לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא קמא, פרק ד

בבא קמא, פרק ד

 

משנה א
שׁוֹר שֶׁנָּגַח אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה שְׁוָרִים זֶה אַחַר זֶה
יְשַׁלֵּם לָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהֶם.
וְאִם יֶשׁ בּוֹ מוֹתָר יַחֲזִיר לְשֶׁלְּפָנָיו;
וְאִם יֶשׁ בּוֹ מוֹתָר יַחֲזִיר לְשֶׁלִּפְנֵי פָנָיו;
וְהָאַחֲרוֹן אַחֲרוֹן נִשְֹכָּר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם שֶׁנָּגַח שׁוֹר שָׁוֶה מָאתַיִם,
וְאֵין הַנְּבֵלָה יָפָה כְּלוּם
זֶה נוֹטֵל מָנֶה וְזֶה נוֹטֵל מָנֶה.
חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם
הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה,
וְשֶׁלְּפָנָיו - זֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז וְזֶה נוֹטֵל חֲמִשִּׁים זוּז.
חָזַר וְנָגַח שׁוֹר אַחֵר שָׁוֶה מָאתַיִם
הָאַחֲרוֹן נוֹטֵל מָנֶה,
וְשֶׁלְּפָנָיו חֲמִשִּׁים זוּז,
וּשְׁנַיִם הָרִאשׁוֹנִים דִּינַר זָהָב.
 
ברטנורא משנה א 
שור שנגח ארבעה וחמשה. ובכולם היה תם דמשתלם מגופו.
ישלם חצי נזק לאחרון תחלה. בגמרא מוקי למתניתין כגון שתפסו ניזק לשור המזיק לגבות ממנו, ונעשה עליו שומר שכר. וכשיצא מתחת ידו והזיק, הניזק הראשון חייב בנזקיו, לפיכך האחרון משתלם חצי נזקו משלם.
ואם יש בו מותר יחזיר לשלפניו. הכי קאמר, אם יש בו מותר בנזקיו, יחזיר לשלפניו. כגון שחצי נזקו של הראשון היה מנה, וחצי נזק האחרון היה חמשים, והשור שוה מאתים. מתחלה כשנגח שור זה שורו של הניזק הראשון שחצי נזקו מנה, היה לניזק בשור זה מנה, ולבעלים מנה. וכשתפסו הניזק ונגח תחת ידו, אין לבעלים להפסיד מנה שהיה להם בו, שהרי לא היתה שמירתו עליהן, אלא על הניזק שתפסו. וכשהזיק לשני והיה חצי נזקו חמשים, איבד הניזק הראשון מן המנה שלו חמשים ונותן לזה הניזק השני, והמותר עד המנה חוזר לו. והבעלים נוטלים המנה שלהם.
רבי שמעון אומר וכו'. רבי שמעון סבר שותפי נינהו הבעלים והניזק בשור המזיק, ושניהם מתחייבים בנזקיו. כיצד, שור שוה מאתים שנגח וכו'.
ושלפניו. זה ניזק ראשון. נוטל חמישים זוז, והבעלים חמשים זוז. דיש לניזק ראשון בו החצי, הלכך משלם חצי תשלומי נזקו.
חזר ונגח שור שוה מאתים. האחרון נוטל מנה, החצי מכל מי שהוא, דמגופו משתלם. ונמצא אותו שלפניו שהיה החצי שלו, משלם מחלקו חצי מנה שנוטל האחרון.
ושנים הראשונים. ניזק ראשון והבעלים שהיה להם לכל אחד רביע, משלמין כל אחד רביעית של נזקו.
דינר זהב. שהם עשרים וחמשה דינרים של כסף.
 
משנה ב
שׁוֹר שֶׁהוּא מוּעָד לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מוּעָד לְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ,
מוּעָד לָאָדָם וְאֵינוֹ מוּעָד לַבְּהֵמָה,
מוּעָד לַקְּטַנִּים וְאֵינוֹ מוּעָד לַגְּדוֹלִים
אֶת שֶׁהוּא מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם,
וְאֶת שֶׁאֵינוֹ מוּעָד לוֹ מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
אָמְרוּ לִפְנֵי רַבִּי יְהוּדָה:
הֲרֵי שֶׁהָיָה מוּעָד לַשַּׁבָּתוֹת וְאֵינוֹ מוּעָד לַחֹל?
אָמַר לָהֶם: לַשַּׁבָּתוֹת מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, לִימוֹת הַחֹל מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
אֵימָתַי הוּא תָּם?
מִשֶּׁיַּחֲזֹר בּוֹ שְׁלשָׁה יְמֵי שַׁבָּתוֹת.
 
ברטנורא משנה ב 
מועד לקטנים. לעגלים.
אמרו לפני רבי יהודה. שאלו תלמידיו ממנו.
מועד לשבתות. מפני שהוא בטל ממלאכה ודעתו זחה עליו.
אי נמי: לפי שרואה בני אדם במלבושים נאים של שבת, חשובים בעיניו נכרים ואינו מכירם.
ואינו מועד לחול. מה דינו.
משיחזור בו שלושה ימי שבתות. לאחר שהועד לשבתות, העבירו לפניו שוורים בשלוש שבתות ולא נגח, חזר לתמותו, ואם חזר ונגח אינו משלם אלא חצי נזק.
 
משנה ג
שׁוֹר שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ,
וְשֶׁל הֶקְדֵּשׁ שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְֹרָאֵל
פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, לה)
"שׁוֹר רֵעֵהוּ", וְלא שׁוֹר שֶׁל הֶקְדֵּשׁ.
שׁוֹר שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל נָכְרִי פָּטוּר;
וְשֶׁל נָכְרִי שֶׁנָּגַח לְשׁוֹר שֶׁל יִשְֹרָאֵל,
בֵּין תָּם בֵּין מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
 
ברטנורא משנה ג 
שור של ישראל שנגח שור של נכרי פטור. דכתיב (חבקוק ג') "עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים", ראה שבע מצות שנצטוו בני נח. כיון שלא קיימו אותן, עמד והתיר ממונן לישראל. ואומר (דברים ל"ג) "הופיע מהר פארן", גילה ממונן של עובד כוכבים והתירן. "מהר פארן", משעה שסבב והחזיר את התורה על העובדי כוכבים ולא קבלוה.
 
משנה ד
שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן חַיָּב.
וְשֶׁל חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח שׁוֹר שֶׁל פִּקֵּחַ פָּטוּר.
שׁוֹר שֶׁל חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנָּגַח
בֵּית דִּין מַעֲמִידִין לָהֶן אַפּוֹטְרוֹפּוֹס,
וּמְעִידִין לָהֶן בִּפְנֵי אַפּוֹטְרוֹפּוֹס.
נִתְפַּקַּח הַחֵרֵשׁ, נִשְׁתַּפָּה הַשּׁוֹטֶה וְהִגְדִּיל הַקָּטָן
חָזַר לְתַמּוּתוֹ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ.
שׁוֹר הָאִצְטָדִין אֵינוֹ חַיָּב מִיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, כח)
"כִּי יִגַּח", וְלא שֶׁיַּגִּיחוּהוּ.
 
ברטנורא משנה ד 
ושל חרש שוטה וקטן שנגח שור של פקח פטור. שאין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו, דמטלטלי הוא, ואמרינן בפ"ק [דף י"ד] "שוה כסף" - מלמד שאין בית דין נזקקים אלא לנכסים שיש להן אחריות, ואוקימנא ביתמי.
מעמידין להן אפוטרופוס וכו'. אם הוחזקו נגחנים, מעמידין להם אפוטרופוס. ולא לשלם חצי נזק אלא לשווייה מועד. דכי הדר נגח משלם מן העליה, ויגבו הנזק מקרקע של יתומים.
חוזר לתמותו. דקסבר מועד שיצא מרשות בעליו, ונכנס לרשות בעלים אחרים, חוזר לתמותו. דרשות משונה משנה את דין התראתו.
שור האצטדין. שמיוחד לנגיחות, ומלמדין אותו לכך.
 
משנה ה
שׁוֹר שֶׁנָּגַח אֶת הָאָדָם וָמֵת;
מוּעָד מְשַׁלֵּם כֹּפֶר, וְתָם פָּטוּר מִן הַכֹּפֶר;
וְזֶה וָזֶה חַיָּבִים מִיתָה.
וְכֵן בַּבֵּן וְכֵן בַּבַּת.
נָגַח עֶבֶד אוֹ אָמָה
נוֹתֵן שְׁלשִׁים סְלָעִים,
בֵּין שֶׁהוּא יָפֶה מָנֶה וּבֵין שֶׁאֵינוֹ יָפֶה אֶלָּא דִּינָר אֶחָד.
 
ברטנורא משנה ה 
מועד משלם כופר. ואף על גב דבקמא דנגח קטלינן ליה, אשכחינן מועד, כגון שהרג שלושה נכרים.
אי נמי: שהרג שלושה ישראל טריפה. דאטריפה לא קטלינן ליה, דגברא קטילא קטיל.
אי נמי: דקטיל, וערק לאגמא לאחר שהעידו בו.
וכן בבן וכן בבת. תינוק ותינוקת. חייב עליהן סקילה וכופר כגדולים.
 
משנה ו
שׁוֹר שֶׁהָיָה מִתְחַכֵּךְ בַּכֹּתֶל, וְנָפַל עַל הָאָדָם;
נִתְכַּוַּן לַהֲרוֹג אֶת הַבְּהֵמָה וְהָרַג אֶת הָאָדָם;
לַנָּכְרִי, וְהָרַג בֶּן יִשְֹרָאֵל;
לַנְּפָלִים, וְהָרַג בֶּן קַיָּמָא פָּטוּר.
 
ברטנורא משנה ו 
שור שהיה מתחכך בכותל וכו'. פטור מן המיתה. ואם היה מועד, כגון שהיה מועד להתחכך בכתלים ולהפילם על בני אדם, ונתחכך בכותל להנאתו והפילו על האדם ומת, השור פטור מן המיתה, והבעלים משלמים את הכופר. השור פטור מן המיתה, דכתיב (שמות כ"א) "השור יסקל וגם בעליו יומת", כמיתת הבעלים כך מיתת השור, מה בעלים אין חייבין אם הרגו את הנפש עד שיהרגו בכוונה, כך השור אינו חייב עד שיהרוג בכוונה. והבעלים משלמים את הכופר, דכתיב "אם כופר", שהיה יכול לכתוב כופר יושת עליו, מאי אם כופר, לרבות ההורג שלא בכוונה לחיוב כופר.
 
משנה ז
שׁוֹר הָאִשָּׁה, שׁוֹר הַיְתוֹמִים, שׁוֹר הָאַפּוֹטְרוֹפּוֹס,
שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ,
שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת וְאֵין לוֹ יוֹרְשִׁים
הֲרֵי אֵלּוּ חַיָּבִים מִיתָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹר הַמִּדְבָּר, שׁוֹר הַהֶקְדֵּשׁ, שׁוֹר הַגֵּר שֶׁמֵּת
פְּטוּרִים מִן הַמִּיתָה, לְפִי שֶׁאֵין לָהֶם בְּעָלִים.
 
ברטנורא משנה ז 
ושור היתומים. שאין להם אפוטרופוס.
ושור האפוטרופוס.   השור של יתומים, הוא אלא שעל האפוטרופוס לשמרו.
הרי אלו חייבין. דשבעה "שור" כתובים בפרשה בנוגח אדם. חד לגופיה, וששה לששה שוורים הללו.
רבי יהודה אומר שור הקדש שור הגר שמת ואין לו יורשים פטורים מן המיתה. אפילו נגח ואחר כך הקדיש, נגח ואחר כך מת הגר, היה פוטר רבי יהודה.
ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ח
שׁוֹר שֶׁהוּא יוֹצֵא לְהִסָּקֵל וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו אֵינוֹ מֻקְדָּשׁ;
שְׁחָטוֹ בְּשָֹרוֹ אָסוּר.
וְאִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ הִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו מֻקְדָּשׁ.
וְאִם שְׁחָטוֹ בְּשָֹרוֹ מֻתָּר.
 
ברטנורא משנה ח 
ואם שחטו אסור. באכילה. דכתיב (שמות כ"א) "סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו", ממשמע שנאמר סקול יסקל השור איני יודע שהיא נבלה ונבילה אסורה באכילה, ומה תלמוד לומר ולא יאכל את בשרו? אלא לומר לך שאם קדם ושחטו לאחר שנגמר דינו אסור.
הקדישו בעליו מוקדש. ונפקא מינה, דאי מתהני מיניה מעל.
 
משנה ט
מְסָרוֹ לְשׁוֹמֵר חִנָּם וְלַשּׁוֹאֵל, לְנוֹשֵֹא שָֹכָר וְלַשֹּׂוֹכֵר
נִכְנְסוּ תַּחַת הַבְּעָלִים:
מוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְתָם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
קְשָׁרוֹ בְּעָלָיו בַּמּוֹסֵרָה, וְנָעַל בְּפָנָיו כָּרָאוּי, וְיָצָא וְהִזִּיק,
אֶחָד תָּם וְאֶחָד מוּעָד חַיָּב; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תָּם חַיָּב וּמוּעָד פָּטוּר, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, לו)
"וְלא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו", וְשָׁמוּר הוּא זֶה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין לוֹ שְׁמִירָה אֶלָּא סַכִּין.
 
ברטנורא משנה ט 
ונעל בפניו כראוי. בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה. והיינו שמירה פחותה.
ומועד פטור. מצד העדאה שבו. אבל צד תמות במקומה עומדת. ומשלם חצי נזק כתם. דכתיב ולא ישמרנו גבי מועד. הא שמרו כל דהו פטור מצד העדאה.
רבי אליעזר אומר, אין לו שמירה למועד, אלא סכין.
עד שישחטנו. ושלוש מחלוקות בדבר. לרבי מאיר בשמירה פחותה חייב ובמעולה פטור. ולרבי יהודה בשמירה פחותה נמי פטור מצד העדאה שבו. אבל חייב על צד תמות שבו. עד שישמרנו שמירה מעולה. ולרבי אליעזר במעולה נמי חייב. והלכה כרבי יהודה. ומיהו לכתחלה מצוה, לשחוט שור המועד כדי לסלק ההיזק.