סנהדרין, פרק ג
משנה א
דִּינֵי מָמוֹנוֹת בִּשְׁלשָׁה;
זֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד וְזֶה בּוֹרֵר לוֹ אֶחָד,
וּשְׁנֵיהֶן בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: שְׁנֵי הַדַּיָּנִין בּוֹרְרִין לָהֶן עוֹד אֶחָד.
זֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל דַּיָּנוֹ שֶׁל זֶה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁמֵּבִיא עֲלֵיהֶן רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִין אוֹ פְּסוּלִין;
אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִים אוֹ מֻמְחִין
אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן.
זֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה וְזֶה פּוֹסֵל עֵדָיו שֶׁל זֶה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁהוּא מֵבִיא עֲלֵיהֶם רְאָיָה שֶׁהֵן קְרוֹבִים אוֹ פְּסוּלִים;
אֲבָל אִם הָיוּ כְּשֵׁרִים
אֵינוֹ יָכוֹל לְפָסְלָן.
ברטנורא משנה א
זה בורר לו אחד. אחד מהבעלי דינין בורר לו דיין אחד לדונו ולהפוך בזכותו, וכן השני בורר לו דיין אחד. ושני הבעלי דינים ביחד בוררים להם עוד דיין שלישי, ומתוך כך יצא דין אמת לאמיתו, דצייתי בעלי דינים דינא ואמרי קושטא קא דייני לן, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד, ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך. והדיין השלישי בעצמו נוח לו להפוך בזכות שניהם, מפני ששניהם ביררו אותו.
וחכמים אומרים שני הדיינים בוררים להם אחד. בלא דעת הבעלי דינים. כדי שלא יהיה לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהן.
והלכה כחכמים.
זה פוסל דיינו של זה. יכול הוא לומר לא אדון לפני בית דין שביררת.
בזמן שהביא עליהן ראיה. שזה מביא ראיה על דיין שבירר זה, לפוסלו.
אבל אם הם כשרים ומומחים.
הכי קאמר, אבל אם היו כשרים שאינן לא קרובים ולא פסולים, אע"פ שהם יושבי קרנות נעשו כמומחין ואינו יכול לפוסלן.
ופסק ההלכה בזה:
כשקיבלו בעלי הדין מי שידין להם בין יחיד בין רבים, ופסק עליהם את הדין, דינו דין ואין סותרין דינו ואע"פ שאינו מומחה לרבים. ואם נודע שטעה:
אם בדבר משנה טעה או בדבר המפורש בגמרא, מחזירים הדבר כשהיה ודנין בו כהלכה. ואם אי אפשר להחזיר, כגון שהלך זה שנטל הממון שלא כדין למדינת הים, פטור הדיין מלשלם, מאחר שקיבלוהו עליהם. שאף על פי שגרם להזיק, לא נתכוין להזיק.
ואם טעה בשיקול הדעת, והוא בדבר שנחלקו בו תנאים או אמוראים או גאונים, וסוגיא דעלמא כחד מנייהו, ודן זה הדיין כדברי אותו הגאון שאין סוגיית העולם כמותו, אם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו, ואם נשא ונתן ביד, מה שעשה עשוי וישלם מביתו.
ודיין שלא קיבלו אותו בעלי הדין אלא שעמד מאליו, או מינה אותו המלך או קצת זקני הקהל העמידוהו, אם אינו מומחה לרבים, אע"פ שנטל רשות מראש הגולה, אין דיניו דין, בין טעה בין לא טעה, ואינו בכלל הדיינין אלא בכלל בעלי זרוע, וכל אחד מבעלי דינין אם רצה סותר דינו וחוזר ודן בפני בית דין. ואם טעה ולא נשא ונתן ביד יחזיר הדין, ואם אי אפשר להחזיר ישלם מביתו כדין כל גורם להזיק, ואם נשא ונתן ביד ישלם מביתו וחוזר ונוטל מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה.
ומומחה לרבים שקיבלו אותו בעלי דינים או שנטל רשות מראש גולה אע"פ שלא קיבלו אותו בעלי דינים, הואיל והוא מומחה, אם טעה בין בדבר משנה בין בשיקול הדעת ואי אפשר להחזיר הדין, פטור מלשלם. ומומחה שנטל רשות מראש גולה יש לו לכוף לבעלי הדין שידונו לפניו, בין רצו בין לא רצו, בין בארץ בין בחו"ל.
ומי שנטל רשות מן הנשיא שבא"י אינו יכול לכוף לבעלי הדין אלא בא"י בלבד.
ומומחה הוא מי שלמד בתורה שבכתב ושבע"פ ויודע לסבור להקיש ולהבין דבר מתוך דבר. וכשהוא ניכר וידוע ויצא טבעו אצל אנשי דורו, נקרא מומחה לרבים, והוא יכול לדון יחידי ואפילו לא נקט רשות מראש הגולה.
זה פוסל עדיו של זה. פלוגתיהו דרבי מאיר ורבנן מוקי לה בגמרא, כשאמר בעל דין "יש לי שתי כתי עדים בדבר", והביא כת ראשונה ועמד בעל דין שכנגדו עם אחר ואמר פסולין הן.
רבי מאיר אומר יכול הוא עם אחר לפוסלן, ולאו נוגע בעדותו הוא, שהרי אמר יש לי כת אחרת. ואם בקש ולא מצא, יפסיד.
ורבנן סברי אף על גב דאמר תחילה יש לי שתי כתי עדים, יכול לחזור ולומר אין לי אלא אלו, ונמצא זה שבא לפסלן נוגע בעדותו הוא, ולא מפסלי אפומיה.
והלכה כחכמים.
משנה ב
אָמַר לוֹ: נֶאֱמָן עָלַי אַבָּא, נֶאֱמָן עָלַי אָבִיךָ,
נֶאֱמָנִין עָלַי שְׁלשָׁה רוֹעֵי בָקָר
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.
הָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה,
וְאוֹמֵר לוֹ: דֹּר לִי בְּחַיֵּי רֹאשָׁךְ
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ.
ברטנורא משנה ב
נאמן עלי אבא להיות דיין. אף על פי שהוא פסול מן התורה לדונני לא לזכות ולא לחובה, כדנפקא לן מ"לא יומתו אבות על בנים".
נאמנים עלי שלושה רועי בקר לדון. דאילו לעדות, רועי בקר כשרים הן.
רבי מאיר אומר יכול לחזור בו אפילו לאחר גמר דין, לאחר שקבל הדיין העדות ואמר איש פלוני אתה זכאי.
אינו יכול לחזור בו. לאחר גמר דין בלבד הוא דפליגי רבנן עליה דרבי מאיר. דאילו קודם גמר דין, מודים חכמים לרבי מאיר דיכול לחזור בו.
ואם קנו מידו נמי שמקבל עליו עדות איש פלוני או דינו של איש פלוני, אפילו קודם גמר דין אינו יכול לחזור בו, שאין לאחר קנין כלום. וכן הלכה.
דור לי בחיי ראשך. נדור לי בחיי ראשך ואתן לך מה שאתה תובע. ואין צריך לומר ומחול לך מה שיש לי אצלך. ונדר לו או קנו מידו, אע"פ שעדיין לא נדר, אינו יכול לחזור בו, כדברי חכמים. וכן הלכה.
משנה ג
וְאֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין:
הַמְשַֹחֵק בְּקֻבְיָא, וְהַמַּלְוֶה בְּרִבִּית,
וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: בַּתְּחִלָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָן "אוֹסְפֵי שְׁבִיעִית",
מִשֶּׁרַבּוּ הָאַנָּסִין חָזְרוּ לִקְרוֹתָן "סוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית".
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה:
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁאֵין לָהֶם אֻמָּנוּת אֶלָּא הִיא,
אֲבָל יֵשׁ לָהֶן אֻמָּנוּת שֶׁלֹּא הִיא כְּשֵׁרִין.
ברטנורא משנה ג
ואלו הן הפסולים לדון ולהעיד.
המשחק בקוביא פסול לעדות. לפי שאינו מתעסק בישובו של עולם, ואסור לאדם שיתעסק בעולמו אלא או בתורה וגמילות חסדים, או בסחורה ואומנות ומלאכה שיש בהן ישובו של עולם.
ומלוי בריבית. אחד הלוה ואחד המלוה שניהם פסולין, דקיימא לן המלוה והלוה שניהם עוברים בלא תעשה.
ומפריחי יונים. אית דמפרשי, מין ממיני השחוק, אם תקדים יונתך ליונתי אתן לך כך וכך. ואית דמפרשי, שמגדל יונה מלומדת להביא יונים לבית בעליה בעל כרחן. ויש בהן גזל משום דרכי שלום ולא גזל גמור.
וסוחרי שביעית. עושין סחורה בפירות שביעית. והתורה אמרה (ויקרא כ"ה) "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" ולא לסחורה.
רבי שמעון אומר וכו' בגמרא מפרש מלתיה דרבי שמעון הכי: בתחלה היו קוראים אותם "אוספי שביעית", כלומר אוספי פירות שביעית לעצמן היו פסולים לעדות כמו סוחרי פירות שביעית.
משרבו האנסין. השואלין מנת המלך כך וכך כורין תבואה בכל שנה, והיו צריכין לאסוף תבואה של שביעית לפרוע ממנה מנת המלך, חזרו לומר סוחרי פירות שביעית בלבד הם פסולים, אבל אוספי תבואת שביעית לתת למלך כשרים לעדות, כיון שאין אוספים לאצור לעצמן.
ולענין פסק הלכה, כל מי שעבר עברה שחייב עליה מיתת בית דין או כרת או מלקות, פסול לעדות. דמחוייב מיתה נקרא "רשע", דכתיב (במדבר ל"ה) "אשר הוא רשע למות", ובחייבי מלקות כתיב (דברים כ"ה) "והיה אם בן הכות הרשע", והתורה אמרה (שמות כ"ג) "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס", ודרשינן "אל תשת רשע עד". ואם לקה חזר להכשרו, דכתיב "ונקלה אחיך לעיניך", כיון שלקה - הרי הוא כאחיך.
ואם לקח ממון שלא כדין, אע"פ שאינו חייב ביה לא מיתה ולא מלקות, פסול לעדות, כגון גנב וגזלן ומלוה ברבית. ואם לקח ממון שיש בו איסור דרבנן, פסול לעדות מדרבנן, כגון מפריחי יונים, וחמסן דיהיב דמי ולוקח החפץ שאין הבעלים רוצים למכרו, והגבאים והמוכסים שלוקחים לעצמן, ומקבלי צדקה מן הנכרים בפרהסיא, אלו וכיוצא בהן פסולין לעדות מדרבנן, ואין עדותן בטלה עד שיכריזו עליהם ויפרסמו אותן. אבל פסולי עדות של תורה אין צריכין הכרזה.
וכל הפסולין לעדות בין של תורה בין של דבריהם, אם נודע מענינם שעשו תשובה גמורה, והממון שלקחו שלא כדין החזירוהו, ועשו סייג וגדר לעצמן באותו דבר שחטאו בו שלא יוסיפו לעשותו עוד, הרי אלו חזרו להכשרן.
ומשחקי בקוביא אע"פ שאין בזה גזל אפילו מדבריהם, הם פסולים לעדות, לפי שאין מתעסקין בישובו של עולם ואין בהם יראת שמים. ודוקא שאין להם מלאכה ואומנות אלא היא. כדברי רבי יהודה. וכן הלכה. ואימתי חזרתן? משישברו פספסיהן ויקבלו עליהם דאפילו בחינם לא עבדי.
משנה ד
וְאֵלּוּ הֵן הַקְּרוֹבִין:
אָבִיו, וְאָחִיו, וַאֲחִי אָבִיו, וַאֲחִי אִמּוֹ,
וּבַעַל אֲחוֹתוֹ, וּבַעַל אֲחוֹת אָבִיו, וּבַעַל אֲחוֹת אִמּוֹ,
וּבַעַל אִמּוֹ, וְחָמִיו, וְגִיסוֹ;
הֵן וּבְנֵיהֶן וְחַתְנֵיהֶן;
וְחוֹרְגוֹ לְבַדּוֹ.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: זוֹ מִשְׁנַת רַבִּי עֲקִיבָא ;
אֲבָל מִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה:
דּוֹדוֹ וּבֶן דּוֹדוֹ,
וְכָל הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ.
וְכָל הַקָּרוֹב לוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה;
הָיָה קָרוֹב וְנִתְרַחַק הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֲפִלּוּ מֵתָה בִּתּוֹ וְיֶשׁ לוֹ בָּנִים מִמֶּנָּה
הֲרֵי זֶה קָרוֹב.
ברטנורא משנה ד
ובעל אחותו וכו'. משום דבעל כאשתו.
וגיסו. בעל אחות אשתו.
הם ובניהן וחתניהן. ודוקא בנים ובנות שיש לו לגיסו מאחות אשתו. אבל אם יש לו בנים מאשה אחרת, או חתנים נשואים לבנות שיש לו מאשה אחרת, אינן חשובין קרובין.
וחורגו. בן אשתו מאיש אחר. הוא בלבד חשוב קרוב, אבל בן חורגו וחתן חורגו לא. ואשת חורגו לא יעיד לה, דאשה כבעלה. והאחים זה עם זה, בין מן האב בין מן האם, הרי הן ראשון בראשון. ובניהם זה עם זה, שני בשני. ובני בניהם זה עם זה, שלישי בשלישי. ולעולם שלישי בראשון כשר. ואין צריך לומר שלישי בשני. אבל שני בשני וצריך לומר לומר שני בראשון, שניהם פסולים. וכדרך שאתה מונה בזכרים כך אתה מונה בנקבות, וכל אשה שאתה פסול לה כך אתה פסול לבעלה, וכל איש שאתה פסול לו כך אתה פסול לאשתו.
אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו. ואין הלכה כמשנה ראשונה.
וכל הראוי ליורשו. תשלום משנתו של רבי עקיבא היא ולא ממשנה ראשונה. וכל הראוי ליורשו, דהיינו קרובי האב. אבל קרובי האם כגון אחי אמו שהזכרנו, כשר לו, שהרי אין אחי אמו ראוי ליורשו. אבל הוא ראוי לירש אחי אמו, לפיכך הוא פסול להעיד לו.
היה קרוב. כגון חתנו וראוי ליורשו מחמת אשתו.
ונתרחק. שמתה אשתו קודם שראה עדות זו.
רבי יהודה אומר וכו'. ואין הלכה כרבי יהודה.
משנה ה
הָאוֹהֵב וְהַשֹּׂוֹנֵא,
אוֹהֵב זֶה שׁוּשְׁבִינוֹ,
שׁוֹנֵא - כָּל שֶׁלֹּא דִּבֶּר עִמּוֹ שְׁלשָׁה יָמִים בְּאֵיבָה.
אָמְרוּ לוֹ: לא נֶחְשְׁדוּ יִשְֹרָאֵל עַל כָּךְ.
ברטנורא משנה ה
שושבינו. רעהו בימי חופתו, פסול לו כל ימי החופה.
לא נחשדו ישראל על כך. להעיד שקר משום איבה ואהבה. וכן הלכה.
ודוקא בעדות פליגי רבנן עליה. אבל בדין מודו רבנן דפסול לו לדון, דאי רחים ליה אינו רואה לו חובה, ואי סני ליה לא מצי לאפוכי בזכותיה.
משנה ו
כֵּיצַד בּוֹדְקִים אֶת הָעֵדִים?
הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן וּמְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן,
וּמוֹצִיאִין אֶת כָּל הָאָדָם לַחוּץ,
וּמְשַׁיְּרִין אֶת הַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן, וְאוֹמְרִים לוֹ:
אֱמֹר, הֵיאָךְ אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה חַיָּב לָזֶה?
אִם אָמַר: הוּא אָמַר לִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ,
אִישׁ פְּלוֹנִי אָמַר לִי שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ
לא אָמַר כְּלוּם;
עַד שֶׁיֹּאמַר:
בְּפָנֵינוּ הוֹדָה לוֹ, שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ מָאתַיִם זוּז.
וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אֶת הַשֵּׁנִי וּבוֹדְקִים אוֹתוֹ.
אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִים
נוֹשְֹאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר.
שְׁנַיִם אוֹמְרִים: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּב - זַכַּאי.
שְׁנַיִם אוֹמְרִים: חַיָּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי - חַיָּב.
אֶחָד אוֹמֵר: זַכַּאי, וְאֶחָד אוֹמֵר: חַיָּב,
וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם מְזַכִּין אוֹ שְׁנַיִם מְחַיְּבִין,
וְאֶחָד אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ
יוֹסִיפוּ הַדַּיָּנִין.
ברטנורא משנה ו
ומאיימין עליהם. מודיעים אותם שהשוכרים עדי שקר הן עצמן מבזין אותן וקוראים להן רשעים, דכתיב (במלכים א' כ"א) בנבות, "והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו", שיועצי המלך שהיו יועצים לשכרן קוראים להן בני בליעל.
הוא אמר לי. הלוה אמר לי.
לא אמר כלום. דעביד איניש דאמר פלוני נושה בי, כדי שלא יחזיקוהו עשיר.
הודה לו. שהיו שניהם בפנינו ולהודות לו נתכוין, להיות לו עדים בדבר.
אפילו שנים מזכין או מחייבים ואחד אומר איני יודע יוסיפו דיינים. ואף על גב דאי הוה פליג עלייהו היה בטל במיעוטו, כי אמר איני יודע הוי כמו שלא ישב בדין, נמצא הדין בשנים ואנן שלוש בעינן.
משנה ז
גָּמְרוּ אֶת הַדָּבָר, הָיוּ מַכְנִיסִין אוֹתָן.
הַגָּדוֹל שֶׁבַּדַּיָּנִים אוֹמֵר:
אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה זַכַּאי; אִישׁ פְּלוֹנִי, אַתָּה חַיָּב.
וּמִנַּיִן, לִכְשֶׁיֵּצֵא אֶחָד מִן הַדַּיָּנִים, לא יֹאמַר:
אֲנִי מְזַכֶּה וַחֲבֵרַי מְחַיְּבִין,
אֲבָל מָה אֶעֱשֶֹה, שֶׁחֲבֵרַי רַבּוּ עָלַי?
עַל זֶה נֶאֱמַר (ויקרא יט, טז) "לא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ",
וְאוֹמֵר (משלי יא, יג) "הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה-סּוֹד".
ברטנורא משנה ז
היו מכניסין אותן. לבעלי דינין. שלאחר ששמעו טענותיהן היו מוציאין אותן לחוץ כדי שישאו ויתנו בדבר, ולא ישמעו הבעלי דינים מי מחייב ומי מזכה.
משנה ח
כָּל זְמַן שֶׁמֵּבִיא רְאָיָה
סוֹתֵר אֶת הַדִּין.
אָמְרוּ לוֹ:
כָּל רְאָיוֹת שֶׁיֵּשׁ לָךְ הָבֵא מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם,
מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם סוֹתֵר;
לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם אֵינוֹ סוֹתֵר.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
מַה יַּעֲשֶֹה זֶה שֶׁלֹּא מָצָא בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים,
וּמָצָא לְאַחַר שְׁלשִׁים?!
אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא עֵדִים, וְאָמַר: אֵין לִי עֵדִים;
אָמְרוּ: הָבֵא רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה;
וּלְאַחַר זְמַן הֵבִיא רְאָיָה, וּמָצָא עֵדִים
הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל:
מַה יַּעֲשֶֹה זֶה שֶׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ עֵדִים, וּמָצָא עֵדִים?!
לא הָיָה יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ רְאָיָה, וּמָצָא רְאָיָה?!
אָמְרוּ לוֹ: הָבֵא עֵדִים, אָמַר: אֵין לִי עֵדִים;
הָבֵא רְאָיָה, וְאָמַר: אֵין לִי רְאָיָה;
רָאָה שֶׁמִּתְחַיֵּב בַּדִּין,
וְאָמַר: קִרְבוּ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהַעִידוּנִי,
אוֹ שֶׁהוֹצִיא רְאָיָה מִתּוֹךְ אֲפֻנְדָּתוֹ
הֲרֵי זֶה אֵינוֹ כְלוּם.
ברטנורא משנה ח
הבא ראיה. שטר זכות.
הרי זה אינו כלום. שהרי אמר אין לי. וחיישינן שמא זייף. או שכר עדי שקר.
אמר רבן שמעון בן גמליאל וכו'. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל.
קרבו פלוני ופלוני והעידוני. בהא אפילו רבן שמעון בן גמליאל מודה. דכיון שהיה יודע בהן, ואמר אין לי, ודאי שקרן הוא. אבל הטוען יש לי עדים או ראיה במדינת הים, אין שומעין לו לענות הדין עד שישלח למדינת הים, אלא פוסקין את הדין כפי מה שרואין ממנו עכשיו, וכשיביא עדים או ראיה סותר את הדין וחוזרים ודנים כפי העדים או הראיה שהביא.
אפונדתו. חגורתו. ואית דמפרשי מלבוש הסמוך לבשרו.