מנחות, פרק ח

משנה א

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד

בָּאִים מִן הָאָרֶץ, וּמִחוּצָה לָאָרֶץ, מִן הֶחָדָשׁ, וּמִן הַיָּשָׁן,

חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם,

שֶׁאֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הָאָרֶץ.

וְכֻלָּן אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִן הַמֻּבְחָר.

וְאֵיזֶהוּ מֻבְחָר?

מִכְמָס וּמְזוֹנִיחָה אַלְפָא לַסֹּלֶת.

שְׁנִיָּה לָהֶם חֲפָרַיִם בַּבִּקְעָה.

כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִים.

ברטנורא משנה א

כל קרבנות. מן החדש ומן הישן. במנחות קאמר.

שאינן באים אלא מן החדש. בעומר כתיב (ויקרא כ"ג) "מנחה חדשה", ובשתי הלחם כתיב (שמות ל"ד) "בכורי קציר חטים".

ומן הארץ. בעומר כתיב (ויקרא כ"ג) "כי תבואו אל הארץ וגו' וקצרתם את קצירה", ובשתי הלחם כתיב (שם) "ממושבותיכם תביאו לחם".

מכמס וזוניחה. שמות של מקומות הן.

אלפא לסלת. סולת שלהן ראשון ומובחר לכל הסלתות. כאל"ף זו שהיא ראשונה לכל האותיות.

אלפא. זו אל"ף בלשון יוני.

שנייה להן. קרובה סלתה להיות משובחת כסולת מכמס וזוניחה.

חפריים בבקעה. שתי חפרים הן, אחת בהר ואחת בבקעה, ואותה שבבקעה היא שסולת שלה משובחת.

כל הארצות. של ארץ ישראל היו כשרות, אלא שמכאן היו מביאים.

משנה ב

אֵין מְבִיאִין,

לא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים, וְלא מִבֵּית הָאִילָן;

וְאִם הֵבִיא - כָּשֵׁר.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶֹה?

נָרָהּ שָׁנָה רִאשׁוֹנָה,

וּבַשְּׁנִיָּה זוֹרְעָהּ קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם,

וְהִיא עוֹשָֹה סֹלֶת מְרֻבָּה.

כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק?

הַגִּזְבָּר מַכְנִיס אֶת יָדוֹ לְתוֹכָהּ;

עָלָה בָּהּ אָבָק - פְּסוּלָה, עַד שֶׁיְּנַפֶּנָּה.

וְאִם הִתְלִיעָה - פְּסוּלָה.

ברטנורא משנה ב

אין מביאין. עומר ושתי הלחם.

לא מבית הזבלים. משדה שצריכה לזבל, דשמא לא נזדבלה כל צרכה ונמצאו פירותיה כחושים. אי נמי, לפי שהזבל מבאיש ומפסיד טעם הפרי.

ולא מבית השלחים. ארץ צמאה למים שפירותיה כחושין.

לא מבית האילן. מתבואה שבין האילנות. שהאילנות הגדלים שם יונקים הקרקע ומכחישים הזרעים.

נרה. חורש. לשון "נירו לכם ניר" (ירמיה ד') .

ובשניה זורעה. בגמרא מסיק, דשנה ראשונה הוא נר כולה וזורע חציה ומניח חציה ניר. וכן בשניה חורשה כולה וזורע החצי שלא זרע אשתקד, והחצי שזרע אשתקד מניחו ניר. וכן בכל שנה זורע ניר של אשתקד.

כיצד בודק. הסולת אם מנופה כל צרכו אם לאו.

עלה בידו אבק. קמח דק, וגרוע הוא.

עד שיניפנה. בנפה לעבור האבק דק שנשאר בה.

ואם התליעה. הסולת או החטה.

פסולה. והוא שהתליעה ברובה. וילפינן לה לקמן סוף פרקין מדכתיב (במדבר כ"ח) "תמימים יהיו לכם ומנחתם תמימים יהיו לכם ונסכיהם". שיהיו גם כן המנחות והנסכים תמימים.

משנה ג

תְּקוֹעָה אַלְפָא לַשֶּׁמֶן.

אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: שְׁנִיָּה לָהּ רֶגֶב בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן.

כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין.

אֵין מְבִיאִין, לא מִבֵּית הַזְּבָלִים, וְלא מִבֵּית הַשְּׁלָחִים,

וְלא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶם;

וְאִם הֵבִיא - כָּשֵׁר.

אֵין מְבִיאִין אַנְפִּקָּנוֹן;

וְאִם הֵבִיא - פָּסוּל.

אֵין מְבִיאִין מִן הַגַּרְגְּרִים שֶׁנִּשְׁרוּ בַּמַּיִם,

וְלא מִן הַכְּבוּשִׁים, וְלא מִן הַשְּׁלוּקִין;

וְאִם הֵבִיא - פָּסוּל.

ברטנורא משנה ג

תקועה. עיר ששמה תקועה כדכתיב (שמואל ב י"ד) "וישלח יואב תקועה".

אלפא לשמן. השמן שלה ראשון ומובחר לשמנים. כאל"ף זו שהיא ראשונה לאותיות.

אנפיקנון. שמן העשוי מזיתים שלא הביאו שליש בשולן, והוא מר מאד.

שנשרו במים. שהמים מקלקלים את השמן.

משנה ד

שְׁלשָׁה זֵיתִים, וּבָהֶן שְׁלשָׁה שְׁלשָׁה שְׁמָנִים.

הַזַּיִת הָרִאשׁוֹן:

מְגַרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת, וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל -

זֶה רִאשׁוֹן.

טָעַן בַּקּוֹרָה;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים -

זֶה שֵׁנִי.

חָזַר וְטָחַן וְטָעַן - זֶה שְׁלִישִׁי.

הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת.

הַזַּיִת הַשֵּׁנִי:

מְגַרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַגַּג, וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל -

זֶה רִאשׁוֹן.

טָעַן בַּקּוֹרָה;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים -

זֶה שֵׁנִי.

חָזַר וְטָחַן וְטָעַן - זֶה שְׁלִישִׁי.

הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת.

הַזַּיִת הַשְּׁלִישִׁי:

עוֹטְנוֹ בְּתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקֶה, וּמַעֲלֵהוּ וּמְנַגְּבוֹ בְּרֹאשׁ הַגַּג,

וְכוֹתֵשׁ, וְנוֹתֵן לְתוֹךְ הַסַּל;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: סְבִיבוֹת הַסַּל -

זֶה רִאשׁוֹן.

טָעַן בַּקּוֹרָה;

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בָּאֲבָנִים -

זֶה שֵׁנִי.

חָזַר וְטָחַן וְטָעַן - זֶה שְׁלִישִׁי.

הָרִאשׁוֹן לַמְּנוֹרָה, וְהַשְּׁאָר לַמְּנָחוֹת.

ברטנורא משנה ד

שלושה זיתים. שלוש פעמים בשנה מלקטים את הזיתים. ובהן שלוש שמנים, בכל פעם יש שלושה מינים שמן.

הזית הראשון. פעם ראשונה שמלקט.

מגרגרו בראש הזית. מלקט גרגרים שהן בראש הזית, שהן מתבשלים תחילה לפי שהחמה זורחת עליהן ומבשלתן.

לתוך הסל. ומסתנן ויוצא והכלי תחת הסל לקבל השמן.

רבי יהודה אומר סביבות דופני הסל. נותן את הזיתים והשמן זב דרך הדפנות ונופל לשולי הסל ומשם מסתנן ויוצא ונמצא מזוקק. שהפסולת נשאר מדובק בדופני הסל. אבל לא יתנם בשולי הסל, מפני שמתערב בו שמן ושמרים ויוצאים ונמצא שמן עכור. והשמן הזב מאליו בלא שום טעינה נקרא שמן ראשון של הזית הראשון.

טען בקורה. זיתים שבסל.

רבי יהודה אומר באבנים. ולא בקורה. שהקורה כבדה ומוציאה את השמרים.

חזר וטחן. ברחים, את הזיתים שתחת הקורה, וטוען אחר כך הקורה.

הראשון למנורה. דבעינן שמן זית זך.

והשאר כשר למנחות. דלא כתיב בהו זך.

הזית השני. פעם שניה כשמלקט את שנמצאים מבושלים עתה.

מגרגרו בראש הגג. מלקט הגרגרין הסמוכים לגג. שזיתיהן היו סמוכים לגגותיהן, ואותן מתבשלים בשניה.

הראשון. שיצא קודם טעינה, כשר למנורה.

הזית שלישי. שמתלקט פעם שלישית, אין מתבשלים לעולם כל צרכן, שהן ענפים שתחת הגג שאין חמה מגעת בהם.

עוטנו. לשון מעטן של זיתים, שהיא הגומא שמניחים בה הזיתים כדי שיתעפשו שם. ולשון מקרא הוא, "עטיניו מלאו חלב" (איוב כ"א) .

שילקה. שיתעפש.

ומנגבו בראש הגג. דמתוך שהוא צבור ומכונס במקום אחד ארבעה וחמשה ימים זב מאליו מוחל שאינו יפה, לפיכך צריך לנגבו.

משנה ה

הָרִאשׁוֹן שֶׁבָּרִאשׁוֹן - אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ.

הַשֵּׁנִי שֶׁבָּרִאשׁוֹן, וְהָרִאשׁוֹן שֶׁבַּשֵּׁנִי - שָׁוִין.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבָּרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשֵּׁנִי וְהָרִאשׁוֹן

שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי - שָׁוִין.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשֵּׁנִי, וְהַשֵּׁנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי - שָׁוִין.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁי - אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ.

אַף הַמְּנָחוֹת הָיוּ בַּדִּין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ:

מָה אִם הַמְּנוֹרָה שֶׁאֵינָהּ לַאֲכִילָה, טְעוּנָה שֶׁמֶן זַיִת זַךְ,

הַמְּנָחוֹת שֶׁהֵן לַאֲכִילָה, אֵינוֹ דִין שֶׁיִּטְעֲנוּ שֶׁמֶן זַיִת זַךְ?

תַּלְמוּד לוֹמַר (שמות כז, כ) "זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" -

וְלא זַךְ כָּתִית לַמְּנָחוֹת.

ברטנורא משנה ה

שוין. לאו לכל מילי שוין, דהא בכולהו תנן הראשון למנורה והשאר למנחות, אלא שוין למנחות קאמר. ומשום דקיי"ל בכל מקום מבחר נדריך, שיביא מן המובחר, קא משמע לן השתא שהראשון שבשני והשני שבראשון שוין. שאם יש לו מנחה להביא ויש לו משניהם, מאיזה שירצה יביא. אבל אם יש לו משלישי שבראשון ומראשון שבשני, יביא מנחתו מראשון שבשני שהוא מובחר.

משנה ו

וּמִנַּיִן הָיוּ מְבִיאִין אֶת הַיַּיִן?

קְרוּתִים וְהַטּוּלִים אַלְפָא לַיַּיִן.

שְׁנִיָּה לָהֶן

בֵּית רִמָּה וּבֵית לָבָן בָּהָר, וּכְפַר סִגְנָה בַּבִּקְעָה.

כָּל הָאֲרָצוֹת הָיוּ כְּשֵׁרוֹת, אֶלָּא מִכָּאן הָיוּ מְבִיאִין.

אֵין מְבִיאִין,

לא מִבֵּית הַזְּבָלִים וְלא מִבֵּית הַשְּׁלָחִין,

וְלא מִמַּה שֶּׁנִּזְרַע בֵּינֵיהֶן;

וְאִם הֵבִיא - כָּשֵׁר.

אֵין מְבִיאִין אִלְיַסְטוֹן;

וְאִם הֵבִיא - כָּשֵׁר.

אֵין מְבִיאִין יָשָׁן; דִּבְרֵי רַבִּי.

וַחֲכָמִים - מַכְשִׁירִין.

אֵין מְבִיאִין,

לא מָתוֹק, וְלא מְעֻשָּׁן, וְלא מְבֻשָּׁל,

וְאִם הֵבִיא - פָּסוּל.

אֵין מְבִיאִין מִן הַדָּלִיּוֹת,

אֶלָּא מִן הָרוֹגְלִיּוֹת, וּמִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִים.

ברטנורא משנה ו

קרותים והטולים. שם מקומות הם.

אליוסטן. יין מתוק מחמת השמש, שתלו הענבים בשמש למתקן. שמש בלשון יון יוסטן.

יין ישן. שעברו עליו שנים עשר חודש, עובר אדמימותו, והכתוב אומר (משלי כ"ג) "אל תרא יין כי יתאדם", אלמא בשעת אדמימותו מובחר הוא.

לא מתוק. כשהוא מתוק מחמת עצמו. דאילו מחמת שמש, הא תנא רישא אליוסטן אם הביא כשר. פירוש אחר, תירוש שלא עברו עליו ארבעים יום. וראשון עיקר.

מן הדליות. מן הגפנים המודלות על גבי כלונסות וקנים גבוהים מן הארץ.

אלא מן הרגליות. מגפנים ששוכבות על גבי קרקע בין רגלי בני האדם שאינן מודלות.

העבודים. שנעבדו שתי פעמים בשנה. שחופרים סביבות הגפנים להפך בקרקע שבשרשיהן, ועושין בהן גומות להשקותן, וזו היא עבודתן.

משנה ז

לא הָיוּ כּוֹנְסִים אוֹתוֹ בַּחֲצָבִים גְּדוֹלִים,

אֶלָּא בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת.

וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִיּוֹת עַד פִּיהֶם, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא רֵיחוֹ נוֹדֵף.

אֵינוֹ מֵבִיא,

לא מִפִּיהָ, מִפְּנֵי הַקְּמָחִין,

וְלא מִשּׁוּלֶיהָ, מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים;

אֶלָּא מֵבִיא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ.

כֵּיצַד הוּא בּוֹדֵק?

הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַקָּנֶה בְּיָדוֹ, זָרַק אֶת הַגִּיד וְהִקִּישׁ בַּקָּנֶה.

רַבִּי יוֹסֵי בֵּרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

יַיִן שֶׁעָלָה בּוֹ קְמָחִין פָּסוּל, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח, יט_כ; לא)

"תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם",

"תְּמִימִם יִהְיוּ-לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם".

ברטנורא משנה ז

בחצבים גדולים. שהכלים הגדולים פוגמים טעם היין.

כדי שיהא ריחו נודף. כשהחבית מלאה, יוצא הריח לחוץ ואינו נודף.

קמחין. כמין גרגרים דקים לבנים שעולים על פני היין דומין לקמח.

ומאמצעה. משים ברזא באמצע החבית.

קנה. אמת המדה שהיתה רגילה להיות ביד הגזבר.

זרק את הגיד והקיש בקנה. כלומר כשזרק היין הגיד של שמרים שמתחילים השמרים לצאת, הקיש הגזבר בקנה שבידו ודחהו שלא יכנס בכלי שיש בו היין.

ורבותי פירשו הקיש בקנה שבידו לרמוז אל מושך היין מן החבית שיסתום החבית בברזא, ולא היה אומר לו סתום לפי שהדבור קשה ליין. והכי מפרש ליה בגמרא.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר יין שעלו בו קמחין פסול. ואין הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה.

וכל הני דאמרינן במתניתין שהם פסולים, בין בסולת בין בשמן בין ביין, אם עבר והקדישן מכין אותו מכות מרדות מדבריהם, כדין המקדיש בעל מום למזבח שהוא לוקה מן התורה, מדכתיב בבעל מום לא תקריבו, ואמרו בסיפרא, אין לא תקריבו אלא לא תקדישו. וכשם שהיו מביאים הסולת והיין והשמן ממקומות מובחרים ידועים כדתנן במתניתין, כך היו מביאים הקרבנות ממקומות ידועים, אילים ממואב, כבשים מחברון, עגלים משרון, גוזלות דהיינו תורים ובני יונה מהר המלך.