לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פסחים, פרק ח

פסחים, פרק ח

משנה א

הָאִשָּׁה בִּזְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעֲלָהּ,

שָׁחַט עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ

תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעֲלָהּ.

הָלְכָה רֶגֶל רִאשׁוֹן לַעֲשׁוֹת בְּבֵית אָבִיהָ,

שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעֲלָהּ

תֹּאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה.

יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפִּטְרוֹפְּסִין

יֹאכַל בִּמְקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה.

עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין

לא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן.

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין

לא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ.

ברטנורא משנה א   

האשה תאכל משל בעלה.  כל זמן שלא פירשה שדעתה בשל אביה, דמסתמא דעתה למנות על של בעלה.

רגל הראשון.  שלאחר נשואיה, שכך דרך הנשואות ללכת לבית אביהן.

תאכל במקום שהיא רוצה.  וכגון שאינה רדופה עד הנה לילך לבית אביה תדיר, הילכך מספקא לן בהי ניחא לה.

אפטרופסין.  יתום שהיו לו שני אפטרופסין, והמנוהו זה על פסחו וזה על פסחו.

לא יאכל משל שניהם.  לא מפסחו של זה ולא מפסחו של זה, דמי נתן רשות לחלק האחד להמנות עם זה. ואין לו תקנה אלא אם כן רצו שניהם שימנה עם האחד.

לא יאכל משל רבו.  אבל משל עצמו אוכל, דכיון דדינא הוי דכופין את רבו וכותב לו גט שחרור, אע"פ שעדיין לא נשתחרר, הרי הוא כבן חורין, הילכך אוכל משל עצמו.

 

משנה ב

הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ: צֵא וּשְׁחֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח,

שָׁחַט גְּדִי יֹאכַל,

שָׁחַט טָלֶה יֹאכַל,

שָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה

יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן.

 

שָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ, כֵּיצַד יַעֲשֶֹה?

יִשְׁחֹט טָלֶה וּגְדִי וְיֹאמַר.

אִם גְּדִי אָמַר לִי רַבִּי,

גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי;

וְאִם טָלֶה אָמַר לִי רַבִּי,

טָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי.

שָׁכַח רַבּוֹ מָה אָמַר לוֹ

שְׁנֵיהֶם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְֹּׂרֵפָה;

וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.

 

ברטנורא משנה ב   

שחט גדי יאכל רבו ממנו. ואע"ג דבכל שאר פסחים רגיל תדיר בטלה, כיון דלא פירש לו, עליה סמיך.

יאכל מן הראשון.  והשני ישרף. ובגמרא מוקי לה דוקא במלך ומלכה, אית דאמרי משום שלום מלכות, ואית דאמרי מפני שסומכין על עבדיהם ואין מקפידים על סעודתן אם גדיים אם טלאים, הילכך יאכל מן הראשון, כיון דליכא קפידא, דבראשון יצאו ידי חובתן. אבל אינשי דעלמא דקפדי, לא יאכל לא מן הראשון ולא מן השני, דקיי"ל אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול איזה מהם שירצה, דאין ברירה, וכי בעי למיכל מהא, דלמא בשעת שחיטה לא הוה דעתיה עליה.

שכח מה שאמר שפירש לו גדי או טלה, וזה שכח.

וטלה שלי.  בגמרא מוקי לה, כגון שהלך העבד אצל רועה הרגיל אצל רבו ורוצה בתקנתו, ואמר לו: אם גדי אמר לך רבך, גדי שלו וטלה שלך על מנת שאין לרבך רשות בו, דכהאי גוונא קנה העבד. דאי לאו הכי, מה שקנה עבד קנה רבו, ונמצאו שניהם של רבו.

ופטורים מלעשות פסח שני.  דאע"ג דשניהם יוצאים לבית השריפה, ואינן נאכלין מפני שאין המנויין ניכרים, מיהו שחיטה וזריקה מעלייתא היא, חדא אהאי וחדא אהאי, דקמי שמיא גליא.

 

משנה ג

הָאוֹמֵר לְבָנָיו: הֲרֵינִי שׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח

עַל מִי שֶׁיַּעֲלֶה מִכֶּם רִאשׁוֹן לִירוּשָׁלַיִם,

כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָרִאשׁוֹן רֹאשׁוֹ וְרֻבּוֹ,

זָכָה בְּחֶלְקוֹ וּמְזַכֶּה אֶת אֶחָיו עִמּוֹ.

לְעוֹלָם נִמְנִין עָלָיו,

עַד שֶׁיְּהֵא בּוֹ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד.

נִמְנִין וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשְׁחֹט.

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: עַד שֶׁיִּזְרֹק עָלָיו אֶת הַדָּם.

 

ברטנורא משנה ג   

על מי שיעלה ראשון לירושלים.  כדי לזרזן קאמר, שיזדרז כל אחד להיות ראשון. ומיהו כל בניו המנה על הפסח, אלא שאותו שיעלה ראשון יזכה ראשון, וכל אחיו יזכו אחריו על ידו.

עד שיזרק הדם.  לעולם יכול לימשך, אפילו אחר שחיטה עד שיזרק הדם. ומודה רבי שמעון דאין נמנין אלא עד שישחט. ואין הלכה כרבי שמעון.

 

משנה ד

הַמַּמְנֶה עִמּוֹ אֲחֵרִים בְּחֶלְקוֹ

רַשָּׁאִין בְּנֵי חֲבוּרָה לִתֵּן לוֹ אֶת שֶׁלּוֹ,

וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן.

 

ברטנורא משנה ד   

הממנה אחרים על חלקו.  אחד מבני חבורה שהמנה אחרים על חלקו, בלא דעת חבורה.

רשאין בני חבורה לומר לו.  טול את שלך וצא ואכול אתה וחבריך, שאין בני חבורה מתרצים להיות כל אלו הדעות בחבורתן. ואית ליה להאי תנא פסח נאכל בשתי חבורות.

 

משנה ה

זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת

שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי.

רָאָה שָׁלשׁ -

שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁמִינִי שֶׁלּוֹ.

שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם -

שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשֵּׁנִי שֶׁלָּהּ.

רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים -

שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁלִישִׁי.

וְהַזָּבָה שׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ בַּשְּׁמִינִי.

 

ברטנורא משנה ה   

זב שראה שתי ראיות.  שטמא טומאת שבעה, ואין טעון קרבן.

שוחטין עליו.  ואע"פ שלא העריב שמשו. והוא שטבל בשעת השחיטה, דהא חזי למיכל לאורתא. דדווקא טמא מת שחל שביעי שלו בי"ד, נדחה לפסח שני אע"ג דחזי למיכל לאורתא, כדכתיב (במדבר ט) "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא", "ביום ההוא" לא היו יכולים, הא לערב היו יכולים לאכול בפסח, ונדחו לפסח שני. אבל שאר טומאות, אי חזי למיכל לאורתא שוחטים עליו, ואע"פ שלא העריב שמשו.

ראה שלוש.  לא חזי למיכל עד דמייתי כפרה.

שוחטין עליו.  אם חל שמיני שלו בערב פסח, אפילו לא הביא כפרתו. והוא שנתן קרבנותיו לבית דין.

שומרת יום כנגד יום.  הרואה תוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה, דבעיא לספור יום המחרת, שוחטין עליה ביום הספירה. דכיון שספרה מקצת היום, מותרת לטבול. ואע"פ שמחוסרת הערב שמש, שוחטין עליה.

והזבה. שראתה שלושה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום, וצריכה לספור שבעה נקיים ולהביא קרבן, שוחטין עליה בשמיני.

 

משנה ו

הָאוֹנֵן וְהַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל,

וְכֵן מִי שֶׁהִבְטִיחוּהוּ לְהוֹצִיאוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין,

וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת,

שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.

עַל כֻּלָּן אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן,

שֶׁמָּא יָבִיאוּ אֶת הַפֶּסַח לִידֵי פְסוּל.

לְפִיכָךְ, אִם אֵרַע בָּהֶן פְּסוּל,

פְּטוּרִין מִלַּעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי,

חוּץ מִן הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל,

שֶׁהוּא טָמֵא מִתְּחִלָּתוֹ.

 

ברטנורא משנה ו   

האונן. כל זמן שלא נקבר המת קרוי אונן, ולאחר שנקבר כל יום המיתה הוא קרוי אונן, ולילה שלאחריו הוא אונן מדרבנן. ולא העמידו דבריהם במקום כרת גבי פסח, הלכך שוחטין עליו, דלאורתא חזי.

והמפקח בגל, שנפל על אדם, ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת. שוחטין עליו דבחזקת טהרה עומד עד שיודע שנטמא.

שוחטין עליהם בחבורת אחרים.

שמא יביאוהו לידי פסול.  שמא יטמא אונן למתו מתוך טרדו. ומפקח גל שמא ימצאנו מת ונמצא שהאהיל על הטומאה. והחבוש שמא לא יצא.

ובחבוש בבית האסורים של עובדי כוכבים מיירי, שאע"פ שהבטיחוהו, שמא לא יוציאוהו. אשר פיהם דבר שוא. אבל חבוש על ידי ישראל, כגון לכופו להוציא אשה פסולה, או לשלם ממון, שוחטין עליהם אפילו בפני עצמן, אם הבטיחו להוציאו, דשארית ישראל לא ידברו כזב.

ואם בית האסורים בתוך ירושלים אפילו בידי עובדי כוכבים שוחטין עליהם בפני עצמן, דאפשר דמעיילי לפסח לבית האסורים ואכלי ליה התם. וחולה וזקן אין שוחטין עליהן בפני עצמן, שמא יכבד עליהם החולי ולא יוכלו לאכול כזית.

לפיכך.  הואיל ובשעת שחיטה ראויין היו, ונזרק הדם עליהם, אם אירע בהם פסול כמו שאמרנו, פטורים מלעשות פסח שני.

חוץ מן המפקח הגל.  ונמצא מת תחתיו, שצריך לעשות פסח שני שהיה טמא מתחילתו קודם שחיטה, שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח. והוא שהיה הגל עגול דודאי האהיל עליו מתחלה. אבל אם היה הגל ארוך, שמא בשעת שחיטה עדיין לא האהיל על הטומאה, ופטור מלעשות פסח שני.

 

משנה ז

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח עַל הַיָּחִיד; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.

וְרַבִּי יוֹסֵי - מַתִּיר.

אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה שֶׁאֵין יְכוֹלִין לֶאֱכוֹל כַּזַּיִת,

אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן.

וְאֵין עוֹשִֹין חֲבוּרַת נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים.

 

ברטנורא משנה ז   

אין שוחטין את הפסח ביחיד.  דכתיב (דברים טז) "לא תוכל לזבוח את הפסח" וכו', כלומר ביחיד.

אפילו חבורה של מאה.  רבי יוסי קאמר לה, כלומר לא תליא מילתא אלא באכילה. יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית, אין שוחטין עליהם. והלכה כרבי יוסי.

אין עושין חבורת נשים ועבדים.  לשחוט פסח. נשים ועבדים בחבורה אחת, משום הרגל עבירה. ולא קטנים ועבדים בחבורה אחת, משום פריצותא דמשכב זכור. אבל נשים ועבדים כל חדא באנפי נפשה עושין.

 

משנה ח

אוֹנֵן טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב,

אֲבָל לא בַּקֳּדָשִׁים.

הַשּׁוֹמֵעַ עַל מֵתוֹ, וְהַמְלַקֵּט לוֹ עֲצָמוֹת

טוֹבֵל וְאוֹכֵל בַּקֳּדָשִׁים.

 

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיַּר בְּעֶרֶב פֶּסַח

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: טוֹבֵל וְאוֹכֵל אֶת פִּסְחוֹ לָעֶרֶב;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: הַפּוֹרֵשׁ מִן הָעָרְלָה כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר.

 

ברטנורא משנה ח   

אונן טובל ואוכל פסחו לערב.  דאין אנינות מן התורה אלא ביום, שנאמר (ויקרא י) "ואכלתי חטאת היום", יום אסור, לילה מותר. וטבילה בעי, מתוך שנאסר עד עכשיו בקדשים, אצרכוהו רבנן טבילה. אבל לא אכיל אונן בשאר קדשים לערב, דאנינות לילה אסורה מדרבנן, ולגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת. אבל אכילת שאר קדשים, עשה בעלמא הוא, "ואכלו אותם אשר כופר בהם" (שמות כט).

השומע על מתו.  יום שמועה הוי אונן דרבנן. וכן מי שלקטו לו עצמות אביו ואמו, אמרינן במסכת מועק קטן, מתאבל עליהם כל אותו היום, ולערב אין מתאבל עליהם.

טובל ואוכל בקדשים לערב.  דאפילו יום גופיה מדרבנן הוא.

 

כפורש מן הקבר.  וצריך הזאה שלישי ושביעי. ולא נחלקו בית שמאי ובית הלל אלא בערל נכרי שמל ביום י"ד, דבית הלל סברי גזירה שמא יטמא לשנה הבאה, ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח שטבלתי ואכלתי, השתא נמי אטבול ואוכל, ולא ידע דאשתקד נכרי הוה, ולא מקבל טומאה, עכשיו ישראל הוא ומקבל טומאה. ובית שמאי סברי לא גזרינן. אבל ערל ישראל, כגון שמתו אחיו מחמת מילה, דברי הכל טובל ואוכל פסחו לערב, ולא גזרינן ערל ישראל אטו ערל נכרי.