מעילה, פרק ב
משנה א
חַטָּאת הָעוֹף מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדָּשָׁה.
נִמְלְקָה -
הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּבַלִּינָה.
הֻזָּה דָּמָהּ -
חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא,
וְאֵין בָּהּ מְעִילָה.
ברטנורא משנה א
חטאת העוף. הוכשרה ליפסל. כלומר משנמלקה נתוספה בה קדושה, שהיא נפסלת אם נגע בה טבול יום או מחוסר כפורים. ודוקא נפסלת בטבול יום. אבל לא מיטמאה לטמא אחרים, שכשם שטבול יום פוסל את התרומה כך הוא פוסל את הקודש.
הוזה דמה חייבין עליה משום פגול. דהזאה של חטאת העוף במקום זריקה דבהמה קאי, דהזאה קובעת פגול כשחשב בו קודם לכן כמו זריקת דם בבהמה, ושוב יש בו איסור נותר וטמא.
ואין בה מעילה. דכיון דהוזה דמה יש [בה] היתר לכהנים.
משנה ב
עוֹלַת הָעוֹף מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדָּשָׁה.
נִמְלְקָה -
הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּבַלִּינָה.
מִצָּה דָּמָהּ -
חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא,
וּמוֹעֲלִין בָּהּ, עַד שֶׁתֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
ברטנורא משנה ב
מיצה דמה. מיצוי דעולת העוף קאי במקום זריקת הבהמה והזאה דחטאת העוף. דבעולת העוף כתיב ונמצה דמו.
עד שתצא לבית הדשן. דכיון דכולה כליל ולית בה שעת היתר לבסוף, לעולם מועלין בה עד שתשרף כולה, ותנטל מעפרה תרומת הדשן כדכתיב (ויקרא ו') "והרים את הדשן אשר תאכל האש".
משנה ג
פָּרִים הַנִּשְֹרָפִין וּשְֹעִירִים הַנִּשְֹרָפִין -
מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ.
נִשְׁחֲטוּ -
הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּבַלִּינָה.
הֻזָּה דָּמָן -
חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא,
וּמוֹעֲלִין בָּהֶן בְּבֵית הַדֶּשֶׁן, עַד שֶׁיֻּתַּךְ הַבָּשָֹר.
ברטנורא משנה ג
פרים הנשרפים. אין בהם לכהנים היתר כלל.
הוזה דמן כו'. הזאת דמן קובעתן לפגול לענוש כרת האוכל מהן אם חישב עליהם בשעת שחיטה להקטיר אימוריהן חוץ לזמנן, וכיון דלית בהו היתר לכהנים, מועלין בהן בבית הדשן חוץ למחנה היכא דנשרפו אם נהנה מהן.
עד שיותך הבשר. כלומר שיהיה נשרף ונעשה פחמים. אבל לאחר שניתך, שוב אין בו מעילה, שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלים בו.
משנה ד
הָעוֹלָה מוֹעֲלִין בָּהּ מִשֶּׁהֻקְדָּשָׁה.
נִשְׁחֲטָה -
הֻכְשְׁרָה לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּבַלִּינָה.
נִזְרַק דָּמָהּ -
חַיָּבִין עָלֶיהָ מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא,
וְאֵין מוֹעֲלִין בְּעוֹרָהּ,
אֲבָל מוֹעֲלִין בַּבָּשָֹר, עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
ברטנורא משנה ד
ואין מועלין בעורה. דלכהנים היא, כדכתיב (שם ז') "עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה".
אבל מועלין בבשר. כל זמן שהוא נשרף על גבי המזבח. דכליל הוא.
עד שתצא לבית הדשן. שמרימים כל האפר מעל המזבח ומשליכים אותו לבית הדשן. ושוב אין בה מעילה, שכבר נעשית מצותה.
משנה ה
חַטָּאת וְאָשָׁם וְזִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר -
מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ.
נִשְׁחֲטוּ -
הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּבַלִּינָה.
נִזְרַק דָּמָן -
חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא;
אֵין מוֹעֲלִין בַּבָּשָֹר,
אֲבָל מוֹעֲלִין בָּאֵמוּרִים, עַד שֶׁיֵּצְאוּ לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
ברטנורא משנה ה
אין מועלין בבשר. דהא יש בו היתר לכהנים, דבשר חטאת ואשם וזבחי שלמי צבור, נאכל לכהנים.
אבל מועלין באימורים. שאין בהן היתר לכהנים.
משנה ו
שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ.
קָרְמוּ בַּתַּנּוּר -
הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים,
וְלִשְׁחוֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזֶּבַח.
נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִֹים -
חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא,
וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה.
ברטנורא משנה ו
שתי הלחם. שמביאין בעצרת.
קרמו פני הלחם בתנור. היינו תחילת תיקונן, וההיא קרימה בתנור חשיבא הכשר ליפסל בטבול יום ומחוסר כיפורים כשחיטה דקדשי קדשים. והכא לא גרסינן ובלינה, משום דשתי הלחם נאפות מערב יום טוב שאין אפייתן דוחה את היו"ט ונאכלות למחר ביום טוב. והוכשרו לשחוט עליהן את הזבח, דכיון דקרמו פניה קרויה לחם.
ואין בהם מעילה. שיש בהן שעת היתר לכהנים וכבר נעשית מצותן.
משנה ז
לֶחֶם הַפָּנִים מוֹעֲלִין בּוֹ מִשֶּׁהֻקְדַּשׁ.
קָרַם בַּתַּנּוּר -
הֻכְשַׁר לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים,
וּלְהִסָּדֵר עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן.
קָרְבוּ הַבָּזִכִּין -
חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא;
וְאֵין בּוֹ מְעִילָה.
ברטנורא משנה ז
לחם הפנים. הכא נמי לא גרסינן ביה ליפסל בלינה, שהרי נאפה בערב שבת ואינו נאכל עד לשבת האחרת.
קרבו בזיכים. היינו מכשיריו, שבשבת בשעת סילוק הלחם היו מקריבין הבזיכין של לבונה.
ואין בו מעילה. שהותר לכהנים ונעשית מצותו.
משנה ח
הַמְּנָחוֹת מוֹעֲלִים בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ.
קָדְשׁוּ בַּכְּלִי -
הֻכְשְׁרוּ לִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּבַלִּינָה.
קָרַב הַקֹּמֶץ -
חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא,
וְאֵין מוֹעֲלִין בַּשִּׁירַיִם,
אֲבָל מוֹעֲלִין בַּקֹּמֶץ, עַד שֶׁיֵּצֵא לְבֵית הַדֶּשֶׁן.
ברטנורא משנה ח
המנחות מועלין בהן משהוקדשו. בקדושת פה.
ואין מועלין בשיריים. שיש בהן היתר לכהנים.
אבל מועלין בקומץ. עד שישרף כולו ויצא לבית הדשן כדין אימורי חטאת ואשם. ולאחר כן אין מועלין בו, דהא נעשית מצותו.
משנה ט
הַקֹּמֶץ, וְהַלְּבוֹנָה, וְהַקְּטֹרֶת,
וּמִנְחוֹת כֹּהֲנִים, וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ, וּמִנְחַת נְסָכִין -
מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ.
קָדְשׁוּ בַּכְּלִי -
הֻכְשְׁרוּ לִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם, וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים, וּבַלִּינָה,
וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם נוֹתָר, וּמִשּׁוּם טָמֵא,
וּפִגּוּל אֵין בָּהֶן.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁיֶּשׁ לוֹ מַתִּירִין -
אֵין חַיָּבִים עָלָיו מִשּׁוּם פִּגּוּל, נוֹתָר, וְטָמֵא,
עַד שֶׁיִּקְרְבוּ מַתִּירָיו.
וְכָל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין -
כֵּיוָן שֶׁקָּדַשׁ בַּכְּלִי, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר, וּמִשּׁוּם טָמֵא,
וּפִגּוּל אֵין בּוֹ.
ברטנורא משנה ט
ומנחת נסכים. מנחה הבאה עם הזבח שאין בה שיריים. וכל הני כליל נינהו.
משהוקדשו. קדושת פה בעלמא.
ופגול אין בהן. לפי שאין להם מתירין ואין פגול נוהג אלא בדבר שקרבו מתיריו כדלקמן.
כל שיש לו מתירין. כגון שלמים וחטאות ואשמות, דדמן מתיר אימורים למזבח והבשר לכהנים. או דבר שיש לו מתירין למזבח בלבד, כגון עולת העוף ופרים הנשרפים, שדמן מתירן למזבח בלבד, וכגון שתי הלחם דדמן של כבשים הוו מתיריהן, ולחם הפנים דבזיכים הוו מתירין, וכגון מנחות דיש להן היתר בקומץ. כל הני אין חייבים עליהם משום פגול ונותר וטמא עד שיקרבו מתירין. דהכי כתיב גבי פיגול לא ירצה, ואמרינן כהרצאת כשר כך הרצאת פסול. ונותר וטמא יליף מפיגול במסכת זבחים בפרק כל הזבחים.
וכל דבר שאין לו מתירין. כי הני הקומץ והלבונה דהן עצמן מתירין הן ואין מתירים אותם שום דבר אחר.
חייב עליה משום נותר וטמא. משום טמא מרבינן להו, מדכתיב (ויקרא כ"ב) כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה, בכל הקדשים הכתוב מדבר לחייב עליה משום טמא. ונותר יליף מטמא.