לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא קמא, פרק ג

בבא קמא, פרק ג

 

משנה א
הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ פָּטוּר.
וְאִם הֻזַּק בָּהּ בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ.
נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְהֻחֲלַק אֶחָד בַּמַּיִם, אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחֲרָסֶיהָ חַיָּב.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בְּמִתְכַּוֵּן חַיָּב; בְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן פָּטוּר.
 
ברטנורא משנה א 
המניח את הכד וכו' ושברה פטור. לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים.
ואם הוזק בה בעל החבית חייב. ואפילו הפקירה, שכל המפקיר נזקיו שלא היה לו רשות מתחלה לעשותן, כאילו לא הפקירן.
או שלקה בחרסיה חייב. דסבר נתקל פושע הוא ולאו אונס הוא, ולכך חייב.
במתכוין חייב אם נתכוין לזכות בחרסיה ובמים אחר שנשברה כדו, חייב בהזיקן, דהוי ליה בורו שהזיק. ואם לא נתכוין לזכות בהן, הואיל ועיקרו אנוס הוא, דסבר נתקל לאו פושע הוא, הרי החרסים והמים הפקר לאחר שנאנס, ולפיכך פטור.
והלכה כרבי יהודה דנתקל לאו פושע הוא. ומאחר דאנוס הוא ולא נתכוין לזכות בחרסי, ובמים, הוי כאילו לא היו מעולם שלו ופטור על נזקיהם.
 
משנה ב
הַשּׁוֹפֵךְ מַיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר
חַיָּב בְּנִזְקוֹ.
הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית,
וְהַגּוֹדֵר אֶת גְּדֵרוֹ בַּקּוֹצִים,
וְגָדֵר שֶׁנָּפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְהֻזְּקוּ בָּהֶן אֲחֵרִים
חַיָּב בְּנִזְקָן.
 
ברטנורא משנה ב 
השופך מים ברשות הרבים. אף על גב דברשות קעביד, כגון בימות הגשמים שמותר לשפוך מים ברשות הרבים, אפילו הכי אם הוזק בהן אחר, חייב בנזקו.
המצניע את הקוץ וכו'. וכגון שהצניען ברשות הרבים. וכן הגודר גדרו בקוצים, והפריחן לרשות הרבים. אבל המצמצם בתוך שלו והוזק בהן אחר, פטור. שאין דרך בני אדם להתחכך בכתלים.
 
משנה ג
הַמּוֹצִיא אֶת תִּבְנוֹ וְאֶת קַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים לִזְבָלִים,
וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּב בְּנִזְקוֹ;
וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
כָּל הַמְקַלְקְלִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהִזִּיקוּ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם;
וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה.
הַהוֹפֵךְ אֶת הַגָּלָל בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר
חַיָּב בְּנִזְקוֹ.
 
ברטנורא משנה ג 
לזבלים. שירקבו התבן והקש ונעשים זבל לזבל שדות וכרמים.
כל הקודם בהן זכה. דקנסינהו רבנן.
כל המקלקלים ברשות הרבים. ואפילו עושים ברשות, כגון בשעת הוצאת זבלים. אם הזיקו חייבים.
היה הופך את הגלל. צואת בקר.
 
משנה ד
שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה,
וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל, וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן
הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי הַשֵּׁנִי.
 
ברטנורא משנה ד 
הראשון חייב בנזקי שני. וכגון שהיה יכול לעמוד ולא עמד, דפושע הוא. אבל לא היה יכול לעמוד, פטור, דהא קיימא לן נתקל לאו פושע הוא.
 
משנה ה
זֶה בָּא בְּחָבִיתוֹ, וְזֶה בָּא בְּקוֹרָתוֹ;
נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ שֶׁל זֶה בְּקוֹרָתוֹ שֶׁל זֶה פָּטוּר,
שֶׁלָּזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ וְלָזֶה רְשׁוּת לְהַלֵּךְ.
 
הָיָה בַּעַל הַקּוֹרָה רִאשׁוֹן, וּבַעַל הֶחָבִית אַחֲרוֹן;
נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקּוֹרָה
פָּטוּר בַּעַל הַקּוֹרָה;
וְאִם עָמַד בַּעַל הַקּוֹרָה חַיָּב;
וְאִם אָמַר לְבַעַל הֶחָבִית: עֲמֹד!
פָּטוּר.
 
הָיָה בַּעַל הֶחָבִית רִאשׁוֹן, וּבַעַל הַקּוֹרָה אַחֲרוֹן;
נִשְׁבְּרָה הֶחָבִית בַּקּוֹרָה חַיָּב;
וְאִם עָמַד בַּעַל הֶחָבִית פָּטוּר;
וְאִם אָמַר לְבַעַל הַקּוֹרָה: עֲמֹד!
חַיָּב.
וְכֵן זֶה בָּא בְּנֵרוֹ, וְזֶה בְּפִשְׁתָּנוֹ.
 
ברטנורא משנה ה 
היה בעל קורה ראשון וכו' פטור. שזה מהלך כדרכו וזה מיהר ללכת.
 
משנה ו
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים;
אֶחָד רָץ וְאֶחָד מְהַלֵּךְ, אוֹ שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם רָצִים,
וְהִזִּיקוּ זֶה אֶת זֶה
שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
 
ברטנורא משנה ו 
אחד רץ ואחד מהלך וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני, אחד רץ ואחד מהלך בערבי שבתות וימים טובים, או שהיו שניהם רצים בשאר ימות השנה, שניהם פטורים. דבערבי שבתות וימים טובים מי שרץ - רץ ברשות, שהולך לדבר מצוה להכין לצרכי שבת ויו"ט, ומשום הכי פטור. ובשאר ימות השנה כששניהם רצים, הואיל ושניהם משנים, שניהם פטורים.
 
משנה ז
הַמְבַקֵּעַ בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד,
בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד וְהִזִּיק בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד אַחֵר חַיָּב.
 
ברטנורא משנה ז 
המבקע. עצים.
והזיק ברשות היחיד. של אחרים.
ברשות היחיד. שלו.
והזיק ברשות היחיד אחר. של אחרים.
חייב. ואף על גב דברשותיה קעביד, ולא שכיחי רבים שם דנימא הוה ליה לעיוני, אפילו הכי חייב.
 
משנה ח
שְׁנֵי שְׁוָרִים תַּמִּים שֶׁחָבְלוּ זֶה אֶת זֶה
מְשַׁלְּמִים בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק.
 
שְׁנֵיהֶם מוּעָדִים
מְשַׁלְּמִים בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם.
 
אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד;
מוּעָד בְּתָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם;
תָּם בְּמוּעָד מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק.
 
וְכֵן שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁחָבְלוּ זֶה בָּזֶה
מְשַׁלְּמִים בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם.
אָדָם בְּמוּעָד וּמוּעָד בְּאָדָם
מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם.
אָדָם בְּתָם וְתָם בְּאָדָם;
אָדָם בְּתָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם;
תָּם בְּאָדָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר חֲצִי נֶזֶק.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף תָּם שֶׁחָבַל בְּאָדָם מְשַׁלֵּם בַּמּוֹתָר נֶזֶק שָׁלֵם.
 
ברטנורא משנה ח 
במותר חצי נזק. שמין מה הזיקו של זה יותר על נזקו של זה, ובאותו מותר משלם מי שהזיק יותר את החצי.
מועד בתם משלם במותר. כלומר אם הוא הזיק את התם יותר ממה שהזיקו תם.
אדם בתם משלם במותר נזק שלם. דאדם מועד לעולם.
ותם באדם משלם במותר חצי נזק. דכתיב (שמות כ"א) "או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו", כמשפט שור בשור כך משפט שור באדם, מה שור בשור תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם, אף שור באדם תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם.
רבי עקיבא אומר אף תם שחבל באדם משלם במותר נזק שלם. דדריש "כמשפט הזה", לדינא דסליק האי קרא מיניה, דבשור מועד מיירי. והכי קאמר קרא: כמשפט הזה של שור מועד שמשלם נזק שלם, יעשה לו לכל שור שנגח את האדם, ואפילו הוא שור תם.
ואין הלכה כרבי עקיבא.
 
משנה ט
שׁוֹר שָׁוֶה מָנֶה שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם,
וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם נוֹטֵל אֶת הַשּׁוֹר.
שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם,
וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם.
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: עַל זֶה נֶאֱמַר (שמות כא, לה)
"וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ".
אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: וְכֵן הֲלָכָה;
קִיַּמְתָּ "וּמָכְרוּ אֶת-הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת-כַּסְפּוֹ",
וְלא קִיַּמְתָּ "וְגַם אֶת-הַמֵּת יֶחֱצוּן".
וְאֵיזֶה?
זֶה שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם,
וְהַנְּבֵלָה יָפָה חֲמִשִּׁים זוּז,
שֶׁזֶּה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת,
וְזֶה נוֹטֵל חֲצִי הַחַי וַחֲצִי הַמֵּת.
 
ברטנורא משנה ט 
וכן הלכה. ודאי כן הלכה, דמנה נותן לו דהיינו חצי נזק. אבל אין זה שור האמור בתורה, דקיימת ומכרו את השור החי וכו'.
ופלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה הוא בשבח נבלה, כגון שבשעת מיתה לא היתה שוה כלום ונתייקרה אחר כך והיא שוה להאכילה לכלבים או למכרה לנכרי.
רבי מאיר סבר שבח נבלה דניזק הוי, ולא שקיל בה מזיק כלום אלא נותן לו חצי נזקו, והיינו דקאמר רבי מאיר "על זה נאמר ומכרו את השור החי וחצו את כספו", כלומר, שצריך ליתן לו דמי חצי נזקו מדמי שור החי, ואינו מנכה לו כלום בעבור השבח שהשביחה הנבלה.
ורבי יהודה סבר דחצי שבח נבלה דמזיק הוי, וכשבא מזיק לשלם לניזק דמי חצי נזקו, מנכה לו חצי שבח שהשביחה הנבלה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין. והיינו דקאמר רבי יהודה לרבי מאיר קיימת "ומכרו את השור החי", ולא קיימת "וגם את המת יחצון", שצריך לחלק השבח שהשביח המת ושקל ליה מזיק פלגא.
והלכה כרבי יהודה.
 
משנה י
יֵשׁ חַיָּב עַל מַעֲשֵֹה שׁוֹרוֹ וּפָטוּר עַל מַעֲשֵֹה עַצְמוֹ,
פָּטוּר עַל מַעֲשֵֹה שׁוֹרוֹ וְחַיָּב עַל מַעֲשֵֹה עַצְמוֹ.
שׁוֹרוֹ שֶׁבִּיֵּשׁ פָּטוּר; וְהוּא שֶׁבִּיֵּשׁ חַיָּב.
שׁוֹרוֹ שֶׁסִּמֵּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ, וְהִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ פָּטוּר;
וְהוּא שֶׁסִּמֵּא אֶת עֵין עַבְדּוֹ, וְהִפִּיל אֶת שִׁנּוֹ חַיָּב.
שׁוֹרוֹ שֶׁחָבַל בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ חַיָּב;
וְהוּא שֶׁחָבַל בְּאָבִיו וּבְאִמּוֹ פָּטוּר.
שׁוֹרוֹ שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת חַיָּב;
וְהוּא שֶׁהִדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ בַּשַּׁבָּת פָּטוּר,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.
 
ברטנורא משנה י 
שורו שבייש פטור. דכתיב איש בעמיתו, ולא שור בעמיתו.
אי נמי: אין המבייש חייב אלא כשמבייש בכונה, ושור לאו מכוין לבייש הוא.
שורו שסימא את עין עבדו פטור. ואין העבד יוצא בן חורין על ידו.
והוא שסימא את עין עבדו חייב שנאמר (שמות כ"א) "לחפשי ישלחנו".
שורו שחבל באביו ובאמו חייב בתשלומי נזק.
והוא שחבל באביו ובאמו פטור. מן התשלומין. שאין אדם מת ומשלם.
שורו שהדליק את הגדיש בשבת חייב חצי נזק. דמשונה הוא.
 
משנה יא
שׁוֹר שֶׁהָיָה רוֹדֵף אַחַר שׁוֹר אַחֵר, וְהֻזַּק
זֶה אוֹמֵר: שׁוֹרְךָ הִזִּיק;
וְזֶה אוֹמֵר: לא כִי, אֶלָּא בַּסֶּלַע לָקָה
הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
הָיוּ שְׁנַיִם רוֹדְפִים אַחַר אֶחָד;
זֶה אוֹמֵר: שׁוֹרְךָ הִזִּיק; וְזֶה אוֹמֵר: שׁוֹרְךָ הִזִּיק
שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין.
אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶן שֶׁל אִישׁ אֶחָד שְׁנֵיהֶן חַיָּבִים.
הָיָה אֶחָד גָּדוֹל, וְאֶחָד קָטָן;
הַנִּזָּק אוֹמֵר: הַגָּדוֹל הִזִּיק,
וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: לא כִי, אֶלָּא הַקָּטָן הִזִּיק;
 
אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד;
הַנִּזָּק אוֹמֵר: הַמּוּעָד הִזִּיק,
וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: לא כִי, אֶלָּא הַתָּם הִזִּיק
הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
הָיוּ הַנִּזּוֹקִין שְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן,
וְהַמַּזִּיקִים שְׁנַיִם, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן;
הַנִּזָּק אוֹמֵר:
הַגָּדוֹל הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְהַקָּטָן אֶת הַקָּטָן,
וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: לא כִי,
אֶלָּא הַקָּטָן אֶת הַגָּדוֹל וְהַגָּדוֹל אֶת הַקָּטָן;
אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד;
הַנִּזָּק אוֹמֵר:
הַמּוּעָד הִזִּיק אֶת הַגָּדוֹל וְהַתָּם אֶת הַקָּטָן,
וְהַמַּזִּיק אוֹמֵר: לא כִי,
אֶלָּא הַתָּם אֶת הַגָּדוֹל וְהַמּוּעָד אֶת הַקָּטָן
הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵרוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.
 
ברטנורא משנה יא 
בסלע לקה. מתחכך היה בסלע ולקה.
היו שנים רודפין אחר אחד. שני שוורים של שני בני אדם, רודפים אחר שור של אדם אחד.
שניהם פטורים. דתרוייהו מדחו ליה.
שניהם חייבים. בגמרא מפרש למתניתין כגון ששניהם תמין, שאין התם משלם אלא מגופו. וכי איתנהו לתרוייהו קמן, משתלם הניזק חצי נזקו מבין שניהם, אבל ליתנהו לתרוייהו, מצי אמר ליה זיל אייתי ראיה דהאי תורא אזקך ואשלם לך.
גדול הזיק. ויש בגופו שוה חצי נזק.
קטן הזיק. ודמי הקטן תקח, ומותר חצי נזקך תפסיד.
קטן הזיק את הגדול. ואע"פ שחצי נזקו של גדול מרובה, לא תקח אלא קטן שלי. וחצי נזקו של קטן שלך, קח מן הגדול.
וכל הנך "המוציא מחבירו עליו הראיה", דתנינן במתניתין, אם לא הביא ראיה אין לו כלום, ואפילו דמי תם. ואפילו קטן שהודה לו אין לו, שהטוען את חברו חטין והודה לו בשעורים פטור אף מדמי שעורים. ואי תפס הניזק שיעור מה שהודה לו המזיק, לא מפקינן מיניה.