לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מכישירין, פרק ב

מכישירין, פרק ב

 

משנה א
זֵעַת בָּתִּים, בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת -
טְהוֹרָה.
זֵעַת הָאָדָם - טְהוֹרָה.
שָׁתָה מַיִם טְמֵאִים וְהֵזִיעַ -
זֵעָתוֹ טְהוֹרָה.
בָּא בְּמַיִם שְׁאוּבִים וְהֵזִיעַ -
זֵעָתוֹ טְמֵאָה.
נִסְתַּפַּג וְאַחַר כָּךְ הֵזִיעַ -
זֵעָתוֹ טְהוֹרָה.
 
ברטנורא משנה א
זיעת בתים טהורה. אינה מכשרת הזרעים לקבל טומאה.
זיעתו טמאה. דמחמת המים היא. ודוקא בא במים שאובין, אבל בא במים מחוברים דלא מכשרי, לא, דאע"ג דהשתא מיהא תלושים נינהו, לא לרצון נתלשו.
 
משנה ב
מֶרְחָץ טְמֵאָה - זֵעָתָהּ טְמֵאָה;
וּטְהוֹרָה - בְּכִי יֻתַּן.
הַבְּרֵכָה שֶׁבַּבַּיִת, הַבַּיִת מֵזִיעַ מֵחֲמָתָהּ,
אִם טְמֵאָה -
זֵעַת כָּל הַבַּיִת שֶׁמֵּחֲמַת הַבְּרֵכָה טְמֵאָה.
 
ברטנורא משנה ב
מרחץ טמאה. של מים שאובין.
זיעתה טמאה. מכשרת את הפירות ומטמאתן.
וטהורה. כלומר וזיעת מרחץ טהורה, כגון מרחץ של מי מעין דלאו מים שאובים נינהו, הרי הוא בכי יותן, שהזיעה מכשרת את הפירות.
אם טמאה. הבריכה, כל זיעה שיזיע הבית מחמתה, מכשרת ומטמאה. אבל שלא מחמתה, הויא לה זיעת הבית וטהורה.
 
משנה ג
שְׁתֵּי בְרֵכוֹת, אַחַת טְהוֹרָה וְאַחַת טְמֵאָה,
הַמֵּזִיעַ קָרוֹב לַטְּמֵאָה - טָמֵא;
קָרוֹב לַטְּהוֹרָה - טָהוֹר;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - טָמֵא.
בַּרְזֶל טָמֵא שֶׁבְּלָלוֹ עִם בַּרְזֶל טָהוֹר,
אִם רֹב מִן הַטָּמֵא - טָמֵא;
וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - טָמֵא.
גִּסְטְרָיוֹת שֶׁיִּשְֹרָאֵל וְגוֹיִם מַטִּילִין לְתוֹכָן,
אִם רֹב מִן הַטָּמֵא - טָמֵא;
וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - טָמֵא.
מֵי שְׁפִיכוּת שֶׁיָּרְדוּ עֲלֵיהֶן מֵי גְשָׁמִים,
אִם רֹב מִן הַטָּמֵא - טָמֵא;
וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - טָמֵא.
 
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁקָּדְמוּ מֵי שְׁפִיכוּת;
אֲבָל אִם קָדְמוּ מֵי גְשָׁמִים,
אֲפִלּוּ כָּל שֶׁהֵן, לְמֵי שְׁפִיכוּת - טָמֵא.
 
ברטנורא משנה ג
ברזל טמא. שבא משברי כלים טמאין.
שבללו. שטרפו ועירבו עם ברזל טהור שבא מן העשת.
אם רוב מן הטמא טמא. חכמים גזרו על כלי מתכות שנטמאו ושברן והתיכן ועשה מהן כלים שיחזרו לטומאתן הישנה עד שיזה עליהן שלישי ושביעי ויטבילם ויעריב שמשן.
גסטריות. כמין קדירות עשויות להשתין בהן. ובלשון ערבי קורין להן בסריא"ש.
שישראל ונכרי מטילים לתוכן. משתינים לתוכן. ושתן של נכרי טמא, דגזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהן.
מי שפיכות. מים שרחצו בהן ושופכין אותן לחוץ, ובחזקת טמאין הן.
אימתי. מתבטלין מי השפיכות ברוב.
בזמן שקדמו, הן ואחר כך רבו עליהן מי גשמים וטיהרום.
אבל אם קדמו מי גשמים. אפילו נפלו עליהן משהו מי שפיכות טמאים.
 
משנה ד
הַטּוֹרֵף אֶת גַּגּוֹ, וְהַמְכַבֵּס אֶת כְּסוּתוֹ,
וְיָרְדוּ עֲלֵיהֶן גְּשָׁמִים,
אִם רֹב מִן הַטָּמֵא - טָמֵא;
וְאִם רֹב מִן הַטָּהוֹר - טָהוֹר;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - טָמֵא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הוֹסִיפוּ לְנַטֵּף.
 
ברטנורא משנה ד
המטהר את גגו. גרסינן. ואית דגרס הטורף את גגו, פירוש שטח גגו טיט או סיד להשוותו. והמים שנותנין עליו כשמטהרו או כשטחו בטיט סתמן שופכין הן ומטמאין. וכן המים שמכבס בהן את כסותו.
וירדו עליהן גשמין. שהן מים טהורים. והגג או הכסות מנטפים מים.
אם רוב מן הטהור טהור. כגון שבתחילה היה מנטף טיפים דקות ולאחר כן מנטף טיפים עבות, בידוע שרוב מן הטהור.
אם הוסיפו לנטף. שממהרים הטפים לירד זו אחר זו יותר מבתחילה, טהור, דודאי רבו, ואף על פי שאין הטפות עצמן יותר גדולות ממה שהיו בתחילה. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ה
עִיר שֶׁיִּשְֹרָאֵל וְנָכְרִים דָּרִים בָּהּ,
וְהָיָה בָּהּ מֶרְחָץ מַרְחֶצֶת בַּשַּׁבָּת,
אִם רֹב נָכְרִים - רוֹחֵץ מִיָּד;
וְאִם רֹב יִשְֹרָאֵל -
יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ הַחַמִּין;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה -
יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיֵּחַמּוּ הַחַמִּין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּאַמְבָּטִי קְטַנָּה,
אִם יֶשׁ בָּהּ רָשׁוּת - רוֹחֵץ בָּהּ מִיָּד.
 
ברטנורא משנה ה
רוחץ בה מיד. למוצאי שבת, ואין צריך להמתין כדי שיחמו. דכיון דרוב נכרים, אדעתא דנכרים הוחמו.
אם יש בה רשות. המלכות קרויה רשות, מפני שהרשות בידה לעשות כרצונה. ולאו דוקא מלך, אלא אם יש שם אדם חשוב שיש לו עשרה עבדים שמחממין לו עשרה קומקומיות מים בבת אחת, מותר לרחוץ בה מיד, ואף על פי שרוב העיר ישראל. דאמרינן לשמו של אותו אדם חשוב הוחמו.
 
משנה ו
מָצָא בָּהּ יָרָק נִמְכָּר,
אִם רֹב גּוֹיִם - לוֹקֵחַ מִיָּד;
וְאִם רֹב יִשְֹרָאֵל -
יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה -
יַמְתִּין כְּדֵי שֶׁיָּבֹאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב.
וְאִם יֶשׁ בָּהּ רָשׁוּת - לוֹקֵחַ מִיָּד.
 
ברטנורא משנה ו
היה בה ירק, נמכר. ירק שנתלש בשבת, נמכר למוצאי שבת.
אם רוב נכרים לוקח מיד. דכיון דרוב נכרים, אדעתא דנכרים נתלש.
כדי שיבואו ממקום קרוב. שיש שם ירק. ואף על גב דשמא הובא ממקום רחוק, אין צריך להמתין אלא כדי שילקטו ירק ממקום קרוב שיש בו ירק ויביאוהו משם.
שלא אמרו חכמים ולערב ימתין בכדי שיעשו, אלא גזירה שמא יאמר לנכרי בשבת לך והבא, וכשרואה שצריך להמתין לערב כדי שיבוא הדבר ההוא ואפילו ממקום קרוב, לא יאמר לנכרי להביאו בשבת.
ואם יש שם רשות לוקח מיד. דאדעתא דאדם חשוב רגילין תמיד להביא, ולא אדעתא דישראל הביאו.
 
משנה ז
מָצָא בָּהּ תִּינוֹק מֻשְׁלָךְ,
אִם רֹב גּוֹיִם - גּוֹי;
וְאִם רֹב יִשְֹרָאֵל - יִשְֹרָאֵל;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - יִשְֹרָאֵל.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַמַּשְׁלִיכִין.
 
ברטנורא משנה ז
אם רוב נכרים נכרי. ומותר להאכילו נבילות וטרפות שקצים ורמשים בידים.
ואם רוב ישראל ישראל. וחייבים להחזיר לו אבידתו כישראל. ורבותא קמ"ל, דמוציאין ממון מיד ישראל שזכה בו, ולא אמרינן אוקי ממונא אחזקתיה שזכה בו עד דמייתי היאך ראיה שהוא ישראל.
מחצה על מחצה ישראל. לענין נזקין, שאם שורו נגח שור של ישראל, משלם חצי נזק בלבד. ואינו משלם נזק שלם כדין שור של נכרי שנגח שור של ישראל, דבין תם בין מועד משלם נזק שלם, דמצי אמר ליה אייתי ראיה דלא ישראל אנא ושקול. ולשאר כל הדברים הוי ספק, ודנין בו להחמיר. מי שהרגו, אינו נהרג עליו. קידש אשה, צריכה גט מספק. ואינו כישראל גמור עד שיטבול לשם גירות.
אחר רוב המשליכין. היינו אחר הנכרים ואף על פי שהן מועט. ואפילו לא היתה שם אלא נכרית אחת, היא חשודה להשליך. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ח
מָצָא בָּהּ מְצִיאָה,
אִם רֹב גּוֹיִם - אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַכְרִיז;
וְאִם רֹב יִשְֹרָאֵל - צָרִיךְ לְהַכְרִיז;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - צָרִיךְ לְהַכְרִיז.
מָצָא בָּהּ פַּת -
הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַנַּחְתּוֹמִין.
וְאִם הָיְתָה פַּת עִסָּה -
הוֹלְכִים אַחַר רֹב אוֹכְלֵי פַּת עִסָּה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה פַּת קֵיבָר -
הוֹלְכִין אַחַר רֹב אוֹכְלֵי פַּת קֵיבָר.
 
ברטנורא משנה ח
רוב נחתומים. אם רוב נחתומים נכרים הפת אסורה, דפת של נכרים היא משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום.
פת עיסה. פת נקיה.
פת קיבר. פת שאינה נקיה.
אחר רוב אוכלי פת קיבר. אם רובן נכרים, הפת אסורה.
 אי נמי יש לפרש, אחר רוב נחתומין, אחר רוב אוכלי פת עיסה וכו', אם רובן חברים, הפת טהורה ואין צריך לעשר. ואם רובן עמי הארץ, הפת טמאה וצריך לעשר.
 
משנה ט
מָצָא בָּהּ בָּשָֹר -
הוֹלְכִין אַחַר רֹב הַטַּבָּחִים.
אִם הָיָה מְבֻשָּׁל -
הוֹלְכִין אַחַר רֹב אוֹכְלֵי בָּשָֹר מְבֻשָּׁל.
 
ברטנורא משנה ט
הולכין אחר רוב טבחין. אם רוב טבחי ישראל, הבשר מותר. דאין הלכה כרב דאמר בשר שנתעלם מן העין אסור. ורב מוקי מתניתין בעומד ורואה משעה שנשחט עד שנפלה, אבל לא ידע מי השוחט.
 
משנה י
הַמּוֹצֵא פֵּרוֹת בַּדֶּרֶךְ,
אִם רֹב מַכְנִיסִין לְבָתֵּיהֶן - פָּטוּר;
וְלִמְכּוֹר בַּשּׁוּק - חַיָּב;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - דְּמַאי.
אוֹצָר שֶׁיִּשְֹרָאֵל וְגוֹיִם מַטִּילִין לְתוֹכוֹ,
אִם רֹב גּוֹיִם - וַדַּאי;
וְאִם רֹב יִשְֹרָאֵל - דְּמַאי;
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - וַדַּאי; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֲפִלּוּ כֻּלָּם גּוֹיִם, וְיִשְֹרָאֵל אֶחָד מַטִּיל לְתוֹכוֹ - דְּמַאי.
 
ברטנורא משנה י
אם רוב מכניסין לבתיהן פטור. מלעשר.
למכור בשוק חייב. שרוב מביאין למכור בשוק מן הבית מביאין אותו, וכבר נתחייב.
פירוש אחר: אם רוב מכניסין לבתיהן, פטור, לפי שרגילין לעשר קודם שיכניסו לבית כדי שיוכלו לאכול מהן. דלאחר שהכניסום לבית, מיד הוקבעו למעשר. הלכך מה שנופל מהם בדרך פטור מן המעשר, לפי שהוא בחזקת מעושר. אבל כשמכניסין למכור, דרכו להכניסן טבל, לפי שיכול לאכול מהן עראי, הלכך הנופל מהן אינו בחזקת מעושר.
אם רוב נכרים ודאי. רבי מאיר לטעמיה, דסבירא ליה אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר, ופירות שגדלו בקרקעות של נכרי חייבין במעשר, והנכרי פשיטא דלא עישר, הלכך ודאי טבל הן.
ואם רוב ישראל דמאי. כדין פירות הנמצאים ביד עם הארץ, שצריך להפריש מהן תרומת מעשר ומעשר שני.
וחכמים אומרים וכו'. חכמים סבירא להו יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מן המעשר. ואם לא היה ישראל מטיל לתוכו, היה הכל פטור מן המעשר. אבל בשיש אפילו ישראל אחד שמטיל לתוכו, הכל דמאי, בשביל פירותיו של אותו ישראל, שהן חייבין. והלכה כחכמים.
 
משנה יא
פֵּרוֹת שְׁנִיָּה שֶׁרַבּוּ עַל שֶׁל שְׁלִישִׁית,
וְשֶׁל שְׁלִישִׁית עַל שֶׁל רְבִיעִית,
וְשֶׁל רְבִיעִית עַל שֶׁל חֲמִישִׁית,
וְשֶׁל חֲמִישִׁית עַל שֶׁל שִׁשִּׁית,
וְשֶׁל שִׁשִּׁית עַל שֶׁל שְׁבִיעִית,
וְשֶׁל שְׁבִיעִית עַל שֶׁל מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית -
הוֹלְכִין אַחַר הָרֹב.
מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה - לְהַחֲמִיר.
 
ברטנורא משנה יא
פירות שניה שרבו על של שלישית. שנה ראשונה ושניה של שמיטה נוהג בהן מעשר ראשון ומעשר שני, וכן רביעית וחמישית. אבל שנה שלישית וששית, מעשר ראשון ומעשר עני.
ושל שביעית. יש בו קדושת שביעית ופטור מן המעשר. ולענין כל הנך דיני קתני דהולכים אחר הרוב.
מחצה למחצה להחמיר. ולענין ספיקא דמעשר שני ומעשר עני, יפריש מעשר אחד, ויחלל הפירות על המעות, ויחלק הפירות לעניים והמעות יאכל בירושלים. ולענין ספיקא דשביעית, חייבין במעשר וחייבין בקדושת שביעית שלא לעשות בהן סחורה ומלוגמא, וחייבין בביעור.