוו תולדה דקרן ומשלמין חצי נזק. הרי חמשה תמין.
ושור המועד שלוש פעמים ליגח או ליגוף או לרבוץ או לבעוט או לישוך. הרי הן חמשה מועדים לשלם נזק שלם. ולגבי מועד חשיב להו חד.
ושור המזיק ברשות הניזק. אפילו קרן תמה, הוי מועד לשלם נזק שלם. ומתניתין אתיא כמאן דאמר משונה קרן בחצר הניזק שמשלמת נזק שלם, ואפילו היא תמה. ואין כן הלכה.
והאדם. הוי מועד מתחלתו נמי, ומשלם נזק שלם אם הזיק.
הזאב והארי וכו'. מועדים מתחלתן. והא דלא חשיב להו בכלל חמשה מועדים דלעיל, וליהוו אחד עשר מועדים, משום דהני לא שכיחי בישוב.
ברדלס. חיה שקורין לה בערבי אלצב"ע.
רבי אליעזר אומר וכו'. ואין הלכה כרבי אליעזר.
מן העליה. מעידית שבנכסיו. ואפילו אין הנוגח שוה שיעור הנזק. דבמועד כתיב (שמות כ"א) "ישלם שור תחת השור", ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע.