לחץ כאן לתצוגת הדפסה

מגילה, פרק ד

מגילה, פרק ד

 

משנה א
הַקּוֹרֵא אֶת הַמְּגִלָּה - עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב.
קְרָאָהּ אֶחָד, קְרָאוּהָ שְׁנַיִם - יָצָאוּ.
מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְבָרֵךְ - יְבָרֵךְ;
וְשֶׁלֹּא לְבָרֵךְ - לא יְבָרֵךְ.
בַּשֵּׁנִי וּבַחֲמִישִׁי וּבַשַּׁבָּת בַּמִּנְחָה קוֹרִין שְׁלֹשָׁה,
אֵין פּוֹחֲתִין וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן;
וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא.
הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה - מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
 
ברטנורא משנה א
הקורא את המגילה עומד ויושב. רצה עומד רצה יושב.
קראוה שנים. ביחד, יצאו. ולא אמרינן שני קולות אין נשמעין כאחד, דכיון דחביבא להו יהבי דעתייהו.
מקום שנהגו לברך. אחריה, יברך. אבל לפניה, חייב לברך בכל מקום שלש ברכות, על מקרא מגילה, ושעשה נסים, ושהחיינו. בין בלילה בין ביום. דקריאה של יום עיקר דכתיב (אסתר ט, כח) "והימים האלה נזכרים ונעשים". ואיכא למאן דאמר, דכיון שבירך שהחיינו בלילה לא יברך ביום שהחיינו, והכי מסתברא.
ואין מוסיפין עליהן. שלא יקשה לצבור, מפני שהן ימי מלאכה. ושבת במנחה, נמי סמוך לחשיכה הוא, שהרי כל היום היו רגילים לדרוש. ומהאי טעמא נמי אין מפטירין.
הפותח והחותם בתורה מברך לפניה ולאחריה. המתחיל לקרות בתורה ראשון, מברך לפניה. והאחרון, החותם שהוא המשלים, מברך לאחריה. וכל שאר הקורין בתורה, אין מברכין לא לפניה ולא לאחריה. והאידנא נהיגי עלמא, דכולהו מברכין לפניה ולאחריה, גזירה משום הנכנסים ולא שמעו הראשון שבירך לפניה, ויאמרו אין ברכה בתורה לפניה, ומשום היוצאים ולא ישמעו החותם מברך לאחריה, והראשונים לא ברכו, ויאמרו אין ברכה בתורה לאחריה.
 
משנה ב
בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד קוֹרִין אַרְבָּעָה,
אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן,
וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא.
הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה - מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
 
זֶה הַכְּלָל.
כָּל שֶׁיֶּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב - קוֹרִין אַרְבָּעָה.
בְּיוֹם טוֹב - חֲמִשָּׁה.
בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים - שִׁשָּׁה.
בַּשַּׁבָּת - שִׁבְעָה.
אֵין פּוֹחֲתִין מֵהֶן, אֲבָל מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן,
וּמַפְטִירִין בַּנָּבִיא.
הַפּוֹתֵחַ וְהַחוֹתֵם בַּתּוֹרָה - מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ.
 
ברטנורא משנה ב
ואין מוסיפין עליהן. דבראשי חדשים ובחולו של מועד נמי איכא בטול מלאכה, דמלאכת דבר האבד מותרת.
ביום טוב חמשה. דכל דטפי ליה מלתא מחבריה, טפי ליה גברא. הלכך בראשי חדשים ובמועד, דאיכא קרבן מוסף, קורין ארבעה. יום טוב דאיכא בטול מלאכה, קורין חמשה. ויום הכפורים דענוש כרת, קורין ששה. שבת דחיוב סקילה, קורין שבעה.
 
משנה ג
אֵין פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע, וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה,
וְאֵין נוֹשְֹאִין אֶת כַּפֵּיהֶם,
וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא,
וְאֵין עוֹשִֹין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב,
וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים וּבִרְכַּת חֲתָנִים,
וְאֵין מְזַמְּנִין בַּשֵּׁם - פָּחוֹת מֵעֲשָֹרָה.
וּבַקַּרְקָעוֹת - תִּשְׁעָה וְכֹהֵן,
וְאָדָם כַּיּוֹצֵא בָהֶן.
 
ברטנורא משנה ג
אין פורסין על שמע. עשרה שבאו לבית הכנסת אחר שקראו צבור את שמע, עומד אחד ואומר קדיש וברכו וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע. פורסין, לשון "פרוסה", כלומר חצי דבר, משתי ברכות שלפני ק"ש אומר ברכה אחת.
ואין עוברין לפני התיבה. שליח צבור.
ואין נושאין כפיהן. לברך ברכת כהנים.
ואין קורין בתורה. בצבור. וכל הני אין נעשים בפחות מעשרה, דכתיב (ויקרא כב, לב) "ונקדשתי בתוך בני ישראל", כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה, כתיב הכא "בתוך בני ישראל", וכתיב התם (במדבר טז, כא) "הבדלו מתוך העדה הזאת", מה להלן עשרה, שאין עדה פחותה מעשרה, אף כאן עשרה.
ואין עושין מעמד ומושב. למת, כשנושאין את המת לקברו, היו יושבים שבע פעמים לכבוד המת, ואומרים על כל פרק ופרק של הספד "עמדו יקרים עמודו, שבו יקרים שבו". ובבציר מעשרה לאו אורח ארעא.
ברכת אבלים. ברכת רחבה. שהיו אומרים ברכה כנגד אבלים, וברכה כנגד המנחמים כו'. כדמפורש בפ"ק דכתובות (דף ח).
ותנחומי אבלים. עומדים בשורה כשחוזרין מן הקבר ומנחמין את האבלים, ואין שורה פחותה מעשרה.
וברכת חתנים. שבע ברכות שאומרים לחתן.
ואין מזמנין. כיון דבעי למימר "נברך אלהינו", בציר מעשרה לאו אורח ארעא.
והקרקעות. של הקדש, הבא לפדותן צריך עשרה ואחד מהן כהן, דעשרה כהני כתובים בפרשת הקדשות, שלשה בערכין ושלשה בבהמה וארבעה בקרקעות.
ואדם כיוצא בהן. אם אמר דמי עלי, שמין אותו כעבד, ועבד אתקש לקרקעות, דכתיב (ויקרא כה, מו) "והתנחלתם אותם לבניכם". וכי היכי דבקרקעות בעינן עשרה וחד מינייהו כהן, הכי נמי באדם.
 
משנה ד
הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לא יִפְחֹת מִשְּׁל שָׁה פְּסוּקִים.
לא יִקְרָא לַמְתֻרְגְּמָן יוֹתֵר מִפָּסוּק אֶחָד,
וּבַנָּבִיא שְׁלשָׁה.
הָיוּ שְׁלָשְׁתָּן שָׁלשׁ פָּרָשִׁיּוֹת - קוֹרִין אֶחָד אֶחָד.
מְדַלְּגִין בַּנָּבִיא וְאֵין מְדַלְּגִין בַּתּוֹרָה.
וְעַד כַּמָּה הוּא מְדַלֵּג?
עַד כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְסֹק הַמְתֻרְגְּמָן.
 
ברטנורא משנה ד
ולא יקרא למתורגמן יותר מפסוק אחד. שלא יטעה המתורגמן שמתרגם על פה.
ובנביא שלשה. אם ירצה. ולא אכפת לן אם יטעה, דלא נפקא לן הוראה מינייהו.
ואם שלשתן שלש פרשיות. כגון (ישעיה נב ג-ה), "כי כה אמר ה' חנם נמכרתם", "כי כה אמר ה' מצרים ירד עמי בראשונה", "ועתה מה לי פה נאם ה'", הם ג' פרשיות בשלשה מקראות רצופים.
מדלגין בנביא. מפרשה לפרשה ואפילו מענין לענין.
ואין מדלגין בתורה. בשני ענינים. אבל בענין אחד מדלגין, כמו שהיה כהן גדול קורא ביום הכפורים פרשת אחרי מות (ויקרא טז, א), ומדלג וקורא אך בעשור (שם כג, כו).
עד שלא יפסיק התורגמן. המדלג בין בתורה בענין אחד, בין בנביא ואפילו בשני ענינים, לא ישהא אלא בכדי שישלים המתורגמן לתרגם מה שהוא צריך לתרגם, שאין כבוד לצבור לעמוד שם בשתיקה.
 
משנה ה
הַמַּפְטִיר בַּנָּבִיא - הוּא פּוֹרֵס עַל שְׁמַע,
וְהוּא עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְהוּא נוֹשֵֹא אֶת כַּפָּיו.
וְאִם הָיָה קָטָן -
אָבִיו אוֹ רַבּוֹ עוֹבְרִין עַל יָדוֹ.
 
ברטנורא משנה ה
המפטיר בנביא. מי שרגיל להפטיר בנביא, תקנו חכמים שיהא הוא פורס על שמע ברבים.
והוא עובר לפני התיבה. להוציא את הרבים בקדושת השם בתפלה, הואיל וממציא את עצמו להפטיר, דהוי דבר שאינו כבודו, תקנו לו את זו לכבודו.
ואם היה קטן. שאינו יכול לעבור לפני התיבה, ולא לפרוס על שמע.
אביו או רבו. עוברים לפני התיבה.
 על ידו. בשבילו.
 
משנה ו
קָטָן - קוֹרֵא בַּתּוֹרָה וּמְתַרְגֵּם,
אֲבָל אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע,
וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה, וְאֵינוֹ נוֹשֵֹא אֶת כַּפָּיו.
פּוֹחֵחַ - פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם,
אֲבָל אֵינוֹ קוֹרֵא בַּתּוֹרָה,
וְאֵינוֹ עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה וְאֵינוֹ נוֹשֵֹא אֶת כַּפָּיו.
סוּמָא - פּוֹרֵס עַל שְׁמַע וּמְתַרְגֵּם;
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא רָאָה מְאוֹרוֹת מִיָּמָיו, אֵינוֹ פּוֹרֵס עַל שְׁמַע.
 
ברטנורא משנה ו
קטן קורא בתורה. ויש מן הגאונים שאמרו, דוקא משלישי ואילך.
אבל אינו פורס על שמע. לפי שהוא בא להוציא את הרבים ידי חובתן, וכל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
ואינו נושא את כפיו. אם הוא כהן, שאין כבוד לצבור שיהיו כפופין לברכתו.
פוחח. בגדיו קרועים וזרועותיו נראים מבחוץ. "ערום ויחף", מתרגמינן "פוחח ויחף".
פורס על שמע. שהרי הוא מחוייב בדבר.
אבל אינו קורא בתורה. מפני כבוד התורה. וכן לפני התיבה, וכן לנשיאת כפים, מפני שגנאי הוא לצבור.
סומא פורס על שמע. שאע"פ שאינו רואה מאורות יש לו הנאה מן המאורות, שבני אדם רואין אותו ומצילין אותו מן המכשולים.
רבי יהודה אומר כל מי שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוס. שלא היה לו הנאה מהם לעולם. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ז
כֹּהֵן שֶׁיֶּשׁ בְּיָדָיו מוּמִין - לא יִשָֹּׂא אֶת כַּפָּיו.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וּפוּאָה -
לא יִשָֹּׂא אֶת כַּפָּיו,
מִפְּנֵי שֶׁהָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ.
 
ברטנורא משנה ז
כהן שיש בידו מומין. וכן בפניו או ברגליו.
לא ישא את כפיו. שאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, ואם יש מומין ברגליו יסתכלו בו ומתוך כך יבואו להסתכל בידיו, והמסתכל בכהנים כשנושאים כפיהן עיניו כהות [חגיגה ט"ז ע"א], לפי שהשכינה שורה בין ידיהם.
אסטיס. צבעו דומה לתכלת.
פואה. שרשים אדומים שצובעים בהם אדום. ומסיק בגמרא, שאם היה דש בעירו, כלומר רגיל עמהם וכולם יודעים במומין שיש בו, או בצבע שבידיו, או שרוב אנשי העיר מלאכתן בכך, מותר, דשוב אין מסתכלים בו.
 
משנה ח
הָאוֹמֵר: אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְבוּעִין -
אַף בִּלְבָנִים לא יַעֲבֹר;
בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר - אַף יָחֵף לא יַעֲבֹר.
הָעוֹשֶֹה תְּפִלָּתוֹ עֲגֻלָּה - סַכָּנָה וְאֵין בָּהּ מִצְוָה.
נְתָנָהּ עַל מִצְחוֹ אוֹ עַל פַּס יָדוֹ - הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת.
צִפָּן זָהָב, וּנְתָנָהּ עַל בֵּית אֻנְקְלִי שֶׁלּוֹ - הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים.
 
ברטנורא משנה ח
אף בלבנים לא יעבור. חיישינן שמא מינות נזרקה בו, דעובדי עבודה זרה מקפידין בכך.
העושה תפילין שבראשו עגולות. כאגוז או כביצה.
סכנה. שלא תכנס בראשו.
ואין בה מצוה. דתפילין מרובעות הלכה למשה מסיני.
הרי זה דרך מינות. שבוזים דברי חכמים והולכים אחר משמעות המקרא, ואומרים בין עיניך ממש, על ידך ממש. וחכמים למדו בגזירה שוה, "בין עיניך", במקום שער שבראש, מקום שמוחו של תינוק רופס. "על ידך", בגובה היד, קיבורת בראש הזרוע, שתהא כנגד הלב.
 ציפה זהב וכו'. והכתוב אומר (שמות יג, ט) "למען תהיה תורת ה' בפיך", מן המותר בפיך, שיהא הכל מעור בהמה טהורה ולא מזהב.
ונתנה על בית אנקלי. על בית יד המלבוש מבחוץ. והכתוב אומר, "לך לאות", ולא לאחרים לאות.
הרי זה דרך החיצונים. בני אדם ההולכים אחר דעתם חוץ מדעת החכמים.
 
משנה ט
הָאוֹמֵר: יְבָרְכוּךָ טוֹבִים - הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ הַמִּינוּת;
עַל קַן צִפּוֹר יַגִּיעוּ רַחֲמֶיךָ, וְעַל טוֹב יִזָּכֵר שְׁמֶךָ,
מוֹדִים מוֹדִים -
מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.
הַמְכַנֶּה בָּעֲרָיוֹת - מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ.
הָאוֹמֵר: "וּמִזַּרְעֲךָ לא-תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ" (ויקרא יח, כא)
וּמִזַּרְעָךְ לא תִתֵּן לְאַעְבָּרָא בְּאַרְמָיוּתָא -
מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ בִּנְזִיפָה.
 
ברטנורא משנה ט
יברכוך טובים הרי זו דרך מינות. שצריכין ישראל לצרף עמהם פושעי ישראל באגודת תעניותיהם, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני הקטורת.
על קן צפור יגיעו רחמיך. כמו שהגיעו רחמיך על קן צפור, וגזרת "לא תקח האם על הבנים" (דברים כב, ו), כן חוס ורחם עלינו. משתקין אותו. שעושה מצותיו של הקב"ה רחמים, והם אינן אלא גזירות.
ועל טוב יזכר שמך. על טובתך נודה לך. משתקין אותו. שאנו חייבים לברך על הרעה כשם שמברכין על הטובה.
מודים מודים. דמיחזי כשתי רשויות, כמודה ומקבל עליו שני אלהות.
המכנה בעריות. שדורש פרשה של עריות בלשון כינוי. שאומר דלא בעריות ממש דיבר הכתוב, אלא שלא יגלה קלון אביו וקלון אמו ברבים.
ומזרעך לא תתן לאעברא לארמיותא. לא תבא על הגויה ותוליד בן לעבודה זרה.
משתקין אותו בנזיפה. שעוקר הכתוב ממשמעותו, ונותן כרת לבא על הגויה, ומחייבו חטאת על השוגג.
 
משנה י
מַעֲשֵֹה רְאוּבֵן נִקְרָא וְלא מִתַּרְגֵּם.
מַעֲשֵֹה תָּמָר נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.
מַעֲשֵֹה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם,
וְהַשֵּׁנִי נִקְרָא וְלא מִתַּרְגֵּם.
בִּרְכַּת כֹּהֲנִים,
מַעֲשֵֹה דָוִד וְאַמְנוֹן,
לא נִקְרָאִין וְלא מִתַּרְגְּמִין.
אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה,
וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אֵין מַפְטִירִין בְּ "הוֹדַע אֶת-יְרוּשָׁלַיִם".
 
ברטנורא משנה י
מעשה אמנון ותמר נקרא ומיתרגם. ולא חיישינן ליקריה דדוד. והוא, דלא כתיב "אמנון בן דוד", כדבעינן למימר לקמן.
מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם. ולא חיישינן ליקרא דישראל.
מעשה עגל השני. מן "ויאמר משה אל אהרן" עד "וירא משה את העם" וגו' (שמות לב, כא-כה) ופסוק "ויגוף ה' את העם" (שם שם לה), כל אלו נקראים ולא מתרגמין, משום יקרא דאהרן.
ברכת כהנים. נקראים ולא מתרגמין משום דאית ביה "ישא ה' פניו אליך", שלא יאמרו הקב"ה נושא פנים, והן אינן יודעים שכדאי הן ישראל לשאת להם פנים.
מעשה דוד ואמנון. לא נקראים בהפטרה, ולא מיתרגמין, כל אותן פסוקים שכתוב בהם אמנון בן דוד. אבל אותן שנאמר בהן אמנון סתם, הא אמרינן לעיל מעשה אמנון ותמר נקרא ומתרגם.
אין מפטירין במרכבה. דלמא אתי לשיולי ולעיוני בה.
ור' יהודה מתיר. והלכה כמותו.
אין מפטירין "בהודע את ירושלים". (יחזקאל טז), משום יקרא דירושלים. ואין הלכה כר' אליעזר.
 
סליק מסכת מגילה