לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבת, פרק ב

שבת, פרק ב

 

משנה א
בַּמֶּה מַדְלִיקִין וּבַמָּה אֵין מַדְלִיקִין?
אֵין מַדְלִיקִין לא בְּלֶכֶשׁ, וְלא בְּחֹסֶן, וְלא בְּכָלָךְ,
וְלא בִּפְתִילַת הָאִידָן, וְלא בִּפְתִילַת הַמִּדְבָּר,
וְלא בִּירוֹקָה שֶׁעַל פְּנֵי הַמָּיִם;
וְלא בְּזֶפֶת, וְלא בְּשַׁעֲוָה, וְלא בְּשֶׁמֶן קִיק, וְלא בְּשֶׁמֶן שְֹרֵפָה,
וְלא בְּאַלְיָה, וְלא בְּחֵלֶב.
נַחוּם הַמָּדִי אוֹמֵר: מַדְלִיקִין בְּחֵלֶב מְבֻשָּׁל;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד מְבֻשָּׁל אֶחָד שֶׁאֵינוֹ מְבֻשָּׁל, אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ.
 
ברטנורא משנה א  
במה מדליקין נר של שבת, במה עושין פתילות ושמנים להדליק.  
לא בלכש. כמין צמר יש בארז בין הקליפה לעץ וקרוי לכש.  
בחוסן. פשתן שאינו מנופץ.  
בכלך. פסולת של משי.  
בפתילת האידן. כמין צמר יש [בערבה] בין הקליפה לעץ.  
בפתילת המדבר. עלי עשב ארוך שגודלין אותם ומדליקין בהן.  
בירוקה שעל פני המים. כמין צמר שגדל בדופני הספינה ששהתה זמן מרובה במים.
עד כאן פסול פתילות מכאן ואילך פסול שמנים.  
 
לא בזפת ולא בשעוה. שלא יתן זפת נמס ושעוה נתכת בנר במקום שמן וידליק, אבל לעשות כמין פתילה ארוכה, שרגילין לעשות משעוה, שרי.  
ולא בשמן קיק. שמן היוצא מגרעינים שבתוך הצמר גפן שקורין קוטו"ן. ויש מפרשים קיקיון דיונה, והוא עשב שעליו גדולים ונקרא בערבי כרו"ע, והשמן היוצא ממנו עב ביותר. ופתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, מה טעם? מפני שהאור מסכסכת בהם, כלומר שאין האור נכנסת תוך הפתילה [אלא] סביב מבחוץ. ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם, לפי שאין נמשכים אחר הפתילה, ומתוך שאין הנר דולקת יפה, חיישינן שמא יטה השמן על פי הנר ונמצא מבעיר.
אי נמי: שמא יניח הנר ויצא, ואנן קיימא לן דנר של שבת חובה.  
ולא בשמן שריפה. שמן של תרומה שנטמא. ואמאי קרי ליה שמן שריפה? הואיל ולשריפה עומד, שהרי אסור באכילה. וביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן, שכשמדליק הנר מבעוד יום נמצא שורף שמן טמא של תרומה ביום טוב, ואנן קי"ל אין שורפין קדשים ביום טוב דכתיב (שמות י"ב) "והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו", ודרשינן קרא הכי: והנותר ממנו עד בקר ראשון, עד בקר שני עמוד ותשרפנו, שאין שורפים הנותר ביום טוב. והוא הדין לכל שאר קדשים הטעונים שריפה.  
וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו. ותנא קמא נמי אמר "ולא בחלב" - כל חלב במשמע. אלא איכא בין חכמים לתנא קמא, דחד מינייהו סבר דשרי להדליק בחלב מבושל כשמערב בו שמן כל שהוא, וחד אוסר אפילו על ידי תערובת שמן. ולא נתברר לחכמי התלמוד מי משניהם האוסר ומי המתיר.
והלכה כחכמים.
 
משנה ב
אֵין מַדְלִיקִין בְּשֶׁמֶן שְֹרֵפָה בְּיוֹם טוֹב.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין בְּעִטְרָן, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת;
וַחֲכָמִים - מַתִּירִין בְּכָל הַשְּׁמָנִים.
בְּשֶׁמֶן שֻׁמְשֻׁמִין, בְּשֶׁמֶן אֱגוֹזִים, בְּשֶׁמֶן צְנוֹנוֹת,
בְּשֶׁמֶן דָּגִים, בְּשֶׁמֶן פַּקּוּעוֹת,
בְּעִטְרָן וּבְנֵפְטְ.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: אֵין מַדְלִיקִין אֶלָּא בְּשֶׁמֶן זַיִת בִּלְבַד.
 
ברטנורא משנה ב  
אין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב. טעמא דמתניתין דלעיל קאמר, מה טעם תנן "ולא בשמן שריפה"? לפי שאין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב, שאין שורפין קדשים ביום טוב.
אין מדליקין בעטרן. פסולת של זפת וריחו רע ביותר, ומיהו נמשך אחר הפתילה יותר מן הזפת מפני שהוא רך. הילכך, אלמלא מפני כבוד שבת היו מדליקין בו.  
שומשמין. כך שמו בערבי, והוא זרע דק מתוק, ובארץ ישראל ממנו הרבה.  
שמן צנונות. שמן היוצא מזרע צנון.  
פקועות. דלעת מדברית.  
נפט. מין זפת הוא, ולבן וריחו רע.
והלכה כחכמים שמדליקין בכל השמנים, חוץ מאותן הפסולות שנמנו לעיל במתניתין, וחוץ משמן אפרסמון ונפט לבן, שכל אחד משני אלו השמנים הוא עף ושורף, וחיישינן שמא יניחנו ויצא. ועוד יש טעם אחר לאסור בשמן אפרסמון, גזירה שמא יסתפק ממנו מפני חשיבותו, וקיימא לן הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר, והמסתפק ממנו חייב משום מכבה.
 
משנה ג
כָּל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵין מַדְלִיקִין בּוֹ,
אֶלָּא פִּשְׁתָּן.
וְכָל הַיּוֹצֵא מִן הָעֵץ אֵינוֹ מִטַּמֵּא טֻמְאַת אֹהָלִים,
אֶלָּא פִּשְׁתָּן.
פְּתִילַת הַבֶּגֶד שֶׁקִּפְּלָהּ וְלא הִבְהֲבָהּ
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: טְמֵאָה, וְאֵין מַדְלִיקִין בָּהּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: טְהוֹרָה, וּמַדְלִיקִין בָּהּ.
 
ברטנורא משנה ג  
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו לעשות ממנו פתילה.  
אלא פשתן. דאקרי עץ כדכתיב (יהושע ב) "ותטמנם בפשתי העץ", ואפ"ה מדליקין בפתילה שעושין ממנו. וקנבוס וצמר גפן לאו יוצאין מן העץ נינהו, אלא מיני זרע הן, הילכך מדליקין בהן. ופשתן נמי מין זרע הוא, ולא איצטריך לרבוייה אלא משום דאקרי עץ, דכתיב "ותטמנם בפשתי העץ".  
אינו מטמא טומאת אהלים. אם עשה מהן אהל והמת תחתיו, הוי כשאר בית, ואינו טעון הזאה וטבילה, דאוהל עצמו אינו מקבל טומאה, אלא כלים שתחתיו.  
אלא פשתן. שהאוהל עצמו טמא, כדכתיב (במדבר יט) "והזה על האהל", וילפינן אוהל אוהל ממשכן, דכתיב ביה (שמות מ) "ויפרוש את האהל על המשכן", ולא היה באוהל משכן דבר יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב (שם כו) "עשר יריעות שש משזר".  
שקיפלה. כדרך שגודלין הפתילות.  
הבהבה על השלהבת, כדי שתהיה מחורכת ותדליק יפה. ובבגד שיש בו שלוש אצבעות על שלוש אצבעות מצומצמות עסקינן.  
טמאה היא. דקיפולה אינו מבטלה מתורת בגד, הואיל ולא הבהבה.  
טהורה היא. דקיפולה בטלה מתורת בגד והיא כאילו אין בה שלושה על שלושה, וכל פחות משלושה על שלושה טהור מלטמא, לא בנגעים ולא בטומאת מת.  
ואין מדליקין בה. ביום טוב שחל להיות בערב שבת עסקינן, דשייך ביה איסור מוקצה ואין מסיקין בשברי כלים שנשברו בו ביום דהוו להו נולד, אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטול, ודכולי עלמא אית להו צריך המדליק להדליק רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר קודם שיסלק ידיו.
הילכך טעמא דרבי אליעזר דאמר אין מדליקין בה, קסבר קיפולה לא בטלה מתורת כלי. וכי אדליק בה פורתא, כיון דשלושה על שלושה מצומצמות היו, הוה ליה שבר כלי. דפחות משלושה על שלושה לאו כלי הוא, וכי מדליק בידים להשלים רוב היוצא, נמצא שמדליק בשבר כלי שנשבר ביום טוב. דכי אמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת.
ורבי עקיבא אומר מדליקין בה, קסבר קיפולה בטלה מתורת כלי, מכי קיפלה מערב יום טוב, דאין גודלין פתילה ביום טוב, ונמצא שאין כאן שבר כלי שנשבר ביום טוב, הילכך מדליקין בה. והלכה כרבי עקיבא.
 
משנה ד
לא יִקֹּב אָדָם שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁל בֵּיצָה וִימַלְאֶנָּה שֶׁמֶן,
וְיִתְּנֶנָּה עַל פִּי הַנֵּר, בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא מְנַטֶּפֶת,
אֲפִלּוּ הִיא שֶׁל חֶרֶס;
וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
אֲבָל אִם חִבְּרָהּ הַיּוֹצֵר מִתְּחִלָּה, מֻתָּר,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּלִי אֶחָד.
לא יְמַלֵּא אָדָם אֶת הַקְּעָרָה שֶׁמֶן וְיִתְּנֶנָּה בְּצַד הַנֵּר,
וְיִתֵּן רֹאשׁ הַפְּתִילָה בְּתוֹכָהּ בִּשְׁבִיל שֶׁתְּהֵא שׁוֹאֶבֶת;
וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.
 
ברטנורא משנה ד  
שפופרת של ביצה.  הקליפה הקשה העליונה שהביצה מונחת בתוכה.  
בשביל שתהא מנטפת. טיפה טיפה לתוך הנר. וטעמא, גזירה שמא יסתפק ממנו, וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה.  
ואפילו היא של חרס, דמאיס, אפילו הכי גזרינן, שכיון שאין הפתילה הדולקת בתוך הכלי שיש בו השמן, אתי לאסתפוקי מיניה, סבר אין כאן משום מכבה.  
ורבי יהודה מתיר. דלא גזר דילמא אתי לאסתפוקי מיניה, שהרי הוא רואה השמן נוטף על הפתילה שתחתיו.  
אם חיברה היוצר מתחלה כו'. והוא הדין אם חיברה בעל הבית בסיד או בחרסית מערב שבת ליכא למיחש, דמשום איסורא דשבת בדיל מיניה.  
ויתן ראש הפתילה שהוא יוצא מן הצד לשאוב השמן, ונמשך דרך הפתילה לראש הדולק. ואשמעינן מתניתין פלוגתא דרבי יהודה ורבנן בשפופרת של ביצה, ובחרס, ובקערה.
דאי אשמעינן שפופרת של ביצה, בהא קאמרי רבנן, דכיון דלא מאיסא אתי לאסתפוקי מינה, אבל של חרס דמאיס, אימא מודו ליה לרבי יהודה.
ואי אשמעינן של חרס, בהא קאמר רבי יהודה, אבל בההיא אימא מודה להו לרבנן.
ואי אשמעינן הני תרתי, בהא קאמר רבי יהודה מפני שהשפופרת של ביצה והחרס מונחים בתוך חלל הנר למעלה, ולא מפסיק מידי בין הנר ובינם, וליכא למגזר שמא יסתפק דבדיל מיניה. אבל בקערה דמפסקא, שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק, וליכא למימר גופיה הוא, אימא מודה דנגזור.
ואי אשמעינן בההיא, בההיא קאמרי רבנן, אבל בהנך תרתי מודו לרבי יהודה, צריכא.
והלכה כחכמים.
 
משנה ה
הַמְכַבֶּה אֶת הַנֵּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִפְּנֵי גּוֹיִם,
מִפְּנֵי לִסְטִים, מִפְּנֵי רוּחַ רָעָה, וְאִם בִּשְׁבִיל הַחוֹלֶה שֶׁיִּישַׁן
פָּטוּר;
כְּחָס עַל הַנֵּר, כְּחָס עַל הַשֶּׁמֶן, כְּחָס עַל הַפְּתִילָה
חַיָּב.
וְרַבִּי יוֹסֵי - פּוֹטֵר בְּכֻלָּן,
חוּץ מִן הַפְּתִילָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹשָֹהּ פֶּחָם.
 
ברטנורא משנה ה  
מפני עובדי כוכבים. כגון פרסיים שאין מניחין להדליק אור ביום אידם אלא בבית עבודת כוכבים שלהם.  
מפני לסטים. שלא יראו שיש שם אדם ויבואו עליו.  
מפני רוח רעה. השורה עליו, וכשאינו רואה נוח לו.
ורמב"ם פירש רוח רעה, מין ממיני החולי הבא לבעלי המרה השחורה, שלא ינוחו אלא כשישבו בחושך ובהסתרה מבני אדם.  
ואם בשביל החולה שיישן פטור. האי חולה חולה שיש בו סכנה הוא, דאילו מכבה בשביל חולה שאין בו סכנה חייב למאי דסבר האי תנא דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. וכן מפני עובדי כוכבים, מפני לסטים, מפני רוח רעה, כולהו אית בהוא סכנה. ובדין הוא דלתני מותר, אלא משום דבעי למתני סיפא חייב, תנא רישא פטור.  
כחס על הפתילה חייב. ואע"ג דאינו צריך לגוף הכיבוי אלא לצורך דבר אחר, שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר - חייב, דמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה.  
פוטר בכולן חוץ מן הפתילה. שאין לך כיבוי הצריך לגופו, אלא כיבוי של פחמים, וכיבוי של הבהוב פתילה, שעושה הכיבוי להאחיז האור מהר כשירצה להדליקו.
ואין הלכה כרבי יוסי.
שהוא עושה פחם. שהוא מתכוין לעשותה עכשיו בכיבוי זה פחם, שתהא מהובהבת להאיר יפה.
 
משנה ו
עַל שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נָשִׁים מֵתוֹת בְּשָׁעַת לֵדָתָן.
עַל שֶׁאֵינָן זְהִירוֹת בַּנִּדָּה, וּבַחַלָּה וּבְהַדְלָקַת הַנֵּר.
 
ברטנורא משנה ו  
בשעת לידתן. בשעת סכנה מזומן פורענותא.  
ובחלה ובהדלקת הנר. לפי שצרכי הבית הן והיא מצויה בבית, תלויין בה.
 
משנה ז
שְׁלשָׁה דְּבָרִים צָרִיךְ אָדָם לוֹמַר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ,
עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה.
עִשַֹּׂרְתֶּם? עֵרַבְתֶּם? הַדְלִיקוּ אֶת הַנֵּר!
סָפֵק חֲשֵׁכָה, סָפֵק אֵינָהּ חֲשֵׁכָה
אֵין מְעַשְֹּׂרִין אֶת הַוַּדַּאי, וְאֵין מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים,
וְאֵין מַדְלִיקִין אֶת הַנֵּרוֹת;
אֲבָל מְעַשְֹּׂרִין אֶת הַדְּמַאי,
וּמְעָרְבִין וְטוֹמְנִין אֶת הַחַמִּין.
 
ברטנורא משנה ז  
צריך אדם לומר בתוך ביתו. וצריך לממרינהו בניחותא, כי היכי דלקבלו מיניה.  
עם חשיכה. כשהוא סמוך לחשיכה ויש עדיין שהות ביום לעשר ולערב, אבל קודם לחשיכה הרבה לא, דלמא פשעי ואמרי עדיין יש שהות ביום.
עשרתם. לסעודת שבת, שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר.  
ערבתם. ערובי תחומין וחצרות. והני תרתי שייך לממרינהו בלשון שאלה, דשמא כבר עשו, אבל בנר לא שייך למימר הדלקתם את הנר, דדבר הנראה לעין הוא אי אדליק אי לא אדליק.  
ספק חשיכה. מתחלת שקיעת החמה כל זמן שנראה כוכב אחד בלבד ודאי יום, וכל זמן שנראים שני כוכבים בינונים הוא ספק חשיכה, וקרוי בין השמשות, ונותנים עליו חומרי יום וחומרי לילה, ומשיראו שלושה כוכבים בינונים הוא ודאי לילה לכל דבר.  
אין מעשרין את הודאי. דתקון מעליא הוא. ואע"ג דאינו אסור אלא משום שבות, קסבר האי תנא דגזרו על השבות אף בין השמשות.
ואין מטבילין את הכלים. להעלותן מידי טומאתן, דהוי כמתקן כלי, ואית ביה נמי שבות.  
ואין מדליקין את הנרות. כל שכן, דספיקא דאורייתא הוא, וזו ואין צריך לומר זו קתני. ורבותי פירשו ואין מדליקין את הנרות אין אומרים לנכרי להדליק.  
אבל מעשרים את הדמאי. ולא דמי למתקן דרוב עמי הארץ מעשרין הן.
ומערבין. עירובי חצירות, דחומרא בעלמא היא, אבל לא עירובי תחומין דיש להם סמך מקראי.  
וטומנין את החמין. בדבר שאינו מוסיף הבל, דאילו בדבר המוסיף הבל, אפילו מבעוד יום אסור. וטעמא דטומנין את החמין בין השמשות בדבר שאינו מוסיף הבל, שלא אסרו להטמין את החמין בשבת עצמו בדבר שאינו מוסיף הבל, אלא גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה וירתיחנה באור, ונמצא מבשל בשבת. ובין השמשות ליכא למגזר בהכי, דסתם קדרות בין השמשות רותחות הן, וליכא למיחש שמא נצטננה וירתיחנה, הילכך טומנין את החמין בין השמשות אע"פ שאין טומנין בשבת.