לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אהלות, פרק טז

אהלות, פרק טז

משנה א

כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה בְּעֹבִי הַמַּרְדֵּעַ.

אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: אֲקַפֵּחַ אֶת בָּנַי שֶׁזּוֹ הֲלָכָה מְקֻפַּחַת,

שֶׁשָּׁמַע הַשּׁוֹמֵעַ וְטָעָה,

שֶׁהָאִכָּר עוֹבֵר וְהַמַּרְדֵּעַ עַל כְּתֵפוֹ,

וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר,

וְטִמְּאוּהוּ מִשּׁוּם כֵּלִים הַמַּאֲהִילִים עַל הַמֵּת.

אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: אֲנִי אֲתַקֵּן, שֶׁיְּהוּ דִּבְרֵי חֲכָמִים קַיָּמִין,

שֶׁיְּהוּ כָּל הַמִּטַּלְטְלִין מְבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה

עַל אָדָם הַנּוֹשְֹאָן בְּעֹבִי הַמַּרְדֵּעַ,

וְעַל עַצְמָן בְּכָל שֶׁהֵן,

וְעַל שְׁאָר אָדָם וְכֵלִים בְּפוֹתֵחַ טֶפַח.

 

ברטנורא משנה א

כל המיטלטלין מביאין את הטומאה. משום אוהל. שאם האהיל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים, מביא להם טומאה.

כעובי המרדע. אפילו אין בו רוחב טפח אלא שיש בהיקפו טפח. דחוט של טפח מקיפו, דגזרו על הקיפו משום עביו.

אקפח את בני. אקברם. קיפוח לשון כריתה וחיתוך. ושבועה היא, אקפח את בני אם אין דבר זה אמת שהלכה זו מקופחת קטועה ומחותכת, דהא פותח טפח בעינן.

ששמע השומע. כשנשאלה שאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו, ולא ידע משום מה טמאוהו. הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת, שהכלי עצמו המאהיל על המת טמא בכל שהוא, דלא בעינן פותח טפח אלא להביא את הטומאה תחת ראשו השני, וטמאו את האיכר או מטעם חיבורים או משום דהוה ליה כלים שנגעו במת ואדם בכלים וטמא טומאת שבעה. והשומע טעה לומר דטמאוהו מטעם שהמרדע מביא עליו טומאה מדין אוהל.

שיהו דברי חכמים מקויימים. שאומרים דמרדע מביא טומאה על האדם הנושאן. זימנין דאדם הנושאן אין עליו כי אם טומאת ערב, שבגדו מפסיק בין כתיפו למרדע והוי ליה דיקרב בדיקרב לדיקרב, והרואה שמטמאים אותו טומאת ערב יטעה לומר משום אוהל טמאוהו לפי שיש בהקיפו טפח, ואתי למימר דטומאת אוהל אין בה כי אם טומאת ערב. הלכך גזרו עליו בעובי המרדע לטמא טומאת שבעה מדבריהם משום אוהל.

ועל עצמן בכל שהן. דכלי המאהיל על המת טמא אפילו כל שהוא.

ועל שאר אדם וכלים. שתחת המרדע. בפותח טפח. כיון דאין להם טומאה כלל אין שייך לגזור על הקיפו משום עוביו.

 

משנה ב

כֵּיצַד?

כּוּשׁ שֶׁהוּא תָּחוּב בַּכֹּתֶל,

כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין - טָמֵא;

נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא.

הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַּל עַל כְּתֵפוֹ,

וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר -

הַכֵּלִים שֶׁבְּצַד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין;

אִם יֵשׁ בַּסַּל פּוֹתֵחַ טֶפַח - טְמֵאִים.

הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ,

אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת - טְמֵאוֹת;

הָרְחוֹקוֹת,

חֲדָשׁוֹת - טְהוֹרוֹת,

וִישָׁנוֹת - טְמֵאוֹת.

 

אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה?

חֲמִשִּׁים אַמָּה;

 

וִישָׁנָה?

שִׁשִּׁים שָׁנָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קְרוֹבָה - שֶׁאֵין קְרוֹבָה מִמֶּנָּה;

וִישָׁנָה - שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ.

 

ברטנורא משנה ב

כוש. פלך שהנשים טוות בו. ואע"ג דפשוטי כלי עץ הוא מקבל טומאה, משום צנורת של מתכת הקבועה בו.

אף על פי שאינן מכוונין. שאין שני חצאי זיתים מכוונים זה כנגד זה.

טמא. הכוש. דמביא הטומאה על עצמו בכל שהוא.

הקדר. מוכר הקדירות.

והסל. המוט שנושא בו את הקדירות. ובמסכת כלים קורהו איסל, דתנן התם [פרק י"ז משנה ט"ז] האיסל שיש בו בית קיבול מעות.

ואם יש באיסל פותח טפח. מביא טומאה על הקדירות שתחתיו לצד השני שתלויות בו.

התלוליות. לשון תל.

הקרובות בין לעיר. הסמוכה לבית הקברות.

בין לדרך. הסמוך לבית הקברות.

אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. מפני שהנשים קוברות שם נפליהן, דעד חמשים אמה אזלא אשה לחודה וקוברת שם הנפל שלה. אבל רחוקות לא אזלא לחודה לקבור בתל, והואיל וצריכה לאיש שילך עמה, הולכת לבית הקברות ואינה קוברת בתל. והא דמטמאינן בישנות ואפילו רחוקות, דחיישינן שמא קרובות היו מתחלתן וחרבה העיר ונשתכח הדבר.

רבי יהודה אומר כו'. והלכה כרבי יהודה.

 

משנה ג

הַמּוֹצֵא מֵת בַּתְּחִלָּה מֻשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ -

נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ.

מָצָא שְׁנַיִם -

נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן.

מָצָא שְׁלשָׁה,

אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה,

כִּמְלא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ -

הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת,

בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְֹרִים אַמָּה,

מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְֹרִים אַמָּה -

בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְֹרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר;

שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ - נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ.

 

ברטנורא משנה ג

המוצא מת בתחלה. שלא היה ידוע שהיה שם קבר. והכי אמרינן בגמרא בנזיר [דף ס"ד] המוצא, ולא שהיה מצוי. מת, פרט להרוג, דהרוג אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות, והכי גמירי לה. מושכב, ולא שהיה יושב.

כדרכו. ולא שהיה ראשו מונח בין ירכותיו. דכל הני חיישינן להו שמא נכרים הן, שאין דרכן של ישראל לקבור מתים כך.

נוטלו ואת תפוסתו. מותר לפנותו משם ולקברו במקום אחר. וצריך שיטול מן העפר של הקבר עמו, כדי תפישה, שהוא כל העפר תיחוח שתחתיו, וחופר בקרקע בתולה שלוש אצבעות. דכתיב (בראשית מ"ז) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, שלא היה צריך לומר ממצרים, אלא הכי קאמר, מעפר של מצרים טול עמי.

ורמב”ם גריס תבוסתו, העפר המעורב מדם וליחה של המת. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז).  

מצא שלושה. אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה. כלומר מקבר ראשון עד שלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר על שמונה.

הרי זה שכונת קברות. וניכר שלושם קבורה נתנום שם, ואסור לפנותם, דקנו מקומם. ואפילו מת אחד אם ניכר שלושם קבורה נתנוהו שם אסור לפנותו. אלא שבאחד או בשנים אנו תולים שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם, אבל בשלושה מוכח שזה מקום מיוחד לקברות. ואורך המערה דרכה להיות שש ורחבה ארבע ואלכסונה עודף ששתי אמות דהיינו שמונה, ומשום הכי תנן מארבעה ועד שמונה.

כמלוא מטה וקובריה. לא גרסינן לה הכא.

בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שהמערה ארבע אמות רוחב על שש אורך, והחצר שהמערות פתוחות לו מכאן ומכאן, שש על שש, דהכי סבירא להו לרבנן בבבא בתרא פרק המוכר פירות [דף ק"א], נמצא אורך שתי מערות וחצר שביניהן שמונה עשר אמות, ולפי שפעמים חופרים מערה אחת באלכסונה, ואלכסון של מערה עודף על ריבועה שני אמות, נמצאו עשרים אמה, שמונה דמערה ראשונה באלכסונה ושש דחצר שבין שתי המערות ושש דמערה שניה, דחד אלכסון אמרינן תרי אלכסוני לא אמרינן, והיינו דקתני עשרים. ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה עשרים אמה, דהיינו ארבעים אמה, דשמא זו היא מערה שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת כנגדה במערב החצר,

אי נמי זו היא שבמערב החצר ויש עדיין אחרת במזרח החצר.

מצא מת אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. דמי יימר דמבית הקברות זה הויא ההיא מערה, שמא קבר אחר הוא וחצר אחרת של אדם אחר, וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל, דכמו שיש שם קבר כמו כן יש אחרים.

שרגלים לדבר. אחרי שנמצא כבר בשדה זו שכונת קברות.

שאילו מתחלה מצאו, לקבר זה קודם שמצא השלושה הראשונים, היה נוטלו ואת תפוסתו, כדתנן ברישא המוצא מת בתחלה כו' נוטלו ואת תפוסתו.

 

משנה ד

הַבּוֹדֵק - בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה, וּמַנִּיחַ אַמָּה,

עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַסֶּלַע אוֹ לִבְתוּלָה.

הַמּוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם טֻמְאָה -

אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ.

הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל - אֵינוֹ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ.

 

ברטנורא משנה ד

הבודק. הא דתנן ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה, אין צריך לחפור את כולן, אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה שאינו חופר, ועושה כן עד שמגיע לסוף עשרים. ואותה אמה שהוא חופר צריך לחפור עד שמגיע לסלע, או לבתולה, שהיא קרקע שלא נחפרה מעולם.

המוציא את העפר ממקום הטומאה. מאותם האמות שהוא חופר.

אוכל בדמעו. אם כהן הוא אוכל בתרומתו. לשון מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כ"ב).  ואע"ג דאין כהנים רשאין לבדוק, שהרי הן מוזהרין על הטומאה, מכל מקום אי אתרמי כהן ובדק אינו אסור לאכול בתרומה היכא דלא אתחזק שם טומאה.

המפקח את הגל של אבנים שנפל על האדם ומת, אם כהן הוא אינו אוכל בדמעו. דכיון דהוחזקה שם טומאה חיישינן דלמא האהיל, ואפילו ספק חי ספק מת חיישינן.

 

משנה ה

הָיָה בּוֹדֵק,

הִגִּיעַ לְנַחַל, אוֹ לִשְׁלוּלִית, אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים -

מַפְסִיק.

שָֹדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָּהּ הֲרוּגִים -

מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר.

הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָֹדֵהוּ -

מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר.

בּוֹר שֶׁמַּטִּילִים לְתוֹכוֹ נְפָלִים אוֹ הֲרוּגִים -

מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הִתְקִינוֹ לְקֶבֶר מִתְּחִלָּה -

יֶשׁ לוֹ תְּבוּסָה.

 

ברטנורא משנה ה

היה בודק. להשלים עשרים אמה.

לנחל. נהר.

לשלולית. אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה שאמות אחרות של מים שותות ממנה.

או לדרך הרבים. שאין קוברים בה את המת.

מפסיק. ואינו בודק עוד להשלים עשרים אמה.

והכל טהור. ואין להם תפוסה. אלא מלקט העצמות בלבד ואין צריך ליטול יותר.

 

רבי שמעון אומר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון.