לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא קמא, פרק ז

בבא קמא, פרק ז

 

משנה א
מְרֻבָּה מִדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל
מִמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה,
שֶׁמִּדַּת תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל נוֹהֶגֶת
בֵּין בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים וּבֵין בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים,
וּמִדַּת תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה
אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא בְּשׁוֹר וָשֶֹה בִּלְבַד, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא, לז)
"כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶֹה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ" וְגוֹ'.
אֵין הַגּוֹנֵב אַחַר הַגַּנָּב מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל;
וְלא הַטּוֹבֵחַ וְלא הַמּוֹכֵר אַחַר הַגַּנָּב
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
 
ברטנורא משנה א 
מרובה. בדבר שיש בו רוח חיים ובדבר שאין בו רוח חיים. דכתיב (שמות כ"ב) "על שה על שלמה על כל אבדה וגו' ישלם שנים".
אין הגונב אחר הגנב וכו'. דכתיב (שם) "וגונב מבית האיש" - ולא מבית הגנב.
 
משנה ב
גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם,
וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם אוֹ עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
גָּנַב וּמָכַר בַּשַּׁבָּת; גָּנַב וּמָכַר לַעֲבוֹדָה זָרָה;
גָּנַב וְטָבַח בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים;
גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וְטָבַח וּמָכַר, וְאַחַר כָּךְ מֵת אָבִיו;
גָּנַב וְטָבַח, וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישׁ
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
גָּנַב וְטָבַח לִרְפוּאָה אוֹ לִכְלָבִים;
הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה; הַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בָּעֲזָרָה
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן - פּוֹטֵר בִּשְׁנֵי אֵלּוּ.
 
ברטנורא משנה ב 
גנב על פי שנים. כלומר שנים מעידין אותו שגנב.
גנב ומכר בשבת. אבל טבח, שהוא ענוש סקילה, קם ליה בדרבא מיניה.
וטבח ביום הכפורים. שאין זדונו אלא כרת. וכגון דלא אתרו ביה ולא לקי, דקיימא לן כל חייבי מלקיות שוגגים חייבים בתשלומין. אבל חייבי מיתות בית דין, אפילו שוגגים פטורים מן התשלומין.
וטבח ומכר ואחר כך מת אביו. אבל מת אביו ואחר כך טבח, תנא סיפא דפטור, דשלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, שהרי ירש את אביו.
בשני אלו. בטרפה ובחולין בעזרה. דקסבר רבי שמעון שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה. אבל לרפואה ולכלבים, שחיטה ראויה היא, דאי בעי מצי אכיל מינה.
 
משנה ג
גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּיהֶם,
וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין מְשַׁלְּמִין הַכֹּל.
גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם, וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי שְׁנַיִם אֲחֵרִים,
אֵלּוּ וָאֵלּוּ נִמְצְאוּ זוֹמְמִין
הָרִאשׁוֹנִים מְשַׁלְּמִים תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל,
וְהָאַחֲרוֹנִים מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלשָׁה.
נִמְצְאוּ אַחֲרוֹנִים זוֹמְמִין
הוּא מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל, וְהֵן מְשַׁלְּמִין תַּשְׁלוּמֵי שְׁלשָׁה.
אֶחָד מִן הָאַחֲרוֹנִים זוֹמֵם
בָּטְלָה עֵדוּת שְׁנִיָּה.
אֶחָד מִן הָרִאשׁוֹנִים זוֹמֵם
בָּטְלָה כָּל הָעֵדוּת;
שֶׁאִם אֵין גְּנֵבָה, אֵין טְבִיחָה וְאֵין מְכִירָה.
 
ברטנורא משנה ג 
האחרונים משלמים שלושה לשור. וכגון שהוזמו אחרונים תחלה. דאי עידי גניבה הוזמו תחלה, בטלה לה עדות טביחה, דדילמא בעלים מכרוהו לו, וכי מתזמי אמאי משלמי.
בטלה עדות שניה. והוא משלם כפל משום עדות ראשונים. והן פטורין, דאין עדים משלמין ממון עד שיזומו שניהם.
בטלה כל העדות. והוא פטור והם פטורים. ואפילו חזרו והוזמו אחרונים אחר כך, אין משלמין, שהרי בטלה עדותן כבר והוכחשו, כיון דלא גנב לא טבח, ואהכי לא מחייבו אלא א"עמנו הייתם", שהוסרה גופה של עדות. וכל שכן אם הוזמו שנים הראשונים תחילה, שעדות שניה בטלה. אלא שבזמן שלא הוזמו אלא אחד, בטלו שניהם. אבל כשהוזמו שניהם, לא בטלה עדות ראשונה אלא משלמין כפל.
 
 
משנה ד
גָּנַב עַל פִּי שְׁנַיִם,
וְטָבַח וּמָכַר עַל פִּי עֵד אֶחָד, אוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל,
וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
גָּנַב וְטָבַח בַּשַּׁבָּת; גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה;
גָּנַב מִשֶּׁל אָבִיו וּמֵת אָבִיו, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר;
גָּנַב וְהִקְדִּישׁ, וְאַחַר כָּךְ טָבַח וּמָכַר
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל,
וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: קָדָשִׁים שֶׁחַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה;
וְשֶׁאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָם פָּטוּר.
 
ברטנורא משנה ד 
על פי עד אחד. אף על גב דמלתא דפשיטא היא דאין משלם ארבעה וחמשה על פי עד אחד, הא קמשמע לן דעל פי עצמו דומיא דעל פי עד אחד, מה עד אחד אי אתי עד אחד בתר הכי מצטרף בהדיה ומיחייב, על פי עצמו נמי אי אתו עדים בתר הודאתו מחייבי ליה, דמודה בקנס ואחר כך באו עדים חייב.
והני מילי באומר "לא גנבתי", ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר "טבחתי ומכרתי", ובאו עדים אחר כך שטבח ומכר, חייב. שהרי כשאומר "טבחתי ומכרתי", אינו מחייב עצמו בכלום, שיודע הוא שמודה בקנס פטור, ואין כאן הודאה של כלום. אבל באומר "גנבתי", ובאו עדים שגנב, פטור. דחייב עצמו לשלם קרן מיהא בהודאתו, הלכך הודאה גמורה היא ופטור מכפל, אע"פ שאחר כך באו עדים.
ומת אביו. והוא יורשו ולא הויא טביחה כולה באיסורא.
גנב והקדיש. כי קא טבח דהקדש קא טבח ולא דבעלים.
רבי שמעון אומר קדשים שחייב באחריותם וכו'. רבי שמעון לאו אמילתיה דתנא קמא קאי, ולא פליג עליה בגנב והקדיש ואחר כך טבח ומכר. אלא שמעינהו רבי שמעון לרבנן בדוכתא אחריתי, דאמרי הגונב הקדש מבית בעלים פטור, דכתיב (שמות כ"ב) "וגונב מבית האיש" - ולא מבית הקדש.
ועלה קאי רבי שמעון ואמר, קדשים שחייב באחריותן חייב, דקרינן ביה "וגונב מבית האיש", דכיון דהבעל חייב באחריותם כי קא טבח דמריה קא טבח. ובקדשים שחייב באחריותן נמי לא מחייב רבי שמעון תשלומי ארבעה וחמשה, אלא כששחטן תמימים בפנים לשם בעלים אלא שנשפך הדם, או ששחטן בעלי מומין בחוץ ואע"פ שלא נפדו, סבר כל העומד לפדות כפדוי דמי, והויא שחיטה ראויה. אבל אם שחטן תמימים בחוץ, הויא שחיטה שאינה ראויה. ושמעינן ליה לרבי שמעון, דאמר שחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה, ואינו חייב עליה תשלומי ארבעה וחמשה. ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ה
מְכָרוֹ חוּץ מֵאֶחָד מִמֵּאָה שֶׁבּוֹ, אוֹ שֶׁהָיְתָה לוֹ בּוֹ שֻׁתָּפוּת;
הַשּׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְּיָדוֹ; הַנּוֹחֵר, וְהַמְעַקֵּר
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל,
וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
גָּנַב בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם,
אוֹ שֶׁגָּנַב חוּץ מֵרְשׁוּתָם וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם,
אוֹ שֶׁגָּנַב וְטָבַח וּמָכַר חוּץ מֵרְשׁוּתָם
מְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה.
אֲבָל גָּנַב וְטָבַח וּמָכַר בִּרְשׁוּתָם פָּטוּר.
 
ברטנורא משנה ה  
מכרו חוץ מאחד ממאה שבו.  גנב שמכר כל השור חוץ מדבר מועט שבו, מן הדברים הנתרים עמו בשחיטה, פטור, דכתיב (שמות כ"א) "וטבחו או מכרו", עד שימכור כל הדברים הניתרים בטביחה. לאפוקי שאם השאיר גיזותיה או קרניה, דלא הוי שיור, ולא מפטר בהכי.
הנוחר. קורעו מנחיריו עד לבו.
והמעקר. עוקר סימנים, פטור. ואפילו לרבנן דאמרי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה, דהא לאו שחיטה היא כלל.
 
משנה ו
הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר;
הִגְבִּיהוֹ, אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים וָמֵת חַיָּב.
נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ, אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ,
לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וְלַשּׁוֹאֵל, לְנוֹשֵֹא שָֹכָר, וְלַשֹּׂוֹכֵר;
וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים פָּטוּר;
הִגְבִּיהוֹ, אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וָמֵת חַיָּב.
 
ברטנורא משנה ו 
היה מושכו ויוצא. פטור מכפל.
הגביהו. אפילו ברשות בעלים. שהרי הגבהה קונה בכל מקום.
נתנו. גנב לכהן, בחמש סלעים של פדיון בנו.
היה מושכו. הכהן או בעל חוב או השומר. ומת ברשות בעלים.
פטור. הגנב מכלום.
 
משנה ז
אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַקָּה בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל,
אֲבָל מְגַדְּלִין בְּסוּרְיָא וּבְמִדְבָּרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל.
אֵין מְגַדְּלִין תַּרְנְגוֹלִים בִּירוּשָׁלַיִם, מִפְּנֵי הַקֳּדָשִׁים;
וְלא כֹּהֲנִים בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, מִפְּנֵי הַטְּהָרוֹת.
אֵין מְגַדְּלִין חֲזִירִים בְּכָל מָקוֹם.
לא יְגַדֵּל אָדָם אֶת הַכֶּלֶב,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה קָשׁוּר בְּשַׁלְשֶׁלֶת.
אֵין פּוֹרְסִין נִשְׁבִּים לַיּוֹנִים,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה רָחוֹק מִן הַיִּשּׁוּב שְׁלשִׁים רִיס.
 
ברטנורא משנה ז 
אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל. משום ישוב ארץ ישראל, שמפסידין את הזרעים.
אבל מגדלין בסוריא. ארצות שכבש דוד. דלאו שמיה כיבוש, ולא חיישינן בה לישוב. ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה.
אין מגדלין תרנגולים בירושלים מפני קדשים שאוכלין שם. ודרך תרנגולים לנקר באשפה, ושמא יביאו עצם [כשעורה] מן השרץ ויטמאו את הקדשים.
ולא יגדלו כהנים תרנגולים בכל ארץ ישראל. מפני הטהרות. שהכהנים אוכלים תרומה וצריכים לשמרה בטהרה.
חזירים.   מפרש טעמא בגמרא, כשצרו מלכי חשמונאי זה על זה, היו רגילים בכל יום שהיו אלו שבחוץ מעלים להם תמידים לאלו שבפנים. יום אחד העלו להם חזיר, כיון שהגיע לחצי חומה נעץ צפרניו בחומה ונזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. באותה שעה אמרו ארור המגדל חזירים.
את הכלב. מפני שנושך ומנבח ומפלת אשה מיראתו.
נשבים. פחים. שלא ילכדו בהם יוני בני הישוב.
שלושים ריס. ארבעה מילין.