לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פאה, פרק ג

פאה, פרק ג

משנה א

מַלְבְּנוֹת הַתְּבוּאָה שֶׁבֵּין הַזֵּיתִים

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

 

בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.

וּמוֹדִים, שֶׁאִם הָיוּ רָאשֵׁי שׁוּרוֹת מְעֹרָבִין,

שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.

 

ברטנורא משנה א

מלבנות. ערוגות מרובעות. ובשביל שעשויות כדפוסי הלבנות קרויין מלבנות.

שבין הזיתים. והוא הדין לכל שאר אילנות. ונקט זיתים לאשמועינן דאפילו זיתים שחייבים בפאה לא מפסקי לבית הלל, וכל שכן שאר אילנות שאין חייבין בפאה, דפשיטא דלא מפסקי.

בית שמאי אומרים פאה מכל אחד ואחד. מכל מלבן ומלבן, הואיל ועומדות הערוגות פסקי פסקי ואין מתערבין זו עם זו, קסברי בית שמאי דמפסקי זיתים. [אבל] היכא דראשי שורות מתערבים מזה לזה [מודו] דלא מפסקי. ובזמן שהאילנות מרוחקים זה מזה, עד שבקרקע בית סאה שהוא חמישים אמה על חמישים אמה אין בו עשרה אילנות, מודים בית הלל שנותן פאה לכל מלבן ומלבן, דהואיל והאילנות מרוחקים, נראין הדברים שלא בשביל האילנות נעשו המלבנות. ובזמן שהאילנות רצופים ויש עשר אילנות בפחות מבית סאה, מודים בית שמאי שנותן פאה אחת על הכל. לא נחלקו אלא כשיש עשר אילנות בבית סאה.

 

משנה ב

הַמְנַמֵּר אֶת שָֹדֵהוּ וְשִׁיֵּר קְלָחִים לַחִים

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.

 

וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי עֲקִיבָא.

בְּזוֹרֵעַ שֶׁבֶת אוֹ חַרְדָּל בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת,

שֶׁהוּא נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

 

ברטנורא משנה ב

המנמר. מלקט שדהו מקומות מקומות, דמחזי כמנומר, לשון "ונמר חברבורותיו" (ירמיה יג) , שקצר התבואה שנתבשלה ראשון ראשון בשדה.

ושייר קלחים לחים. אותן שלא נתבשלו.

נותן פאה לכל אחד ואחד. כשחוזר ללקט הקלחים לחים ששייר. דנמור מפסיק, ולאו אתחלתא דקצירה חשיבא.

בזורע שבת. ירק שקורין לו אניט"ו בלע"ז.

שהוא נותן פאה לכל אחת ואחת. מפני שאין דרכן לזרוע מהן שדה אחת, לפיכך חשובין כל אותן ערוגות כאילו כל אחת מהן שדה אחת. ושבת וחרדל חייבים בפאה אף על פי שאין נותנין פאה לירק, משום דלזרע עבידי וכמיני זרעים חשיבי. והלכה כחכמים.

 

משנה ג

הַמַּחֲלִיק בְּצָלִים לַחִים לַשּׁוּק וּמְקַיֵּם יְבֵשִׁים לַגֹּרֶן,

נוֹתֵן פֵּאָה לְאֵלּוּ לְעַצְמָן וּלְאֵלּוּ לְעַצְמָן;

וְכֵן בַּאֲפוּנִין, וְכֵן בְּכֶרֶם.

הַמֵּדֵל, נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל מַה שֶּׁשִּׁיֵּר;

וְהַמַּחֲלִיק מֵאַחַת יָד,

נוֹתֵן מִן הַמְשֹׁאָר עַל הַכֹּל.

 

ברטנורא משנה ג

המחליק בצלים. אית דמפרשי לשון ואנכי איש חלק (בראשית כו) , על שם שכשנתלשו נשאר המקום חלק. ואית דמפרשי המחליק כמו המחלק, שנוטל חלק מן הבצלים לחים למכרן בשוק וחלק אחר מניח יבשים לגורן לקיום.

נותן פאה לאלו לעצמן. דכשני מיני חטים דמו.

וכן בכרם. וכן המחליק בכרם דינו כמחליק בבצלים.

המדל נותן מן המשוייר על מה ששייר. בזמן שהבצלים זרועים רצופים נוטל מהם אחד מבינתיים כדי שהנשארים יתגדלו בריוח ויעשו גסים. וזהו הנקרא 'מדל', שדולה ושולף אותם ממקומם, ותנן איזהו מדל נוטל אחת ומניח שנים. ואותן שעוקר ליתן ריוח לנשארים אינם חייבין בפאה, לפי שתקנת הנשארים היא, הילכך נותן פאה מן הנשאר לבד, והנעקר פטור מכלום, דלא חשיבא קצירה.

המחליק מאחת יד. כלומר מענין אחד, או כולו לגורן או כולו לשוק.

ורמב"ם פירש מאחת יד - ממקום אחד, שהחלק שנוטל למכור בשוק אינו נוטל אותו מכאן ומכאן אלא כולו מצד אחד.

 

משנה ד

הָאִמָּהוֹת שֶׁל בְּצָלִים חַיָּבוֹת בְּפֵאָה;

וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר.

 

מַלְבְּנוֹת הַבְּצָלִים שֶׁבֵּין הַיָּרָק

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד,

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מֵאֶחָד עַל הַכֹּל.

 

ברטנורא משנה ד

האמהות של בצלים. בצלים גדולים שמניחין אותן לגדל זרע, ומתוך שמשתהין בארץ לא חזו לאכילה אלא על ידי הדחק, ולכך פטר רבי יוסי. ואין הלכה כמותו.

מלבנות הבצלים שבין הירק. סבר רבי יוסי דירק כזרע אחר דמי, שאין דרך בני אדם להיות מכניס בצלים בין הירק, ותנן לעיל בפרק שני דזרע אחר מפסיק.

ואין הלכה כרבי יוסי.

 

משנה ה

הָאַחִין שֶׁחָלְקוּ, נוֹתְנִין שְׁתֵּי פֵאוֹת;

חָזְרוּ וְנִשְׁתַּתְּפוּ, נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת.

שְׁנַיִם שֶׁלָּקְחוּ אֶת הָאִילָן,

נוֹתְנִין פֵּאָה אַחַת.

לָקַח זֶה צְפוֹנוֹ וְזֶה דְּרוֹמוֹ

זֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ וְזֶה נוֹתֵן פֵּאָה לְעַצְמוֹ.

הַמּוֹכֵר קִלְחֵי אִילָן בְּתוֹךְ שָֹדֵהוּ,

נוֹתֵן פֵּאָה מִכָּל אֶחָד וְאֶחָד.

 

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.

אֵימָתַי?

בִּזְמַן שֶׁלֹּא שִׁיֵּר בַּעַל הַשָֹּׂדֶה;

אֲבָל אִם שִׁיֵּר בַּעַל הַשָֹּׂדֶה,

הוּא נוֹתֵן פֵּאָה לַכֹּל.

 

ברטנורא משנה ה

שלקחו את האילן. מהנך אילנות דחשיב בפרק קמא שחייבים בפאה.

המוכר קלחי אילן. שרשי צמחים שחייבין בפאה, ולא מכר לו הקרקע, נותן הלוקח פאה מכל אחד ואחד.

בזמן שלא שייר. כלומר אם לא התחיל בעל השדה לקצור או ללקט פירות, אז הוא דחייב הלוקח ליתן פאה. אבל אם התחיל בעל השדה לקצור שדהו קודם שמכר את אלו, שנשאר מן השדה שלא נקצר או שלא נלקט, בעל השדה הוא הנותן פאה על הכל, דמכי אתחיל בקצירה או בלקיטת הפירות איחייב בפאה של כל השדה. ורבי יהודה לפרושי מלתיה דתנא קמא אתא וכן הלכה.

 

משנה ו

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קַרְקַע בֵּית רֹבַע חַיֶּבֶת בְּפֵאָה.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָעוֹשָֹה סָאתַיִם.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵרָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְצוֹר וְלִשְׁנוֹת.

וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.

 

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא חַיֶּבֶת בְּפֵאָה.

וּבְבִכּוּרִים, וְלִכְתּוֹב עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל,

וְלִקְנוֹת עִמָּהּ נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶם אַחֲרָיוּת,

בְּכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה.

 

ברטנורא משנה ו

קרקע בית רובע. מקום שראוי לזרוע בו רובע הקב. ופירשו בו שהוא עשר אמות ומחצה על עשר אמות בקירוב.

העושה סאתים. רבי יהושע לא אזיל בתר זריעה, אלא קרקע המוציאה סאתיים שהן י"ב קבין.

לקצור ולשנות. דרך הקוצרים אוחז מלא כפו מן הקמה וקוצר, כדכתיב (תהלים קכט) "שלא מלא כפו קוצר". ואם יש בקמה כדי למלאות כפו שני פעמים חייבת בפאה.

קרקע כל שהוא חייבת בפאה. דס"ל 'פאת שדך' - כל שהוא משמע, ופליג אכולהו.

ובבכורים. דכתיב בהו 'אדמתך'. והני מילי בביכורי חטה ושעורה, אבל בביכורים של אילן אינו חייב אלא אם כן יש לו קרקע שש עשרה אמות סביב לאילן, שהוא שיעור יניקתו.

ולכתוב עליה פרוזבול. הלל תקן פרוזבול, כשראה שהיו נמנעים מלהלוות לעניים מפני השביעית שמשמטת החוב, תקן שיהא מוסר שטרותיו לבית דין, וכותב: 'מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה', ומשכתבו לו שטר זה שוב אין שביעית משמטת חובו. ודוקא כשיש קרקע כל דהוא ללוה, דאז חשיב כאילו החוב גבוי כבר ביד בית דין, ותו לא קרינא ביה לא יגוש, וחשבינן לקרקע כל שהוא כאילו שוה כל החוב, דאין אונאה לקרקעות.

ולקנות עמה נכסים שאין להם אחריות. דמטלטלין נקנין אגב קרקע, בכסף בשטר ובחזקה, כדתנן בפרק קמא דקדושין ושם מפורש.

 

משנה ז

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו שְׁכִיב מְרַע.

שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא

מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה;

לא שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא

אֵין מַתְּנָתוֹ מַתָּנָה.

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְבָנָיו, וְכָתַב לְאִשְׁתּוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא

אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ,

אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּתַב לָהּ אִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ.

 

ברטנורא משנה ז

שכיב מרע. השוכב על מטתו מחמת חולי.

שייר קרקע כל שהוא. כל הני שייר קרקע כל שהוא, דתנן במתניתין, מכאן ועד סוף פרקין, לאו דוקא קרקע דהוא הדין מטלטלים כל שהן. אלא איידי דתנא רישא גבי פאה ובכורים ופרוזבול קרקע כל שהוא, תנא בכל הנך נמי קרקע כל שהוא.

מתנתו קיימת. אם קנו מידו על המתנה, אף על פי שעמד מחליו אינו יכול לחזור בו, הואיל ושייר לעצמו כל שהוא גלי דעתיה דלאו מחמת מיתה כתב המתנה.

לא שייר קרקע כל שהוא. לעצמו, מסתמא לא שביק איניש נפשיה ערטילאי, ואם לא שהיה חושב ודאי שימות לא היה נותן כל נכסיו, הלכך אם עמד חוזר ואפילו קנו מידו.

וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה. בשכיב מרע מיירי, שמחלק נכסיו לבניו וכתב לאשתו חלק בין הבנים, ושמעה איהי ושתקה, ולא אמרה כתובתי אני גובה או כיוצא בזה אבדה כתובתה.

רבי יוסי אומר אם קבלה עליה. שתהא שותפת בין הבנים, אפילו לא קנו מידה, והוא לא צוה שיכתבו כך בפניה, אבדה כתובתה, ושוב אינה יכולה לחזור בה. ואין הלכה כרבי יוסי.

 

משנה ח

הַכּוֹתֵב נְכָסָיו לְעַבְדּוֹ

יָצָא בֶּן חוֹרִין.

שִׁיֵּר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא

לא יָצָא בֶּן חוֹרִין.

 

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְעוֹלָם הוּא בֶּן חוֹרִין,

עַד שֶׁיֹּאמַר.

הֲרֵי כָּל נְכָסַי נְתוּנִין לְאִישׁ פְּלוֹנִי עַבְדִּי,

חוּץ מֵאֶחָד מֵרִבּוֹא שֶׁבָּהֶם.

 

ברטנורא משנה ח

הכותב כל נכסיו לעבדו. שכתב כל נכסי נתונים לפלוני עבדי, הרי העבד בכלל הנכסים ונתן לו את עצמו. והא דקאמר עבדי היינו עבדי שהיה כבר.

שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין. דכל היכא דנחית לשיורא אמרינן לדידיה נמי שייר, וכי אמר "כל נכסי לך" - אשאר נכסים קאמר, ולחנופי ליה קאתי, ולא שחרריה. כיון דלא אמר ליה "עצמך ונכסי". ואפילו אין לו שום נכסים אלא העבד והקרקע ששייר, מכל מקום לא יצא לחירות, דכיון דאין מתקיים דבור כל נכסי, דהא אתא "חוץ" ובטל ליה, דלא פלגינן דבורא, והוי בטל לגמרי ולא קנה לא עצמו ולא נכסים.

רבי שמעון אומר לעולם הוא בן חורין. בין אין לו נכסים אחרים אלא העבד והקרקע ששייר, ובין יש לו נכסים אחרים - לעולם הוא בן חורין. ומוקמינן דבור כל נכסי בעבד לבדו כשאין לו נכסים אחרים, ולא אמרינן דבמה שאמר "חוץ" בטל דבורו שאמר "כל נכסי", דפלגינן דבורא, ומקיימינן ליה בעבד ויצא בן חורין.

חוץ מאחד מרבוא. ולא פירש מהו משייר, דהתם אמרינן דאחד מרבוא דקאמר היינו עבד, ואיהו לא חשיב ליה אלא כאחד מרבוא בנכסים, ואע"ג דשוי טפי, ואין הלכה כר' שמעון.