לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבת, פרק א

שבת, פרק א

 

משנה א
יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת
שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ.
כֵּיצַד?
הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים;
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת,
אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא
הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר.
 
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי,
אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס
בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר.
 
פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ,
אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא
שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
 
פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ,
אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס
שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין.
 
ברטנורא משנה א  
יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת, והכנסות נמי קא קרי יציאות, הואיל ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני "יציאות" ולא תני הוצאות, לישנא דקרא נקט דכתיב (שמות ט"ז) "אל יצא איש ממקומו", ומיניה דרשינן הוצאה: אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן. 
שתים שהן ארבע. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לבעל הבית העומד בפנים ברשות היחיד, ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת, ועל זדונו כרת, ועל התראתו סקילה, כמו בכל שאר מלאכות של שבת. 
שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחלה היכא שהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד') "בעשותה אחת מכל מצות ה' ", העושה את כולה ולא העושה מקצתה, וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים. 
ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה לעני העומד בחוץ ברשות הרבים. 
שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה, כשזה עוקר וזה מניח. 
פשט העני את ידו. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמ"ל דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה. 
ונתן לתוך ידו של בעל הבית. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד. 
או שנטל מתוכה והוציא החפץ, והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה.
העני חייב, שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואע"ג דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והנחה במקום שיהיה בו ארבע על ארבע, וליכא, דיד העני ובעל הבית אין בה מקום שיהיה ארבע על ארבע, אמרינן בגמרא דידו של אדם חשובה כארבע על ארבע, כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה. 
ובעל הבית פטור. פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד. 
פשט בעל הבית כו' בעל הבית חייב. הרי שתים מן התורה לעומד בפנים.
פשט העני כו'. דעביד העני עקירה מרשות הרבים. 
ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד. 
או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד. 
והוציא. העני והניח ברשות הרבים. 
שניהם פטורים. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן, שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעל הבית בפנים. והא דלא חשיב שנים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית, הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה, ואיכא למיחש שמא יגמרנה, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב.
 
משנה ב
לא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל.
לא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ וְלא לַבֻּרְסְקִי, וְלא לֶאֱכוֹל וְלא לָדִין.
וְאִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין.
מַפְסִיקִים לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִים לִתְפִלָּה.
 
ברטנורא משנה ב  
לא ישב אדם לפני הספר. ואפילו בחול. ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו' שמא ישכח ויצא, דדמי לגזרה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה, שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא, ואיידי דזוטרן מילייהו, פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן. 
סמוך למנחה. מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית, ואע"פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר, ותעבור עונת התפלה קודם שיתקננו וישלים התספורת. 
ולא יכנס למרחץ. סמוך למנחה שמא יתעלף. 
ולא לבורסקי. מקום עיבוד העורות, דלמא חזי פסידא וקלקול בעורות אם לא יניעם ממקומם ויתקנם, וימשך במלאכתו עד שתעבור עונת התפלה. 
ולא לאכול. אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה.
ולא לדין. אפילו בגמר דין, שכבר שמעו טענות בעלי דינין, ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק, וחוזר להיות תחלת הדין. 
ואם התחילו - בחד מכל הני דאמרינן - אין מפסיקין, אלא יגמור ואחר כך יתפלל, והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפלה. והתחלת התספורת, משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ, משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו. ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה, משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה. ואם היו מעוטפים ויושבים בדין, ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משיפתחו בעלי הדין בטענותם. 
מפסיקין לק"ש. מלתא אחריתי נקט. והכי קאמר: חברים העוסקים בתורה, מפסיקים תורתן לקריאת שמע דזמנה קבוע, דכתיב (דברים ו') "ובשכבך ובקומך". 
ואין מפסיקין לתפלה. שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו, הואיל ואנו מפסיקין תורתנו לאומנותנו, כל שכן שנפסיק לתפילה.
 
משנה ג
לא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא;
וְלא הַלַּבְלָר בְּקֻלְמוֹסוֹ.
וְלא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו וְלא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר.
בֶּאֶמֶת אָמְרוּ.
הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לא יִקְרָא.
כַּיּוֹצֵא בוֹ: לא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה.
 
ברטנורא משנה ג  
לא יצא החייט במחטו. אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנתו חייב, שדרך האומנים לתוחבן בבגדיו כשיוצאים לשוק. 
שמא ישכח ויצא משתחשך. 
הלבלר. הסופר. 
בקולמוסו התחוב אחורי אזניו כדרך הסופרים. 
ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו. תרגום "בערתי הקדש" - פליתי. 
ולא יקרא לאור הנר בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה, ונמצא מבעיר בשבת. ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלוש קומות, לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר.
החזן. מלמד תינוקות. 
מהיכן התינוקות קורין. מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קוראין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם. 
אבל הוא לא יקרא. כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו, ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למ"ד דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה, שאין אימתה עליו. 
כיוצא בו. לעשות הרחקה מן העבירה, אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה, ואע"פ ששניהם טמאים. 
מפני הרגל עבירה. שמתוך שהם מתיחדים יבא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט, שהתשמיש קשה להן, ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה, אפ"ה לא יאכלו זה עם זו.
 
משנה ד
וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַּעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶּן חִזְקִיָּה בֶּן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ.
נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל,
וּשְׁמוֹנָה עָשָֹר דְּבָרִים גָּזְרוּ בּוֹ בַּיּוֹם.
 
ברטנורא משנה ד  
ואלו מהלכות. אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. 
בעליית חנניה בן חזקיה. שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל, שדבריו נראים כסותרים דברי תורה, כגון "כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים" (יחזקאל מ"ד) כהנים הוא דלא אכלי, הא ישראל אכלי. וכגון "וכן תעשה בשבעה בחדש" (שם מ"ה) - היכן נרמז קרבן זה בתורה. ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל. 
ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום. שנחלקו בית שמאי ובית הלל, ועמדו למנין, ורבו בית שמאי ופסקו כמותם, כדכתיב (שמות כ"ג) "אחרי רבים להטות". וכולהו שמונה עשר דברים מייתו להו בגמרא, ואלו הן:
האוכל אוכל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה, ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה, הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון, ואוכל שני.
והשותה משקין טמאים, נעשה גם כן שני לטומאה ופוסל את התרומה, הרי שלוש.
וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים, ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים, ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו.
וגזרו על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום, במים שאובים,
ועל טהור גמור שנפלו על ראשו שלושה לוגין מים שאובין, הרי חמש גזירות.
וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובים מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתי לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים.
והגזירה הששית שיהיו הספרים של כתבי הקודש פוסלים את התרומה במגע. שבתחלה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קדש והאי קדש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידין את הספרים, גזרו שיהיו הספרים, דהיינו תורה נביאים וכתובים, במגען פוסלין את התרומה.
והגזירה השבעית, גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטנופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה.
והגזירה השמינית, האוכלין שנטמאו במשקין, שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלים את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחלה, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ, דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא. והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה, ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה, כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה.
והגזירה התשיעית, כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ, אע"פ שהם ראשון לטומאה דאורייתא אין יכולין לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה, ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים, גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא.
והגזירה העשירית, שיהו בנות כותיים נידות מעריסתן, כלומר מיום שנולדה, שתינוקת בת יומא מטמאה בנידה. וכותים לית להו מדרש זה, וכי חזיין לא מפרשי להו, הלכך גזור בהו רבנן.
והגזירה האחת עשרה, שיהו כל המטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מלמד הבקר, ויש בהקיפו טפח אבל אין בעביו טפח, ואע"פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המטלטלים שיש בהקיפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להם טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה.
והגזירה השתים עשרה, הבוצר ענבים לדרכן בגת, המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה, ואע"פ שהולך לאבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות, דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאבוד, ומכשיר מן התורה.
והגזירה השלוש עשרה, שיהיו גידולי תרומה - תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה, כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון, והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה, ואתי למיכלה בטומאה.
והגזירה הארבע עשרה, מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי, ולא יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות.
והגזירה החמש עשרה והשש עשרה, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין.
והגזירה השבע עשרה, גזרו על פיתן של עובדי כוכבים, ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן, וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פיתן משום שמנן ועל שמנן משום יינן ועל יינן משום בנותיהן ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים.
והגזירה השמונה עשרה, גזרו על תינוק נכרי שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור.
 
משנה ה
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם;
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
 
ברטנורא משנה ה  
אין שורין דיו. סממנים שעושים מהם דיו לכתיבה. 
וסממנים. לצבע. 
וכרשינים. מאכל בהמה. ורגילים לשרות אותן במים תחלה, וקורין להם בערבי כרסנ"ה, ובלע"ז ויצ"ש, וסברי בית שמאי אדם מוזהר על שביתת כלים כמו על שביתת בהמתו, והיינו טעמא דאין נותנין אונין, והיינו טעמא דאין פורשין מצודות. ונר הדולק בשבת, וקדרה שעל גבי כירה, דמודו בהו בית שמאי, [בדמפקר] אפקורי לכלים, ושוב אינו מצווה על שביתתן. 
ובית הלל מתירין משנתן המים מבעוד יום, אע"פ שהן נשורין והולכין בשבת, דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים, אבל לא על שביתת כלים.
 
משנה ו
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּהֲבִילוּ מִבְּעוֹד יוֹם;
וְלא אֶת הַצֶּמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְלט הָעַיִן;
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין פּוֹרְשִֹין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם;
וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
 
ברטנורא משנה ו  
אונין. אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים. 
שיהבילו. שיתחממו שיעלה בהם ההבל. 
ליורה של צבעים. 
אלא כדי שיקלוט את העין. שיקלוט הצבע מבעוד יום. 
[ובית הלל] מתירים. לתתן לתוכו מבעוד יום, ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת, וחייב משום מבשל.
 
משנה ז
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב;
וּבֵית הִלֵּל - מַתִּירִין.
 
ברטנורא משנה ז  
ולא טוענין עמו על החמור. 
ולא מגביהים עליו משאוי על כתפו, דמיחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת. 
אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב, שיוכל להגיע שם מבעוד יום. 
ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום.
 
משנה ח
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לְעַבְּדָן, וְלא כֵּלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיֵּעָשׁוּ מִבְּעוֹד יוֹם;
וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשֶּׁמֶשׁ.
 
ברטנורא משנה ח  
לעבדן. מעבד העורות. 
מתירין עם השמש. בעוד שהחמה על הארץ קודם שתשקע.
 
משנה ט
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
נוֹהֲגִין הָיוּ בֵּית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי,
שְׁלשָׁה יָמִים קֹדֶם לַשַּׁבָּת.
וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ,
שֶׁטּוֹעֲנִים קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת.
 
ברטנורא משנה ט  
כלי לבן. שהוא קשה לכבס, צריך שלושה ימים, ומחמירין על עצמן כבית שמאי.
ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל, אלא כבית הלל שמתירין עם השמש. 
ושוין. בית שמאי ובית הלל, שטוענין את הזיתים מבעוד יום בקורות בית הבד, לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים והמשקה זב והולך מאליו כל השבת. 
ועגולי הגת. הנך דגת קרי עגולין, שהיו דפין עבין עשויין בעיגול, ובהא מודו בית שמאי לבית הלל, משום דאי נמי עביד להו בשבת, ליכא חיוב חטאת, דאין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנן תחלה ברחיים, וכן בענבים דורכים אותן ברגל תחלה, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא, אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, הלכך לא דמי לדש.
 
משנה י
אֵין צוֹלִין בָּשָֹר, בָּצָל וּבֵיצָה,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּצּוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם.
אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה,
וְלא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים,
אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָּנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם.
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ.
 
ברטנורא משנה י  
כדי שיצולו. כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה, ותו ליכא למיגזר שמא יחתה בגחלים.
חררה. עוגת רצפים. 
שיקרמו. תחלת אפיה עושין כמו קרום. 
פניה שהם כלפי אויר התנור. 
כדי שיקרום התחתון המדובק לחרש התנור, דהוא נאפה תחלה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כרבי אליעזר.
 
משנה יא
מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה,
וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד;
וּבַגְּבוּלִין כְּדֵי שֶׁתֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא.
 
ברטנורא משנה יא  
משלשלין את הפסח. התנורים שלהן פיהן למעלה, ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין. 
עם חשיכה. ואע"ג דבעלמא אין צולין כדאמרן, הכא שרי, דבני חבורה זריזין הן, ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים. 
ומאחיזין את האור. מעט, בעצים של מדורת בית המוקד, ולא חיישינן שמא יבואו הכהנים להבעירה משתחשך דכהנים זריזין הן. 
בית המוקד. לשכה גדולה היתה בעזרה שמסיקין בה מדורה תמיד, והכהנים מתחממים שם, לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שיש. 
ובגבולין. צריך האדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובה. וכמה ברובה? כדי שתהא שלהבה עולה מאליה, ואינה צריכה לקסמין דקין תחתיה להבעירה. 
אף בפחמין כל שהוא. כי היכי דבמדורת בית המוקד מקילינן בבית המוקד לכהנים, כמו כן במדורת פחמים מקילינן לכל אדם, ואין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא, דאין דרכה להיות כבה והולכת ולא אתו לחתויי בהו.
והלכה כרבי יהודה דליכא מאן דפליג עליה.