לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא קמא, פרק ו

בבא קמא, פרק ו

 

משנה א
הַכּוֹנֵס צֹאן לַדִּיר וְנָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה - פָּטוּר.
לא נָעַל בְּפָנֶיהָ כָּרָאוּי, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה - חַיָּב.
נִפְרְצָה בַּלַּיְלָה, אוֹ שֶׁפְּרָצוּהָ לִסְטִים, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה - פָּטוּר.
הוֹצִיאוּהָ לִסְטִים הַלִּסְטִים חַיָּבִים.
 
ברטנורא משנה א 
הכונס. פטור. דהא נטרה ומאי הוי ליה למעבד.
הוציאוה ליסטים. אף על גב דלא הוציאוה ממש, אלא שעמדו בפניה עד שיצאה, הוי כאילו הוציאוה בידים וחייבים.
 
משנה ב
הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה,
אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה - חַיָּב.
מְסָרָהּ לָרוֹעֶה נִכְנָס הָרוֹעֶה תַּחְתָּיו.
נָפְלָה לַגִּנָּה וְנֶהֱנֵית מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֱנֵית.
יָרְדָה כְּדַרְכָּהּ וְהִזִּיקָה מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה.
 
כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה?
שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָהּ שָֹדֶה,
כַּמָּה הָיְתָה יָפָה וְכַמָּה הִיא יָפָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָכְלָה פֵּרוֹת גְּמוּרִים מְשַׁלֶּמֶת פֵּרוֹת גְּמוּרִים;
אִם סְאָה סְאָה, אִם סָאתַיִם סָאתַיִם.
 
ברטנורא משנה ב 
הניחה בחמה. מצערה לה שמשא, ולא סגי לה בנעילה כראוי שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד.
נכנס הרועה תחתיו. ולא אמרינן בכהאי גוונא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו, ולפיכך הרועה שתחתיו חייב.
נפלה לגינה. וכגון שהוחלקה ונפלה באונס. אבל דחו אותה חברותיה והפילוה, משלם מה שהזיקה, דאיהו פשע בה, דהוי ליה לעבורינהו חדא חדא.
מה שנהנית. לפי הנאתה ולא לפי הזיקה.
שמין בית סאה באותה שדה. אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שויה ורחמנא אמר "וביער בשדה אחר", ודרשינן מלמד ששמין אותה על גב שדה אחרת. אלא ששמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא שוה עכשיו, והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת, כי אם דבר מועט.
רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים. שכבר בשלו כל צרכן, משלמת כל ההיזק. והיכא שיימינן אגב שדה, היכא דעדיין לא נגמרו. והלכה כרבי שמעון.
 
משנה ג
הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שָֹדֶה שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת,
וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָֹּׂדֶה - פָּטוּר;
וְאִם הֻזְּקָה בָּהֶן בַּעַל הַגָּדִישׁ חַיָּב;
וְאִם הִגְדִּישׁ בִּרְשׁוּת בַּעַל הַשָֹּׂדֶה חַיָּב.
 
ברטנורא משנה ג 
ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. בגמרא מוקי לה בבקעה שרגילין כולן לעשות בגורן אחד, זה גדישו וזה גדישו, וממנין שומר. וכיון שאמר השומר "עייל וגדיש", הוי כאילו אמר "עייל ואנטר לך". אבל בשאר בני אדם, אפילו הגדיש ברשות אין בעל השדה חייב, עד דמקבל עליה נטירותא.
 
משנה ד
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה בְּיַד חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן
פָּטוּר בְּדִינֵי אָדָם, וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם.
שִׁלַּח בְּיַד פִּקֵּחַ הַפִּקֵּחַ חַיָּב.
אֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר, וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים
הַמֵּבִיא אֶת הָעֵצִים חַיָּב.
אֶחָד הֵבִיא אֶת הָעֵצִים, וְאֶחָד הֵבִיא אֶת הָאוּר
הַמֵּבִיא אֶת הָאוּר חַיָּב.
בָּא אַחֵר וְלִבָּה הַמְלַבֶּה חַיָּב.
לִבְּתָה הָרוּחַ כֻּלָּן פְּטוּרִין.
הַשּׁוֹלֵחַ אֶת הַבְּעֵרָה, וְאָכְלָה עֵצִים אוֹ אֲבָנִים אוֹ עָפָר
חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב, ה)
"כִּי-תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ
אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָֹּׂדֶה,
שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת-הַבְּעֵרָה".
עָבְרָה גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת,
אוֹ דֶּרֶךְ הָרַבִּים אוֹ נָהָר פָּטוּר.
 
הַמַּדְלִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, עַד כַּמָּה תַּעֲבֹר הַדְּלֵקָה?
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
רוֹאִין אוֹתָהּ כְּאִלּוּ הִיא בְּאֶמְצַע בֵּית כּוֹר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: שֵׁשׁ עֶשְֹרֵה אַמּוֹת, כְּדֶרֶךְ רְשׁוּת הָרַבִּים.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲמִשִּׁים אַמָּה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: "שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת הַבְּעֵרָה" (שם)
הַכֹּל לְפִי הַדְּלֵקָה.
 
ברטנורא משנה ד 
ובא אחר וליבה. נפח באש והעלה שלהבת, כמו "בלבת אש". (שמות ג') ואית ספרים דגרסי נבה, מגזרת "ניב שפתים" (ישעיה נ"ז). כשאדם מדבר מנענע בשפתיו ורוח יוצא.
או עפר. שליחכה נירו ונתקלקל.
או דרך הרבים. שש עשרה אמה, כדגלי המדבר.
רבי שמעון אומר הכל לפי הדליקה. לפי גובה הדליקה וגודל שיעורה. שכשהאש גדולה קופצת למרחוק.
והלכה כרבי שמעון.
 
משנה ה
הַמַּדְלִיק אֶת הַגָּדִישׁ, וְהָיוּ בּוֹ כֵּלִים וְדָלְקוּ
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יְשַׁלֵּם מַה שֶּׁבְּתוֹכוֹ.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא גָּדִישׁ שֶׁל חִטִּין אוֹ שֶׁל שְֹעוֹרִים.
הָיָה גְּדִי כָּפוּת לוֹ וְעֶבֶד סָמוּךְ לוֹ, וְנִשְֹרַף עִמּוֹ - חַיָּב.
עֶבֶד כָּפוּת לוֹ וּגְדִי סָמוּךְ לוֹ, וְנִשְֹרַף עִמּוֹ - פָּטוּר.
וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בְּמַדְלִיק אֶת הַבִּירָה,
שֶׁהוּא מְשַׁלֵּם כָּל מַה שֶּׁבְּתוֹכָהּ;
שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַנִּיחַ בַּבָּתִּים.
 
ברטנורא משנה ה 
המדליק את הגדיש. שהדליק בתוך שלו, והלכה ואכלה בתוך של חברו.
רבי יהודה אומר ישלם כל מה שבתוכו. דרבי יהודה מחייב על נזקי טמון באש. דלית ליה דרשא ד"או הקמה" - מה קמה גלויה אף כל גלוי.
וחכמים אומרים אינו משלם אלא גדיש וכו'. דאית להו דרשא ד"או הקמה", ופטרי על נזקי טמון באש. אלא שמשערין מקום הכלים כאילו הוא גדיש, ומשלם גדיש כשעור גופן של כלים.
ומדקאמרי סיפא "ומודים חכמים לרבי יהודה במדליק את הבירה שהוא משלם כל מה שבתוכה", מוכח בגמרא שנחלקו רבי יהודה וחכמים גם במדליק בתוך של חברו, שרבי יהודה סבר כשהדליק בשל חברו משלם כל מה שבתוכו, ואפילו ארנקי. ורבנן סברי כלים שדרכן להטמין בגדיש כגון מוריגין וכלי בקר הוא דמשלם, כלים שאין דרכן להטמין בגדיש לא משלם. והלכה כחכמים.
היה גדי כפות לו חייב. דבעלי חיים נמי אתרבו מ"או הקמה". ומשום דקם ליה בדרבה מיניה ליכא למפטריה. דאינו חייב מיתה על העבד, הואיל ואינו כפות היה לו לברוח, ופטור עליו ממיתה ומן התשלומין. אבל אם היה עבד כפות לו, פטור אפילו על הגדי ועל הגדיש, דחייב מיתה על העבד, וקם ליה בדרבה מיניה. ובגדי לא שני לן בין כפות לאינו כפות. ואיידי דנקט בעבד נקט בגדי.
במדליק את הבירה. דמדליק בתוך של חבירו הוא, והוי כמאבד בידים. ואפ"ה טעמא משום דדרך בני אדם להניח כלים בבתים. אבל בגדיש, דאין דרך בני אדם להניח אלא כגון מוריגין וכלי בקר, אף על גב דאדליק לתוך של חבירו, אינו משלם אליבא דחכמים אלא דברים שדרכן להטמין בגדיש.
 
משנה ו
גֵּץ שֶׁיָּצָא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ, וְהִזִּיק חַיָּב.
גָּמָל שֶׁהָיָה טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים,
וְנִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת,
וְדָלְקָה בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָנִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה
בַּעַל הַגָּמָל חַיָּב.
הִנִּיחַ חֶנְוָנִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ
הַחֶנְוָנִי חַיָּב;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנֻכָּה פָּטוּר.
 
ברטנורא משנה  ו 
גץ. ניצוץ של אש.

רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור. כיון דבמצוה קא עסיק. ואין הלכה כרבי יהודה.