לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבת, פרק יח

שבת, פרק יח

 

משנה א
מְפַנִּין אֲפִלּוּ אַרְבַּע וְחָמֵשׁ קֻפּוֹת שֶׁל תֶּבֶן וְשֶׁל תְּבוּאָה,
מִפְּנֵי הָאוֹרְחִים וּמִפְּנֵי בִּטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ,
אֲבָל לא אֶת הָאוֹצָר.
מְפַנִּין תְּרוּמָה טְהוֹרָה, וּדְמַאי,
וּמַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,
וּמַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ,
וְהַתֻּרְמוֹס הַיָּבֵשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכָל לָעֲנִיִּים;
אֲבָל לא אֶת הַטֶּבֶל,
וְלא מַעֲשֵֹר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְּרוּמָתוֹ,
וְלא אֶת מַעֲשֵֹר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדּוּ,
וְלא אֶת הַלּוּף, וְלא אֶת הַחַרְדָּל.
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל - מַתִּיר בַּלּוּף,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַאֲכַל עוֹרְבִין.
 
ברטנורא משנה א  
מפנין. אם צריך למקומן להושיב שם אורחין להסב בסעודה או תלמידים לשמוע הדרשה, ודוקא לדבר מצוה שרי ולא חיישינן לטירחא דשבת.
ארבע וחמש. לאו דוקא, דאי בעי אפילו טובא נמי. 
אבל לא את האוצר. כלומר ובלבד שלא יגמור את האוצר כולו עד שיגיע לקרקעיתו, דלמא אתי לאשוויי גומות. 
מפנין תרומה טהורה. ואפילו ישראל דלא חזיה ליה יוכל לטלטלה ולפנותה, כיון דחזיא לכהן. 
ודמאי דחזי לעניים, כדתנן מאכילין את העניים דמאי, ואי בעי הוה מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה, השתא נמי חזי ליה. 
ומעשר ראשון שנטלה תרומתו. שנטלה ממנו תרומת מעשרף ולא נטלה ממנו תרומה גדולה, כגון שהקדים בן לוי ולקח המעשר בשיבלין, דעדיין לא חלה עליה חובת תרומה שאין הדגן חייב בתרומה גדולה עד שיתמרח בכרי, וזה שהקדים ולקח המעשר בשבלין אינו מפריש אלא תרומת מעשר בלבד, ומותר באכילה אע"פ שלא הפרישו ממנה תרומה גדולה. 
ומעשר שני והקדש שנפדו. שפדו אותן הבעלים, ונתנו את הקרן ולא נתנו את החומש, ושמעינן מהכא שהם פדויין, והחומש הוי מילוה גבי בעלים. 
אבל לא את הטבל. ואפילו טבל דרבנן, כגון הזרוע בעציץ שאינו נקוב. 
ולא את מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו. אם הקדים בן לוי ולקח המעשר אחר שנתמרחה התבואה בכרי, קודם שהפרישו ממנו תרומה גדולה, והפריש ממנו תרומת מעשר ולא הפריש תרומה גדולה, זהו מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו האמור כאן, שכיון שנתמרחה בכרי ונתחייבה בתרומה, כשלוקח המעשר ראשון אע"פ שמפריש ממנו תרומת מעשר, כל זמן שלא הפריש ממנו תרומה גדולה, טבל הוי ואסור לטלטלו בשבת. 
ולא מעשר שני והקדש שלא נפדו. כגון שנפדו אבל לא נפדו כהלכה, כגון שפדה המעשר שני על גרוטאות של כסף, ואין מעשר שני נפדה אלא במעות שיש עליהם צורה דכתיב (דברים י"ד) "וצרת הכסף בידך". והקדש אינו נפדה בקרקע דכתיב (ויקרא כ"ז ) "ונתן את הערכך ביום ההוא" - דבר הניתן מיד ליד. 
לוף. מין קטנית שאינו ראוי חי אפילו לבהמה.
ורמב"ם פירש מין ממיני הבצלים. 
לעורבין. כגון עשירים שמגדלים עורבים לגדולה.
ואין הלכה כרבי שמעון בן גמליאל.
 
משנה ב
חֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים,
אִם הִתְקִינָן לְמַאֲכָל בְּהֵמָה מְטַלְטְלִין אוֹתָן;
וְאִם לָאו אֵין מְטַלְטְלִין אוֹתָן.
כּוֹפִין אֶת הַסַּל לִפְנֵי הָאֶפְרוֹחִים כְּדֵי שֶׁיַּעֲלוּ וְיֵרְדוּ.
תַּרְנְגֹלֶת שֶׁבָּרְחָה דּוֹחִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתִּכָּנֵס.
מְדַדִּין עֲגָלִין וּסְיָחִין בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
אִשָּׁה מְדַדָּה אֶת בְּנָהּ.
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.
אֵימָתַי?
בִּזְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת;
אֲבָל אִם הָיָה גּוֹרֵר אָסוּר.
 
ברטנורא משנה ב  
חבילי אגודות. 
זרדים. ענפי האילן לחים שמזרדין אותם למאכל בהמות.
כופין את הסל לפני האפרוחים. ומבטל כלי מהיכנו לא הוי, שאין האפרוחים עומדים עליו. והאומר אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל, מוקי למתניתין בצריך למקומו של כלי. 
שברחה מן הבית. 
דוחין אותה בידים. 
עד שתכנס. ודוקא דוחין אבל לא מדדין, לפי שהתרנגולת מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא שהוא מטלטלה. אבל אווזין ושאר עופות מדדין. 
מדדין עגלים. אוחז בצוארו ובצדדיו וגוררו ומסיעו ומנענע לו רגליו. 
והאשה מדדה את בנה. אוחזתו בזרועיו מאחוריו והוא מניע רגליו והולך. 
שנוטל אחת ומניח אחת. כשהתינוק מניע את רגליו מניח אחת ומגביה אחת. 
אבל גורר אסור. שנושאתו. וכל מקום שאמר רבי יהודה 'אימתי', לא בא לחלוק אלא לפרש דברי חכמים, הילכך הלכתא כותיה.
 
משנה ג
אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּיוֹם טוֹב,
אֲבָל מְסַעֲדִין.
וּמְיַלְּדִין אֶת הָאִשָּׁה בַּשַּׁבָּת,
וְקוֹרִין לָהּ חֲכָמָה מִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
וּמְחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת,
וְקוֹשְׁרִין אֶת הַטַּבּוּר.
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף חוֹתְכִין.
וְכָל צָרְכֵי מִילָה עוֹשִֹין בַּשַּׁבָּת.
 
ברטנורא משנה ג  
אין מילדין. אין מושכין הולד מן הרחם ביום טוב, דאיכא טרחא יתירא. 
אבל מסעדין. אוחז את הולד שלא יפול לארץ. 
חכמה. מילדת בקיאה.
ממקום למקום. ואין חוששין לאיסור תחומים. 
ומחללין עליה את השבת. משעה שהיא יושבת על המשבר ומתחיל הדם להיות שותת, עד כל שלושה ימים אחר שילדה, בין אמרה 'צריכה אני', בין לא אמרה 'צריכה אני' - מחללין. משלושה ועד שבעה, אמרה 'צריכה אני' - מחללין, לא אמרה 'צריכה אני' - אין מחללין. משבעה ועד שלושים אפילו אמרה 'צריכה אני' - אין מחללין, אבל עושים צרכיה על ידי נכרי, מפני שהיא כחולה שאין בו סכנה, ודבר שאין בו סכנה עושין צרכיו על ידי נכרי.
וקושרים הטבור. של ולד שהוא ארוך, ואם לא יקשרוהו ויכרכוהו יצאו מעיו. אבל אין כורתין אותו בשבת לדברי תנא קמא. 
רבי יוסי אומר אף חותכין. והלכה כרבי יוסי שחותכין אותו ומנקים אותו ונותנין עליו אבק הדס וכיוצא בו. 
וכל צרכי מילה עושין בשבת. ולקמן באידך פירקא מפרש לצרכי מילה מאי ניהו.