לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פאה, פרק א

פאה, פרק א

 משנה א

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שִׁעוּר.

הַפֵּאָה, וְהַבִּכּוּרִים, וְהָרֵאָיוֹן, וּגְמִילוּת חֲסָדִים,

וְתַלְמוּד תּוֹרָה.

אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶן בָּעוֹלָם הַזֶּה,

וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.

כִּבּוּד אָב וָאֵם, וּגְמִילוּת חֲסָדִים,

וַהֲבָאַת שָׁלוֹם בֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ;

וְתַלְמוּד תּוֹרָה כְּנֶגֶד כֻּלָּם.

 

ברטנורא משנה א

אלו דברים שאין להם שיעור מדאורייתא, אבל מדרבנן יש להם שיעור, דהא תנן בסיפא 'אין פוחתין לפאה מששים'.

הפאה שאדם חייב להניח בסוף שדהו לעניים, כדכתיב (ויקרא כג) "לא תכלה פאת שדך בקצרך".

והבכורים. דכתיב (שמות כג) "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך", ולא נתנה תורה בהם שיעור.

והראיון שחייב אדם להראות בעזרה בשלוש רגלים, דכתיב (שם) "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך", וזאת הראיה אין לה שיעור, דכל אימת דבעי עייל ומתחזי ונפיק.

פירוש אחר: עולת ראיה ושלמי חגיגה שחייב להביא, כדכתיב (שם) "ולא יראו פני ריקם", אין לה שיעור מדאורייתא, דכתיב (דברים טז) "איש כמתנת ידו", אלא שחכמים נתנו בה שיעור, העולָה מעה כסף, וחגיגה שתי כסף.

וגמילות חסדים דבגופו, כגון ביקור חולים ולקבור מתים וכיוצא בהן, אבל גמילות חסדים דבממונו, כגון פדיון שבוים ולהלביש ערומים ולהאכיל את הרעבים וכיוצא בהן - יש להן שיעור, שיתן בכל פעם שתבא מצוה כזו לידו חמישית מן הריוח שבנכסיו, ותו לא מחייב. דהכי אמרינן: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. הלכך מבעי ליה לאינש לאפרושי חמישית הריוח בכל עת, כדי שיהא מצוי כל זמן שיבא גמילות חסד לידו שיקיימנו, ובהכי נפיק ידי חובתו.

ותלמוד תורה. אין לה שיעור, דכתיב (יהושע א) "והגית בו יומם ולילה".

ותלמוד תורה כנגד כולם. שקול כנגד כולם.

 

משנה ב

אֵין פּוֹחֲתִין לְפֵאָה מִשִּׁשִּׁים,

וְאַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ: אֵין לַפֵּאָה שִׁעוּר.

הַכֹּל לְפִי גֹּדֶל הַשָֹּׂדֶה,

וּלְפִי רֹב הָעֲנִיִּים, וּלְפִי רֹב הָעֲנָוָה.

 

ברטנורא משנה ב

אין פוחתין לפאה מששים. מדרבנן.

אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור מדאורייתא כדאמרן.

הכל לפי גודל השדה. אם שדהו גדולה ועניים מועטים, נותן ומוסיף על ששים לפי גודל שדהו, ואם שדהו קטנה ועניים מרובים, מוסיף על ששים לפי רוב העניים.

ולפי הענוה. אית דגרסי 'ענוה' בוי"ו, כלומר לפי רוב ענותו ירבה לעניים, לשון וענותך תרבני (תהלים יח) .

ורמב”ם פירש לשון עניה, כלומר מה שתענה הארץ.

ואית דגרסי 'ענבה' בבי"ת, ופירשו גודל הגרגרים וקטנן, שאם היו השבלים של שדה במקום אחד מלאות וטובות, ובמקום אחר צנומות דקות, לא יניח הפאה כולה מן הרעות, אלא ישער ששים לרע וליפה.

 

משנה ג

נוֹתְנִין פֵּאָה מִתְּחִלַּת הַשָֹּׂדֶה, וּמֵאֶמְצָעָהּ.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: וּבִלְבַד שֶׁיִּתֵּן בַּסּוֹף כַּשִּׁעוּר.

 

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם שִׁיֵּר קֶלַח אֶחָד, סוֹמֵךְ לוֹ מִשּׁוּם פֵּאָה;

וְאִם לָאו אֵינוֹ נוֹתֵן אֶלָּא מִשּׁוּם הֶפְקֵר.

 

ברטנורא משנה ג

מתחלת השדה ומאמצעה. ואין צריך להניח פאה בסוף שדה, דכתיב (ויקרא יט) "לא תכלה פאת שדך לקצור", אמרה תורה: תן פאה, ואף על פי שיש לך עדיין קמה לקצור.

ובלבד שיתן בסוף כשיעור. אע"ג דרבי קרא בתחלה ובאמצע שיש תורת פאה למה שנתן, מכל מקום לא מפטר אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים, עם מה שנתן באמצע ובתחלה. כן מוכח בירושלמי.

ורמב”ם פירש: ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה, שצריך שיניח בסוף השדה אחד מששים, חוץ ממה שהניח בתחלה ובאמצע.

אם שייר קלח אחד בסוף השדה, והניח אותו לפאה - סומך עליו, וכל מה שהניח באמצע ובתחילה תורת פאה עליה.

ואם לאו. שלא הניח אפילו קלח אחד בסוף השדה לפאה, הרי מה שהניח באמצע ובתחילה אינה חשובה פאה אלא דין הפקר יש לה. ופליג אדרבי שמעון דאמר דמכל מקום היא חשובה פאה, אלא דלא מפטר בעל השדה בהכי. והלכה כרבי שמעון.

 

משנה ד

כְּלָל אָמְרוּ בַּפֵּאָה.

כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ,

וּלְקִיטָתוֹ כְּאַחַת, וּמַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם

חַיָּב בְּפֵאָה.

וְהַתְּבוּאָה וְהַקִּטְנִיּוֹת בַּכְּלָל הַזֶּה.

 

ברטנורא משנה ד

כל דבר שהוא אוכל. למעוטי ספיחי סטים, שאע"פ שהן אוכל על ידי הדחק, לאו אוכל מיקרו ואין חייבין בפאה, דכתיב (ויקרא יט) "ובקצרכם", ואין קצירה אלא בדבר הראוי לאכילה.

ונשמר. למעוטי הפקר שאין לו שומרים, שאינו חייב בפאה, דכתיב (שם) "לעני ולגר תעזוב אותם", פרט להפקר שכבר נעזב.

וגידוליו מן הארץ. למעוטי כמהין ופטריות, שאין להם שורש בארץ וגדוליהם מן האויר, שאין חייבין בפאה, דכתיב (שם) "קציר ארצכם".

ולקיטתו כאחד. למעוטי תאנה וכיוצא בה, מן האילנות שנלקטים הפירות שמתבשלים בהם ראשון ראשון, דכתיב (שם) 'קציר' - משמע דבר הנקצר הרבה ביחד.

ומכניסו לקיום. למעוטי ירק שאינו מתקיים אלא מתעפש מיד, דכתיב (שם כג) "פאת שדך בקצרך" ואין הירק נקצר.

והתבואה והקטניות. תבואה מחמשת המינים, חטה ושעורה וכוסמת שבולת שועל ושיפון; קטניות - פולין ואפונים ועדשים ודומיהן.

בכלל הזה. להתחייב בפאה כשישלמו בהם כל התנאים הללו.

 

משנה ה

וּבָאִילָן.

הָאוֹג, וְהֶחָרוּבִין, וְהָאֱגוֹזִים, וְהַשְּׁקֵדִים,

וְהַגְּפָנִים, וְהָרִמּוֹנִים, וְהַזֵּיתִים, וְהַתְּמָרִים

חַיָּבִין בְּפֵאָה.

 

ברטנורא משנה ה

האוג. אילן שהפרי שלו אדום, וקורין לו בלע"ז קורנ"י אולי"ס.

ורמב”ם פירש שהוא צמח שמעבדים בו העורות וקורין לו בערבי סומא"ק, והאשכלות שלו ראויין לאכילה. ולאו דוקא אלו שֶמָנָה התנא חייבים בפאה ולא מיני אילנות אחרים, אלא אלו ודומיהן קאמר.

 

משנה ו

לְעוֹלָם הוּא נוֹתֵן מִשּׁוּם פֵּאָה

וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְֹרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וְנוֹתֵן מִשּׁוּם הֶפְקֵר

וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְֹרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וּמַאֲכִיל לַבְּהֵמָה וְלַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת

וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְֹרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

וְנוֹטֵל מִן הַגֹּרֶן וְזוֹרֵעַ

וּפָטוּר מִן הַמַּעַשְֹרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ;

דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא.

 

כֹּהֵן וְלֵוִי שֶׁלָּקְחוּ אֶת הַגֹּרֶן

הַמַּעַשְֹרוֹת שֶׁלָּהֶם, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ.

הַמַּקְדִּישׁ וּפוֹדֶה,

חַיָּב בְּמַעַשְֹרוֹת, עַד שֶׁיְּמָרֵחַ הַגִּזְבָּר.

 

ברטנורא משנה ו

לעולם הוא נותן משום פאה. מי שלא הניח פאה בשדה במחובר, חייב להפריש מן התלוש, והפאה שמפריש מן התלוש ונותן לעניים פטורה מן המעשרות.

עד שימרח. שיעשה כרי וצבור של תבואה. אבל אם בא להפריש פאה אחר המירוח, צריך שיפריש התרומה והמעשרות תחלה, ואחר כך יטול הפאה, שאין פטור מן המעשרות אלא הפאה שנטלה קודם המרוח.

ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות. (משום הפקר) המפקיר תבואתו ובא אחר וזכה בה, אין הזוכה בה חייב במעשרות " (דברים יד) ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך", יצא הפקר שידך וידו שוין, אבל המפקיר תבואתו לאחר המרוח, אין ההפקר ההוא פוטר מן המעשר.

ומאכיל לבהמה וכו'. ואפילו הוא עצמו מותר לאכול אכילת עראי קודם מירוח, אבל הבהמה אוכלת אפילו אכילת קבע.

נוטל מן הגורן וזורע וכו'. דמן התורה הזורע פטור מן המעשר אפילו לאחר מרוח, דכתיב (שם) "עשר תעשר ואכלת". וזורע לא קרינן ביה 'ואכלת', מיהו מדרבנן חייב. ס"ל לר"ע דקודם מרוח פטור מן המעשר אפילו מדרבנן. ואין הלכה כר"ע.

שלקחו את הגורן. שקנו תבואה מן הגורן, וקנסו חכמים שיהיו חייבים להפריש תרומות ומעשרות ולתת אותם לכהנים ולוים אחרים, כדי שלא יהיו קופצים לקנות תבואה או יין לגתות ולגרנות. ואם קנו קודם מרוח, שעדיין לא הוקבעה תבואה זו למעשר, המעשרות שלהם.

המקדיש ופודה. המקדיש גרנו ופדאו מיד הגזבר, והוא גדיש או קמה שלא הוקבע למעשר כשהיה ביד ההקדש, חייב הפודה להוציא ממנו המעשרות. אבל אם נתמרח הגורן ביד הגזבר, הואיל ובשעה שהיה ראוי שיוקבע למעשר, דהיינו בזמן המרוח, היתה ביד הקדש, אין הפודה חייב להוציא ממנו מעשרות, שההקדש פטור מן המעשרות.