לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מכות, פרק ב

מכות, פרק ב

 

משנה א

אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין:

הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.

הָיָה מְעַגֵּל בַּמַּעְגֵּילָה, וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ;

הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בֶּחָבִית, וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ;

הָיָה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם, וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ -

הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.

אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בַּמַּעְגֵּילָה, וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ;

הָיָה דּוֹלֶה בֶּחָבִית, וְנִפְסַק הַחֶבֶל וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ;

הָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם, וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ -

הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה.

 

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ - גּוֹלֶה;

וְשֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ - אֵינוֹ גּוֹלֶה.

 

נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג -

רַבִּי אוֹמֵר: אֵינוֹ גּוֹלֶה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: גּוֹלֶה.

 

מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ -

רַבִּי אוֹמֵר: גּוֹלֶה;

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ גּוֹלֶה.

 

ברטנורא משנה א

אלו הן הגולין. היה מעגל במעגילה. אבן חלקה עגולה שמעגלין אותה על גבי הסיד או הטיט שבעלייה להשוות הסדקים.

היה משלשל בחבית. מלמעלה למטה.

אבל אם היה מושך במעגילה. ממטה למעלה.

כל שבדרך ירידתו גולה. דכתיב (במדבר ל"ה) "ויפל עליו", עד שיהא דרך נפילה. ו"כל", לאתויי אפילו ירידה שהיא לצורך עלייה.

נשמט הברזל מקתו. מבית יד שהוא תקוע בו.

רבי אומר אינו גולה. רבי סבר "ונשל הברזל מן העץ" - זה עץ המתבקע, ולא עצו שהוא תקוע בו. ורבנן סברי מן העץ, מעצו שהוא תקוע בו.

והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא, ועל ידי כח כחו אינו גולה.

 

משנה ב

הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג -

הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ הוֹצִיא הַלָּז אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ -

הֲרֵי זֶה פָּטוּר.

זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג;

אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק לִכָּנֵס לְשָׁם - גּוֹלֶה,

וְאִם לָאו - אֵינוֹ גּוֹלֶה;

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ה) "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת-רֵעֵהוּ בַיַּעַר",

מָה הַיַּעַר רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם -

יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת,

שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּזָּק (וְלַמַּזִּיק) לִכָּנֵס לְשָׁם.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת -

יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ,

וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין.

 

ברטנורא משנה ב

זרק את האבן לרשות הרבים. ואף על גב דקרוב למזיד הוא, שהיה לו לחשוב שבני אדם מצוים ברשות הרבים תמיד, הכא עסקינן באשפה העשויה ברשות הרבים להפנות בה בלילה, ואינה עשויה להפנות בה ביום, וזמנין דמקרי דיתיב בה, ומשום הכי גולה, דלאו פושע הוא, ולא אנוס גמור הוא.

והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור. דכתיב (דברים י"ט) "ומצא את רעהו", פרט לממציא את עצמו.

אם יש רשות לניזק, שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס.

מה חטיבת עצים רשות. דאי בעי עייל לחטוב ואי בעי לא עייל.

יצא האב הרודה את בנו. דמצוה קא עביד.

 

משנה ג

הָאָב גּוֹלֶה עַל יְדֵי הַבֵּן,

וְהַבֵּן גּוֹלֶה עַל יְדֵי הָאָב.

הַכֹּל גּוֹלִין עַל יְדֵי יִשְֹרָאֵל, וְיִשְֹרָאֵל גּוֹלִין עַל יְדֵיהֶן,

חוּץ מֵעַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב.

וְגֵר תּוֹשָׁב אֵינוֹ גּוֹלֶה אֶלָּא עַל יְדֵי גֵּר תּוֹשָׁב.

הַסּוּמָא אֵינוֹ גּוֹלֶה, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה ;

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: גּוֹלֶה.

הַשֹּׂוֹנֵא אֵינוֹ גּוֹלֶה;

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: הַשֹּׂוֹנֵא נֶהֱרָג, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמוּעָד;

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: יֵשׁ שׁוֹנֵא גּוֹלֶה וְיֵשׁ שׁוֹנֵא שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה;

 

זֶה הַכְּלָל:

כָּל שֶׁהוּא יָכוֹל לוֹמַר, לָדַעַת הָרַג - אֵינוֹ גּוֹלֶה,

וְשֶׁלֹּא לָדַעַת הָרַג - הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.

 

ברטנורא משנה ג

האב גולה על ידי בנו. כשלא הכהו ללמדו תורה או מוסר או אומנות.

הכל גולים על ידי ישראל. ואפילו עבד או כותי.

חוץ מעל ידי גר תושב. שאם הרג בן ישראל בשוגג, אינו גולה אלא נהרג.

הסומא אינו גולה. דכתיב (במדבר ל"ה) "בלא ראות", פרט לסומא.

רבי מאיר אומר גולה. "בלא ראות" לרבות את הסומא. ואין הלכה כרבי מאיר.

השונא. כל שלא דבר עמו שלושה ימים מחמת איבה. ואין הלכה לא כרבי יוסי ברבי יהודה ולא כרבי שמעון, אלא השונא אינו נהרג ואינו נקלט, שחזקתו שהוא קרוב למזיד.

 

משנה ד

לְהֵיכָן גּוֹלִין?

לְעָרֵי מִקְלָט,

לְשָׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וּלְשָׁלשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ כְּנַעַן,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה, יד) “אֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן,

וְאֵת שְׁלשׁ הֶעָרִים תִּתְּנוּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" וְגוֹמֵר.

עַד שֶׁלֹּא נִבְחֲרוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל,

לא הָיוּ שָׁלשׁ שֶׁבְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן קוֹלְטוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, יג)

"שֵׁשׁ-עָרֵי מִקְלָט תִּהְיֶינָה",

עַד שֶׁיִּהְיוּ שֶׁשְׁתָּן קוֹלְטוֹת כְּאֶחָד.

 

ברטנורא משנה ד

להיכן גולין לערי מקלט. וארבעים ושנים עיר של לוים נמי כולן קולטות. אלא שאלו שש ערי מקלט בין נכנס שם רוצח לדעת שתקלטנו ובין נכנס שלא לדעת, קולטות. ושנים וארבעים עיר, לדעת - קולטות, שלא לדעת אינן קולטות, ואם הרגו גואל הדם לשם פטור.

 

משנה ה

וּמְכֻוָּנוֹת לָהֶן דְּרָכִים מִזּוֹ לָזוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ג) "תָּכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ וְשִׁלַּשְׁתָּ" וְגוֹמֵר.

וּמוֹסְרִין לָהֶן שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים,

שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ בַּדֶּרֶךְ, וִידַבְּרוּ אֵלָיו.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף הוּא מְדַבֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם שם, ד)

"וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ".

 

ברטנורא משנה ה

ומכוונות היו להן הדרכים. שהיו עושים הדרכים שיהו מכוונות לערי מקלט שלא יהא הרוצח תועה בדרך. ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים, כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם.

וידברו אליו. מדברים לגואל הדם "אל תנהוג מנהג של שופכי דמים, בשגגה בא מעשה זה לידו".

הוא מדבר על ידי עצמו. אין תלמידי חכמים נזקקין לדבר לגואל הדם בעבורו, אלא הוא טוען טענות לעצמו. ואין הלכה כרבי מאיר.

 

משנה ו

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר:

בַּתְּחִלָּה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט,

וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם;

מִי שֶׁנִּתְחַיַּב מִיתָה בְּבֵית דִּין - הֲרָגוּהוּ;

וְשֶׁלֹּא נִתְחַיַּב מִיתָה - פְּטָרוּהוּ;

מִי שֶׁנִּתְחַיַּב גָּלוּת - מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה, כה) "וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל-עִיר מִקְלָטוֹ" וְגוֹמֵר.

אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,

וְאֶחָד הַמְרֻבֶּה בִּבְגָדִים, וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחָתוֹ -

מַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ.

לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת,

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶן שֶׁיָּמוּתוּ.

מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל -

הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה;

אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל,

וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ -

חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי.

 

ברטנורא משנה ו

ואחד המרובה בגדים. שאחר שנגנזה צלוחית של שמן המשחה, לא היה מתחנך להיות כהן גדול אלא בלבישת שמונה בגדים.

ואחד שעבר ממשיחתו. שאירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו. במיתת כל אחד מאלו הוא חוזר, אע"פ שהאחר חי. דשלוש פעמים כהן גדול כתיב בפרשה.

רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה. דקרא אחרינא כתיב (במדבר ל"ה) "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן". ורבנן, כיון דלא כתיב בההוא קרא הכהן הגדול לא דרשי ליה. והלכה כחכמים.

שלא יתפללו על בניהם שימותו. והם פשעו, שהיה להם לבקש רחמים על דורם שלא יארע בהן תקלה ולא בקשו.

משנגמר דינו לגלות. דמשנגמר דינו ועומד לגלות כאילו גלה.

 

משנה ז

נִגְמַר דִּינוֹ בְּלא כֹּהֵן גָּדוֹל,

הַהוֹרֵג כֹּהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁהָרַג -

אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם.

וְאֵינוֹ יוֹצֵא לא לְעֵדוּת מִצְוָה, וְלא לְעֵדוּת מָמוֹן,

וְלא לְעֵדוּת נְפָשׁוֹת;

וַאֲפִלּוּ יִשְֹרָאֵל צְרִיכִים לוֹ,

וַאֲפִלּוּ שַֹר צְבָא יִשְֹרָאֵל כְּיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה -

אֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם לְעוֹלָם,

שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה, כה) "אֲשֶׁר-נָס שָׁמָּה" -

שָׁם תְּהֵא דִּירָתוֹ, שָׁם תְּהֵא מִיתָתוֹ, שָׁם תְּהֵא קְבוּרָתוֹ.

כְּשֵׁם שֶׁהָעִיר קוֹלֶטֶת, כָּךְ תְּחוּמָהּ קוֹלֵט.

רוֹצֵחַ שֶׁיָּצָא חוּץ לַתְּחוּם, וּמְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם -

רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִצְוָה בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וּרְשׁוּת בְּיַד כָּל אָדָם;

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: רְשׁוּת בְּיַד גּוֹאֵל הַדָּם, וְכָל אָדָם אֵין חַיָּבִין עָלָיו.

אִילָן שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּתוֹךְ הַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה חוּץ לַתְּחוּם,

אוֹ עוֹמֵד חוּץ לַתְּחוּם וְנוֹפוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ הַתְּחוּם -

הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַנּוֹף.

הָרַג בְּאוֹתָהּ הָעִיר - גּוֹלֶה מִשְּׁכוּנָה לִשְׁכוּנָה;

וּבֶן לֵוִי - גּוֹלֶה מֵעִיר לְעִיר.

 

ברטנורא משנה ז

נגמר דינו בלא כהן גדול. שלא היה כהן גדול בעולם.

לא לעדות מצוה. כגון לעדות החודש.

וכל אדם חוץ מגואל הדם, שהרגו חוץ לעיר מקלטו אינו חייב עליו, דכתיב (שם ) "אין לו דם", וגואל הדם רשות בידו להרגו. והלכה כרבי עקיבא. והני מילי, שיצא מזיד. אבל יצא שוגג, כל אדם שהרגו נהרג עליו.

הכל הולך אחר הנוף. בגמרא מפרש דאף אחר הנוף קאמר, שאם היה עיקרו בתוך התחום של ערי מקלט ונופו נוטה חוץ לתחום, כיון שנכנס תחת נופו, נקלט, הואיל ועיקרו לפנים שדינן נופו בתר עיקרו. ואי עיקרו בחוץ ונופו בפנים, כי היכי דבנופו לא מצי קטיל ליה, בעיקרו נמי לא מצי קטיל ליה, דשדינא עיקרו בתר נופו לחומרא.

 

משנה ח

(כַּיוֹצֵא בּוֹ)

רוֹצֵחַ שֶׁגָּלָה לְעִיר מִקְלָטוֹ, וְרָצוּ אַנְשֵׁי הָעִיר לְכַבְּדוֹ -

יֹאמַר לָהֶם: "רוֹצֵחַ אֲנִי".

אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי כֵן -

יְקַבֵּל מֵהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ד)

"וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ".

מַעֲלִים הָיוּ שָֹכָר לַלְוִיִּם; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לא הָיוּ מַעֲלִים לָהֶן שָֹכָר.

וְחוֹזֵר לִשְֹרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לא הָיָה חוֹזֵר לִשְֹרָרָה שֶׁהָיָה בָּהּ.

 

ברטנורא משנה ח

מעלים היו שכר ללוים. בארבעים ושתים עיר שגם הם קולטות, מעלה הרוצח שכר לבעל הבית שהוא דר בו.

רבי מאיר אומר וכו'. ואין הלכה כרבי מאיר. ודוקא במ"ב עיר, אבל בשש ערי מקלט כולי עלמא מודו שאין מעלה שכר לבעל הבית.

לא היה חוזר לשררה שהיה בה. דכתיב (ויקרא כ"ה) "ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ישוב", למשפחתו הוא חוזר, ואינו חוזר למה שהוחזקו אבותיו.

 

ואין הלכה כרבי יהודה.