לחץ כאן לתצוגת הדפסה

אהלות, פרק יז

אהלות, פרק יז

משנה א

הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר -

הֲרֵי זֶה עוֹשֶֹה בֵּית הַפְּרַס.

 

עַד כַּמָּה הוּא עוֹשֶֹה?

מְלא מַעֲנָה, מֵאָה אַמָּה, בֵּית אַרְבַּע סְאִים;

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּית חָמֵשׁ.

בַּמּוֹרָד וּבַמַּעֲלֶה, נוֹתֵן רֹבַע כַּרְשִׁינִים עַל בֹּרֶךְ הַמַּחֲרֵשָׁה,

עַד מְקוֹם שֶׁיִּצְמְחוּ שְׁלשָׁה כַּרְשִׁינִין זֶה בְּצַד זֶה -

עַד שָׁם הוּא עוֹשֶֹה בֵּית הַפְּרַס.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּמּוֹרָד וְלא בַּמַּעֲלֶה.

 

ברטנורא משנה א

החורש. בית הפרס. מקום שהטומאה פרושה ומתפשטת שם.

ורבותי פירשו, פרס לשון דבר פרוס ושבור, שעצמות של מת נפרסו שם.

ומפי אחרים שמעתי, על שם שפרסות בני אדם נמנעים ללכת שם מפני הטומאה.

מלוא מענה של המחרישה. ממקום הקבר שהתחיל לחרוש בו עד מאה אמה באורך השדה על מאה ברוחב, חיישינן שמא הוליכה המחרישה ממנו עצם כשעורה. ואם היה חורש והולך חוץ למאה אמה, ממאה אמה ולחוץ טהור, שאין המחרישה מולכת עצמות הקבר אלא עד מאה אמה.

בית ארבעת סאין. מאה אמה אורך על מאה אמה רוחב הוא מקום זריעת ארבע סאין. שהרי חצר המשכן שהיה מאה על חמשים הוא בית סאתים, כדאמרינן בעירובין [כ"ג.], נמצא מאה על מאה בית ארבע סאין.

רבי יוסי אומר בית חמש, סאין. ואין הלכה כרבי יוסי.

ובמורד. כלומר, שיעור זה שאמרנו לתנא קמא ולרבי יוסי, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, הני מילי כשמוליך המחרישה במורד, דמגלגלתו למרחוק, והוא הדין כשהקרקע שוה במישור. אבל במעלה, כשחורש ועולה, לדברי תנא קמא נותן רובע קב כרשינין על בורך המחרישה, הוא עץ חלול כפוף עשוי כעין ברך שהמחרישה תקועה בו, ועושה בשוליו נקב קטן כשיעור שיצא ממנו גרעין אחד מגרעיני הכרשינים, ומוליך המחרישה והגרעינים נופלים מעט מעט, ובמקום שכלו הכרשינים שאין נופל מהם הרבה ביחד אלא שלושה גרעינים זה בצד זה שם כלה בית הפרס.

רבי יוסי אומר במורד ולא במעלה. לא אמרו דין בית הפרס אלא במורד, אבל כשהמחרישה עולה בגובה אין שם בית הפרס כלל, שמיד המחרישה ננערת ואם יש שם עצם נופל. ואין הלכה כרבי יוסי.

 

משנה ב

הָיָה חוֹרֵשׁ וְהִטִּיחַ בְּסֶלַע אוֹ בְּגָדֵר, אוֹ שֶׁנִּעֵר

הַמַּחֲרֵשָׁה -

עַד שָׁם הוּא עוֹשֶֹה בֵּית הַפְּרַס.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּית פְּרַס עוֹשֶֹה בֵּית פְּרַס;

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: פְּעָמִים עוֹשֶֹה, פְּעָמִים אֵינוֹ עוֹשֶֹה;

 

כֵּיצַד?

חָרַשׁ חֲצִי מַעֲנָה, וְחָזַר וְחָרַשׁ חֶצְיָהּ, וְכֵן הַצְּדָדִין -

הֲרֵי זֶה עוֹשֶֹה בֵּית פְּרַס.

חָרַשׁ מְלא מַעֲנָה, חָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנָּה וְלַחוּץ -

אֵינוֹ עוֹשֶֹה בֵּית פְּרַס.

 

ברטנורא משנה ב

והטיח בסלע. הכה המחרישה בסלע ומתוך כך ננערה המחרישה.

או שניער את המחרישה. מן העפר שעליה. והא קא משמע לן דלא חיישינן שמא לא ניער יפה.

עד שם הוא עושה בית הפרס. ולא יותר, ואפילו תוך שש אמות או חמש.

בית פרס עושה בית פרס. המתחיל לחרוש בסוף בית הפרס או באמצע. מונה מאה אמה ממקום שהתחיל לחרוש, והוא נעשה בית הפרס כאילו חרש ממקום הקבר.

חרש חצי מענה. חמישים אמה ממקום הקבר, וחזר אחר כך וחרש משם עוד חמשים אמה אחרות, כל המאה נעשו בית פרס. והלכה כרבי יהושע.

 

משנה ג

הַחוֹרֵשׁ מִלָּטִימְיָא, מִצְּבִירַת הָעֲצָמוֹת,

מִשָֹּׂדֶה שֶׁאָבַד הַקֶּבֶר בְּתוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָּהּ קֶבֶר,

הַחוֹרֵשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, וְכֵן נָכְרִי שֶׁחָרַשׁ -

אֵינוֹ עוֹשֶֹה אוֹתָהּ בֵּית פְּרַס;

שֶׁאֵין בֵּית פְּרַס לַכּוּתִיִּים.

 

ברטנורא משנה ג

מלטימיא. כמו מלא טמיא. חפירה מלאה מתים זה על גבי זה. טמיא בלשון ארמי עצמות של מתים.

ומצבירת העצמות. ממקום שהעצמות צבורים שם. דזה דבר שאינו מצוי שיהיה אדם חורש על חפירה שהיא מלאה מתים ועל צבירת עצמות גלויים, ולא גזרו אלא בקבר שנחרש שהוא דבר המצוי.

ומשדה שאבד בה קבר. דהוי ליה ספק ספיקא, שמא לא חרש במקום הקבר, ואם תימצי לומר חרש שמא לא הוליך ממנה עצם.

או שנמצא בה קבר. שחרש ואחר כך נמצא. דבית הפרס דרבנן, ולא קנסו ליה כיון דלא ידע.

החורש את שאינו שלו. לא קנסו רבנן למהוי ארעא דחבריה בית הפרס. וכן נכרי לא שייך ביה קנס.

שאין בית הפרס לכותיים. כלומר, שהרי אף על הכותיים לא קנסו, כל שכן שלא קנסו על הנכרי.

 

משנה ד

שְֹדֵה בֵּית הַפְּרַס עַל גַּבֵּי טְהוֹרָה,

שָׁטְפוּ גְּשָׁמִים מִבֵּית פְּרַס לַטְּהוֹרָה,

אֲפִלּוּ אֲדֻמָּה וְהִלְבִּינוּהָ, אוֹ לְבָנָה וְהֶאְדִּימוּהָ -

אֵין עוֹשִֹין אוֹתָהּ בֵּית הַפְּרַס.

 

 

ברטנורא משנה ד

על גבי טהורה. ששדה בית הפרס למעלה וטהורה למטה.

אפילו אדומה. שהיתה עפרה של טהורה אדומה.

והלבינה. מחמת עפר בית הפרס שהיה לבן.

אין עושין אותה בית הפרס. שלא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו, ולא גזרו על העפר הנשטף עם המים.

 

משנה ה

שָֹדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, וּבָנָה בָּהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו,

אִם הָיָה פִּתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת -

הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה;

וְאִם לָאו - הָעֲלִיָּה טְמֵאָה.

עֲפַר בֵּית הַפְּרַס וַעֲפַר חוּצָה לָאָרֶץ שֶׁבָּא בְּיָרָק -

מִצְטָרְפִין כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִים; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתַם הַמַּרְצוּפִין.

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶֹה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם,

לִבְנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים,

וְהָיוּ בָּהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת -

וְלא חָשׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם טֻמְאָה.

 

ברטנורא משנה ה

עליה טהורה. ממה נפשך, אם הקבר בתוך הבית, הבית טמא והעליה טהורה. ואם הקבר תחת אסקופת פתח הבית, טומאה נכנסת לבית ועליה טהורה. אבל כשאין פתח העליה מכוון כנגד פתח הבית, חיישינן דלמא קאי קבר תחת הכותל מכוון כנגד פתחה של עליה, ובוקעת הטומאה עד שמגעת לפתחה של עליה, ונכנסת לעליה דרך הפתח.

ועפר חוצה לארץ. כלומר או עפר חו"ל. דארץ העמים ובית הפרס תרוייהו מטמו במגע ובמשא.

שבא בירק. כגון אגודה של ירק שיש בה קלחים הרבה שנעקרו בגושיהן, ובכל קלח בפני עצמו ליכא עפר כחותם המרצופין שהוא שיעור הגוש לטמא.

חותם המרצופין. אמתחות של עור כעין שקין שהולכי דרכים נותנים כליהם בתוכם וחותמים עליהם בחותם של טיט.

 

כסאה וכסאתים חותמות. של טיט. והאי עובדא מייתי רבי יהודה לסיועי לרבנן דלסאה וסאתים מעפר שבא מחוצה לארץ לא חששו, הואיל ולא היה בחותם אחד בפני עצמו כחותם המרצופין. והלכה כחכמים.