לחץ כאן לתצוגת הדפסה

פסחים, פרק י

פסחים, פרק י

משנה א

עַרְבֵי פְסָחִים סָמוּךְ לַמִּנְחָה

לא יֹאכַל אָדָם עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ.

וַאֲפִילוּ עָנִי שֶׁבְּיִשְֹרָאֵל

לא יֹאכַל עַד שֶׁיָּסֵב.

וְלא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן,

וַאֲפִלּוּ מִן הַתַּמְחוּי.

 

ברטנורא משנה א  

ערבי פסחים סמוך למנחה.  קודם למנחה מעט כמו חצי שעה. בתחלת שעה עשירית. דתמיד קרב בתשע ומחצה והוא זמן המנחה, וקודם למנחה חצי שעה הוי בתחלת שעה עשירית.

לא יאכל אדם.  כדי שיאכל מצה לתאבון משום הדור מצוה. ולחם פשיטא דלא מצי אכיל, דחמץ אסור משש שעות ולמעלה. ומצה נמי הא אמרינן בירושלמי האוכל מצה בערב פסח כבא על ארוסתו בבית חמיו. ולא נצרכה אלא לשאר אוכלין שלא ימלא כריסו מהן.

עד שיסב.  במטה ועל השלחן כדרך בני חורין.

ולא יפחתו לו.  גבאי צדקה המפרנסים את העניים.

ואפילו הוא מתפרנס מן התמחוי.  דהיינו עני שבעניים דתנן במסכת פאה מי שיש לו מזון שתי סעודות לא יטול מן התמחוי.

מארבע כוסות.  כנגד ארבע לשונות של גאולה שיש בפרשת וארא. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

 

משנה ב

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס רִאשׁוֹן,

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן;

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל הַיּוֹם.

 

ברטנורא משנה ב   

מברך על היום.  בתחלה קידוש היום, ואחר כך בורא פרי הגפן. שתחלה קידש היום ואחר כך בא היין, וכשם שקדם לכניסה כך קודם לברכה.

מברך על היין תחילה. והוא הדין למקדש על הפת. שהיין או הפת גורמים לקידוש היום, שאם אין לו יין או פת לא יקדש.

 

משנה ג

הֵבִיאוּ לְפָנָיו,

מְטַבֵּל בַּחַזֶּרֶת עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְפַרְפֶּרֶת הַפַּת.

הֵבִיאוּ לְפָנָיו מַצָּה וְחַזֶּרֶת וַחֲרֹסֶת וּשְׁנֵי תַבְשִׁילִין,

אַף עַל פִּי שֶׁאֵין חֲרֹסֶת מִצְוָה.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֵּרַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: מִצְוָה.

וּבַמִּקְדָּשׁ הָיוּ מְבִיאִים לְפָנָיו גּוּפוֹ שֶׁל פֶּסַח.

 

ברטנורא משנה ג   

הביאו לפניו.  הירקות. כדי שיכיר תינוק וישאל, לפי שאין דרך להביא ירקות קודם סעודה.

מטבל בחזרת.  לאו דוקא חזרת, דטיבול ראשון זה הוי בשאר ירקות, אלא אם אין לו שאר ירקות מטבל בחזרת במקום שאר ירקות. ולשון מטבל אוכל. ולפי שכל אכילתן על ידי טיבול היתה, קרי לאכילה טיבול. ומיהו טיבול זה לאו בחרוסת הוא, מדקתני לקמן הביאו לפניו מצה וחזרת וחרוסת. מכלל דעדיין לא הובאו.

עד שמגיע לפרפר את הפת.  לאכילת מצה. והא קמ"ל שאין אכילה אחרת מפסקת בין אכילת ירקות לאכילת מצה. דקודם שיגיע לאותו חזרת של מצוה שמברך עליו על אכילת מרור, אוכל מצה תחלה, כדכתיב (במדבר ט) "על מצות ומרורים", מצות ברישא, והדר מרורים.

וחרוסת.  שעושים מתאנים ולוזים בטנים ושקדים וכמה מיני פירות, ומשימין בה תפוחים ודכין הכל במדוכה ומערבין בחומץ ונותנין עליה תבלין קנה וקנמון כעין פתילות דקות ארוכות זכר לקש וצריך שתהיה עבה זכר לטיט.

שאין חרוסת מצוה.  אלא לרפואה לבטל שרף החזרת, שרע וקשה לגוף כארס.

רבי אליעזר ברבי צדוק אומר מצוה.  זכר לתפוח שהיו יולדות שם בניהם בלא עצב, וזכר לטיט.

 

משנה ד

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שֵׁנִי,

וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו.

וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ.

מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה,

הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה?

 

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת,

הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר?

 

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָֹר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל,

הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי?

 

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין פַּעַם אַחַת,

הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים?

וּלְפִי דַּעְתּוֹ שֶׁל בֵּן אָבִיו מְלַמְּדוֹ.

מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בִּשְׁבָח,

וְדוֹרֵשׁ מֵ "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" (דברים כו, ה),

עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻּלָּהּ.

 

ברטנורא משנה ד   

וכאן הבן שואל.  בכל הספרים אין כתוב "וכאן", אלא וכן, כמו "כן בנות צלפחד דוברות" (במדבר כז). כלומר ודין הוא שבמזיגת כוס שני יהיה הבן שואל מה נשתנה.

הלילה הזה כולו צלי. בזמן שבית המקדש קיים היה הבן שואל כך.

מתחיל בגנות.  מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועבדים היינו.

ומסיים בשבח.  שקרבנו המקום לעבודתו וגאל את אבותינו ממצרים.

 

משנה ה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר.

כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח

לא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ,

וְאֵלּוּ הֵן.

פֶּסַח, מַצָּה וּמָרוֹר.

פֶּסַח,

עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם.

מַצָּה,

עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם.

מָרוֹר,

עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִיִּים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם.

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר,

חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם,

שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג, ח) "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר,

בַּעֲבוּר זֶה עָשָֹה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם".

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּח, לְפָאֵר,

לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס

לְמִי שֶׁעָשָֹה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ;

הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת,

מִיָּגוֹן לְשִֹמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב,

וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.

וְנֹאמַר לְפָנָיו הַלְלוּיָהּ.

 

ברטנורא משנה ה   

כל שלא אמר שלושה דברים אלו.  שלא פירש טעמן של שלושה דברים הללו.

 

משנה ו

עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר?

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עַד "אֵם-הַבָּנִים שְֹמֵחָה";

וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: עַד "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ-מָיִם".

וְחוֹתֵם בִּגְאֻלָּה.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם",

וְלא הָיָה חוֹתֵם.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: "כֵּן ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבוֹתֵינוּ,

יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם,

שְֹמֵחִים בְּבִנְיָן עִירֶךָ וְשָֹשִֹים בַּעֲבוֹדָתֶךָ,

וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים וּמִן הַפְּסָחִים" כוּ',

עַד "בָּרוּךְ אַתָּה ה' גָּאַל יִשְֹרָאֵל".

 

ברטנורא משנה ו   

וחותם בגאולה.  כלומר מסיים את ההגדה בברכת גאולה. ולא פירש תנא קמא למלתיה היאך מברכין אותה, ואתו רבי טרפון ורבי עקיבא לפרושי למלתיה:

רבי טרפון אומר פותח בה בברוך ואינו חותם בברוך, מידי דהוה אברכת הפירות וברכות המצות דכולה חדא הודאה היא.

ולרבי עקיבא חותמין בה בברוך, לפי שמוסיף בה דברי רצוי ובקשה כן יגיענו וכו'.

והלכה כרבי עקיבא.

 

משנה ז

מָזְגוּ לוֹ כּוֹס שְׁלִישִׁי,

מְבָרֵךְ עַל מְזוֹנוֹ;

רְבִיעִי,

גּוֹמֵר עָלָיו אֶת הַהַלֵּל, וְאוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַשִּׁיר.

בֵּין הַכּוֹסוֹת הַלָּלוּ,

אִם רוֹצֶה לִשְׁתּוֹת יִשְׁתֶּה,

בֵּין שְׁלִישִׁי לִרְבִיעִי לא יִשְׁתֶּה.

 

ברטנורא משנה ז   

ברכת השיר. אית דאמרי "נשמת כל חי". ואית דאמרי "יהללוך ה' כל מעשיך". ונהגו למימרינהו לתרוייהו.

בין שלישי לרביעי לא ישתה.  שלא ישתכר, ושוב לא יוכל לגמור את ההלל. ואם תאמר כבר משוכר הוא, שהרי שתה כל רצונו בתוך הסעודה, יין שבתוך המזון אינו משכר, ושלאחר המזון משכר.

 

משנה ח

וְאֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן.

יָשְׁנוּ מִקְצָתָן יֹאכֵלוּ,

כֻּלָּן לא יֹאכֵלוּ.

רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ יֹאכֵלוּ,

נִרְדְּמוּ לא יֹאכֵלוּ.

 

ברטנורא משנה ח   

מפטירין.  אני שמעתי לשון "יפטירו בשפה" (תהלים כב). כלומר פותחין ואומרים.

ורבותי פירשו לשון הנפטר מחבירו, כשנפטרין מן הסעודה אין מסיימין אותה באפיקומן, באפיקו מנייכו, כלומר תוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל במקום אחר, לא פת ולא שום דבר, גזירה דלמא אתי למיכל מן הפסח בשני מקומות. אבל לאכול דברים אחרים במקומו הראשון שרי, ובלבד שלא יעקר מחבורה זו לאכלם עם חבורה אחרת.

ואית בגמרא מאן דפירש אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, אפיקו מיני מתיקה. דלאחר שאכלו את הפסח אין נפטרין מן הסעודה באכילת מיני מתיקה ופירות שרגילין לאכול לקנוח סעודה, ואפילו במקומן, שלא יאבד טעם הפסח מפיו. וכן עיקר.

וכשם שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, כך אין מפטירין אחר מצה אפיקומן, שצריך שיאכל כזית מצה באחרונה בזמן שאין פסח, ואחר אותה מצה אין נפטרין ממנה באכילת דבר אחר.

ישנו כולם לא יאכלו.  אם התחילו לאכול פסחיהן וישנו כולן, שוב לא יאכלו, דנראה כאוכל בשני מקומות, דמאחר שישנו הסיחו דעתם מלאכול עוד, וחשיב ליה כאכילת שתי מקומות. וחומרא בעלמא הוא. והוא הדין נמי למצה בזמן הזה.

רבי יוסי אומר נתנמנמו יאכלו.  ארישא קאי, דאמר תנא קמא ישנו מקצתן יאכלו, ואתא רבי יוסי למימר הני מילי אם נתנמנמו שלא נשקעו בשינה, אבל אם נרדמו מקצתן לא יאכלו אלו הנרדמים לכשיעורו משנתם. והלכה כרבי יוסי.

 

משנה ט

הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם.

הַפִּגּוּל וְהַנּוֹתָר מְטַמְּאִין אֶת הַיָּדַיִם.

בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַפֶּסַח

פָּטַר אֶת שֶׁל זֶבַח,

בֵּרַךְ אֶת שֶׁל זֶבַח

לא פָּטַר אֶת שֶׁל פֶּסַח; דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל.

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: לא זוֹ פּוֹטֶרֶת זוֹ, וְלא זוֹ פּוֹטֶרֶת זוֹ.

 

ברטנורא משנה ט   

הפסח אחר חצות מטמא את הידים.  דהא נותר הוא מחצות ואילך, ורבנן גזרו על הנותר שיטמא את הידים, כדי שלא יתעצלו באכילתו. ומנלן דפסח לאחר חצות הוי נותר, דכתיב בפסח (שמות יב) "ואכלו את הבשר בלילה הזה", וכתיב התם "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה", מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות.

ברכת הפסח.  "אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הפסח". ברכת הזבח, "אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול הזבח". וזבח האמור כאן הוא חגיגת יום ארבעה עשר.

והלכה כרבי עקיבא.

 

 

סליק מסכת פסחים