מנחות, פרק ט

משנה א

שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ:

עִשָֹּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָֹּׂרוֹן.

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: עִשָֹּׂרוֹן, עִשָֹּׂרוֹן, וַחֲצִי עִשָֹּׂרוֹן.

עִשָֹּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ?

שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת.

לא הָיָה מוֹדֵד,

לא בְּשֶׁל שְׁלשָׁה לַפָּר, וְלא בְּשֶׁל שְׁנַיִם לָאַיִל,

אֶלָּא מוֹדְדָן עֶשְֹרוֹנוֹת.

חֲצִי עִשָֹּׂרוֹן מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ?

שֶׁבּוֹ הָיָה מוֹדֵד חֲבִתֵּי כֹּהֵן גָּדוֹל,

מֶחֱצָה בַּבֹּקֶר, וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

ברטנורא משנה א

שתי מדות. עשרון עשרון וחצי עשרון. שתי מדות של עשרון היו, אחת מודדים אותה גדושה, שהיתה קטנה ולא היתה מחזקת כשהיא גדושה אלא עשרון, כשעור חברתה כשהיא מחוקה. דרבי מאיר גמר מקרא דכתיב (במדבר כ"ח) "עשרון עשרון לכבש האחד", דשתי עשרונות היו שם, ואי שתיהן שוות הויא להו מדה אחת. אלא אחת מחוקה ואחת גדושה. גדושה שבה היה מודד לכל המנחות, מחוקה שבה היה מודד לחביתי כהן גדול.

וחכמים אומרים לא היה שם אלא עשרון אחד, דכתיב (שם כ"ט) ועשרון אחד לכבש האחד, ואותו עשרון מחוק היה, ובו היו מודדים לכל המנחות. והלכה כחכמים.

לא בשל שלושה לפר. למנחת נסכים של פר דכתיב ביה (שם כ"ח) ושלושה עשרונים לפר האחד, לא היו מודדן במדה אחת שתהא מחזקת שלושה עשרונים, שלא היתה שם מדה גדולה מעשרון.

אלא מודדן עשרונות. כל עשרון עשרון בפני עצמו.

הכי גרסינן, חצי עשרון מה היה משמש, שבו היה מודד לחביתי כהן גדול. והכי פירושא, לחביתי כהן גדול מביא מביתו עשרון שלם, וחוצהו בחצי עשרון שבמקדש, ולש כל חצי עשרון בפני עצמו, ועושה מכל חצי עשרון שש חלות, שהן לשני חצאי עשרון שתים עשרה חלות, ואופה כולן ביחד, ואחר כך מחלק כל חלה לשנים ומקריב שנים עשר חצאין בבוקר ושנים עשר חצאין בערב, וקודם שיקריב פותת אותן לפתין כזית, וכופל כל פתיתה לשנים, ואינו מבדיל. אבל פתיחת כל שאר מנחות אף על פי שפתין שלהן כזית, כופל אותן לשנים ושנים לארבעה ומבדיל, כדתנן לעיל בפרק ו'.

משנה ב

שֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ:

הִין, וַחֲצִי הַהִין, וּשְׁלִישִׁית הַהִין, וּרְבִיעִית הַהִין,

לג, וַחֲצִי לג, וּרְבִיעִית לג.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין -

עַד כָּאן לַפָּר, עַד כָּאן לָאַיִל, עַד כָּאן לַכֶּבֶשׁ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לא הָיָה שָׁם הִין,

וְכִי מֶה הָיָה הַהִין מְשַׁמֵּשׁ?

אֶלָּא מִדָּה יְתֵרָה שֶׁל לג וּמֶחֱצָה הָיְתָה,

שֶׁבָּהּ הָיָה מוֹדֵד לְמִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל,

לג וּמֶחֱצָה בַּבֹּקֶר, וְלג וּמֶחֱצָה בֵּין הָעַרְבַּיִם.

ברטנורא משנה ב

שנתות היו בהין. לא היה שם אלא הין, ובו היו סימנים מסמרות או פגימות.

עד כאן לפר. חצי ההין.

עד כאן לאיל. שלישית ההין.

ועד כאן לכבש. רביעית ההין. ואין הלכה כרבי אליעזר.

וכי מה היה ההין משמש. שלא היה במקדש דבר שיהיה צריך להין שלם, שלעולם לא נצטרכו להין אלא בשמן המשחה בימי משה ואותו שמן עדיין הוא קיים ועומד, וא"כ לא היו צריכים להין.

אלא מדה יתירה. היתה שם להשלים השבע מדות.

למנחת כהן גדול. היו לה שלושה לוגין שמן, לוג ומחצה שחרית ולוג ומחצה בין הערביים.

משנה ג

רְבִיעִית מֶה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת?

רְבִיעִית מַיִם לַמְּצֹרָע, וּרְבִיעִית שֶׁמֶן לַנָּזִיר.

חֲצִי לג מֶה הָיָה מְשַׁמֵּשׁ?

חֲצִי לג מַיִם לַסּוֹטָה, וַחֲצִי לג שֶׁמֶן לַתּוֹדָה.

וּבַלֹּג הָיָה מוֹדֵד לְכָל הַמְּנָחוֹת.

אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָֹּׂרוֹן, נוֹתֵן לָהּ שִׁשִּׁים לג.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:

אֲפִלּוּ מִנְחָה שֶׁל שִׁשִּׁים עִשָֹּׂרוֹן, אֵין לָהּ אֶלָּא לֻגָּהּ,

שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, כא) "לְמִנְחָה וְלג שָׁמֶן".

שִׁשָּׁה לַפָּר, אַרְבָּעָה לָאַיִל, שְׁלשָׁה לַכֶּבֶשׁ,

שְׁלשָׁה וּמֶחֱצָה לַמְּנוֹרָה, מֵחֲצִי לג לְכָל נֵר.

ברטנורא משנה ג

רביעית מים למצורע. דכתיב (ויקרא י"ד) "ושחט את הצפור האחת אל כלי חרש על מים חיים", למים שדם הצפור נראה בהם, ושיערו חכמים רביעית הלוג.

רביעית שמן לנזיר. ללחם נזירות. ורביעית לא קדיש להיות כלי שרת משום רביעית מים של מצורע, דהא חוץ הוא. ולא משום לחם של נזיר, דאין לחם של נזיר קדוש אלא בשחיטת הזבח. אלא מפני שבה היה מודד לחביתי כהן גדול רביעית שמן לכל חלה וחלה, שהן שתים עשרה חלות ונסכיהן שלושה לוגין שמן.

חצי לוג מים לסוטה. דכתיב (במדבר ה') "ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש", חצי לוג מים היה ממלא מן הכיור.

חצי לוג שמן לתודה. הלכה למשה מסיני, וכן רביעית של נזיר. וחצי לוג נמי לא משום חצי לוג מים של סוטה וחצי לוג שמן של תודה הוא דקדוש להיות כלי שרת. אלא מפני שבו מחלק חצי לוג שמן לכל נר ונר של מנורה.

אין לה אלא לוגה. לוג אחד לכל ששים עשרון. ואין הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

ששה לוגים לפר. דהיינו חצי ההין, כדכתיב (שם ט"ו) "בלול בשמן חצי ההין". וארבעה לאיל, דהיינו שלישית ההין. ושלושה לכבש, דהיינו רביעית ההין, שההין שנים עשר לוגין.

מחצי לוג לכל נר. שצריך שיתן בה מדתה שתהא דולקת והולכת מערב עד בוקר. ושיערו חכמים חצי לוג שמן ללילי תקופת טבת הארוכים. וכן היה נותן בכל נר בכל לילה. ואם כבתה, נפסלה אותה פתילה והשמן מלהדליק בהן עוד, אלא מסירן ונותן חצי לוג שמן אחר ופתילה חדשה ומדליק.

משנה ד

מְעָרְבִין נִסְכֵּי אֵילִים בְּנִסְכֵּי פָרִים,

נִסְכֵּי כְבָשִֹים בְּנִסְכֵּי כְבָשִֹים,

שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁל צִבּוּר,

שֶׁל יוֹם בְּשֶׁל אֶמֶשׁ.

אֲבָל אֵין מְעָרְבִין נִסְכֵּי כְבָשִֹים בְּנִסְכֵּי פָרִים וְאֵילִים.

וְאִם בְּלָלָן אֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן וְאֵלּוּ בִּפְנֵי עַצְמָן, וְנִתְעָרְבוּ -

כְּשֵׁרִין.

אִם עַד שֶׁלֹּא בָּלַל - פָּסוּל.

הַכֶּבֶשׁ הַבָּא עִם הָעֹמֶר -

אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְחָתוֹ כְּפוּלָה, לא הָיוּ נְסָכָיו כְּפוּלִין.

ברטנורא משנה ד

מערבין נסכי פרים. מנחת נסכי פר במנחת נסכי איל. לפי שבלילת שתיהן שוה, שני לוגים לעשרון. דהא תנן לעיל ששה לוגים לפר, וסולת הוי להו שלושה עשרונים כדכתיב (שם) "והקריב על בן הבקר מנחה סולת שלושה עשרונים בלול בשמן חצי ההין", דהיינו ששה לוגין. ולאיל ארבע לוגין, וסולת שני עשרונים לאיל.

נסכי כבשים. שלושה לוגין לעשרון. דכתיב עשרון אחד לכבש האחד וכתיב בלול בשמן כתית רביעית ההין, דהיינו שלושה לוגין.

ושל היום בשל אמש. אם הביא אמש זבח בלא נסכים. דקיימא לן אדם מביא זבחו היום ונסכיו מכאן ועד עשרה ימים. ואם היום הביא קרבן אחד ושני נסכים עמו, אחד בשבילו ואחד בשביל של אמש, מערבין יחד אם הקרבנות שוין, שהיו שניהם כבשים או אילים [או פרים] או פר ואיל.

אבל אין מערבים נסכי כבשים בנסכי פרים ואילים. לפי שמנחת פר ואיל חריבה היא לגבי כבשים, ובולעת הימנה, ונמצאת של כבש חסרה וזו יתירה.

ואם בללן. שכבר הלכה מצות שמנן.

כשרות. כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה בהקומץ רבה ואמרי חרב שנתערב בבלול יקרב.

ואם עד שלא בללן. נתערבו.

פסולות. דבעינן ראוי לבילה, וליכא, דחסרא לה של כבש ושל איל יתירה.

אף על פי שמנחתו כפולה. כדכתיב באמור אל הכהנים ומנחתו שני עשרונים.

משנה ה

כָּל הַמִּדּוֹת שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ נִגְדָּשׁוֹת,

חוּץ מִשֶּׁל כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁהָיָה גּוֹדְשָׁהּ לְתוֹכָהּ.

מִדּוֹת הַלַּח - בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ,

וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ - בֵּרוּצֵיהֶן חֹל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: מִדּוֹת הַלַּח - קֹדֶשׁ, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן קֹדֶשׁ;

וּמִדּוֹת הַיָּבֵשׁ - חֹל, לְפִיכָךְ בֵּרוּצֵיהֶן חֹל.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: לא מִשּׁוּם זֶה,

אֶלָּא שֶׁהַלַּח נֶעְכָּר, וְהַיָּבֵשׁ אֵינוֹ נֶעְכָּר.

ברטנורא משנה ה

שהיה גודשה בתוכה. כשהיה מחוק היה מחזיק כשאר עשרון גדוש. ומתניתין רבי מאיר היא דאמר בריש פרקין עשרון עשרון היה במקדש אחד מחוק ואחד גדוש. ולית הלכתא כותיה.

בירוציהן. גודשן. דלח נמי איכא גודש פורתא.

מדות הלח בירוציהן קודש ומדות היבש בירוציהן חול. בגמרא מפרש, דהאי תנא סבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ, הלכך שפת הכלי מקדשן לבירוצין. מדות היבש נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ, הלכך בירוצין שאינן נוגעים מבפנים במקום משיחתן לא קדשי.

רבי עקיבא אומר מדת הלח קודש. דסבר מדות הלח נמשחו בין מבפנים בין מבחוץ.

מדות היבש חול. דלא נמשחו כל עיקר. ומיהו מה שמודדים בהן קדוש קדושת הפה, וגברא למאי דצריך מקדש בפה. בירוצין לא מקדש להו דלא צריכי ליה.

רבי יוסי אומר לא משום זה. רבי יוסי סבר אידי ואידי נמשחו מבפנים ולא נמשחו מבחוץ. והכא היינו טעמא משום דלח נעכר, מה שבשולי הכלי כשמוסיפין עליו נעכר ומתערב ונבלל ועולה מלמעלה, ונמצא שכבר קדשו הבירוצין בתוך הכלי.

והיבש אינו נעכר. אלא במקומו עומד הלכך מה שבפנים קדוש ומה שבחוץ אינו קדוש.

משנה ו

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד טְעוּנִין נְסָכִים,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵֹר, וְהַפֶּסַח, וְהַחַטָּאת, וְהָאָשָׁם;

אֶלָּא שֶׁחַטָּאתוֹ שֶׁל מְצֹרָע וַאֲשָׁמוֹ טְעוּנִים נְסָכִים.

ברטנורא משנה ו

חוץ מן הבכור והמעשר והפסח והחטאת והאשם. משום דכתיב בפרשת נסכים (במדבר ט"ו) "לפלא נדר או בנדבה". בא בנדר ובנדבה טעון נסכים, יצאו בכור ומעשר ופסח וחטאת ואשם שהן באים חובה לא לנדבה שאין טעונים נסכים. יכול אף חובות הבאות מחמת הרגל ברגל כגון עולות ראיה ושלמי חגיגה לא יהיו טעונות נסכים, תלמוד לומר או במועדיכם, כל הבא במועדיכם טעון נסכים. ושעירי חטאת שבאים חובה לרגל אין טעונים נסכים, דכתיב בפרשת נסכים "וכי תעשה בן בקר", בן בקר בכלל היה, בכלל ועשיתם אשה, דמשמע כל אשה טעון נסכים חוץ (מאשה[ שמיעט, ולמה יצא, להקיש אליו, מה בן בקר מיוחד שבא בנדר ונדבה. אף כל בא בנדר ונדבה, יצאו שעירי הרגלים שהן באות חטאות, שאין חטאת בא בנדר ונדבה, שאין טעונות נסכים.

חטאתו ואשמו של מצורע טעונים נסכים. לפי שאינן באים על חטא כשאר חטאות ואשמות. וחטאת נזיר אינה טעונה נסכים משום דנזיר חוטא הוא כדכתיב (במדבר ו') "מאשר חטא על הנפש", שציער עצמו מן היין.

משנה ז

כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר אֵין בָּהֶם סְמִיכָה,

חוּץ מִן הַפָּר הַבָּא עַל כָּל הַמִּצְוֹת, וְשָֹעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף שְֹעִירֵי עֲבוֹדָה זָרָה.

כָּל קָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד טְעוּנִים סְמִיכָה,

חוּץ מִן הַבְּכוֹר, וְהַמַּעֲשֵֹר, וְהַפֶּסַח.

וְהַיּוֹרֵשׁ סוֹמֵךְ, וּמֵבִיא נְסָכִים, וּמֵמִיר.

ברטנורא משנה ז

פר הבא על כל המצות. על אחת מכל המצות. כגון הורובית דין שחלב מותר. וזהו פר העלם דבר של צבור שבמקרא, וסמיכה כתיבא ביה (ויקרא ד') "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר", ושלושה מזקניבית דין היו סומכין עליו.

ושעיר המשתלח. לעזאזל, כתיב ביה (שם ט"ז) "וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי".

שעירי עבודה זרה. דכתיב בפרשת שלח לך וכי תשגו כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.

כל קרבנות היחיד טעונים סמיכה. דעיקר סמיכה בקרבן יחיד הוא דכתיבא (שם ג') "וסמך ידו על ראש קרבנו".

היורש סומך. אם התנדב אביו בקרבן עולה ושלמים ומת, בנו סומך עליו.

ומביא נסכים. של קרבן.

וממיר. אם המירה בבהמה אחרת, תמורתו חלה עליה ושתיהן קדושות כאילו המירה אביו.

משנה ח

הַכֹּל סוֹמְכִין,

חוּץ מֵחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה, וְקָטָן, סוּמָא, וְנָכְרִי,

וְהָעֶבֶד, וְהַשָּׁלִיחַ, וְהָאִשָּׁה.

וּסְמִיכָה - שְׁיָרֵי מִצְוָה,

עַל הָרֹאשׁ, בִּשְׁתֵּי יָדַיִם.

וּבִמְקוֹם שֶׁסּוֹמְכִין שׁוֹחֲטִין,

וְתֵכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה.

ברטנורא משנה ח

חוץ מחרש שוטה וקטן. לפי שאין להם דעת.

סומא. דכתיב בפר העלם דבר של צבור וסמכו זקני העדה, והם סנהדרי גדולה, ובסנהדרין לא היה בהן סומא, כדמוכח במסכת סנהדרין, והוא הדין לכל שאר סמיכות שאין סומא יכול לסמוך.

ונכרי. דכתיב דבר אל בני ישראל וגו', בני ישראל סומכין ואין הנכרים סומכין.

והעבד והשליח. דכתיב (ויקרא א') "וסמך ידו", ולא יד עבדו ולא יד שלוחו.

והאשה. בני ישראל סומכין, ולא בנות ישראל סומכות.

וסמיכה שיירי מצוה. דאינה מעכבת כפרה. ומיהו מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר.

בשתי ידים. דכתיב בשעיר המשתלח (שם ט"ז) "וסמך אהרן את שתי ידיו", זה בנה אב לכל הסמיכות שיהיו בשתי ידים.

ובמקום שסומכים שוחטים. שאם סמך חוץ לעזרה חוזר וסומך בעזרה במקום שחיטה.

ותיכף לסמיכה שחיטה. דכתיב וסמך ושחט.

משנה ט

חֹמֶר בַּסְּמִיכָה מִבַּתְּנוּפָה, וּבַתְּנוּפָה מִבַּסְּמִיכָה,

שֶׁאֶחָד מֵנִיף לְכָל הַחֲבֵרִים, וְאֵין אֶחָד סוֹמֵךְ לְכָל הַחֲבֵרִים.

וְחֹמֶר בַּתְּנוּפָה,

שֶׁהַתְּנוּפָה נוֹהֶגֶת בְּקָרְבְּנוֹת הַיָּחִיד, וּבְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר,

בַּחַיִּים, וּבַשְּׁחוּטִין,

בְּדָבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ רוּחַ חַיִּים, וּבְדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ רוּחַ חַיִּים;

מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּסְּמִיכָה.

ברטנורא משנה ט

שאחד מניף לכל החברים. שנתחברו להתנדב קרבן אחד. שכל קרבנות נדבה יכולים להביא בשותפות, ואחד מניף ע"י כולן, אבל כולן יחד אין יכולין להניף דהויא חציצה בין ידו של זה ולקרבן. וכהן שמניח ידו תחת יד הבעלים ומניף והויא יד בעלים חציצה, לא איכפת לן, דהא עיקר תנופה בבעלים.

בקרבנות היחיד. כגון חזה ושוק של שלמים.

ובקרבנות צבור. כבשי עצרת שטעונים תנופה חיים ושחוטים.

בדבר שיש בו רוח חיים. קרבן בהמה.

ובדבר שאין בו רוח חיים. כגון לחמי תודה ונזיר.