נידה, פרק ג
לחץ כאן לתצוגת הדפסה

נידה, פרק ג

נידה, פרק ג

 

משנה א
הַמַּפֶּלֶת חֲתִיכָה,
אִם יֵשׁ עִמָּהּ דָּם - טְמֵאָה;
וְאִם לָאו - טְהוֹרָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ טְמֵאָה.
 
ברטנורא משנה א  
המפלת. אם יש עמה דם טמאה. נדה.
ואם לאו טהורה. דסבר תנא קמא, אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. ואפילו נמצא דם בתוך החתיכה, טהורה, דדם חתיכה הוא ולא דם נדה.
רבי יהודה אומר בין כך ובין כך טמאה. דסבר רבי יהודה אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם. וכיון שהפילה חתיכה, ודאי דם היה שם אלא שאבד במיעוטו ולא נראה. ואין הלכה כרבי יהודה.
 
משנה ב
הַמַּפֶּלֶת כְּמִין קְלִפָּה, כְּמִין שַֹעֲרָה,
כְּמִין עָפָר, כְּמִין יַבְחוּשִׁים אֲדֻמִּים -
תַּטִּיל לַמַּיִם,
אִם נִמּוֹחוּ - טְמֵאָה; וְאִם לָאו - טְהוֹרָה.
הַמַּפֶּלֶת כְּמִין דָּגִים, חֲגָבִים, שְׁקָצִים וּרְמָשִֹים,
אִם יֵשׁ עִמָּהֶם דָּם - טְמֵאָה; וְאִם לָאו - טְהוֹרָה.
הַמַּפֶּלֶת מִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין טְמֵאִין בֵּין
טְהוֹרִים,
אִם זָכָר - תֵּשֵׁב לְזָכָר;
וְאִם נְקֵבָה - תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה;
וְאִם אֵין יָדוּעַ -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כָּל שֶׁאֵין בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם - אֵינוֹ וָלָד.
 
ברטנורא משנה ב  
כמין שערה. שער.
יבחושין. יתושין.
תטיל למים. פושרין, וישהה אותם במים הפושרין כ"ד שעות.
אם נמוחו טמאה. משום נדה, דדם הוא.
אם יש עמהן דם טמאה ואם לאו טהורה. מתניתין כרבנן דפליגי עליה דרבי יהודה לעיל, וסברי דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם.
וחכמים אומרים כל שאין בו מצורת אדם אינו ולד. הכל מודים בנולד גופו כצורת חיה ופניו פני אדם, שהוא חשוב ולד. גופו אדם ופניו פני חיה, הרי הוא חיה ואין זה ולד, דבתר צורת פנים אזלינן. לא נחלקו אלא במי שקצת פניו כפני אדם, וקצת כפני בהמה, ואפילו רוב פניו כפני אדם ועין אחת שבראשו בלבד כעין של בהמה, רבי מאיר אומר כל צורת אדם צריכה, וכיון שיש לו עין כבהמה אין זה ולד. ורבנן סברי, כל שאין בו מצורת אדם כלל ואפילו מקצת צורה אין לו, אינו ולד, אבל יש בו מקצת צורה, הרי זה ולד. והלכה כחכמים.
 
משנה ג
הַמַּפֶּלֶת שָׁפִיר מָלֵא מַיִם, מָלֵא דָּם, מָלֵא גְּנוּנִים -
אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד.
וְאִם הָיָה מְרֻקָּם -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה.
 
ברטנורא משנה ג  
שפיר. חתיכה של בשר. ואם יש בה צורת אדם נקרא שפיר מרוקם. ואני שמעתי שהוא כשפופרת של ביצה, לפיכך נקרא שפיר.
מלא גנינים. מלא גוונים הרבה.
פירוש אחר: גנינים, תולעים, שחתיכת הבשר חתוכה חתיכות דקות כעין תולעים.
אינה חוששת לולד. ואינה טמאה לידה. ואם אין עמהן דם אינה חוששת אפילו משום נדה.
תשב לזכר ולנקבה. טמאה שבועים כיולדת נקבה, ואין לה דם טוהר אלא שלושים ושלושה ימים כיולדת זכר. הואיל ואינו ניכר אם זכר אם נקבה, נותנים עליו חומרי זכר וחומרי נקבה.
 
משנה ד
הַמַּפֶּלֶת סַנְדָּל אוֹ שִׁלְיָא -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה.
שִׁלְיָא בַּבַּיִת - הַבַּיִת טָמֵא.
לא שֶׁהַשִּׁלְיָא וָלָד,
אֶלָּא שֶׁאֵין שִׁלְיָא בְּלא וָלָד.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: נִמּוֹק הַוָּלָד, עַד שֶׁלֹּא יָצָא.
 
ברטנורא משנה ד  
סנדל. חתיכת בשר עשויה כדמות לשון של שור. ומפני שיש לה צורת סנדל קורין לה סנדל. והוא רגיל לבוא עם ולד. ויש מפרשים, סנדל, שנאוי ולד [צ"ל ודל].
שליא. כמין קרום שהולד מונח בתוכה. ותחילתה כחוט של ערב, וכשהיא הולכת ורווחת רחבה כתורמוס, וחלולה כחצוצרת. ואין שליא פחותה מטפח.
הבית טמא. משום אוהל המת, דולד הוה בה ומת.
נימוק הולד. ונעשה דם ונתערב בדם הלידה ובטל ברוב, ואין הבית טמא. ואין הלכה כרבי שמעון.
 
משנה ה
הַמַּפֶּלֶת טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה.
טֻמְטוּם וְזָכָר, אַנְדְּרוֹגִינוֹס וְזָכָר -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה.
טֻמְטוּם וּנְקֵבָה, אַנְדְּרוֹגִינוֹס וּנְקֵבָה -
תֵּשֵׁב לִנְקֵבָה בִּלְבַד.
יָצָא מְחֻתָּךְ אוֹ מְסֹרָס,
מִשֶּׁיָּצָא רֻבּוֹ - הֲרֵי הוּא כְּיָלוּד.
יָצָא כְּדַרְכּוֹ:
עַד שֶׁיֵּצֵא רֹב רֹאשׁוֹ.
 
וְאֵיזֶה רֹב רֹאשׁוֹ?
מִשֶּׁתֵּצֵא פַּדַּחְתּוֹ.
 
ברטנורא משנה ה  
תשב לזכר ולנקבה. טמאה שבועים כנקבה, וימי טוהר שלה שלושים ושלושה יום בלבד כזכר.
טומטום וזכר אנדרוגינוס וזכר. כגון שילדה תאומים, אחד טומטום או אנדרוגינוס, והאחד זכר ודאי.
תשב לזכר ולנקבה. ולא אמרינן מדהאי זכר ודאי, האי נמי זכר.
תשב לנקבה בלבד. דאפילו הוי טומטום זכר, בתר נקבות אזלינן, דכל ימי זכר בין לטומאה בין לטהרה מובלעים תוך של נקבה.
מחותך. אברים אברים.
מסורס. לשון הפוך הוא. כמו סרס המקרא ודרשהו [בבא בתרא קי"ט.].
משיצא רובו הרי הוא כילוד. וראשו כרובו. הלכך משיצא ראשו של מחותך, אף על פי שכל שאר הגוף בפנים, הרי הוא כילוד.
פדחתו. מצחו.
 
משנה ו
הַמַּפֶּלֶת, וְאֵין יָדוּעַ מַה הוּא -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה.
אֵין יָדוּעַ אִם וָלָד הָיָה אִם לָאו -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה.
 
ברטנורא משנה ו  
ידוע מה הוא. אם זכר אם נקבה.
תשב לזכר ולנקבה. ימי טוהר דזכר, וימי טומאה דנקבה.
לזכר ולנקבה ולנדה. כלומר כשתראה תהא נדה, שאין לה ימי טוהר, דשמא לאו ולד הוא. וטובלת לסוף ארבעים כיולדת זכר למאן דאמר טבילה בזמנה מצוה. וטובלת יום ארוך, כגון יולדת זכר שטבלה לסוף שבעה ואינה טהורה לקודש ולמקדש עד מלאות הארבעים, צריכה טבילה אחרת לסוף הארבעים, וזאת נצרכה לטבול לסוף ארבעים יום כיולדת זכר, אף על פי שאין טבילה זו מועלת לה כלום, שהרי אינה טהורה לקודש ולמקדש עד מלאות שמונים כיולדת נקבה.
 
משנה ז
הַמַּפֶּלֶת לְיוֹם אַרְבָּעִים -
אֵינָהּ חוֹשֶׁשֶׁת לְוָלָד.
לְיוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: יוֹם אַרְבָּעִים וְאֶחָד -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וּלְנִדָּה;
יוֹם שְׁמוֹנִים וְאֶחָד -
תֵּשֵׁב לְזָכָר וְלִנְקֵבָה וּלְנִדָּה;
שֶׁהַזָּכָר נִגְמָר לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד, וְהַנְּקֵבָה לִשְׁמוֹנִים וְאֶחָד.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד בְּרִיַּת הַזָּכָר וְאֶחָד בְּרִיַּת הַנְּקֵבָה -
זֶה וָזֶה לְאַרְבָּעִים וְאֶחָד.
 
ברטנורא משנה ז
המפלת ליום ארבעים. לטבילתה.
אינה חוששת לולד. שלא נגרמה יצירתו עד שיכלו כל ארבעים יום.
ולנדה. כשתראה, תהא נדה, דלמא ליכא ולד ואין כאן ימי טוהר.
יום ארבעים ואחד תשב לזכר. שבעה ימי טומאה. אפילו בלידה יבישתא שאינה נדה. אבל שבועים דנקבה, אינה יושבת, כדקתני טעמא שיצירת נקבה לשמונים ואחד. ואין הלכה כרבי ישמעאל.
וחכמים אומרים כו'. חכמים היינו תנא קמא, אלא משום דמסתבר טעמיה דרבי ישמעאל טפי מדתנא קמא, הדר רבי ושנאה בלשון חכמים, לאשמועינן דהלכה כסתם ראשון, ואף על פי שמחלוקת רבי ישמעאל בצדו.