לחץ כאן לתצוגת הדפסה

בבא קמא, פרק ח

בבא קמא, פרק ח

 

משנה א
הַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ, חַיָּב עָלָיו מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה דְּבָרִים:
בְּנֶזֶק, בְּצַעַר, בְּרִפּוּי, בְּשֶׁבֶת וּבְבֹשֶׁת.
 
בְּנֶזֶק כֵּיצַד?
סִמֵּא אֶת עֵינוֹ, קָטַע אֶת יָדוֹ, שִׁבֵּר אֶת רַגְלוֹ
רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא עֶבֶד נִמְכָּר בַּשּׁוּק,
וְשָׁמִין כַּמָּה הָיָה יָפֶה וְכַמָּה הוּא יָפֶה.
 
צַעַר?
כְּוָאוֹ בַּשְּׁפוּד אוֹ בַּמַּסְמֵר,
וַאֲפִלּוּ עַל צִפָּרְנוֹ, מְקוֹם שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶֹה חַבּוּרָה
אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם כַּיּוֹצֵא בָזֶה,
רוֹצֶה לִטּוֹל לִהְיוֹת מִצְטָעֵר כָּךְ.
 
רִפּוּי?
הִכָּהוּ חַיָּב לְרַפֹּאתוֹ;
עָלוּ בּוֹ צְמָחִים,
אִם מֵחֲמַת הַמַּכָּה חַיָּב;
שֶׁלֹּא מֵחֲמַת הַמַּכָּה פָּטוּר.
חָיְתָה וְנִסְתְּרָה, חָיְתָה וְנִסְתְּרָה
חַיָּב לְרַפֹּאתוֹ;
חָיְתָה כָּל צָרְכָּהּ אֵינוֹ חַיָּב לְרַפֹּאתוֹ.
 
שֶׁבֶת?
רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין,
שֶׁכְּבָר נָתַן לוֹ דְּמֵי יָדוֹ וּדְמֵי רַגְלוֹ.
 
בֹּשֶׁת?
הַכֹּל לְפִי הַמְבַיֵּשׁ וְהַמִּתְבַּיֵּשׁ.
הַמְבַיֵּשׁ אֶת הֶעָרֹם, הַמְבַיֵּשׁ אֶת הַסּוּמָא וְהַמְבַיֵּשׁ אֶת הַיָּשֵׁן
חַיָּב;
וְיָשֵׁן שֶׁבִּיֵּשׁ פָּטוּר.
נָפַל מִן הַגַּג, וְהִזִּיק וּבִיֵּשׁ
חַיָּב עַל הַנֶּזֶק וּפָטוּר עַל הַבֹּשֶׁת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה, יא)
"וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו";
אֵינוֹ חַיָּב עַל הַבֹּשֶׁת עַד שֶׁיְּהֵא מִתְכַּוֵּן.
 
ברטנורא משנה א 
החובל.
וכמה הוא יפה. שאם היה צריך היה מוכר עצמו בעבד עברי, וזה שהזיקו הפסידו ממון זה.
כיוצא בזה. לפי מה שהוא מעונג רב צערו וכאבו.
צמחין. אבעבועות לבנות.
שבת. כל ימי החולי רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, ונותן שכירותו של כל יום, שהרי אין ראוי למלאכה אחרת אפילו בלא חולי, שהרי נקטע ידו ורגלו, והוא כבר נתן לו דמיהן.
הכל לפי המבייש. אדם קל שבייש בשתו מרובה.
והמתבייש. לפי חשיבותו בשתו מרובה. וכולהו חמשה דברים מקרא נפקי.
נזק, דכתיב (שמות כ"א) "עין תחת עין", ואין לומר עין ממש דכתיב (במדבר ל"ה) "ולא תקחו כופר לנפש רוצח", לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים, שאם סימא את עין חברו נותן לו דמי עינו, והיינו עין תחת עין.
צער, נפקא לן מ"פצע תחת פצע" (שמות כ"א), דקרא יתירא הוא לחייב על הצער ואפילו במקום נזק. דלא תימא הרי קנה ידו ויש עליו לחתכה, אלא אומרים היה עליו לחתכה בסם וזה חתכה בברזל וצערו, לפיכך משלם את הצער.
ריפוי ושבת, "רק שבתו יתן ורפא ירפא" (שם). ודוקא כשהחולי בא מחמת מכה. אבל אם פשע החולה בעצמו ועבר על דברי הרופא, שוב אין המזיק חייב בשבת וריפוי שצריכין מחמת פשיעותא.
בושת, דכתיב (דברים כ"ה) "וקצותה את כפה" - ממון.
ודין תורה שאין יכולים לדון בשום דין שבעולם אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל, דכתיב (שמות כ"ב) "עד האלהים יבוא דבר שניהם", ואין נקראים אלהים אלא דיינים הסמוכים בארץ ישראל. אלא שבהלואות ומקח וממכר והקנאות והודאות וכפירות דנין בהם בחוצה לארץ, כאילו הם שלוחים של בית דין של ארץ ישראל ושליחותייהו קעבדינן. וזה בלבד בדבר המצוי ויש בו חסרון כיס, וכן בהמה שהזיקה בשן ורגל שהם מועדים, או שהזיק אדם בבהמה. אבל בהמה שהזיקה אדם, או אדם באדם, אין דנין אותו בחוץ לארץ כלל, אלא מנדין את החובל או את המזיק, עד שיעלה עם בעל דינו לארץ ישראל, או שיתן דרך פשרה קרוב למה שנראה בעיני הדיין, אבל דבר קצוב אין פוסקים עליו. וכן הדין בכל הקנסות הכתובות בתורה ובכולה תלמודא, אין גובין אותן דייני חוצה לארץ, אלא שמנדין מי שנתחייב בהן כמו שביארנו.
 
משנה ב
זֶה חֹמֶר בָּאָדָם מִבַּשּׁוֹר:
שֶׁהָאָדָם מְשַׁלֵּם נֶזֶק, צַעַר, רִפּוּי, שֶׁבֶת, וּבֹשֶׁת,
וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת;
וְשׁוֹר אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא נֶזֶק, וּפָטוּר מִדְּמֵי וְלָדוֹת.
 
ברטנורא משנה ב 
ושור אינו משלם אלא נזק. דכתיב (ויקרא כ"ד) "איש בעמיתו", ולא שור בעמיתו.
ופטור מדמי ולדות. דכתיב (שמות כ"א) "כי ינצו אנשים", "אנשים" ולא שוורים.
 
משנה ג
הַמַּכֶּה אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ, וְלא עָשָֹה בָּהֶם חַבּוּרָה;
וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים
חַיָּב בְּכֻלָּן.
הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד עִבְרִי חַיָּב בְּכֻלָּן,
חוּץ מִן הַשֶּׁבֶת, בִּזְמַן שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ.
הַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל אֲחֵרִים
חַיָּב בְּכֻלָּן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵין לָעֲבָדִים בֹּשֶׁת.
 
ברטנורא משנה ג 
והחובל בחבירו ביום הכיפורים חייב. ואף על גב דבכל התורה כולה העובר עבירה שחייב עליה מלקות ותשלומין לוקה ואינו משלם, הכא משלם ואינו לוקה, דבפירוש ריבתה תורה חובל בחבירו לתשלומין ולא למלקות, מדכתיב (דברים י"ט) "יד ביד", דהיינו ממון, מכדי כתיב (ויקרא כ"ד) "כאשר עשה כן יעשה לו", יד ביד למה לי, אלא להביא חובל בחבירו ביום הכיפורים שמשלם ואינו לוקה.
רבי יהודה אומר אין לעבדים בושת. דכתיב (דברים כ"ה) "כי ינצו אנשים יחדיו איש ואחיו", במי שיש לו אחוה, יצא עבד שאין לו אחוה. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ד
חֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן פְּגִיעָתָן רָעָה,
הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב,
וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין.
הָעֶבֶד וְהָאִשָּׁה פְּגִיעָתָן רָעָה,
הַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב,
וְהֵם שֶׁחָבְלוּ בַּאֲחֵרִים פְּטוּרִין,
אֲבָל מְשַׁלְּמִין לְאַחַר זְמַן;
נִתְגָּרְשָׁה הָאִשָּׁה, נִשְׁתַּחְרַר הָעֶבֶד
חַיָּבִין לְשַׁלֵּם.
 
ברטנורא משנה ד  
עבד ואשה שחבלו באחרים פטורים. שאין להם במה לשלם.
נתגרשה האשה ונשתחרר העבד. וקנו נכסים. חייבין לשלם. שהרי מתחלה הן חייבין אלא שאין להם מה לשלם. שנכסי מלוג של אשה משועבדים לבעל לפירות ולירושה.
 
משנה ה
הַמַּכֶּה אָבִיו וְאִמּוֹ וְעָשָֹה בָּהֶן חַבּוּרָה,
וְהַחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בַּשַּׁבָּת
פָּטוּר מִכֻּלָּן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּנַפְשׁוֹ.
וְהַחוֹבֵל בְּעֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁלּוֹ
פָּטוּר מִכֻּלָּן.
 
ברטנורא משנה ה 
מפני שהוא נדון בנפשו. שאע"פ שהוא מקלקל, מתקן הוא אצל יצרו, ששככה חמתו ונח רוגזו בכך.
 
משנה ו
הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ נוֹתֵן לוֹ סֶלַע.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי:
מָנֶה.
סְטָרוֹ נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם זוּז.
לְאַחַר יָדוֹ נוֹתֵן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
צָרַם בְּאָזְנוֹ, תָּלַשׁ בִּשְֹעָרוֹ, רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ רֻקּוֹ,
הֶעֱבִיר טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ, פָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק
נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
זֶה הַכְּלָל: הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ.
אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲפִלּוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל,
רוֹאִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם,
שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב.
 
וּמַעֲשֶֹה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק,
בָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּבוֹ לִתֶּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז.
אָמַר לוֹ: רַבִּי, תֶּן לִי זְמַן,
וְנָתַן לוֹ זְמַן.
שִׁמְּרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ,
וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִסַּר שֶׁמֶן;
גִּלְּתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ;
הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר לוֹ: רַבִּי,
לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז?!
אָמַר לוֹ: לא אָמַרְתָּ כְּלוּם.
הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי פָּטוּר;
אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ חַיָּבִין.
וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי פָּטוּר;
אֲחֵרִים שֶׁקָּצְצוּ אֶת נְטִיעוֹתָיו חַיָּבִים.
 
ברטנורא משנה ו 
התוקע לחבירו. שמחבר אצבעותיו בפס ידו ומכה אותו באגרוף.
נותן לו סלע. דמי בושתו. ואין הלכה כרבי יהודה שאומר מנה.
סטרו. שהכהו בפס ידו על לחיו, ואיכא בושת טפי.
צרם. משך. לשון אחר, פגם.
הכל לפי כבודו. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר. אבל לאדם בזוי פוחתין לו.
אמר רבי עקיבא וכו'. רבי עקיבא פליג אתנא קמא, וסבר דבין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו. ואין הלכה כרבי עקיבא.
ונתן לו זמן. והני מילי לבושת דלא חסריה ממונא, יהבינן זמן. אבל לנזקין דחסריה ממונא, לא יהבינן זמן.
שמרה. המתין לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצרה.
ובו כאיסר שמן. שמן קנוי באיסר.
לזו אני נותן ארבע מאות זוז. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה, ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת.
 
משנה ז
אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ,
אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ, ז)
"וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת" וְגוֹ'
 
וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי?
שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, יז) "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל-הָאֱלהִים
וַיִּרְפָּא אֱל הִים אֶת-אֲבִימֶלֶךְ" וְגוֹ'.
הָאוֹמֵר:
סַמֵּא אֶת עֵינִי, קְטַע אֶת יָדִי, שְׁבֹר אֶת רַגְלִי חַיָּב.
עַל מְנָת לִפְטוֹר חַיָּב.
קְרַע אֶת כְּסוּתִי, שְׁבֹר אֶת כַּדִּי חַיָּב;
עַל מְנָת לִפְטוֹר פָּטוּר.
עֲשֵֹה כֵן לְאִישׁ פְּלוֹנִי, עַל מְנָת לִפְטוֹר חַיָּב,
בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ.
 
ברטנורא משנה ז 
על מנת לפטור חייב. אם שאלו חובל לנחבל על מנת לפטור אותי אתה אומר "סמא את עיני", והשיבו הנחבל "הן", אף על פי כן חייב, שיש הן שהוא כלאו, ובלשון תימה אמר לו הן, שאין דרך בני אדם למחול על צער גופן.
אבל האומר לחבירו "שבור את כדי", ושאלו המזיק "על מנת לפטור אותי אתה אומר". אף על פי שהשיבו ניזק "לאו", זה הלאו הוא כ-הן, וכאילו אמר לו וכי לא אמרתי לך על מנת לפטור, ולפיכך פטור, שכן דרך בני אדם למחול על נזקי ממון.