לחץ כאן לתצוגת הדפסה

שבת, פרק כג

שבת, פרק כג

 

משנה א
שׁוֹאֵל אָדָם מֵחֲבֵרוֹ כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יֹאמַר לוֹ: הַלְוֵנִי,
וְכֵן הָאִשָּׁה מֵחֲבֵרְתָּהּ כִּכָּרוֹת.
וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ,
מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְעוֹשֶֹה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר שַׁבָּת.
וְכֵן עֶרֶב פֶּסַח בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת
מַנִּיחַ טַלִּיתוֹ אֶצְלוֹ וְנוֹטֵל אֶת פִּסְחוֹ,
וְעוֹשֶֹה עִמּוֹ חֶשְׁבּוֹן לְאַחַר יוֹם טוֹב.
 
ברטנורא משנה א  
שואל. ובלבד שלא יאמר "הלוני". דהלואה לזמן מרובה משמע, וקיי"ל סתם הלואה שלושים יום, הלכך אתי מלוה לכתוב על פנקסו "כך וכך הלויתי לפלוני", כדי שלא ישכח. 
מניח טליתו אצלו. אם אינו מאמינו, ולוקח אותו ומקדישו בשבת, דחובות שקבוע להן זמן יכולין להקדיש בשבת.
 
משנה ב
מוֹנֶה אָדָם אֶת אוֹרְחָיו וְאֶת פַּרְפְּרוֹתָיו מִפִּיו,
אֲבָל לא מִן הַכְּתָב.
וּמֵפִיס עִם בָּנָיו וְעִם בְּנֵי בֵיתוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן,
וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׁוֹת מָנָה גְּדוֹלָה כְּנֶגֶד קְטַנָּה,
מִשּׁוּם קֻבְיָא.
וּמַטִּילִין חֲלָשִׁים עַל הַקֳּדָשִׁים בְּיוֹם טוֹב,
אֲבָל לא עַל הַמָּנוֹת.
 
ברטנורא משנה ב  
פרפרותיו.  מיני מעדנים. 
אבל לא מן הכתב. אם כתב מערב שבת כך וכך אורחים, כדי שלא ישכחם, לא יקרא באותו כתב בשבת, גזירה שמא ימחוק.
אי נמי: שמא יקרא בשטרי הדיוטות. ואין מותר לקרות בשבת אלא בתורה שבכתב, ובתורה שבעל פה לאחר שכתבוה, ובפירושיהן, אבל בשאר דברים, או בספרי חכמות שאינו מדברי נבואה או מפירושיהן, אסורים. 
מפיס. מטיל גורל לחלק למי יגיע כל מנה ומנה. 
עם בניו ועם בני ביתו. שהן סמוכים על שולחנו, שאין כאן קפידא. אבל עם אחר לא, דבני חבורה המקפידים זה על זה, שאינן מוחלין ואינן מוותרים זה לזה, עוברים משום מידה ומשום משקל ומשום מניין ומשום לווין ופורעין, דגזרו בהו רבנן שמא יכתבו. 
ובלבד שלא יתכוין וכו'. מתניתין חסורי מחסרא והכי קתני,
מפיס אדם עם בניו ועם בני ביתו על השלחן, ואפילו מנה גדולה כנגד מנה קטנה, ודוקא עם בניו ועם בני ביתו, אבל עם אחר לא. ובלבד שלא יתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה.
ואז הוא דביום טוב אסור ובחול שרי, אבל אם נתכוין לעשות מנה גדולה כנגד מנה קטנה, אפילו בחול אסור משום קוביא, דגזל הוא ואסמכתא לא קניא. והאי אסמכתא היא, דסמיך על הגורל, אם יפול לו הגורל על המנה הגדולה יזכה בה, ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק, ואילו ידע מתחילה שכן, לא היה מתרצה. 
חלשים. גורלות, כמו "חולש על גוים" (בישעיה י"ד י"ב). 
על הקודשים ביום טוב. שנשחטו ביום טוב, לחלק אותם בין הכהנים. אבל לא על המנות של קדשים של אתמול.
 
משנה ג
לא יִשְֹכֹּר אָדָם פּוֹעֲלִים בַּשַּׁבָּת,
וְלא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ לִשְֹכּוֹר לוֹ פּוֹעֲלִים.
אֵין מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לִשְֹכּוֹר פּוֹעֲלִים וּלְהָבִיא פֵּרוֹת,
אֲבָל מַחְשִׁיךְ הוּא לִשְׁמוֹר, וּמֵבִיא פֵּרוֹת בְּיָדוֹ.
 
כְּלָל אָמַר אַבָּא שָׁאוּל.
כָּל שֶׁאֲנִי זַכַּאי בַּאֲמִירָתוֹ, רַשַּׁאי אֲנִי לְהַחְשִׁיךְ עָלָיו.
 
ברטנורא משנה ג  
לא ישכור אדם פועלים. דכתיב (ישעיה נ"ח) "ממצוא חפצך ודבר דבר". 
ולא יאמר אדם לחבירו כו'. לדיוקא נקטיה, לא יאמר לחבירו 'שכור לנו פועלים', אבל אומר לו 'הנראה שתעמוד עמי לערב', כלומר עכשיו נראה אם תבוא אלי לכשתחשך. ואע"פ ששניהם יודעים שעל מנת לשכרו לפעולתו הוא מזהירו, כיון דלא מפרש ליה שכירות בהדיא שרי, דקיימא לן דיבור אסור הרהור מותר. 
אין מחשיכין על התחום. לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם, שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות. דכל דבר שאסור לעשותו בשבת, אסור להחשיך עליו. אבל מחשיך הוא להיות קרוב לצאת ולשמור פירותיו, דזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו. 
ומביא פירות בידו. הואיל ועיקר מחשבתו לא היתה לכך. 
כלל אמר אבא שאול. אתנא קמא פליג, דאסר כל החשכה, ולא מפליג בין החשכה של מצוה להחשכה של רשות. ואתא איהו ואמר, דהחשכה של מצוה שריא, שכשם שמותר לומר לחבירו בשבת, תהיה מזומן לילך לאחר חשיכה להביא ארון ותכריכים למת, כך מותר להחשיך על התחום כדי שיהיה מזומן לאחר חשיכה להביא ארון ותכריכים. וסיפא דתנן 'מחשיכים על התחום [לפקח] על עסקי כלה ועל עסקי המת', אבא שאול היא. והלכה כמותו.
 
משנה ד
מַחְשִׁיכִין עַל הַתְּחוּם לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי כַלָּה,
וְעַל עִסְקֵי הַמֵּת לְהָבִיא לוֹ אָרוֹן וְתַכְרִיכִין.
גּוֹי שֶׁהֵבִיא חֲלִילִין בַּשַּׁבָּת,
לא יִסְפֹּד בָּהֶן יִשְֹרָאֵל, אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ מִמָּקוֹם קָרוֹב.
עָשׁוּ לוֹ אָרוֹן וְחָפְרוּ לוֹ קֶבֶר יִקָּבֵר בּוֹ יִשְֹרָאֵל;
וְאִם בִּשְׁבִיל יִשְֹרָאֵל לא יִקָּבֵר בּוֹ עוֹלָמִית.
 
ברטנורא משנה ד  
לפקח על עסקי כלה. לעיין ולחקור בצרכי הכלה. 
חלילין. כלי נגון חלולין, שקולן מעורר הבכי. 
לא יספוד בהן ישראל. קנסא הוא, משום דמוכחא מילתא שבשביל ישראל הובאו. 
אלא אם כן באו ממקום קרוב. אלא אם כן נודע לנו בבירור שבאו ממקום שבתוך התחום, ולא הביאם מחוץ לתחום. 
ארון. לעצמו שיקבר בו נכרי, או למכור.
 
משנה ה
עוֹשִֹין כָּל צָרְכֵי הַמֵּת,
סָכִין וּמְדִיחִין אוֹתוֹ, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יָזִיזוּ בּוֹ אֵבֶר.
שׁוֹמְטִין אֶת הַכַּר מִתַּחְתָּיו,
וּמַטִּילִין אוֹתוֹ עַל הַחוֹל בִּשְׁבִיל שֶׁיַּמְתִּין.
קוֹשְׁרִים אֶת הַלֶּחִי
לא שֶׁיַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיף.
וְכֵן קוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה,
סוֹמְכִין אוֹתָהּ בְּסַפְסָל אוֹ בַּאֲרוּכוֹת הַמִּטָּה
לא שֶׁתַּעֲלֶה, אֶלָּא שֶׁלֹּא תּוֹסִיף.
אֵין מְעַמְּצִין אֶת הַמֵּת בַּשַּׁבָּת,
וְלא בַּחֹל עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ.
וְהַמְעַמֵּץ עִם יְצִיאַת נֶפֶשׁ הֲרֵי זֶה שׁוֹפֵךְ דָּמִים.
 
ברטנורא משנה ה  
סכין בשמן. 
ומדיחין במים. ופוקקין נקביו, סותמין נקביו העליונים והתחתונים בבגד או בשום דבר כדי שלא תכנס בהם הרוח ויתפח. 
ובלבד שלא יזיז בו אבר. שלא יטלטל ויגביה לא ידו ולא רגלו ולא ריסי עיניו, שאסור לטלטל המת או אבר מאבריו, אע"פ שמותר ליגע בו.
וכן כל מוקצה מותר בנגיעה ואסור בטלטול. וביצה שנולדה בשבת או ביום טוב אסורה אפילו בנגיעה, שמפני כדוריתה נגיעתה זהו טלטולה.  
ושומטים את הכר מתחתיו. ונמצא מוטל על החול, אבל לא מטלטלין להניחו על החול, דהא תנא רישא 'ובלבד שלא יזיז בו אבר'. 
בשביל שימתין. שלא יסריח מחמת חום הסדינים והכרים. 
קושרים את הלחי. של מת שהיה פיו הולך ונפתח. 
ולא שיעלה. להסגר מה שנפתח דהיינו מזיז אבר, אלא שלא יוסיף להפתח. 
סומכים אותה בספסל. שהרי תורת כלי עליו. 
ולא שתעלה. דהוה ליה בונה. 
אין מעמצין. את עיניו בשבת אפילו לאחר יציאת נפש, דהוה ליה מזיז אבר. 
שופך דמים. שבדבר מועט מקרב מיתתו.