לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבת, פרק כב

שבת, פרק כב

 

משנה א
חָבִית שֶׁנִּשְׁבְּרָה
מַצִּילִין הֵימֶנָּה מְזוֹן שלוש סְעוּדוֹת.
וְאוֹמֵר לַאֲחֵרִים: בּוֹאוּ וְהַצִּילוּ לָכֶם,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְסַפֵּג.
אֵין סוֹחֲטִין אֶת הַפֵּרוֹת לְהוֹצִיא מֵהֶן מַשְׁקִין;
וְאִם יָצְאוּ מֵעַצְמָן אֲסוּרִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם לָאֹכָלִין - הַיּוֹצֵא מֵהֶן מֻתָּר,
וְאִם לַמַּשְׁקִין - הַיּוֹצֵא מֵהֶן אָסוּר.
חַלּוֹת דְּבַשׁ שֶׁרִסְּקָן מֵעֶרֶב שַׁבָּת,
וְיָצְאוּ מֵעַצְמָן אֲסוּרִים;
וְרַבִּי אֶלְעָזָר - מַתִּיר.
 
ברטנורא משנה א  
מצילין מזון שלוש סעודות. ואפילו בכלים הרבה. דאילו בכלי אחד, אמרו בפרק כל כתבי דכמה דבעי מציל. 
לכם. כל אחד מזון שלוש סעודות. 
ובלבד שלא יספוג. שלא ישים ספוג לשאוב היין ולחזור ולהטיף. ואף על פי שיש לספוג בית אחיזה דליכא חשש סחיטה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ואפילו ליקח בידו שמן ודבש שהן עבים ונדבקים, ולקנח ידו בשפת הכלי אסור, שלא יעשה כמעשה חול. 
אין סוחטין את הפירות. דהוה ליה מפרק תולדה דדש. 
אסורין. גזירה שמא יסחוט לכתחלה. 
רבי יהודה אומר אם לאוכלין. היו אותן פירות מכונסים, היוצא מהן מותר, דלא ניחא ליה במה שזבו, וליכא למגזר בהו שמא יסחוט. 
ואם למשקין. היו מכונסין, דניחא ליה במאי דנפק מנייהו, היוצא מהן אסור, גזירה שמא יסחוט. ובזיתים וענבים מודה רבי יהודה לחכמים, דאע"ג דכנסן לאוכלים היוצא מהן, אסור; כיון דדרכן לסחיטה קיימי, כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה בהכי. ובשאר מיני פירות מודים חכמים לרבי יהודה, כיון דלאו דרכן לסחיטה. לא נחלקו אלא בתותים ורמונים: דרבי יהודה מדמה להו לשאר פירות, וחכמים מדמו להו לזיתים וענבים. והלכה כרבי יהודה. 
חלות דבש. כשהן מרוסקים זב הדבש מעצמו מתוך השעוה ואין דרך לסחטו, הילכך רבי אליעזר מתיר, וחכמים אוסרים גזרו אטו שאין מרוסקין. והלכה כרבי אליעזר.
 
משנה ב
כָּל שֶׁבָּא בַּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת
שׁוֹרִין אוֹתוֹ בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת;
וְכָל שֶׁלֹּא בָּא בַּחַמִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת
מְדִיחִין אוֹתוֹ בַּחַמִּין בַּשַּׁבָּת;
חוּץ מִן הַמָּלִיחַ הַיָּשָׁן וְדָגִים מְלוּחִים קְטַנִּים וְקוּלְיָס הָאִסְפָּנִין,
שֶׁהֲדָחָתָן זוֹ הִיא גְּמָר מְלַאכְתָּן.
 
ברטנורא משנה ב  
כל שבא בחמין. שנתבשל. 
מדיחין. דהדחתו אינה בשולו אבל לא שורין. 
חוץ מן המליח הישן. דג מליח שעברה עליו שנה משנמלח. 
וקוליס האספנין. דג שקליפתו דקה, והדחתו בחמין הוא גמר בשולו.
 
משנה ג
שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה גְּרוֹגְרוֹת,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת כְּלִי.
וְאֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה שֶׁל חָבִית; דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
וַחֲכָמִים מַתִּירִין.
וְלא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ;
וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה לא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ.
 
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה.
מַעֲשֶֹה בָּא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב,
וְאָמַר: חוֹשֵׁשְׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת.
 
ברטנורא משנה ג  
שובר אדם את החבית. מפני שהוא מקלקל. 
ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי. לעשות לה פה נאה. 
אין נוקבים מגופה. הדבוקה בפי חבית, אלא נוטל את כולה, דכי נקיב לה מתקן פתחא הוא. 
רבי יוסי מתיר. דאין דרך פתח חבית בכך.
והלכה כרבי יוסי.
ולא יקבנה מצדה. כלומר הא דשרי רבי יוסי להיות נוקב את המגופה, לא שרי אלא למעלה בראש המגופה, דלאו אורחא למעבד פתחא התם, אלא נוטל כל המגופה. אבל מצדה, זימנין דעביד ליה לנקב בצד המגופה משום פתחא, ואינו רוצה לפתחה למעלה שלא יפלו צרורות או עפר ביין. 
ממרח. ויש כאן משום ממחק. 
בערב. שם מקום. 
חוששני לו מחטאת, אם מירח השעוה לדבקה בדופני הכלי סביב הנקב.
 
משנה ד
נוֹתְנִין תַּבְשִׁיל לְתוֹךְ הַבּוֹר בִּשְׁבִיל שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר,
וְאֶת הַמַּיִם הַיָּפִים בָּרָעִים בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּצַנּוּ,
וְאֶת הַצּוֹנֵן בַּחַמָּה בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ.
מִי שֶׁנָּשְׁרוּ כֵּלָיו בַּדֶּרֶךְ בַּמַּיִם,
מְהַלֵּךְ בָּהֶן וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
הִגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה,
שׁוֹטְחָן בַּחַמָּה, אֲבָל לא כְּנֶגֶד הָעָם.
 
ברטנורא משנה ד  
לתוך הבור שאין בו מים. 
שיהא שמור. שלא יסריח מחמת החום. והא קמ"ל דלא חיישינן דלמא אתי לאשוויי גומות שבקרקעית הבור, כדי שיהא שוה להושיב שם הקדרה. 
ואת המים היפים הראויים לשתיה. 
ברעים. בתוך מקוה מים רעים שאינן ראויין לשתיה. ומילתא דפשיטא היא. ומשום סיפא נקט לה, דתנן ואת הצוננים [בחמה] בשביל שיחמו, מהו דתימא נגזור דלמא אתי לאטמוני ברמץ, קמ"ל. 
מי שנשרו כליו. שנפלו במים בשבת. 
מהלך עמהן ואינו חושש. שמא יחשדו אותו שכבסן. 
הגיע לחצר החיצונה. הסמוכה למבוא העיר שהוא מקום המשתמר. 
שוטחן בחמה ליבשן. 
אבל לא כנגד העם, שיחשדוהו שכבסן. ומשנה זו דחויה היא, שהלכה בידינו כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, הילכך אסור לשטחן אפילו שלא כנגד העם.
 
משנה ה
הָרוֹחֵץ בְּמֵי מְעָרָה וּבְמֵי טְבֶרְיָא וְנִסְתַּפַּג,
אֲפִלּוּ בְּעֶשֶֹר אֲלֻנְטִיאוֹת
לא יְבִיאֵם בְּיָדוֹ;
אֲבָל עֲשָֹרָה בְּנֵי אָדָם מִסְתַּפְּגִין בַּאֲלֻנְטִית אַחַת,
פְּנֵיהֶם יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם, וּמְבִיאִין אוֹתָהּ בְּיָדָן.
 
ברטנורא משנה ה  
ונסתפג. וקנח. 
אפילו בעשר אלונטיות. סדינים שמקנחים בהן, ונסתפג בהן זה אחר זה, אע"ג דלא נפישי מיא בכל חד וחד, אפילו הכי לא יביאם בידו לתוך ביתו, אפילו על ידי עירוב, שאין כאן איסור הוצאה, אלא גזרה שמא ישכח ויסחטם בבואו. 
אבל עשרה בני אדם, הואיל ומרובין הם, מדכרי אהדדי. ואפילו חדא אלונטית לעשרה בני אדם דהשתא נפישי בה מיא, אפילו הכי מביאין אותה בידם, ולא גזרינן שמא יסחטוה, הואיל ומרובים הן. 
פניהם ידיהם ורגליהם. אורחא דמלתא נקט, והוא הדין לכל גופן. ואין הלכה כמשנה זו אלא אפילו אחד מביא בידו אלונטית שנסתפג בה ולא חיישינן שמא יסחוט.
 
משנה ו
סָכִין וּמְמַשְׁמְשִׁין בִּבְנֵי מֵעַיִם,
אֲבָל לא מִתְעַמְּלִין וְלא מִתְגָּרְדִין,
אֵין יוֹרְדִין לְקוֹרְדִּימָה, וְאֵין עוֹשִֹין אַפִּיקְטְוִיזִין,
וְאֵין מְעַצְּבִין אֶת הַקָּטָן, וְאֵין מַחֲזִירִין אֶת הַשֶּׁבֶר.
מִי שֶׁנִּפְרְקָה יָדוֹ וְרַגְלוֹ
לא יִטְרְפֵם בְּצוֹנֵן;
אֲבָל רוֹחֵץ הוּא כְּדַרְכּוֹ,
וְאִם נִתְרַפָּא נִתְרַפָּא.
 
ברטנורא משנה ו  
סכין שמן בשבת. 
וממשמשין ביד על כל הגוף להנאה. 
אבל לא מתעמלין לשפשף בכח. 
ולא מתגרדין במגרדת, ודומה לו (איוב ב) "ויקח לו חרש להתגרד בו", משום דהוי כעובדא דחול. 
אין יורדין לפולימא. בקעה מלאה מים, ותחתיה טיט כמו דבק, ויש בה מקומות שיטבע הרוחץ שם באותו טיט וידבק בו, ואינו יכול לעלות עד שיתקבצו בני אדם ויעלוהו בקושי גדול ובדוחק.
פירוש אחר: בקעה שטיט שלה מחליק, והרוחץ שם נופל ובגדיו נשורים במים ואתי לידי סחיטה. 
אפיקטויזין. להקיא. ופירושו "אפיק טוי זיין", כלומר להוציא המזון ממקום בשולו, שהיא האיצטומכה. "אפיק" – מוציא, "טוי" - מתבשל. צלי אש מתרגמינן "טוי נור". "זיין" - מזון. ודוקא לשתות משקה שמביאו להקיא, הוא שאסור בשבת. אבל להכניס אצבעו לתוך פיו כדי להקיא מותר. והיכא דאית ליה צערא, ואם יקיא יתרפא, מותר אפילו על ידי משקה. 
ואין מעצבין את הקטן. לתקנו ולישב עצמותיו וחוליות שדרתו, משום דמיחזי כבונה. ולא אמרן אלא לאחר זמן, אבל ביום לידה שרי. מעצבין, לשון "ידיך עצבוני ויעשוני" (איוב י'). 
ואין מחזירין את השבר. עצם שנשבר. ואין הלכה כמשנה זו, אלא הלכה מחזירין את השבר בשבת. 
שנפרקה ידו. שיצא העצם מן הפרק שלו. 
לא יטרפם. לשון "ביצים טרופות בקערה", שמשתטף [בצונן] על מקום השבר, דמיחזי דלרפואה קעביד.