לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כריתות, פרק ב

כריתות, פרק ב

 

משנה א
אַרְבָּעָה מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים,
וְאַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כַּשְּׁגָגָה.
אֵלּוּ הֵן מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים:
הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
גֵּר מְחֻסַּר כַּפָּרָה, עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם;
וְנָזִיר - לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטֻמְאָתוֹ.
 
ברטנורא משנה א
ארבעה מחוסרי כפרה. שמביאין כפרה, ולא על חטא, אלא לאכול בקדשים.
והמצורע. והא דלא חשיב נמי והמצורעת כי היכי דחשיב זב וזבה, לפי שזב וזבה עיקר טומאתן חלוקה, שזב מטמא בראיות ואפילו ראה שלוש ראיות ביום אחד, טמא ומביא קרבן, וזבה אינה מביאה קרבן עד שתראה בשלושה ימים זה אחר זה, הלכך חשבינהו לתרתי, אבל מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה, דשניהם שיעור טומאתן בכגריס.
גר מחוסר כפרה. ותנא קמא סבר, גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים, ואין קרבן מעכבו אלא מלבוא בקהל, הלכך לא חשיב ליה בכלל מחוסרי כפרה.
עד שיזרק עליו הדם. אם הביא קרבן בהמה. ואם עולת העוף הביא, עד שיתמצה דמו על קיר המזבח.
ונזיר ליינו ותגלחתו. קרבן נזיר מתיר לו לשתות יין ולתגלחת ולהטמא למתים, שאף על פי ששלמו ימי נזרו אינו מותר ביין ובתגלחת ולהטמא למתים עד שיביא קרבן. ות"ק לא חשיב נזיר, דלא תני אלא הנך דלאישתרויי בקדשים, ונזיר דמייתי קרבן, לאישתרויי ביין דחולין הוא.
 
משנה ב
אֵלּוּ מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כַּשְּׁגָגָה:
הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה, וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא,
וְעַל שְׁבוּעַת הָעֵדוּת, וְעַל שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן.
 
ברטנורא משנה ב
הבא על שפחה חרופה. דאמר קרא (ויקרא י"ט) "וכפר עליו הכהן באיל האשם וגו' על חטאתו", והדר כתיב (שם) "ונסלח לו מחטאתו אשר חטא", לרבות מזיד כשוגג.
ונזיר שנטמא. דכתיב (במדבר ו') "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום", פתע, זה שוגג וכן הוא אומר (שם ל""ה) "ואם בפתע בלא איבה". פתאום, זה מזיד, וכן הוא אומר (משלי כ"ז) "פתאים עברו ונענשו", והיינו מזיד, דאין עונש אלא על המזיד.
ועל שבועת העדות. קרבן עולה ויורד האמור בשבועת העדות, חייב הכתוב על מזיד כשוגג, דבכולן נאמר ונעלם וכאן לא נאמר ונעלם.
ועל שבועת הפקדון. אשם האמור בשבועת הפקדון חייב בו מזיד כשוגג, דיליף תחטא תחטא לגזירה שוה משבועת העדות.
 
משנה ג
חֲמִשָּׁה מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה,
וַחֲמִשָּׁה מְבִיאִים קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.
אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן אֶחָד עַל עֲבֵרוֹת הַרְבֵּה:
הַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה בִּיאוֹת הַרְבֵּה,
וְנָזִיר שֶׁנִּטְמָא טֻמְאוֹת הַרְבֵּה,
וְהַמְקַנֵּא לְאִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי אֲנָשִׁים הַרְבֵּה,
וּמְצֹרָע שֶׁנִּתְנַגַּע נְגָעִים הַרְבֵּה.
הֵבִיא צִפֳּרָיו וְנִתְנַגַּע -
לא עָלוּ לוֹ, עַד שֶׁיָּבִיא אֶת חַטָּאתוֹ.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיָּבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ.
 
ברטנורא משנה ג
הבא על שפחה חרופה ביאות הרבה. דכתיב (ויקרא י"ט) "וכפר עליו הכהן באיל האשם וגו' על חטאתו אשר חטא", והוה מצי למכתב "על חטאתו" ולשתוק, מאי "אשר חטא", לרבות חטאים הרבה. והני מילי כשבא ביאות הרבה על שפחה אחת, אבל בא על שפחות הרבה, ואפילו בהעלם אחד, חייב על כל שפחה ושפחה, דכתיב "והיא שפחה", לחייב על כל שפחה ושפחה.
ונזיר שנטמא טומאות הרבה. כשנטמא בתוך שבעת ימי טומאתו לא צריכא למימר דאינו מביא אלא קרבן אחד, דטומאה אריכתא היא, כי צריכא לנטמא ביום השביעי שהוא יום תגלחתו. וסבר האי תנא דקרא דכתיב (במדבר ו') "וקדש את ראשו ביום ההוא", ביום שביעי שהוא יום תגלחתו קאמר, שנזירות טהרה חלה עליו באותו יום, והשתא סלקא דעתך אמינא כי נטמא תרי זימני בשביעי הוו להו טומאות הרבה, דהא התחילה נזירות דטהרה, וליחייב שתי קרבנות, קמשמע לן דלענין קרבן לא מיחייב אלא חד, דלא אתא זה לשעה הראויה לקרבן, דאע"ג דנזירות טהרה אתחלה לה מיום השביעי, שעה הראויה לקרבן אינה אלא מיום השמיני.
המקנא לאשתו ע"י אנשים הרבה. דכתיב (שם ה') "זאת תורת הקנאות" - תורה אחת לקנאות הרבה.
ומצורע שנתנגע נגעים הרבה. כגון שנתנגע ונתרפא נתנגע ונתרפא פעמים הרבה, אינו מביא אלא קרבן אחד על כולם, דכתיב (ויקרא י"ד) "זאת תהיה תורת המצורע", תורה אחת למצורע פעמים הרבה.
הביא צפורים ונתנגע. בגמרא מפרש דהכי קתני, לא עלו צפורים להקבע בעניות ובעשירות. שאם היה עני בשעת [הבאת] צפורים והעשיר קודם שיביא חטאתו, צריך להביא קרבן עשיר. ואם היה עשיר והעני, מביא קרבן דלות עד שיביא חטאתו. דבתר חטאת אזלינן בין בעניות בין בעשירות, דכתיב (שם) "אשר לא תשיג ידו בטהרתו", כשלא תשיג ידו בשעת טהרתו, יביא בדלות ואף על פי שהעשיר אחר כן, והאי טהרתו היינו חטאת שהוא כפרתו.
עד שיביא אשמו. דבטהרתו, אשמו משמע, שנותן מדמו על בהונותיו ומכשירו לאכול בקדשים. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ד
הָאִשָּׁה שֶׁיָּלְדָה וְלָדוֹת הַרְבֵּה:
הִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה,
וְחָזְרָה וְהִפִּילָה בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים נְקֵבָה,
וְהַמַּפֶּלֶת תְּאוֹמִים.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מְבִיאָה עַל הָרִאשׁוֹן, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הַשֵּׁנִי,
מְבִיאָה עַל הַשְּׁלִישִׁי, וְאֵינָהּ מְבִיאָה עַל הָרְבִיעִי.
אֵלּוּ מְבִיאִין קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:
עַל שְׁמִיעַת הַקּוֹל, וְעַל בִּטּוּי שְֹפָתַיִם,
וְעַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו,
וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע.
 
וּמַה בֵּין הַשִּׁפְחָה לְבֵין כָּל הָעֲרָיוֹת?
שֶׁלֹּא שָׁוְתָה לָהֶן לא בָּעֹנֶשׁ וְלא בַּקָּרְבָּן:
שֶׁכָּל הָעֲרָיוֹת בְּחַטָּאת, וְהַשִּׁפְחָה בְּאָשָׁם;
כָּל הָעֲרָיוֹת בִּנְקֵבָה, וְשִׁפְחָה בְּזָכָר;
כָּל הָעֲרָיוֹת
אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה שָׁוִין בְּמַכּוֹת וּבַקָּרְבָּן,
וּבַשִּׁפְחָה לא הִשְׁוָה אֶת הָאִישׁ לָאִשָּׁה בְּמַכּוֹת,
וְלא אֶת הָאִשָּׁה לָאִישׁ בַּקָּרְבָּן.
כָּל הָעֲרָיוֹת עָשָֹה בָּהֶן אֶת הַמְעָרֶה כַּגּוֹמֵר,
וְחַיָּב עַל כָּל בִּיאָה וּבִיאָה.
זֶה חֹמֶר הֶחֱמִיר בַּשִּׁפְחָה,
שֶׁעָשָֹה בָּהּ אֶת הַמֵּזִיד כַּשּׁוֹגֵג.
 
ברטנורא משנה ד
האשה שילדה ולדות הרבה. וקאזיל ומפרש כיצד, כגון הפילה בתוך שמונים של נקבה, שטבלה לאחר שבועיים דטומאה ושמשה ונתעברה, והפילה נקבה לאחר ארבעים של יצירה, דהיינו חמשים וארבע ללידה הראשונה, וחזרה והפילה לסוף חמשים וארבע של זו. ולהכי נקט נקבה, דבזכרים ליכא למימר הכי, דאי הפילה בתוך ארבעים דזכר, האי שני מיא בעלמא הוא, דאין הולד נוצר עד ארבעים יום.
והמפלת תאומים. אפילו זכרים. כגון נתעברה שלושה, והפילה אחד לאחר ארבעים, והשני נשתהה ויצא בתוך ימי טוהר הראשון, ושלישי בתוך ימי טוהר דשני. כל אלו אין מביאות אלא קרבן אחד, דכתיב (ויקרא י"ב) "זאת תורת היולדת", מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול על הלידה שלפני מלאת ושל אחר מלאת נמי אינה מביאה אלא קרבן אחד, תלמוד לומר "זאת".
רבי יהודה אומר מביאה על הראשון ואינה מביאה על השני. רבי יהודה פליג בין אולדות בין אתאומים, ואומר מביאה על הולד הראשון, ולא על השני שנולד בתוך מלאת של ראשון. ומביאה על השלישי, משום דהוא לא נולד תוך מלאת, דלא חשבינן מלאת לשני, דכמאן דליתיה דמי, הואיל ונולד תוך מלאת של ראשון, ושלישי הוי תחילת לידה. ואינה מביאה על הרביעי, הואיל ונולד תוך מלאת דשלישי, אבל שלישי לא נולד תוך מלאת דראשון דהא עברו ימי טומאתו דראשון.
וגבי תאומים נמי פליג רבי יהודה. ואע"ג דעיבורן כאחת, לא אמרינן חדא לידה אריכתא היא, ואית ליה מלאת נמי לשני, ושלישי לאו בר קרבן הוא, אלא אם נולד שלישי לאחר מלאת דראשון, סבר רבי יהודה דמביאה קרבן על השלישי, ועל מלאת דשני לא אכפת לן דכמאן דליתיה דמי. וכי קאמר רבי יהודה ולד שני כמאן דליתיה דמי, לענין קרבן, הואיל ובתוך זמנו של קרבן ראשון נולד, אבל לענין טומאה מודה דימי טומאה אית לה [וכל זמן שהיא מפלת זכר, יושבת עליו שבעת ימי טומאה ושלושים ושלוש דדם טוהר], וכל זמן שהיא מפלת נקבה, יושבת עליה שבועים דטומאה וששים ושש דדם טוהר. ואין הלכה כרבי יהודה.
עולה ויורד. עולה לעשיר, ויורד לעני. שאם הוא עשיר מביא כשבה או שעירה, ואם עני תורים ובני יונה, ובדלי דלות עשירית האיפה סולת.
שמיעת הקול. ושמעה קול אלה, וטומאת מקדש וקדשיו בשוגג, ושבועת ביטוי, שלושתן כתובים בהדיא בפרשה ויקרא שמביאין בדלות ובדלי דלות.
והיולדת בעשירות, כבש לעולה ובן יונה או תור לחטאת. בדלות, שתי תורים דהיינו פרידה דעוף תחת כבש. ודלי דלות לא נאמר ביולדת. וכן מצורע, בעשירות שני כבשים, בדלות שתי תורים תחת שני כבשים, ודלי דלות אין בו.
שוין במכות ובקרבן. אם מזידין שניהם לוקין, כדקיימא לן "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" (במדבר ח'), השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. ואם שוגגין שניהם מביאים קרבן, דבתרווייהו כתיב כרת במזיד, דכתיב (ויקרא י"ח) "ונכרתו הנפשות העושות", וכל שזדונו כרת שגגתו חטאת.
ובשפחה לא השוה. שהאשה לוקה כדכתיב (שם י"ט) "בקורת תהיה", היא במלקות והוא בקרבן איל אשם. ולשון בקורת, בקריאה, לפי שקורין על הלוקה "אם לא תשמור לעשות והפלה ה'" וגו'.
אי נמי, בקורת לשון בקור, שבית דין מבקרים ואומדים את הלוקה כמה מכות יכול לקבל.
עשה בהן המערה. המכניס עטרה בלבד.
כגומר ביאתו. וחייב על שלא כדרכה כמו כדרכה, ד"משכבי אשה" כתיב. ובשפחה אינו חייב אלא על גמר ביאה כדרכה, דשכבת זרע כתיב בה, שראויה להזריע.
וכל העריות חייב על כל ביאה וביאה. ובשפחה אמרן לעיל בפירקין [דף ט'] שמביא קרבן אחד על ביאות הרבה.
שעשה בה את המזיד כשוגג. אם שניהן מזידין או הוא שוגג והיא מזידה, היא במלקות והוא בקרבן. אבל אם היא שוגגת, בין שהוא שוגג בין שהוא מזיד, שניהן פטורים, דכתיב "בקורת תהיה", והדר "והביא את אשמו". בזמן שהאשה לוקה, איש מביא קרבן, אין האשה לוקה, אין האיש מביא קרבן.
 
משנה ה
אֵיזוֹ הִיא שִׁפְחָה?
כָּל שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט, כ) "וְהָפְדֵּה לא נִפְדָּתָה", דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: זוֹ הִיא שִׁפְחָה וַדָּאִית.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר:
כָּל הָעֲרָיוֹת מְפֹרָשׁוֹת, וּמַה שִּׁיּוּר?
אֵין לָנוּ, אֶלָּא שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חֹרִין.
 
ברטנורא משנה ה
חציה שפחה וחציה בת חורין. המאורסת לעבד עברי, שהוא מותר בשפחה ומותר בבת חורין. אבל לא לעבד כנעני, שהרי הוא אסור בה מפני צד חירות שבה. ואילו לא היתה חציה שפחה, היו הקידושין תופסין בה, ושניהן נהרגין, אבל עכשיו קידושין תופסין בה קצת מפני צד חירות שבה, ואין תופסין בה לגמרי מפני צד עבדות שבה, והיינו דכתיב (ויקרא י"ט) "לא יומתו כי לא חופשה", הא חופשה חייבים.
והפדה לא נפדתה. משמע פדויה קצת, ואינה פדויה לגמרי.
זו היא שפחה ודאית. כלומר שפחה גמורה. והאי דכתיב והפדה לא נפדתה, דברה תורה כלשון בני אדם.
כל העריות מפורשות. שהן בנות חורין ושיור אין לנו, וזו ודאי משונה היא חציה שפחה וחציה בת חורין. ורבי אלעזר בן עזריה היינו רבי עקיבא, אלא דאמר ליה לרבי ישמעאל אנא בעלמא כוותך סבירא לי, דדברה תורה כלשון בני אדם, מיהו הכא שאני, מדכתיב "כי לא חופשה", "והפדה לא נפדתה" למה לי. שמע מינה לחציה שפחה וחציה בת חורין. והלכה כרבי עקיבא.
 
משנה ו
כָּל הָעֲרָיוֹת:
אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן -
הַקָּטָן פָּטוּר;
אֶחָד עֵר וְאֶחָד יָשֵׁן -
הַיָּשֵׁן פָּטוּר.
אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד -
הַשּׁוֹגֵג בְּחַטָּאת וְהַמֵּזִיד בְּהִכָּרֵת.
 
ברטנורא משנה ו
כל העריות. אם האחד גדול, האיש או האשה, והאחר קטן, הקטן פטור וגדול חייב. ובשפחה אינו כן, דאם האחד קטן, גדול נמי פטור, דהא אתקוש להדדי, "בקורת תהיה... והביא את אשמו", בזמן שהיא לוקה הוא מביא קרבן, אין האשה לוקה אין האיש מביא קרבן.
אחד ער ואחד ישן ישן פטור וער חייב. ובשפחה חרופה ער נמי פטור, דהא איתקוש להדדי כדאמרן.
שוגג בחטאת ומזיד בהכרת. ושפחה חרופה, אם הוא מזיד והיא שוגגת, שניהן פטורין, דהואיל ואין האשה לוקה, אין האיש מביא אשם. ואם הוא שוגג והיא מזידה, היא לוקה והוא באשם.