לחץ כאן לתצוגת הדפסה

כריתות, פרק ו

כריתות, פרק ו

 

משנה א
הַמֵּבִיא אָשָׁם תָּלוּי, וְנוֹדַע לוֹ שֶׁלֹּא חָטָא,
אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט - יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב,
וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקְרַב,
שֶׁאִם אֵינוֹ בָּא עַל חֵטְא זֶה, הֲרֵי הוּא בָּא עַל חֵטְא אַחֵר.
אִם מִשֶּׁנִּשְׁחַט נוֹדַע לוֹ -
הַדָּם יִשָּׁפֵךְ, וְהַבָּשָֹר יֵצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.
נִזְרַק הַדָּם - הַבָּשָֹר יֵאָכֵל.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִלּוּ הַדָּם בַּכּוֹס - יִזָּרֵק,
וְהַבָּשָֹר יֵאָכֵל.
 
ברטנורא משנה א
המביא אשם תלוי. יצא ויראה בעדר. עם שאר צאנו כחולין גמורים. דסבר רבי מאיר, כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה.
ירעה עד שיסתאב. דמתוך שלבו נוקפו בשעת ההפרשה ומתירא מספק החטא, גמר ומקדיש ליה ואף על פי שלא יצטרך, הלכך ירעה עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה להביא מהן עולת נדבה. והלכה כחכמים.
הדם ישפך לאמה שבמקדש [צ"ל שבעזרה].
לבית השריפה. ואע"ג דחולין שנשחטו בעזרה טעונים קבורה, האי הוי כזבח פסול שטעון שריפה.
נזרק הדם. קודם שנודע לו.
יאכל. הבשר. דרחמנא אמר (ויקרא ה') "והוא לא ידע ונסלח לו", בשעת סליחה לא תהא ידיעה. והכא נמי בשעת זריקת הדם, דהיינו שעת סליחה, לא היתה ידיעה, והרי גמר כל כפרת ספיקו, והוה ליה אשם תלוי כשר.
אפילו הדם בכוס יזרק. דסבר רבי יוסי כלי שרת מקדשין את הפסול ליקרב, וכל העומד ליזרק כזרוק דמי, והוי כאילו נזרק הדם כבר קודם שהיתה לו ידיעה. ואין הלכה כרבי יוסי.
 
משנה ב
אָשָׁם וַדַּאי אֵינוֹ כֵן,
אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט -
יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר;
מִשֶּׁנִּשְׁחַט - הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר;
נִזְרַק הַדָּם -
הַבָּשָֹר יֵצֵא לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה.
שׁוֹר הַנִּסְקָל אֵינוֹ כֵן,
אִם עַד שֶׁלֹּא נִסְקַל -
יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר;
מִשֶּׁנִּסְקַל - מֻתָּר בַּהֲנָאָה.
עֶגְלָה עֲרוּפָה אֵינָהּ כֵּן,
אִם עַד שֶׁלֹּא נֶעֶרְפָה -
תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר;
מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה - תִּקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ,
שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִלָּתָהּ,
כִּפְּרָה סְפֵקָהּ וְהָלְכָה לָהּ.
 
ברטנורא משנה ב
אשם ודאי אינו כן. בההיא לא פליגי רבנן דאם נודע לו עד שלא שחטו שלא חטא, יצא וירעה בעדר, דטעמא דרבנן באשם תלוי כיון דלבו נוקפו גמר ומקדיש מספק. אבל אשם ודאי, כגון אמרו לו אכלת קודש ונודע שלא חטא, שהוזמו העדים, אי נמי כסבור קודש אכל ונמצא חולין, אגלאי מלתא דהקדש טעות היה.
הרי זה יקבר. כיון דלא קדיש, הוי כחולין שנשחטו בעזרה דטעונין קבורה.
נזרק הדם הבשר יצא לבית השריפה. בגמרא מפרש דמי ששנה לעיל הרי זה יקבר, לא שנה הכא הבשר יצא לבית השריפה, דכיון דסבר אשם ודאי חולין הוא ולא קדיש לעולם, אינו נשרף אלא נקבר.
שור הנסקל אינו כן, כאשם תלוי. דהכא לא פליגי רבנן שאם נודע שלא הרג יצא וירעה בעדר.
עגלה ערופה אינה כן. כאשם תלוי, שאם עד שלא נערפה נמצא ההורג, תצא ותרעה בעדר.
ורמב"ם פירש, שור הנסקל אינו כן כאשם ודאי, דאשם ודאי משנשחט הרי זה יקבר, ושור הנסקל כשנודע לאחר שנסקל מותר בהנאה. עגלה ערופה אינה כן כשור הנסקל, דשור הנסקל אם נודע משנסקל מותר בהנאה, ועגלה ערופה אם נודע ההורג משנערפה העגלה תקבר במקומה.
כיפרה ספיקה. בשעת עריפה. שהרי עדיין ספק היה והלכה לה. הלכך אסורה בהנאה, ותקבר כדין כל העגלות הערופות.
 
משנה ג
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִתְנַדֵּב אָדָם אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם, וּבְכָל שָׁעָה שֶׁיִּרְצֶה,
וְהוּא נִקְרָא: אֲשַׁם חֲסִידִים.
אָמְרוּ עָלָיו עַל בָּבָא בֶּן בּוּטִי,
שֶׁהָיָה מִתְנַדֵּב אָשָׁם תָּלוּי בְּכָל יוֹם,
חוּץ מֵאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים יוֹם אֶחָד;
אָמַר: הַמָּעוֹן הַזֶּה!
אִלּוּ הָיוּ מַנִּיחִים לִי, הָיִיתִי מֵבִיא,
אֶלָּא אוֹמְרִים לִי: הַמְתֵּן עַד שֶׁתִּכָּנֵס לְסָפֵק.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מְבִיאִין אָשָׁם תָּלוּי,
אֶלָּא עַל דָּבָר שֶׁזְּדוֹנוֹ כָּרֵת, וְשִׁגְגָתוֹ חַטָּאת.
 
ברטנורא משנה ג
מתנדב אדם אשם תלוי. דכל עצמו של אשם תלוי נדבה הוא. דאי סלקא דעתך חובה הוא, כי מתידע ליה שחטא אמאי מייתי חטאת, אלא שמע מינה נדבה הוא.
חוץ מאחר יום הכיפורים. דשאר ימות השנה הוא דאיכא למיחש בספק שום חטא שמא עשה או לאו, אבל השתא ליכא למיחש, דהא כיפר יום הכיפורים.
וחכמים אומרים אין מביאין אשם תלוי. דהיינו טעמא דמייתי אשם תלוי מקמי דמתידע ליה, להגן עליו מן היסורים עד שיוודע לו, שהתורה חסה על גופו של ישראל, ואין אשם תלוי בא בנדבה.
והלכה כחכמים.
 
משנה ד
חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וַדָּאִין,
שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶן יוֹם הַכִּפּוּרִים -
חַיָּבִין לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים.
חַיָּבֵי אֲשָׁמוֹת תְּלוּיִין - פְּטוּרִים.
מִי שֶׁבָּא עַל יָדוֹ סְפֵק עֲבֵרָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
אֲפִלּוּ עִם חֲשֵׁכָה - פָּטוּר,
שֶׁכָּל הַיּוֹם מְכַפֵּר.
 
ברטנורא משנה ד
חייבין להביא לאחר יום הכיפורים. דאמר קרא (ויקרא ט"ז) "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו", חטא שאין מכיר בו אלא המקום, דהיינו שלא נודע לו שחטא, יום הכיפורים מכפר. אבל חטא דאיכא דידע ביה חוץ מן המקום, אין יום הכיפורים מכפר.
 
משנה ה
הָאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ חַטַּאת הָעוֹף סָפֵק,
שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים -
חַיֶּבֶת לְהָבִיא לְאַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים,
מִפְּנֵי שֶׁמַּכְשְׁרַתָּה לֶאֱכוֹל בַּזְּבָחִים.
חַטַּאת הָעוֹף הַבָּאָה עַל סָפֵק,
אִם מִשֶּׁנִּמְלְקָה נוֹדַע לָהּ -
הֲרֵי זוֹ תִּקָּבֵר.
 
ברטנורא משנה ה
חטאת העוף ספק. כגון שילדה, ואין יודעים אם מין חיוב אם מין פטור.
מפני שמכשירתה לאכול בזבחים. דמחוסרת כפרה היא מספק, ואינה יכולה לאכול בקדשים עד שתביא כפרתה.
משנמלקה נודע לה. שלא ילדה.
הרי זו תקבר. בדין הוא דמותרת בהנאה, דחולין גמורים היא, דמשום שנשחטה בעזרה ליכא למיסר, דלא אסרה תורה אלא שחיטה, אבל מליקה לא. אבל רבנן גזרו דאסורה בהנאה שמא יאמרו נהנין מחטאת העוף ספק. וחטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת, דשמא חולין היא ונבילה היא, דמליקה נבילה בחולין. ואסורה נמי בהנאה, דשמא קודש היא וקודש שאינו נאכל אסור בהנאה.
 
משנה ו
הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם,
וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם:
אִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים -
יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ,
וְהַשֵּׁנִי - יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב,
וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה.
לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין,
אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָֹרָה זוּז,
הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים - יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ,
וְהַשֵּׁנִי - לִמְעִילָתוֹ.
אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין,
אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים -
יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ,
וְהַשֵּׁנִי - לִמְעִילָתוֹ,
וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ.
 
ברטנורא משנה ו
המפריש שתי סלעים. שכך הוא דין אשם, דכתיב באשם מעילות (שם ה') "בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם", ותרגום "שקלים" – "סלעים". ואשם גזילות ואשם תלוי למדים מאשם מעילות בגזירה שוה, נאמר כאן "בערכך", ונאמר להלן "בערכך". ואשם שפחה חרופה נמי, הואיל והוא איל, הוי אף הוא בכסף סלעים כשלושה אשמות הללו שהן איל. אבל אשם מצורע ואשם נזיר דבתרווייהו כתיב כבש לאשם, אינן באים בכסף שקלים.
אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים. אף על פי שבשעת הפרשה לא היה יפה אלא סלע, אם בשעת כפרה יפה שתים, כשר, דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן, הלכך אותו שהוא יפה עכשיו בשעת כפרה שתי סלעים יקרב לאשמו, ואף על פי שלא קנהו מתחילה אלא בסלע, והשני ירעה, לפי שנקח במעות אשם ולשם אשם, ויפלו דמיו לנדבה, דהכי קיימא לן מותר אשם לנדבה.
לקח בהם שני אלים לחולין. לאכילה, מעל במעות ויצאו לחולין.
יפה עשרה זוזים. כדי שתי סלעים שמעל בהן וחומשן, שהסלע ארבעה זוזים.
היפה שתי סלעים יקרב לאשמו. לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות.
והשני למעילתו. מפרש בגמרא, לא שיקריב אותה לאשם, אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין, שנתחייב בהן ובחומשן, שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים. ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה.
אחד לאשם ואחד לחולין. לקח בשתי סלעים שהפריש שהיו קודש, שני אילים אחד לאשם ואחד לאכילת חולין, ומעל בסלע.
אם היה של אשם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו הראשון, שהרי לשמו נלקח ממעות שנפרשו לו.
והשני. שהוא חולין, יקרב למעילתו לאשם מעילות על שהוציא סלע אחד של קודש לחולין. וכגון דאיהו נמי יפה שתי סלעים, דאין אשם מעילות פחות משתי סלעים כסף.
ויביא עמה סלע וחומשה. קרן שמעל בו וחומשה, שהרי סלע הקודש הוציא לחולין.
 
משנה ז
הַמַּפְרִישׁ חַטָּאתוֹ, וָמֵת -
לא יְבִיאֶנָּה בְּנוֹ אַחֲרָיו.
וְלא יְבִיאֶנָּה מֵחֵטְא עַל חֵטְא;
אֲפִלּוּ עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל אֶמֶשׁ,
לא יְבִיאֶנָּה עַל חֵלֶב שֶׁאָכַל הַיּוֹם,
שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד, כח) "קָרְבָּנוֹ... עַל-חַטָּאתוֹ" -
שֶׁיְּהֵא קָרְבָּנוֹ לְשֵׁם חֶטְאוֹ.
 
ברטנורא משנה ז
לא יביאנה בנו אחריו. אם שגג הבן בשגגת חטאת, לא יביא חטאת שהפריש אביו כדי שיכופר בה על שגגתו.
 
משנה ח
מְבִיאִין מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְֹבָּה - שְֹעִירָה;
מֵהֶקְדֵּשׁ שְֹעִירָה - כִּשְֹבָּה;
מֵהֶקְדֵּשׁ כִּשְֹבָּה וּשְֹעִירָה - תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה;
מֵהֶקְדֵּשׁ תּוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה - עֲשִֹירִית הָאֵיפָה.
 
כֵּיצַד?
הִפְרִישׁ לְכִשְֹבָּה אוֹ לִשְֹעִירָה,
הֶעֱנִי - יָבִיא עוֹף;
הֶעֱנִי - יָבִיא עֲשִֹירִית הָאֵיפָה.
הִפְרִישׁ לַעֲשִֹירִית הָאֵיפָה,
הֶעֱשִֹיר - יָבִיא עוֹף;
הֶעֱשִֹיר - יָבִיא כִּשְֹבָּה וּשְֹעִירָה.
הִפְרִישׁ כִּשְֹבָּה אוֹ שְֹעִירָה, וְנִסְתָּאֲבוּ -
אִם רָצָה, יָבִיא בִּדְמֵיהֶן עוֹף.
הִפְרִישׁ עוֹף, וְנִסְתָּאַב -
לא יָבִיא בְּדָמָיו עֲשִֹירִית הָאֵיפָה,
שֶׁאֵין לָעוֹף פִּדְיוֹן.
 
ברטנורא משנה ח
מביאים מהקדש כשבה שעירה. אם הפריש מעות ליקח כשבה לחטאתו, יכול ליקח בהן שעירה אם ירצה.
הפריש לכשבה או לשעירה. הפריש מעות לקנות בהן כשבה או שעירה.
העני, יביא בהן עוף, והשאר חולין. דכתיב בקרבן עולה ויורד גבי כשבה ושעירה, "מחטאתו אשר חטא", דמשמע ממקצת הדבר שהפריש לחטאתו, שאם העני, יביא עוף ממקצת דמים הללו. וגבי עוף נמי כתיב "מחטאתו", דמשמע דאם העני יותר, מביא ממקצת דמי העוף עשירית האיפה, וגבי עשירית האיפה כתיב "על חטאתו", דמשמע אם העשיר, יוסיף על הדמים הללו ויביא עוף; או אם העשיר יותר, יביא כשבה או שעירה.
ונסתאבה. הוממה.
אם רצה יביא בדמיהן עוף. כגון אם העני.
שאין לעוף פדיון. דבפסולי המוקדשים כתיב (ויקרא כ"ז) "והעמיד את הבהמה לפני הכהן", והיה אפשר שיאמר והעמיד אותה, מה תלמוד לומר הבהמה, לומר לך בהמה נפדית, ואין עופות ולא עצים ולא לבונה ולא כלי שרת נפדים.
 
משנה ט
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כְּבָשִֹים קוֹדְמִין לָעִזִּים בְּכָל מָקוֹם;
 
יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן?
תַּלְמוּד לוֹמַר (ויקרא ד, לב) "וְאִם-כֶּבֶשׁ יָבִיא קָרְבָּנוֹ לְחַטָּאת" -
מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִין.
תּוֹרִין קוֹדְמִין לִבְנֵי יוֹנָה בְּכָל מָקוֹם;
 
יָכוֹל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מֻבְחָרִין מֵהֶן?
תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יב, ו) "וּבֶן-יוֹנָה אוֹ-תֹר לְחַטָּאת" -
מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶן שְׁקוּלִין.
הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם;
 
יָכוֹל שֶׁכְּבוֹד הָאָב עוֹדֵף עַל כְּבוֹד הָאֵם?
תַּלְמוּד לוֹמַר (שם יט, ג) "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ" -
מְלַמֵּד שֶׁשְּׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים;
אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים:
הָאָב קוֹדֵם לָאֵם בְּכָל מָקוֹם,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאִמּוֹ חַיָּבִין בִּכְבוֹד אָבִיו.
וְכֵן בְּתַלְמוּד תּוֹרָה:
אִם זָכָה הַבֵּן לִפְנֵי הָרַב -
קוֹדֵם אֶת הָאָב בְּכָל מָקוֹם,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא וְאָבִיו חַיָּבִין בִּכְבוֹד רַבּוֹ.
 
ברטנורא משנה ט
כבשים קודמים לעזים. בכל דוכתא הקדים הכתוב כבשים לעזים, דכתיב (שמות י"ב) "מן הכבשים ומן העזים תקחו", וכן (במדבר ט"ו) "או לשה בכבשים או בעזים". יכול האומר הרי עלי עולה ויש לו כבש ועז יביא כבש דוקא.
תלמוד לומר ואם כבש יביא קרבנו. ולעיל מיניה כתיב "והביא את קרבנו שעירת עזים", כאן הקדים עז לכבש, ללמד ששניהם שקולים ואי זה מהן שירצה יביא.
תורים קודמין לבני יונה. דברוב מקומות כתיב ברישא תורים והדר בני יונה.
אם זכה הבן לפני הרב. שרוב חכמתו למד ממנו.
קודם את האב בכל מקום. כגון להשיב את אבידה, ולפדות מבית השבי, ולהחיות ולפרוק עמו. ואם אביו תלמיד חכם, אף על פי שאינו שקול כנגד רבו, אביו קודם לרבו, ואפילו רבו מובהק.
 
סליק מסכת כריתות